הקבורה ב'נחלת אבות' בין היהודים בעת העתיקה

 

מאיר בר-אילן

 

מבוא

 

מגמתו של מחקר זה היא לבחון באופן היסטורי וחברתי את הקבורה המשפחתית ב'נחלת

האבות', ואת ההקפדה הכללית על מיקום הקבורה, כפי שהיתה מקובלת בתקופת המקרא,

ובמיוחד בתקופה הבתר-מקראית: בימי בית שני ובתקופת התלמוד. שיטת המחקר הנהוגה להלן לקוחה מבית המדרש של ההיסטוריה החברתית, לאמור, שילוב של מקורות מגוונים, ספרותיים וארכיאולוגיים מתקופות שונות, ומתוך היזקקות לגישות המחקר המשווה שפותחו במדעי החברה.

 

הקבורה ב'נחלת אבות', כלומר, קבורת מתים סמוך להוריהם, אינה אלא אחד מכלל הנושאים

הקשורים במוות ובקבורה בעת העתיקה, תחום רחב שהמחקר בו רחוק ממיצוי המקורות.1 ראוי לציין כי מיקום הקבר תלוי בהבנה החברתית הרחבה יותר לפיה מעמדו של אדם בחייו מתגלה אף לאחר מותו, ובמידה מסוימת מונצח בקברו. לאמור, המעמד החברתי בחיים נמשך אחרי המוות, וממילא הדיון בקבר משקף את מעמד המת בהיותו בחיים. למעשה, מעמדו החברתי של המת מתגלה בטקס עצמו, מספר המלווים, זהות המספידים, ההספד עצמו, בית הקברות, מיקום הקבר, גודל המציבה וצורתה, מספר ימי האבלות, אופייה של האבלות, ועוד.2 ואולם, הדן בחברה היסטורית, אנשים שנפטרו מן העולם לפני אלפי שנים, מעוטות בפניו האפשרויות לדון בטקס עצמו, ואף המציבה עצמה אובדת מן העולם לאחר שעושים בה שימוש משני לבנייה. אכן, ארכיאולוגים ואנתרופולוגים דנים בקבורות ובעצמות המתים, אך על ההיסטוריונים של אותן תקופות מוטלת החובה להעריך את המשמעות ההיסטורית-חברתית של ממצאים אלו. אם כן, הואיל וקשה לבחון טקס ומציבה חולפים, שהרי רישומם נמחה כעבור זמן קצר יחסית, דרך כלל, מוטב לעמוד על מיקומו של הקבר, שכן נתון זה מתועד לא מעט, ובכך מתאפשר דיון במעמד הנפטר, כמו גם במבנה החברתי, בצורה הנוחה ביותר.

 

ואכן, גם בימינו יש למיקומו של הקבר משמעות רבה, אף כי לא תמיד הבריות מודעים לה.

למשל, יש בתי קברות המיועדים לחיילים בלבד (בתי קברות צבאיים), או בתי קברות

המיועדים לתושבי מקום מסוים בלבד (כגון בית קברות של קיבוץ מסוים). ואולם, בנוסף

לכך, בתוך בתי הקברות הגדולים, יש חלקות המוקצות לסוג מוגדר של נפטרים. למשל,

'חלקת גדולי האומה' בהר הרצל, חלקות (או אף בתי קברות), המיועדות לכהנים,3 חלקות

המיועדות לשומרי מצוות, חלקות קבורה לפי מוצא עדתי (בעיקר בירושלים), ועוד. ברור,

איפוא, כי כל נקבר בכל אחת מחלקות אלו מזוהה מיד על ידי החיים לא רק על פי הכתובת

הכתובה על קברו, אלא על פי 'שכניו' של הנפטר, וייעודה של החלקה בה הוא קבור (אשר

בדרך כלל אינו כתוב בפירוש).

 

ובכן, אחר העיון הקל בסדרי מיקום הקבורה בימינו, נעיין נא במנהגי הקבורה שנהגו בעת

העתיקה בעניין זה: קבורת אדם אצל אבותיו ובנחלתו. תחילה יידונו המקורות בסדר

כרונולוגי, ולאחר מכן יידונו המקורות מנקודת ראות חברתית.

 

 

א. בספרות המקראית

 

הואיל והמקרא מייצג את 'התקדימים התרבותיים' של הקבורה המשפחתית חובה להעיר על

המקורות הדנים בכך, אף אם בקיצור מרובה. יותר מפעם אחת או פעמיים מתוארת הקבורה

במקרא כשכיבה עם האבות. 4 האל הבטיח לאברהם: 'ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה' (בראשית טו,טו), אף כי לא ברור מה היתה הכוונה במלים 'תבוא אל אבותיך' בקשר לאברהם שגלה מארץ אבותיו ומדתם האלילית.5 ברם, חוסר הבהירות במקרהו של אברהם מתברר אצל בניו. יעקב ביקש להיקבר עם אבותיו בצוותו את יוסף: 'ושכבתי עם אבתי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם' (בראשית מז,ל; מט,כט). ואכן יעקב הובא לקבורה ממצרים לארץ ישראל, להיקבר במערת המכפלה, היינו לשכב יחד עם סבו וסבתו, הוריו ואשתו (בראשית נ,יג). גדעון השופט הובא לקבורה בקבר יואש אביו בעפרה (שופטים ח,לב), שמשון נקבר 'בקבר מנוח אביו' (שופטים טז,לא), ואף על עשהאל כתוב שהוא הובא לקבורה בקבר אביו בבית לחם (שמ"ב ב,לב). אחיתופל נקבר בקבר אביו (לאחר שהתאבד, שמ"ב יז,כג), וברזלי הגלעדי נימק את סירובו להצעת המלך דוד לחיות בירושלים ברצונו: 'ישב נא עבדך ואמת בעירי עם קבר אבי ואמי' (שמ"ב יט,לח).

 

על קבורת שאול ויהונתן מסופר אף מעבר לכך, שכן לאחר שהם כבר נקברו על ידי אנשי יבש

גלעד, העלה דוד את עצמותיהם וקברם 'בקבר קיש אביו' (שמ"ב כא,יד). נראה שאין פסוק

זה עוסק בקבורה משנית, כפי שנהגו היהודים מאות שנים מאוחר יותר, אלא שדוד סבר כי

יהיה זה לכבודם של הנפטרים שיובאו לקבר אבותיהם, על אף שקבורתם כבר בוצעה כהלכה,

אלא שלא בקבר האבות. ברור כי מי שמחליט להעדיף פתיחת קבר וטלטול עצמות המתים על

פני אי הפרעת מנוחתו של המת, סבור היה כי שכיבה עם האבות חשובה יותר מאשר חוסר

הכבוד ה'רגעי' בעת העברתו המת למנוחת הנצח שלו.

 

ואכן, לא רק אבות האומה ושאול המלך נקברו עם אבותיהם, בקבורה משפחתית, אלא שאף רוב מלכי יהודה, ומעט ממלכי ישראל, נקברו עם אבותיהם. עובדה זו מצוינת כמה פעמים

בניסוח הקבוע המסיים תיאור מלכותם של מלכי יהודה וישראל: 'וישכב (פלוני) עם

אבותיו', ולעתים נוסף: 'ויקברו אתו עם אבותיו', כפי שנכתב החל בדוד וכלה ביאשיהו

(מל"א ב,י; מל"ב כב,כ; ועוד).6 לעתים באו הסופרים למחלוקת אם נקבר המלך יחד עם

אבותיו, כאמור ביחס למקום קבורת שלושה מלכים: אחזיה (מל"ב ט,כח; דה"ב כב,ט), יואש

(מל"ב יב,כב; דה"ב כד,כה), ואחז (מל"ב טז,כ; דה"ב כח,כז).7 מסתבר שמקום קבורת המלך

היה פרט ביוגראפי חשוב שהטריד את הסופרים המלכותיים, אך אפשר גם שסופר דברי הימים שינה במכוון את 'האמת ההיסטורית' משיקולים דתיים. על כל פנים, כמעט בדרך אגב נודע, את שהתבקש מעצמו מהביטוי 'וישכב עם אבותיו', כי מלכי יהודה היו נקברים בקבר

משפחתי המיועד אך ורק להם, וקבר זה, שמסתבר כי היה מפואר וידוע בזמנו, כונה בשם

'קברות המלכים'.

 

את היפוכה של המגמה להיקבר בקבר אבות ניתן לראות בקללה שקיללו נביאים שונים כעונש,

קללה שעיקרה היה שלא יובא המקולל לקבר אבותיו. כך, למשל, אמר הנביא הזקן מבית אל

לאיש האלהים שבא מיהודה: 'יען כי מרית את פי ה'... לא תבוא נבלתך אל קבר אבותיך'

(מל"א יג,כא-כב). כיוצא בכך קילל ישעיה הנביא את הלל בן שחר (ישעיה יד,יג-כז). בין

הדברים הנוראים שאמר הנביא, כתוב:

 

כל מלכי גוים כלם שכבו בכבוד איש בביתו ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב... לא תחד אתם בקבורה.

 

לאמור, קללת הנביא התייחסה לא רק לאדם בחייו, כי אם אף לאחר מותו, שתוצא גוייתו

מהקבר שם היה מונח (יחד עם קרוביו או מקורביו).8 כבדרך אגב משמיע הנביא כי הקבר

נחשב ל'בית', היינו שמקום מגורי האדם לאחר מותו כונה באותו שם בו כונה מקום

המגורים שלפני מותו. 9

 

אכן, בשל אילוצים שונים, לא תמיד בוצעה הקבורה בקבר האבות, כגון בקבורת רחל שמתה

בדרך (בראשית לה,יט), או כגון במות מרים ואהרן שאף הם מתו בדרך (וממילא לא יכולים

היו להיקבר בנחלת אבותם במצרים).10 על כל פנים, נראה שבתקופת המקרא נהגו, דרך כלל,

לקבור את הנפטרים במקום קבורת אבותיהם, ולעתים אף התאמצו מאד קרובי הנפטר ואוהביו כדי לקיים את 'משאלת הלב' המיוחסת לנפטר, ולקוברו בקבר אבותיו. רוב העדויות על כך מתייחסות לגדולי העם (בשל אופייה של הספרות המקראית), אך, מן הסתם, שימשו דמויות אלו 'מודל חיקוי' ליתר העם, ואף המון העם בעלי הקרקעות נהגו להיקבר איש בקבורת אבותיו. המקרים החריגים, כגון במקרה של חטא, וכוונה להעניש את המת לאחר מותו,11 באים ללמד על הכלל לפיו בתקופת המקרא (אם לא קודם לכן), נהגו לקבור מתים אצל קברות אבותיהם ב'נחלת אבות'.12

 

 

ב. בספרות החיצונית

 

בספרות החיצונית אין הרבה עדויות ביחס לקבורה בכלל, וקבורה בקברי אבות בפרט, אך

העדויות הקיימות מצריכות עיון. ספר צוואות השבטים הוא מעין אסופה של צוואות, נאומי

פרידה לפני המוות, המיוחסים לכל אחד מבני יעקב.13 הספר חובר לערך במאה השניה לפני

הספירה, והוא מהווה מדריך בענייני מוסר והנהגה. כל אחד מבני יעקב נואם 'נאום

פרידה' לפני מותו, ובסופה של כל צוואה מובאת קביעה זהה ביחס למקום הקבורה של

הנפטר. למשל, בסוף צוואת יהודה כתוב כך:

 

ואל תקברוני בבגדי יקר, ואל תקרעו את בטני, כי כן יעשו המלכים, והעלוני

חברונה אתכם. וישכב יהודה עם אבותיו אחרי דברו את הדברים האלה, ויעשו בניו

ככל אשר צוה אותם, ויקברו אותו עם אבותיו בחברון.

 

לאמור, יהודה מצווה על בניו שלא להיקבר כדרך אנשים עשירים, מעין התקנות עליהן מסופר

במועד קטן כז עאו"ב.14 יהודה אוסר על חניטת גופו, כדרך שנעשה עם יעקב אביו ויוסף

אחיו (בראשית נ,ב; נ,כו), איסור שאין דוגמתו בתלמוד (וטעמו טעון בירור). ואולם,

בעוד שבמקרא אין מפורש כי גופת יהודה הועלתה לארץ ישראל כגופת יוסף אחיו, הרי

שמחבר(י) צוואות השבטים העלה את כל שבטי ישראל לקבר אבותם בחברון. 15 לא התקררה דעתו של המחבר שהעלה את כל בני יעקב לקבר אבותם בחברון, אלא שאפילו את יוסף קבר הוא בחברון בניגוד מפורש למקרא המתאר את קבורת יוסף בשכם, בנחלתו המורשת לו ולבניו אחריו (יהושע כד,לב).

 

מן הסתם, הילכו בעם אגדות שונות ביחס למקום קבורת בני יעקב, בדומה לקברי גיבורי

מקרא אחרים, שהרי מסורות עממיות מאוחרות, ילידות ארץ ישראל, יודעות לספר שחלק מבני יעקב, לא רק שלא נקבר במערת המכפלה, אלא אף שלא בנחלתם, כגון, זבולון וראובן.16 על כל פנים, ממסורות אלו למדנו לדעת כי בעלי האגדה החשיבו כל-כך את הקבורה בקבר האבות עד שלעתים נשמט מהם מקרא מפורש.

 

דוגמה אחרת של קבורה בנחלת אבות ניתן לראות בקבר האחים החשמונאים. בספר מקבים א' יג,כה-ל, מסופר על שמעון החשמונאי, אשר לאחר מותו של יונתן בגלעד, ולאחר שכבר נקבר שם, הוא הביא את עצמותיו למודיעין, עיר אבותיו. שם בנה שמעון קבר מפואר וגדול 'לאב ולאם ולארבעת האחים'. הרי שוב, קבורה משפחתית, ובמקרה זה, קבורה של כהנים. אמנם, קבורת כהנים כקבורה משפחתית בנחלתם אינה ידועה מן המקרא, וניתן לייחס זאת לכך שעל פי החוק המקראי אין לכהנים וללויים נחלה (במדבר כו,סב), בעוד שבתקופת בית שני יש ידיעות לא מעטות על נחלות של כהנים.17 מכל מקום, החשמונאים נקברו בקבורה משפחתית, בקבר כהנים, וצריך עיון כיצד והיכן נקברו הכהנים בימי בית ראשון.

הספר היחיד מבין הספרים החיצונים אשר מחברו היה מעוניין בפרטים על קברות עתיקים של גדולי האומה הוא ספר 'חיי הנביאים'.18 ככל הנראה נתחבר ספר זה על ידי יהודי ארץ

ישראלי לערך במאה הראשונה לספירה, בעברית או בארמית, ובתקופה מאוחרת יותר תורגם

לשפות שונות ולא נשתמר בשפתו המקורית. מחבר הספר כתב פרטים שונים על חיי הנביאים,

ועל מקום קבורתם, באופן שאינו מוכר ממקורות אחרים.

 

מחבר 'חיי הנביאים' מביא פרטים על קבריהם של יותר מעשרים נביאים, ואין לשכוח כי

במקרא אין פירוט ולו של קבר אחד מהם. לפי המסורת שבספרו, על כמה נביאים מסופר

'ויקבר בנחלתו' (הושע, מיכה, יואל, נחום, חבקוק, צפניה, נתן, עזריה), ועל ארבעה

נביאים (עמוס, עובדיה, מלאכי וזכריה בן יהוידע הכהן), כתוב כי כל אחד מהם נקבר 'עם

אבותיו'. 19 ברם, דומה שאף התיאור הסתמי של הנביאים שנקברו בנחלתם, אינו אלא תיאור

של מי שנקבר בקברות אבותיו, שהרי מי שנקבר בנחלתו לא ייקבר בחלקת הקרקע הטובה, אלא בזיבורית, מקום שם כבר נקברו לפניו בני הדורות הקודמים. אם כך, הרי שבהתחשב במספר כל הנביאים האחרים (מהם שנקברו בגולה, אליהו לא מת, ואחד נקבר ליד נביא שקר), נראה כי רוב הנביאים נקברו בחלקת אבותם, ושכבו יחד עם אבותם כמתואר במקרא מזה, וכבספרות התלמודית מזה.

 

ספר אחר מן הספרות החיצונית אשר מחברו התעניין בקבורה ובטקסיה הוא ספר אדם וחוה.

מבחינת הז'אנר, הרי שספר זה חובר על ידי מיסטיקן אשר שיח ושיג לו עם המלאכים, הוא

רואה אותם, מדבר עימם, והם מלמדים אותו עניינים שונים. ואולם, בעוד שמחברי הספרות

המיסטית העתיקה ממוקדים במסעות השמימיים ובהוראות המלאכים באשר לעולם העליון, הרי שמחבר ספר זה שיעבד את עקרון שכתוב המקרא האופייני לספרות החיצונית למען תאר

בפירוט את טקסי הקבורה של הבל, הראשון שנזקק לקבורה, ושל הוריו, אדם וחוה.

 

אם יחולצו ענייני הקבורה ומנהגיה מתוך דברי האגדה המתייחסים אל אדם וחווה, ואם

יועתקו המלאכים מהזירה השמימית אל האדמה, כי אז יסתבר שמנהגי קבורה אלו משקפים את המקובל בזמנו ובמקומו של מחבר הספר. מחבר הספר תיאר, אף אם בלבוש אגדתי, את הדאגה למקום הקבורה, לתפילת ההשכבה, לטיפול בגויה, למספר ימי האבלות, ועוד.  

לחוה המודאגת ממותו הקרב של בעלה, אומר אדם (לא,ג): 'כי יחדיו נמות שנינו ובאשר

אקבר תקברי'. 20 עם פטירת אדם התפללו המלאכים לפני האל שיסלח לאדם, בדומה לתפילות מאוחרות יותר הנאמרות עם צאת הנשמה. המלאכים תקעו בשופר (לז,א) והחזיקו מחתות של קטורת בידיהם (לג,ד; לח,ג), אף אלו מנהגים שהיו מקובלים בעת העתיקה בשעת ההלוויה, האחד להכריז על הפטירה, והשני להסתיר את ריח הרקב של המת.21 המחבר מודע לכל דקדוקי הקבורה אשר לא כאן המקום לדון בהם. ואולם, העיקר לעניין הנדון כאן הוא שמחבר ספר אדם וחוה תיאר את הקבר הראשון בעולם כקבר משפחתי כבר מראשיתו. כיצד? כזכור, הבל היה המת הראשון, אלא שהאדמה לא איפשרה לקין להסתיר בתוכה את המת. רק עם מות אדם הובא הבל לקבורה יחד עם אביו, והמלאכים נשאו את שני המתים אל:

 

קצה גן העדן אל המקום אשר שם מצא אלהים את העפר וייצר ממנו את האדם, ויעש

אשר יכרו שם מקום קבר לשנים (מ,ט).

 

ואולם, לא רק האב ובנו נקברו שם, אלא שששה ימים לאחר מכן מתה גם חוה (לא לפני

שהתפללה למען תיקבר עם בעלה), ובאו שלושה מלאכים:

 

ויקברוה במקום אשר גוית אדם וגוית הבל קבורות שם (מג,ב).

 

לאמור, רעיון קבורת האבות היה כה יקר בעיניו של מחבר ספר מיסטי זה, עד אשר סיפר כי

הקבר הראשון של המין האנושי היה קבר משפחתי: אב, בנו, ואשתו.22 אין זאת אלא שראה

המחבר בסיפור זה מעין תקדים לקבורה המשפחתית, דוגמה מופתית לצורת הקבורה שהיתה

מקובלת בימיו והוערכה כקבורה הראויה כפי שניתן ללמוד על כך גם מספרות התלמוד.

 

 

ג. בספרות התלמודית

 

המחקר החברתי-היסטורי כבר עמד על חשיבות הדיון בשאלות הכרוכות במוות ובאבלות בתקופת המשנה והתלמוד, ואין ספק כי בחינת הקבורה המשפחתית כפרט מתוך כלל הנושאים הללו, תועיל להעמקת ההבנה של החברה בעת העתיקה.23 אשר לשאלת מיקום קבר נפטר סמוך לקבר אבותיו במקורות התלמודיים הרי שהנתונים על כך אולי אינם רבים, אך, לעומת זאת, מאלפים. עובדה זו שסתם אדם היה נקבר בנחלת אבותיו נלמדת בדרך השלילה ממשנה מפורשת העוסקת בקבורת עבריין שהומת בסקילה. בסנהדרין ו,ה שנו חכמים כך:

 

ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו, אלא שתי בתי קברות היו מתוקנות לבית דין:

אחת לנהרגין ולנחנקין, ואחת לנסקלין ולנשרפין.

 

לאמור, ענישת העבריינים היתה לא רק בעולם הזה, אלא נמשכה לעולם הבא, שכן כשם שהורחק העבריין מן החברה באמצעות המתתו, כך הורחק ממנה בכך שלא ניתנה גופתו למשפחתו על מנת שייקבר בקבר אבותיו, לפי שהיו לבית הדין חלקות המיועדות לעבריינים לאחר מותם.24 אם כן, כשם שרצו הבריות להיקבר עם משפחתם לאחר מותם, כך רצו הם להרחיק את מי שלא ראוי היה לחיות עם משפחתו, בחייו ובמותו (ובתלמוד הירושלמי על אתר נימקו זאת בפסוק 'אל תאסוף עם חטאים נפשי ועם אנשי דמים חיי'; תהלים כו,ט). 25

 

ברם, למעט במקרים חריגים, היו הבריות נקברים ליד הוריהם בקבר המשפחה, וכבר אמרו

בירו' מועד קטן פ"ב ה"ד, פא ע"ב: 'ערב הוא לאדם שהוא נינוח אצל אבותיו'. ואכן, אם

הופרע מנהג זה, הרי שמן הסתם אירע הדבר בשל אילוצים כלכליים. כך, למשל, מובאת

בספרי על דברים יט,יד הלכה זו:

 

מנין למוכר קבר אבותיו שעובר ב'לא תעשה'? תלמוד לומר 'לא תסיג גבול רעך'.26

 

לאמור, יותר משחכמים גינו את מוכר נחלת אבותיו, אסרו הם, בשם התורה, שיהא אדם מוכר את קבר אבותיו (המצוי, דרך כלל, בנחלת אבותיו). ברם, על אף האיסור למכור, ברור כי לא יכלו הבריות לעמוד בכך, כפי שמתברר הדבר בברייתא הבאה:

 

המוכר קברו, ודרך קברו, מעמדו, ומקום הספידו - באין בני משפחה

וקוברין אותו בעל כורחו משום פגם משפחה.27

 

אם כן, אף שהמכר - מכר, היו יכולים בני משפחת המוכר לכפות על הקונה קבורת בני

המשפחה בקבר האבות, למען לא יתבזו בקבורה מחוץ לנחלתם. לאמור, אם יממש הקונה את

זכות הקניין וימנע מהמוכר לקבור את מתיו בנחלתו, יצטרכו בני המשפחה לקבור מתיהם

במקום סתמי, ויסברו הבריות כי המת נקבר שם, ולא בקבר אבותיו, בשל פסול בייחוסו, או

חטאיו, שמנעו בעדו מל'שכב עם אבותיו'.

 

יחס דו-ערכי זה למכירת הקבר, וכל הנחלה בה מוליכים את המת (הדרך לקבר, מקום המעמד ומקום המספד), משקף, ככל הנראה, אצל חכמים את היחס בין הרצוי למצוי. קרובה לעניין זה היא ההלכה בתוספתא ערכין ה,ו מהד' צוקרמנדל עמ' 549:

 

אין אדם רשאי למכור שדה אחוזתו ...אלא אם כן יעני. אם מכר - הרי זה מכור.

 

לאמור, מכירת נחלת האבות היתה, אכן, אסורה, אך אם לא היתה ברירה - תימכר. לעומת

זאת, ביחס 'למוכר קבר אבותיו' הוגדר האיסור כבלתי מסוייג (אף כי אפשר שעל ידי חכם

אחר). מכל מקום, גם אם נמכר הקבר, יכול היה המוכר לכפות קבורת מתיו על הקונה בקבר

אבותיו. דומה כי היה ברור לכל הצדדים הנוגעים לעניין, כי המוכר קבר אבותיו שוב לא

יוכל להיקבר עם אבותיו, ובכך הוא מגרש את עצמו לא רק מקבר אבותיו אלא אף מנחלתו

שבארץ ישראל.

 

והנה, לאור האמור כאן שהיה אדם נקבר בנחלת אבותיו דרך כלל, מלבד באונס כלכלי או

חברתי, מסתבר כי נוצרה בעיה עבור מי שלא היתה לו קבורת אבות, הגרים. בעייתם של

חסרי הנחלה, הגרים, רמוזה בספרי על במדבר י,כט:

 

'אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם' - ואין לגרים בו חלק. ומה אני מקיים 'והיה

השבט אשר גר אתו שם תתנו נחלתו' (יחזקאל מז,כג) ? אלא... דבר אחר: אם אינו

ענין לירושה, תניהו ענין לקבורה - ניתן לגרים קבורה בארץ ישראל.28

 

ככל הנראה, מקורה של דרשה זו בהתנגדות עממית למכירת חלקת קבורה לגרים (כפי שניתן

ללמוד מדבריו של עפרון החתי בבראשית כג). כשם שחכמים אסרו מכירת קבורת אבות בכלל, היו אחרים (כגון חברי כתות למיניהן), קיצוניים יותר, שאסרו למכור קרקע לגרים

למטרות קבורה, בנמקם את מעשיהם בפסוק מהמקרא. על פי השקפות קיצוניות אלו, רצו בעלי ייחוס למנוע נחלה מגר בארץ ישראל, לא רק בחייו אלא אף לאחר מותו. כנגדם יצא התנא ולימד את תלמידיו כי מותר למכור קרקע לצורך קבורת גרים (אך לא התיר מכירת קרקע לגר למטרה אחרת).

 

נראה כי בעיית הגרים משתקפת אף בקטע מתוך האוונגליונים (מתי כז,ו-ז):

 

ויקחו ראשי הכהנים את הכסף... ויועצו ויקנו בו את שדה היוצר לקבורת הגרים.29

 

לאמור, מאחר ולא יכלו הגרים לקבור את מתיהם כדרך בני הארץ מדורי דורות, פתרו ראשי

הקהל, הכהנים, את בעייתם. יהודי ארץ ישראל לא נתנו לגרים להיקבר ביניהם, ועל כן

השתמשו הכהנים בכספי הציבור למען יוכלו הגרים להיקבר בחלקה משלהם. ובכן, כשם שעד

אז היו חלקות קבורה המיועדות לכהנים (וממילא אף ללויים), ולישראלים בלבד, כקברי

אבות, וכשם שלבתי הדין היו בתי קברות לעבריינים, כך הוקם בית הקברות המיועד לגרים

בלבד. אפשר שלא רק מדאגה לגרים נבע בית הקברות החדש, כי אם מחששם המשוער של הכהנים שאם יטמינו הגרים את מתיהם סמוך לקבר ישראל 'ייפגמו' קברות היהודים האחרים (מלידה), או אף שיקטינו את ערך הקברים בכך (ודווקא ריכוזם במקום אחד יאפשר שליטה בהם). מכל מקום, אף כי הטקסט הנדון כאן הינו העדות הספרותית הראשונה לקבורת גרים בנפרד מיתר עם ישראל בעת העתיקה, הרי דומה שלאור מנהג הקבורה המשפחתית היה בית קברות זה בהחלט צפוי. 30

 

לעומת הקושי העולה מחוסר המקורות ביחס לקברי הגרים, הרי שעל קברי כהנים יש שפע יחסי של עדויות, ספרותיות וארכיאולוגיות.31 על פי ספר 'חיי הנביאים', חגי וישעיהו

הנביאים, איש איש בזמנו, נקברו סמוך ל'קבר הכהנים'. קבר כהנים מעין זה התבקש הן

לאור המסורות המובאות לעיל ביחס לקבורה עם האבות, והן לאור ה'תקדים' שבקברי

החשמונאים. מכל מקום, לא רק מן הספרות ידועים קברי כהנים אלא אף מן הממצא

הארכיאולוגי, כגון קבר בני חזיר הכהנים המצוי מול חומת ירושלים (שככל הנראה, אינו

הקבר המוזכר ב'חיי הנביאים').32 קברי כהנים ידועים ממקומות אחרים, כגון בית שערים,

וקיסרי, ואף היו מקומות נוספים בהם נקברו כהנים בלבד.33 לאמור, לא רק לגרים היה

קבר משלהם, אלא אף לכהנים, וכיוון שהמשפחה היתה תא היסוד של הרובד החברתי-ייחוסי, נמצא שלכל רובד חברתי היה מקום קבר משלו, בין מפני שכל אחד רצה להיקבר עם קרוביו, ובני משפחתו, ובין מפני שנדחה מלהיקבר בין גבוהים ממנו במעמד החברתי (שלא כבבית הקברות כיום).

 

תפיסת עולם זו, על פיה כל אחד מצויין לא רק בחייו, אלא אף לאחר מותו, והעבריינים

בכלל זה, מסבירה מסורת 'חריגה' הידועה ממדרש החפץ שנלקט ממדרשים קדומים (ואבודים), על ידי ר' זכריה הרופא בתימן במאה החמש-עשרה. למדרש זה חדר סיפור ממקור ומזמן בלתי ידועים כדלהלן:

 

שני תלמידים היו לטרפון, ר' יוסי ור' נחמיה, וכולם דרשו על התורה מאה דרשות.

וכשמתו, באו שונאיהם וכתבו על קבריהם 'מינים, מינים'. עבר עליהם ר' טרפון

ואמ': שמא אליהו כתב זה? יצאה בת קול ואמרה: לא ממני הדבר...34

 

כלומר, שונאיו של אדם בחייו מסוגלים היו לחלל את קברו לאחר מותו בכתיבת דברי נאצה

על קברו (מעין הידוע כיום). ברם, מכתיבת התואר 'מינים' (והכפלתו לשם הדגשה), יש

ללמוד כי קנאים (שלא נזהרו בכבודם של החכמים), היו כותבים תואר בלתי מחמיא זה על

קברותיהם של כופרים שמתו (או אף שהומתו). עצם המחשבה של ר' טרפון כי יכול היה

אליהו הנביא לבא ולכתוב כתובת מעין זו על קברות המתים באה ללמד כי לא רק שהיו

דברים מעולם, אלא שהיו הם אפילו בבחינת נורמה (אם לא לציבור כולו, כי אז לפחות

עבור 'חסידים ואנשי מעשה'). אין לשכוח כי מאז ימיו של פנחס הכהן (במדבר כה,ז-ח),

ראו הקנאים את חובתם הדתית לנקות את החברה מפושעיה, אף בהמתתם, ואם כן, כתיבת

התואר 'מינים' אינו אלא מעשה 'קל' בהשוואה למה שהקנאים מסוגלים היו לבצע.35 לאמור,

כשם שלעיל נתברר כי כל אחד קיבל את הקבר הראוי לו, ויש שנענשו לא רק בחייהם, אלא

אף לאחר מותם, הרי שבמדרש (שזמנו מסופק), נגלית אותה תופעה. בדומה לקברי מלכים,

נביאים, כהנים, גרים, והרוגי בית דין, היו קברים שצויינו כקברי מינים, אף כי לא

נעשה הדבר על ידי בית דין או ראשי הקהל, כי אם בידי קנאים חמומי מוח.36

 

דומה כי בחינת הקבורה בקברי אבות מזה, והענשת עבריינים בקבורתם מזה, תסלול את הדרך להבנת תוספתא תמוהה. בתוספתא יבמות פרק ג, שנו חכמים כך:

 

שאלו את ר' ליעזר: ממזר מהו לירש? - אמ' להם: מהוא לחלוץ?

ומהוא לחלוץ? - אמ' להם: מהו לירש?

מהו לירש? - אמ' להם: מהו לסוד את ביתו?

[מהו לסוד את ביתו?] - אמ' להם: מהו לסוד את קברו?37

מהו לסוד את קברו? - אמ' להם: מהו לגדל כלבים?...

ולא שהיה ר' ליעזר מפליגן, אלא שלא אמר דבר שלא שמע מימיו.38

 

הואיל ועיקר הדיון עתה הוא בענייני קברות, יתמקד הדיון להלן רק בשאלת קברו של

הממזר.39 קרוב לודאי שמי ששואל שאלות 'מוזרות' מעין אלו, כגון אם לסוד ביתו של

ממזר, או אם לסוד קברו של ממזר, היה לו ידע מוקדם בעניין זה. אפשר באמת שר' אליעזר

לא ענה כי לא ידע תשובה, אך גם יתכן שהוא לא רצה לענות לתלמידיו הואיל וחשש

שתשובתו לא תישא חן בעיני תלמידיו, או אולי אף חשש מאלימות תלמידיו.40

 

תהא אשר תהא הסיבה ה'אמיתית' לכך שר' אליעזר לא ענה לתלמידיו, מסתבר כי אם לא הוא, הרי שתלמידיו סברו כי יש לסוד את ביתו ואת קברו של ממזר, הואיל והחמירו על עצמם

(ועל אחרים), במקרא שכתוב בדברים: 'לא יבא ממזר בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא לו

בקהל ה''. לאמור, בעוד שההלכה שהתקבלה במסורת הרבנית קבעה שהרחקת ממזר מקהל ה' מתיחסת לנשואין בלבד, הרי שהיו קנאים שהרחיקו ממזרים מהקהל, הן בחייהם והן לאחר מותם, בסיידם בלבן את בית הממזר בעולם הזה, ואת ביתו שבעולם הבא.41 בכך היה ניכר ממזר מרחוק על מנת שלא יתקרבו אליו בחייו, אך גם במותו סויד קברו לבן, מעין עונשם

של האחרים (כגון חייבי סקילה או שריפה ובהם הוריו של הממזר), אשר החברה מיצתה עם

העבריינים (וילדיהם), אף לאחר מותם.

 

לאמור, כשם שמעמדו החברתי של אדם היה ניכר בחייו, כך אף לאחר מותו, ומן הקבר יכול

היה אדם לדעת אם מונחת בו גופת יהודי סתם, אם כהן, אם עבריין, מין או ממזר, ומסתבר

שלא רק חייבי סקילה לא הובאו לקבר אבותיהם, אלא שאף מינים וממזרים לא הובאו לקבר

המשפחה על מנת שלא 'להנציח' את החטא ולגרום ל'פגם משפחה'. מעמדו החברתי בחייו

ליווה אותו בחיים שלאחר המוות, ונקבע הדבר במיקום קיברו ביחס לקברים אחרים, או

בכתובת, או בסיד לבן אשר על הקבר.

 

 

ד. הניתוח החברתי

 

לאחר הבאת העדויות ההיסטוריות, יש מקום לבחון עתה את ההיבט החברתי העולה מנתונים

אלו. ראשית, יש לציין את חשיבותה של ארץ ישראל בכלל, לעניין הקבורה, תופעה הניכרת

הן מהעלאת עצמות יעקב, והן מהעלאת עצמות יוסף בנו. בשני המקרים היתה הבאת הנפטרים מחו"ל לארץ ישראל ביטוי למרכזיותה של ארץ ישראל בכלל, וביטוי לשאיפה להיקבר בנחלת האבות בפרט (אף כי היה הבדל בין מקום קבורת יעקב למקום קבורת יוסף). תופעה זו המתגלית במאמץ הכלכלי המושקע בקבורת יהודי תושב חוץ-לארץ בארץ ישראל, משקפת את רצון הנפטר להיקבר בנחלת אבות, יחד עם אבותיו, לאו דווקא הקרובים, תופעה שמימדיה גדלו מאד בתקופת המשנה והתלמוד. 42

 

בתקופות השונות היו בני ארץ ישראל מודעים לרעיון הקבורה המשפחתית, אף כי בכל דור

התבטאה מודעות זו באופן שונה. בספרות המקרא היא התבטאה בכתיבה על הקבורה בנחלת

האבות, או בכתיבה על קבורה שלא בנחלת האבות. בספרות החיצונית שוכתבה הספרות

המקראית תוך שימת דגש על הקבורה המשפחתית, אף כאשר זו לא נזכרה במקרא. לעומת שתי ספרויות אלו בהן הובע רעיון זה כסיפור, הרי שבספרות התלמודית הובע רעיון הקבורה

המשפחתית בצורת הלכה מחייבת (כמקובל בספרות זו). מצד אחד הוגדרה מצוות 'לא תעשה'

האוסרת על מכירת קבר האבות, מכירה שתמנע בסופו של דבר את המשכיות הקבורה המשפחתית, ומן הצד האחר נאסרה קבורת עבריינים בקברי המשפחה, אף כי חיוב מפורש להיקבר בקבר משפחה אינו ידוע מן המקורות התלמודיים.

 

השאיפה להיקבר ליד האבות, היינו ההורים, הסבים, וכל יתר הקרובים, מבטאת כמובן, את

רעיון ההמשכיות, היינו, להמשיך ו'לחיות' יחד עם כל הקרובים לאחר המוות, כמו שהיה

לפני המוות. דווקא על שום שהמוות הינו גבול חד-משמעי בחייו של האדם, נועדה הקבורה

המשפחתית לטשטש, ולו במעט, את קו המעבר, וקבורת המשפחה מסייעת להקהות את כאב

הפרידה מהקרובים. אמנם המת נפרד משאריו שנותרו לחיות, אך הוא מצטרף לאבותיו, ובכך

הוא לא יישאר גלמוד בעולם שלאחר המוות. לצורך כך היו מכינים למת צידה לדרך: את

חפציו האישיים, לבוש, תכשיטים, ועוד,43 והעיקר, קברו אותו בחברה התומכת והאוהבת

אותו לפני מותו, היינו משפחתו, וראשונים לכך היו אבותיו.44 נראה כי תופעה זו

המוכרת היטב מכל כך הרבה חברות נועדה להמתיק את המעבר החד לעולם האחר, אף כי ניתן למצוא לה הסברים נוספים. 45 יתר על כן, הקבורה עם האבות נועדה לא רק להקל על המת, אלא אף על בני משפחתו הקרובים, שכן טקס הקבורה לא היה רק טקס מעבר שבו נפרדים קרובי המשפחה החיים מן המת, כי אם גם טקס של איחוד מחדש של המת עם הוריו ומשפחתו המתה, ובכך מתנחמת המשפחה המורחבת.46

 

בקבורה עם האבות יש אף שמירה על שרשרת הדורות בחברה מסורתית. קבר האב ליד הסב,

נשותיהם ומשפחותיהם, ליד בני הדורות הקודמים, ובנחלת המשפחה, המחישו לנכד ולנין

את מסורת האבות. 47 הקבורה המשפחתית, דור אחר דור בנחלת המשפחה, ביטאה את החוב המוסרי המוטל על הדור הצעיר להמשיך בדרך האבות, לחיות ולעבד את האדמה כמותם, ולבסוף אף למות ולהיקבר לצידם. 48 דומה כי חסרונה של תופעת קבורת האבות בימינו משקף היטב את שלילת מסורת הדורות, מה גם שברוב המקרים, מסיבות של שינוי מקום מגורים (קרי: עלייה לארץ ישראל), אין אף אפשרות להיקבר ליד ההורים.49 מכל מקום, הקבורה היהודית המודרנית מקפידה שיהו כל המתים בבית הקברות ממוצא יהודי בלבד (מלידה או מאמונה), ללמד כי הרעיון העתיק בדבר הקבורה המשפחתית 'עם האבות' מצא את הקבלתו המודרנית בקבורה יחד עם בני המשפחה המורחבת באופן מיטאפיזי, עם ישראל כולו.50

 

בקבורה המשפחתית ניכרת אף מגמת השמירה על ייחוס האבות, הרובד החברתי, והמעמד האישי, כך שמיקום הקבר, הכתובת עליו, או ציון אחר עליו, יאמרו מיד לבני החברה החיים, מי היו הקבורים במקום, אם כהנים, אם בעלי ייחוס אחר, אם חסרי ייחוס כממזרים, או אף

עבריינים או מינים. עקרונות אלו היו כה בסיסיים עד כי הם הועתקו מן העולם הגשמי

לעולם הרוחני. 51 הבריות נתנו את דעתם לשאלה מי ישכון עם מי באותו מדור (בגן-עדן),

ובכך הם העתיקו את שאלת מיקום הקבורה בעולם הזה, בעייה בה התחבטו עוד בתקופת

המקרא, לעבר מיקום נשמת המת בעולם הבא.52

 

עוד זאת יש להעיר, את המובן כמעט מעצמו: בני העת העתיקה האמינו בחיים כלשהם לאחר

המוות, 53 ומנהגי הקבורה שלהם משקפים זאת (שלא כמנהגי הקבורה המודרניים). מי שהקפיד על מיקום הקבר אצל האבות, האמין ב'מיפגש' המשפחתי שלאחר המוות. מי שהיה סבור כי ניתן להעניש אדם לאחר מותו, כגון בייחוד מקום קבורה לעבריין, סבור היה, מן הסתם, כי לא רק עונש ניתן לאחר המוות, אלא אף גמול לשומרי המצוות. החיים שלאחר המוות נחשבו להמשך ישיר של החיים שלפני המוות, וממילא היתה חשיבות רבה לצורת הקבורה של המת. הבוחן מקרוב את האמונה בחיים שלאחר המוות המשתקפת במנהגי הקבורה יראה כי אמונה זו אינה חושפת דבר ביחס לאמונה בתחיית המתים (או אף ביחס לאמונה בגמול שלאחר המוות), ואף איננה בהכרח 'דתית'. 54 עוד זאת יש להעיר כי שיטת הקבורה העתיקה, והידיעות ההיסטוריות עליה, אף בהקשר של העלאת עצמות יעקב או יוסף, אינה מגלה כל סימן של פולחן-מתים, אך לא כאן המקום לדון בשאלות אלו.

 

הקבר כ'נחלת אבות' מבטא זיקה עמוקה לא רק למשפחה, ולהורים, כאמור לעיל, אלא אף

לקרקע. איסור מכירת הקרקע אשר עליה קברי האבות משקף את נסיונם של חכמים להיצמד

לארץ ישראל. 55 ההלכה שלא למכור את הקבר כמו גם שלא למכור את הנחלה בכלל, משקפת את המגמה שלא להיפרד מנחלת האבות בתקופה בה גורמים פוליטיים כמו עול שלטון זר, מרידות, וסיבות נוספות, גרמו להינתקות מן האדמה ויציאה לגלות.56 רמזים ראשונים לכך ניתן לראות בבית הקברות הגדול בבית שערים, אשר אף כי יש בו 'קברי משפחה', הרי שבעיקרו נקברו בו לא בעלי הנחלה, כי אם יהודים מכל העולם המיושב דאז, בתקופה שלאחר שתי מרידות והתפוררותו של המבנה החקלאי המבוסס על נחלת המשפחה כתוצאה מהמרידות.

 

שלב 'מתקדם' יותר בגישה אל הקרקע יש לראות בקבורה היהודית ה'מודרנית'. הגישה

המודרנית לקבורה מבטאת את העובדה כי אין לנקברים אדמה משלהם, שהרי אין הילדים

קבורים ליד הוריהם, חוץ מבמקרים יוצאים מן הכלל. ברור כי בכך ניכר גם אופייה

המודרני של המשפחה: משפחה גרעינית ולא משפחה מורחבת ('חמולה'), משפחה עירונית ללא אדמה בניגוד לקבורה המשפחתית העתיקה על נחלת האבות.57

 

בקבורה המודרנית מציינת החברה אף זאת שהיא שיוויונית יותר מהחברה העתיקה. בחברה

העתיקה יכול היה המקופח בחייו למצוא עצמו מקופח גם לאחר מותו, מחוסר הקרקע (הגר),

ואף הממזר יכולים היו להיקבר במקום ובצורה שהיתה לדראון עולם. לעומת זאת, הרי

שבחברה המודנית (אף החרדית), נקברים כולם כמעט בשווה, אין קבורה מיוחדת לעבריינים,

וכבר ידוע כי כל הנקברים בבתי הקברות הם צדיקים (בבחינת 'אחרי-מות קדושים

אמור'). 58

 

 

סיכום

 

העיון ב'בית החיים' של פעם אינו עיסוק נקרולוגי, כפי שהוא נראה על פניו, אלא

השתקפותם של החיים עלי אדמות. בחינת הקברות של חברה שמתה לפני כאלפיים שנה (או כל חברה שהיא), אינה רק מחקר בענייני מתים, כי אם פרק חשוב בתולדות החברה הנדונה,

אמונותיה הדתיות, והשקפותיה החברתיות.

 

מן המקורות שנדונו לעיל, מן המקרא, מן הספרות החיצונית, וממקורות המשנה והתלמוד,

כמו גם ממדרש החפץ ומעט מן העדויות הארכיאולוגיות, עולה כי מעמדו החברתי של אדם

היה ניכר אף במיקום קברו. סתם אנשים היו נקברים בקברי אבות, והיו קברות מיוחדים

לכהנים, לישראלים, לגרים, ואף לעבריינים הרוגי בית-דין, ונראה כי קנאים שונים

ציינו את קברותיהם של המינים ושל הממזרים, אף שלא בהסכמת מורי ההלכה.

 

מנהגי הקבורה העתיקים, מתבררים היטב דווקא על רקע השוואתם עם מנהג הקבורה היהודי המודרני. היחס למיקום הקבר בעת העתיקה המחיש לבריות את האמונה בחיים שלאחר המוות, את זיקתם ומחוייבותם להוריהם ולמסורת, כמו גם לארץ בה חיו, לארץ ישראל. 59

 


הערות

 

* עמיתי פרופ' י' שוורץ העירני הערות מועילות ואני מודה לו על כך.

 

1 על המחקר ההיסטורי-חברתי-יהודי בתחום הקבורה והמוות, ראה:

A. P. Bender, 'Beliefs, Rites, and Customs of the Jews, Connected with Death,

Burial and Mourning', JQR,O.S. 6 (1894), pp. 317-347; 664-671; JQR,O.S. 7

1895) ), pp. 101-118; 259-269; S. Klein, Tod und Begraebnis in Palaestina zur

Zeit der Tannaiten, Berlin: H. Itzkowski, 1908; J. Morgenstern, Rites of

Birth, Marriage, Death and Kindred Occasions among the Semites, Cincinnati -

Chicago: Hebrew Union College Press, 1966 (rep. New York 1973).

 

על מחקרים היסטוריים-חברתיים ביוון וברומא בתחום הקבורה והמוות, ראה:

Sarah C. Humphreys, 'Family Tombs and Tomb Cult in Ancient Athens: Tradition

or Traditionalism?', The Journal of Hellenic Studies, 100 (1980), pp. 96-126

(=idem., The Family, women and death, London - Boston: Routledge &

Kegan  Paul,

1983, pp. 79-130); K. Hopkins, Death and Renewal, Cambridge: Cambridge

University Press, (1983) 1985, pp. 201-256.

 

2 כמבוא סוציולוגי תיאורטי לחלק מהעניין הנדון כאן, ראה:

W. M. Kephart, 'Status after Death', American Sociological Review, 15 (1950(,

pp. 635-643; C. R. Orton & F. R. Hodson, 'Rank and Class: Interpreting the

Evidence from Prehistoric Cemeteries', S. C. Humphreys & Helen King,

(eds.), Mortality and Immortality: The Anthropology and Archaeology of Death,

London - New York: Academic Press, 1981, pp. 103-115; Talia Shay, 'Burial

Customs at Jericho in the Intermediate Bronze Age: A Componential Analysis',

Tel Aviv, 10 (1983), pp. 26-37.

 

3 על בתי קברות של כהנים בתימן ובבגדד, ראה: ש"ד גויטיין, 'מי היו רבותין

המובהקים של מוחמד?', ספר היובל לכבוד א"ג וייל, ירושלים תשי"ג, עמ' 23-10 (במיוחד

עמ' 23). עיין גם: א' מרציאנו, עיר הכהנים דבדו מרוקו, ירושלים תשמ"ז, עמ' 24.

 

4 על הקבר המשפחתי בתקופת המקרא, ראה: א"ש הרשברג, ההלבשה העברית הקדומה, ורשה תרע"א, עמ' 189-176 (במיוחד: 184-183):

Eric M. Meyers, 'Secondary Burials in Palestine', The Biblical Archaeologist,

33 (1970), pp. 2-29; Eric M. Meyers, Jewish Ossuaries - Reburials and

Rebirths, Rome: Biblical Institute Press, 1971, pp. 14-15.

אגב, מאיירס טוען כי הביטוי 'שכב עם אבותיו' מוכיח ללא ספק כי מקובלת היתה הקבורה

המשנית (קבורת העצמות), בתקופת המקרא, ואין דבריו נראים.

 

5 אפשר כי הקושי בהבנת הדברים (ההבטחה לאברהם שיבוא אל אבותיו, אף כי היו עובדי

אלילים וחיו בחרן), היה הגרעין לאותה אגדה שאדם וחוה נקברו במערת המכפלה, וכך

הצליחו בעלי האגדה להביא את אברהם אל אבותיו. ראה עוד: מ' ויינפלד, מיהושע ועד

יאשיהו, ירושלים תשנ"ב, עמ' 22-21.

 

6 ראה: ש' ייבין, 'קברי מלכי בית דוד', ירושלים, א (תש"ח), עמ' ב-כ; ע' קלונר,

'החומה השלישית מסוף ימי בית שני ומערות המלכים בירושלים', א' שילר (עורך), ספר

זאב וילנאי, א, ירושלים תשמ"ד, עמ' 208-204.

 

7 אפשר שהסתירה בין הכתובים הולידה 'פשרה' כפי שהיא מתוארת בפסחים ד,ט: 'ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלושה הודו לו... גירר עצמות אביו (אחז), על מטה של חבלים

והודו לו' (אך אין מסורת דומה על יואש או על אחזיה). ראה:

S. Lieberman, Texts and Studies, New York: Ktav, 1974, pp. 235-272;

(במיוחד עמ' 247). כלומר, לדעת התנאים, ענישת העבריין לאחר מותו (בין אם יש בה

כפרה, ובין אם לאו), מבטאת את היחס של החברה לחטא, ומדגישה כי האדם לאחר מותו

ממשיך להיות 'יישות משפטית' אותה ניתן להעניש. ראה על כך עוד להלן.

 

8 השווה עוד לקללה דומה של הנביא (ישעיה כב,טו-יט): 'לך בא אל הסכן הזה על שבנא

אשר על הבית: מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר... הנה ה' מטלטלך טלטלת גבר

ועטך עטה, צנף יצנפך צנפה כדור אל ארץ רחבת ידים שמה תמות ושמה מרכבות כבודך'.

כיוצא בכך ניבא ירמיה על פשחור (כ,ו) 'ובבל תבוא ושם תמות', וכעין זאת דיבר הנביא

על המלך שלום בן יאשיהו (כב,יב). לאמור, מן הקללה שלא ייקבר אדם בקבורתו המוכנה לו

(יחד עם אבותיו), יש ללמוד על הברכה אותה ראו במי שזכה לשכב עם אבותיו. על הקללה

בעולם העתיק שלא יובא אדם לקבורה, ראה:

D. Hillers, Treaty-Curses and the Old Testament Prophets, Rome: Pontifical

Biblical Institute, 1964, pp. 68-69.

 

9 הסיבה לכך היתה, כמובן, גלויה לעין, הואיל וחלק מהקברות מימי בית ראשון היו

חצובים כמו בית, ונעשה בהם שימוש מאוחר למגורים (ובחלק מהקברות גרים עד היום); ראה ערובין ה,א 'וגשרין ונפשות שיש בהן בית דירה'; תוס' ערובין ד,ז, מהד' ליברמן עמ'

106. ואכן, בכמה מכתובות הקבר הוגדר המקום כ'חדר' כבקב מח'ירבת אל-כום: 'לעופי בן

נתניהו החדר הזה', ובקבר 'אשר על הבית': 'חדר בכתף הצר[יח]'. ראה: ד' אוסישקין,

כפר השילוח: עיר-הקברים מתקופת המלוכה, ירושלים תשמ"ז, עמ' 226-223; מאיירס (לעיל,

הע' 4), עמ' 20. לעניין קברי המשפחה בימי בית ראשון ראה דבריו בעמ' 264: 'יש הבדל

עקרוני אחד בין הקברים שבעיר-הקברים של כפר-השילוח ובין הקברים האחרים מימי המלוכה שנתגלו בירושלים וברחבי יהודה. בקברי כפר-השילוח לא נמצא שום בור חצוב לליקוט עצמות, יסוד האופייני כל כך לקברים החצובים ביהודה... בור לפינוי עצמות המת מן

המשכב כדי לקבור מת נוסף באותו המשכב מעיד, כי הקבר שימש במשך זמן רב, והוא

אופייני לקברי-משפחה'. דומה כי אופיים ה'בלתי משפחתי' של קברות כפר-השילוח ניכר אף

באופיים המונומנטלי למחצה כמו גם בהיותם שונים אף כי סמוכים אחד ליד השני, דהיינו

שאין כל הנקברים ממשפחה אחת, ואין שטח הקברות נחלת משפחה אחת.

 

10 וראוי לעיין שוב בקבורת דבורה מינקת רבקה (בראשית לה,ח), והרי כאן שלוש נשים

שלא הובאו לקבר אבות, וראה על כך עוד להלן.

 

11 ראה, למשל: 'וישרפו אתם באש ויסקלו אתם באבנים' (יהושע ז,כה); 'ויהרגום ויקצצו

את ידיהם ואת רגליהם ויתלו על הברכה בחברון' (שמ"ב ד,יב); 'ורגמו אותך באבן ובתקוך

בחרבותם' (יחזקאל טז,מ).

 

12 עיין עוד: א' שטרן, 'קבר, קבורה', אנציקלופדיה מקראית, ז, ירושלים תשמ"א,2 טורים

24-3. הדיון הוא ארכיאולוגי בלבד, ללא היבט סוציולוגי, אנתרופולוגי, או תיאולוגי.

 

13 להלן הציטוטים מתוך: א' כהנא, הספרים החיצונים, מהדורה שניה, מסדה, תל אביב תשט"ז; על ספרות הצוואות נכתב רבות, ראה:

M. de Jonge, 'The Testaments of the Twelve Patriarchs: Central Problems and

Essential Viewpoints', Aufstieg und Niedergang der Roemischen Welt, Berlin -

New York: Walter de Gruyter, 1987, II. 20. 1. pp. 359-420.

 

14 בתקנות השונות המצוינות שם ניכר הנסיון של חכמים לטשטש את מאפייני העוני והעושר

בקבורה. על פי תקנות אלו נראה כי אדם עשיר היה ניכר במותו בתחומים הבאים: כלי הבית

(זהב, זכוכית לבנה), גילוי הפנים (כמקובל כיום בין הנוצרים), סוג ה'אלונקה' בה

נישא המת, בבגדי המת (ו'בגדי פשתן' בתלמוד הם הם 'בגדי יקר' שבצוואת יהודה). השווה

עוד לכתובות ד,ד: 'רבי יהודה אומר: אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילים

ומקוננת'. כלומר, כבודו של אדם, ואפילו עני, היה שיקבר בטקס הראוי לו, ואם מיקום

הקבר פחות משמעותי, הרי שצורת הטקס משמעותית ביותר (בניגוד לתפישה המקובלת

בימינו). השווה עוד למועד קטן כד ע"ב: 'ומה הן בהספד? ...עניים - בני שלוש; עשירים

- בני חמש'.

 

15 ראה עוד: ל' גינצבורג, אגדות היהודים, ג, רמת-גן תשכ"ח, עמ' 101 ואילך. השווה

עוד: א"א פינקלשטיין (מהדיר), ספרי דברים,2 פיסקא שמח, ניו יורק תשכ"ט, עמ' 406:

'רבי יהודה אומר: ... שכל שבט ושבט העלה עצמות [ראש] שבטו ממצרים [עמו]' (המוסגר

על פי המקבילה בירו' סוטה פ"א ה"י, יז ע"ג). מקום קבורת בני יעקב לא נתפרש במקרא

או בתלמוד (למעט יוסף), אך לעומת זאת, בספר הישר (מהד' א' גולדשמידט, ברלין תרפ"ג,

עמ' רצה), שנתחבר בימי הביניים, מסופר שלאחר מכן נקבר כל אחד מהם בנחלתו (מעין

המסופר על יוסף), בניגוד לדעת מחבר צוואות השבטים. דיעה אמצעית ניתן לראות בספר

היובלים מו,ט שם כתוב: 'ויוציאו בני ישראל את עצמות כל בני יעקב מלבד עצמות יוסף

ויקברון בשדה במערת המכפלה בהר'.

 

16 אין כאן המקום לדון בטיבן של מסורות אלו, התהוותן, הפולחן הכרוך בהן, וכדומה.

ראה: ז' וילנאי, מצבות קודש בארץ-ישראל, ירושלים תשכ"ג, עמ' קיד-קכד; ז' ספראי,

'קברי צדיקים ומקומות קדושים במסורת היהודית', א' שילר (עורך), ספר זאב וילנאי, ב,

ירושלים תשמ"ז, עמ' 313-303.

 

17 עם זאת, ספר יהושע מסתיים בקבורת יוסף (לעיל), ומיד לאחר מכן: 'ואלעזר בן אהרן

מת ויקברו אתו בגבעת פנחס בנו אשר ניתן לו בהר אפרים'. הרי כאן שתי מסורות קבורה

על אבי המשפחה הקבור בנחלת בניו, אף כי לא נתפרש שליד קברי השנים נהגו בני משפחתם

להיקבר. על נחלות הכהנים בימי בית שני, ראה: א' ביכלר, הכהנים ועבודתם, ירושלים

תשכ"ו, עמ' 119 ואילך;

J. Schwartz, 'On Priests and Jericho in the Second Temple Period', JQR, 79

1988), ), pp. 23-48.

 

18 תרגום לעברית: ש' קליין, 'על הספר Vitae Prophetarum', נ"ה טורטשינר (ואחרים,

עורכים), ספר קלוזנר, תל אביב תרצ"ז, עמ' 209-189. תרגום לאנגלית, ודיון מעודכן:

D. R. A. Hare, 'The Lives of the Prophets', James H. Charlesworth (ed.), The

Old Testament Pseudepigrapha, New York: Doubleday, 1983-1985, II, pp. 379-399.

 

19 קליין תירגם (ביחס להושע, למשל) 'ויקבר בארצו', אך נראה כי התחזורת 'בנחלתו'

קולעת יותר, ויש הבדלים נוספים בין התרגומים. השווה עוד למסופר שם על יונה שקבר את

אימו אצל אלון דבורה מינקת רבקה (בראשית לה,ח; שני קברים של נשים); יונה עצמו נקבר

בקברו של קנז (השופט, לפי אותה מסורת, היינו קבורת גדול אצל גדול כ'חלקת גדולי

האומה'); חגי וזכריה נקברו אחד ליד השני ('קברי הנביאים'); אחיה ליד האלון בשילה

(כדבורה); והעניין טעון לימוד נוסף, ואף השוואה לנתונים הארכיאולוגיים שהובאו אצל

אוסישקין (לעיל הע' 9).

 

20 משפט זה נראה כפראפראזה של דברי רות לנעמי 'באשר תמותי אמות ושם אקבר' (רות

א,יז). ברם, שם קבורות שתי נשים הקשורות בקשר נשואין (לשעבר), בעוד שכאן מדובר

בקבורת איש ואשתו.

 

 על השימוש בבשמים בקבורה בעת העתיקה, ראה: דה"ב טז,יד; ברכות ח,ו; יוחנן יט,מ;

מרקוס טז,א; מ' גיל, 'חנוך בארץ החיים', תרביץ, לח (תשכ"ט), עמ' 337-322; עוזה

זבולון ויעל אולניק, כלים מתקופת המשנה והתלמוד, תל אביב תשל"ח, עמ' 96-94;

D. Daube, 'The Anointing at Bethany and Jesus' Burial', Anglican Theological

Review, 32 (1950), pp. 186-199.

 

21 על השימוש בשופר, ראה: א' שייבר, 'השופר בטכס הקבורה', בתוך:

A. Scheiber, Essays on Jewish Folklore and Comparative Literature, Budapest:

Akademiai Kiado, 1985, pp. 8-16 (Hebrew(.

 

22 ראה עוד בספר טוביה יד,יב המתאר את קבורת אשתו של טוביה ליד אביו (ומחבר הספר

מעוניין בקבורה בכלל כפי שניכר שם א,יז). השווה עוד לספר היובלים י,טו: 'וישכב נח

עם אבותיו'; שם לב,כג.

 

23 ז' הירש, הפסיכולוגיה בספרותנו העתיקה, תל אביב תשי"ז, עמ' 178-172; נ' רובין,

דפוסי האבל היהודיים בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד: ניתוח סוציולוגי, עבודה לשם

קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשל"ז.

 

24 את התקדים לציון העבריין בקברו לאחר מותו ניתן לראות בקבר עכן שמעל בחרם, עליו

כתוב: 'ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה וישב ה' מחרון אפו, על כן קרא שם

המקום ההוא עמק עכור עד היום הזה' (יהושע ז,כו; וראה: ח' כהן, 'על עונש הסקילה',

אוניברסיטת בר-אילן תשכ"ב). השווה עוד לישעיה נג,ט: 'ויתן את רשעים קברו ואת עשיר

במתיו', היינו שקבר של רשעים היה ידוע. בעדויות ה,ו: 'ונדהו ומת בנדויו וסקלו בית

דין את ארונו... וכשמת, שלחו בית דין, והניחו אבן על ארונו. מלמד, שכל המתנדה ומת

בנדויו - סוקלין את ארונו'. השווה עוד למסכת שמחות ה,יג, מהד' מ' היגער, ניו יורק

תרצ"א, עמ' 129.

 

25 המשנה נמשכת: 'נתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן', ומפרשיה

 (בעקבות הסוגיא בסנהדרין מז ע"ב), פירשו כי לאחר עיכול הבשר מובאין עצמות

העבריינים להיקבר בקבר האבות. ברם, קרוב בעיני כי פירוש זה אינו מכוון לפשט המשנה,

אלא משקף מנהג מאוחר למשנה המגלה סובלנות רבה יותר (כדרך שנעלמו מנהגי הקבורה

האחרים שנועדו להעניש את המת לאחר מותו). בעניין ליקוט העצמות, ראה: ל"י רחמני,

'גלוסקמות וליקוט עצמות בשלהי תקופת בית שני', קדמוניות, יא (תשל"ט), עמ' 112-102;

לעיל הע' 3.

 

26 ספרי על דברים, פיסקא קפח, מהד' פינקלשטיין, עמ' 227. על המשך המדרש שאינו נדון

כאן, ראה: ש' ליברמן, תוספתא כפשוטה, ה, ניו יורק תשכ"ב, עמ' 1338-1337.

 

27 כתובות פד ע"א; בבא בתרא ק ע"ב; בכורות נב ע"ב. רשב"ם פירש בבבא בתרא: 'משום

פגם משפחה: גנאי הוא להם שאין לקרובים מקום קבורה, הלכך אמור רבנן לישקול דמי

וליהדר'. סוף דברי הרשב"ם תואם לאמור במדרש הגדול לבראשית (כג,ד), מהד' מ'

מרגליות, ירושלים תשל"ה, עמ' שפב-שפג, וכן בשמחות יד,יא, עמ' 207: 'המוכר דרך קברו

לחבירו - לא עשה כלום, המוכר מקום הספדו - לא עשה כלום', וקל וחומר שהמוכר קברו לא

עשה כלום. ברם, שיטה זו אינה מכוונת עם הגמרא על הברייתא בבכורות: 'ומאי? - ינכה

להם מן הדמים דמי קבר אשתו'. כלומר, אין מדובר בביטול המכירה, אלא המוכר כופה על

הקונה לקבור את מתו בקבר השייך כבר לקונה, אבל צריך הוא לפצות על כך את הקונה

בדמים. השווה: ז' ספראי, 'מבנה המשפחה בתקופת המשנה והתלמוד', מלאת, א (תשמ"ג),

עמ' 156-129 (במיוחד עמ' 141-140). עיין עוד בפירושים המובאים בערך 'בית הקברות',

אנציקלופדיה תלמודית, ג, ירושלים תשל"ג, עמ' רס-רסא.

 

28 ח"ש הורוביץ (מהדיר), ספרי על במדבר, ירושלים תשכ"ו, עמ' 75.

 

29 על פי תרגומו של פ' דליטש, ירושלים (חסרה שנת דפוס). ביוונית המלה היא xenoi

שתרגומה הרגיל הוא 'זר', אך מן ההקשר הובנה המלה כ'גרים'. כיוצא בכך, בתרגום השבעים

תורגם איוב לא,32: 'בחוץ לא ילין גר' כ-xenos.

 

30 על שתי כתובות-קבר של גרים, ראה: י' קוטשר, 'הכתובות העבריות והארמיות בירושלים

מימי הבית השני', מ' אבי-יונה (עורך), ספר ירושלים, ירושלים ותל-אביב תשט"ז, עמ'

357-349; ש' ספראי, העליה לרגל בימי הבית השני,2 ירושלים תשמ"ה, עמ' 92. דוגמה

אחרת ניתן לראות בקבורת מלכי חדייב, היינו קבר משפחתי של מלכים גרים (הידוע בשם

'קברי המלכים'). ראה: יוספוס פלאביוס, קדמוניות היהודים, כ,95, תרגום א' שליט,

ירושלים תשל"ג, עמ' 360; נ' אביגד, 'הקברים בירושלים', אנציקלופדיה לחפירות

ארכיאולוגיות בארץ ישראל, א, ירושלים תשל"א, עמ' 241-232.

 

31 על הממצא הארכיאולוגי והערכתו בתחום הקברים והקבורה בארץ ישראל במאות הראשונות לספירה, ראה: י' צפריר, ארץ-ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, ב, הממצא הארכיאולוגי והאמנותי, ירושלים תשמ"ה, עמ' 164-143; י"ל לוין, 'ממצאי בית שערים ומקומם בחקר תקופת המשנה והתלמוד', ארץ-ישראל, יח (תשמ"ה), עמ' 281-277;

Eric M. Meyers and James F. Strange, Archaeology, The Rabbis and Early

Christianity, Nashville: Abingdon, 1981, pp. 92-109; James F. Strange,'

Archaeology and the Religion of Judaism in Palestine', Aufstieg und

Niedergang der Roemischen Welt, Berlin - New York: Walter de Gruyter, 1979,

II,19.2, pp. 646-685 (esp. 664-667).

 

32 ראה: מ' שובה וב' ליפשיץ, בית שערים, ב, ירושלים תשכ"ז, עמ' 101. ברם, על פי

'חיי הנביאים' היה קבר הכהנים מצוי ממזרח לקברי המלכים, ובחלק הדרומי של ירושלים.

 

33 ראה: נ' אביגד, בית שערים, ג, ירושלים תשל"ב, עמ' 53. על כתובת של קבר כהנים

מבית הקברות בקיסרי, ראה: צ' אילן, אתרי-טיול בארץ-ישראל, תל אביב תשמ"ג, עמ' 43;

ועל קבר כהנים בירושלים, ראה אצל אביגד (לעיל הע' 30). ראה עוד:

D. Barag and D. Flusser, The Ossuary of Yehohanah Grandaughter of the High

Priest Theophilus', IEJ, 36 (1986), pp. 39-44.

 

34 הועתק מתוך: ש' ליברמן, מדרשי תימן, מהדורה שניה,  ירושלים תש"ל, עמ' 25. ר"ש ליברמן משער שדברים אלו הם הד לויכוח טרפון היהודי עם יוסטין מרטיר. ראה עוד: מ' חבצלת, 'למהותם ותועלתם של מקורות מדרש החפץ השלם לר' זכריה בן שלמה הרופא', דברי הקונגרס העולמי העשירי למדעי היהדות, ירושלים תש"ן, חטיבה ג, כרך א, עמ' 200-195; מ' חבצלת (מהדיר), מדרש החפץ, בראשית -שמות, ירושלים תשנ"א.

 

35 ראה: סנהדרין ט,ו: 'הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית - קנאין פוגעין

בו. כהן ששימש בטומאה, אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה

מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מחו בגיזרין'. אין לשכוח כי אף הקב"ה תואר כאל

קנא (למשל: שמות כ,ה; במדבר כה,יא; נחום א,ב ועוד), ומכאן שההולך בדרך הקינאה היה

דבק במידותיו של הקב"ה.

 

36 על ענישה בקבורה מחוץ לגדר (ו'קבורת חמור'), בתקופה מאוחרת יותר, ראה: ש' אסף,

העונשין אחרי חתימת התלמוד, ירושלים תרפ"ב, עמ' 35 (ולפי מפתח).

 

37 הקטע המוסגר נשמט על ידי הסופר על ידי הדומות, ועיין בחילופי גירסאות שם.

 

38 תוספתא נשים, מהדורת ש' ליברמן, ניו יורק תשכ"ז, עמ' 9. ראה עוד:

B. W. Helfgott, The Doctrine of Election in Tannaitic Literature, New York:

King's Crown Press, 1954, p. 59.

 

39 במקום אחר בכוונתי לדון בבעיות נוספות הכרוכות בהבנת התוספתא.

 

40 על שימוש בחרב בבית המדרש, ראה: י' כהן, פרקים בתולדות תקופת התנאים, ירושלים

תשל"ח, עמ' 179 הע' 199, ואין כאן מקום להוסיף. השווה עוד לדו-שיח נוסף ומיוחד של

ר' אליעזר בתוספתא סוכה א,ט מהדורת ליברמן עמ' 258; וכן כלים יז,טז: 'ועל כולן אמר

רבן יוחנן בן זכאי: אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר'; ירושלמי פסחים פ"ב ה"א,

כח ע"ד: '...ושתק רבי יודה' - ואין שתיקת כולם הודאה.

 

41 באחת משיחותי האחרונות עם ר"ש ליברמן ז"ל, ולאחר דין ודברים, קיבל הוא את

פירושי זה, וחזר בו מן המודפס, כיוון שטעה, לדבריו, בהחליפו בין 'ציון' ל'סיוד'.

ראוי עוד להקביל את התיאור כאן לתוספתא מעשר שני ה,יג, מהדורת ליברמן, עמ' 271:

'בית עבודה זרה - מפחמין אותו בפחמין', וכו', עיין שם.

 

42 עיין: י' גפני, 'העלאת מתים לקבורה בארץ - קוים לראשיתו של המנהג והתפתחותו',

קתדרה, 4 (תשל"ז), עמ' 120-113.

 

43 השווה למסכת שמחות ח,ז, מהד' היגער עמ' 151: 'ונותנין דיותו וקולמוסו בצידו,

ואין חוששין משום דרכי האמורי... וכשמת שמואל הקטן תלו לו מפתחו ופנקסו בארונו

מפני שלא היה לו בן'. ראה על כך: ג' אלון, מחקרים בתולדות ישראל, ב, הוצאת הקיבוץ

המאוחד תש"ל, עמ' 99 ואילך; י"ל ביאלר, 'נרות חרס שבורים בקברות מתקופת המשנה

והתלמוד', ש' בלקין (עורך), ספר היובל לכבוד הרב ד"ר אברהם ווייס, ניו יורק תשכ"ד,

עמ' קמה-קסה.

 

44 הדוגמאות מן הפירמידות ממצרים העתיקה ידועות דיין, ועליהן ניתן להוסיף את

האלמנה ההודית אותה היו שורפים לאחר מות בעלה (למען תהיה לו לחברה בעולם הבא);

דמויות חרס כתחליף לאנשים חיים בסין, ועוד.

 

45 ההסבר הניתן כאן מבוסס על גישה סוציולוגית פונקציונאלית, אך הסבר זה אינו בא

למעט הסברים אחרים בעלי אופי פולחני או מאגי. כך, למשל, ניתן לראות בחפצים

הניקברים מעין מנחות למתים, את הקבורה המשפחתית כחלק מפולחן המתים, את השופר שנועד להכריז על ההלויה ככלי מגרש שדים, ואף הקטורת מוקטרת לאותה מטרה ממש. הסברים אלו נראים כמטילים 'דת עממית' מתרבות אחת על תרבות אחרת, והם טעונים הוכחה פנים-תרבותית.

 

46 קרוב בעיני כי האמונה בחיים שלאחר המוות, האופיינית לחברות כה רבות, נובעת

מתפישה חברתית, ומשקפת גישה אנתרופוצנטרית. לעומת זאת, האמונה בגמול - בשכר או

בעונש - בעולם הבא, הקיימת במספר קטן יחסית של חברות, נובעת מגישה תיאוצנטרית.

 

47 בחברה פטריארכאלית הושם דגש על האבות, ולא על האמהות, לא רק בחייהם, כי אם אף

במותם. טליה שי (לעיל הע' 2), עמדה על הפער בין מספר שלדי הנשים לבין מספר הגברים

(יחס של 2.8:1), וניסתה להסבירו בכך שהנשים שולחו להיקבר אצל הוריהן במקום אחר,

אלא שהסבר זה לא משכנע (שכן אז ניתן היה למצוא באתר הקבורה הנחפר נשים שהובאו אליו ממקום אחר). דומה כי הטעם לפער בין המינים הנקברים הוא שביחס לנשים הקפידו פחות על הקבורה המשפחתית, כפי שניתן לעמוד על כך הן מקברי רחל ומרים, והן מעיון במספר הנשים לעומת הגברים במערת המכפלה (1:1), יחס שצריך היה להיות שונה לחלוטין (3:7 = 1:2.3), כלומר שיותר ממחצית הנשים (בנשואין פוליגאמיים), לא הובאו לקבורה בקבר המשפחתי. ראה:

Pieter W. van der Horst, Ancient Jewish Epitaphs, Kampen: Kok Pharos, 1991, p. 76.

תופעה זו עולה בקנה אחד עם מיעוט הדיווחים בספרות התלמודית על פטירת בנות בהשוואה

לפטירת בנים (בערך 22:4). ראה:

M. Bar-Ilan, 'Infant Mortality in the Land of Israel in Late Antiquity', S.

Fishbane and J. Lightstone (eds.), Judaism and Jewish Society, Montreal:

Concordia University Press, 1990, pp. 3-25.

 

48 זיקה הדוקה זו שבין החיים למתים מצאה את ביטויה הקיצוני בנטייה של הבריות לקבור

את המת בתוך הבית, בניגוד להלכה הרואה במת את אבי אבות הטומאה. לראשונה מפורש הדבר

ביחס לקבורת שמואל 'ויקברהו בביתו ברמה' (שמ"א כה,א), וכן כתוב על יואב בן צרויה

'ויקבר בביתו במדבר' (מל"א ב,לד), ומן הסתם גם אחרים נקברו כך (על קבורת מנשה ראה

דה"ב לג,כ, ובדברי ייבין, לעיל הע' 7). ראה: י' ידין, מגילת המקדש, א, ירושלים

תשל"ז, עמ' 251-249. מחבר מגילת המקדש (מח:14-11), מורה: 'ולוא תעשו כאשר הגוים

עושים בכול מקום, המה קוברים את מתיהמה, וגם בתוך בתיהמה המה קוברים, כי אם מקומות תבדילו בתוך ארצכמה', וכו' (עיין אהלות יח,ז). ברם, לפי האמור כאן מנהג זה לא נבע מחיקוי הגוים ('דרכי האמורי' בלשון חז"ל), כי אם מסיבות אחרות. אגב, מנהג זה היה

מקובל מאד בין יהודים בתקופה מאוחרת יותר, ראה: שאלות ותשובות רבנו יוסף הלוי אבן

מיגאש, מהד' ש' חסידה, ירושלים תשנ"א, סי' קכ (הרב ד"ר י' ליכטנשטיין העירני על

כך, ואני מודה לו).

 

49 דוגמה נוספת ליחס האינטימי והמשפחתי עם המתים ניתן לראות במנהג העתיק על פיו

הבנים עסקו בקבורת האבות, בניגוד לגישה המודרנית בה מבוצעת הקבורה על ידי אנשי

מקצוע (למעט פעולת כיסוי סמלית). כך היה בקבורת אברהם על ידי בניו (בראשית כה,ט);

יעקב (בראשית נ,יג); וכך גם בתקופת המאוחרת יותר: ירו' מועד קטן פ"א ה"ו, פ ע"ג

'מלקט אדם עצמות אביו ואמו'; שמחות יב,ט, מהד' היגער עמ' 197: 'בני, בתחילה קברני

בביקעה, ובסוף לקט את עצמי', וכו', ועוד.

 

50 מקור הרעיון בתקופת התלמוד (גטין סא ע"א). ראה: א' שוחטמן, 'פסיקת בג"ץ בפרשת

קבורתה של תרזה אנגלוביץ - מתן יד לכפייה אנטי-דתית?', דיני ישראל, טו (תשמ"ט-

תש"ן), עמ' קעט-ריא (ושם דוגמה מודרנית ל'קנאים פוגעים בה', עונש לאחר המוות,

הקפדה על מיקום הקבר, ועוד).

 

51 תקדים עקרוני לכך ניתן לראות בשם 'בית' בו כונה הקבר במקרא (ישעיה יד,יח),

ובמלה 'חדר' שבכתובות על גבי הקברים. המשך לכך ניתן לראות בכינוי 'שכונת קברות'

שיועדה במשנה לכמה מתים שאינם מאותה משפחה (נזיר ט,ג; נזיר סה ע"א), וכן המושג

ביוונית: necropolis, עיר המתים.

 

52 דווקא בעניין זה דלות האגדות, שכן אין ידיעות על מדורים בגן-עדן המיועדים

לכהנים, מדורים המיועדים ללויים, וכן הלאה, ככל הנראה, מפני שמאפייני הריבוד

החברתי האופייניים לתקופה עת היה המקדש קיים (ותקופת זמן שלאחר מכן), נעלמו (השווה לירמיה ח,א ממנו ניתן ללמוד על קבורה בנפרד בסדר חברתי יורד בחשיבות של: מלכי

יהודה, השרים, הכהנים, הנביאים, יושבי ירושלים). העניין הקרוב לכאן הוא המדרש

בויקרא רבה כה,ב (מהד' מ' מרגליות, ירושלים תשט"ז, עמ' תקע): 'ר' הונא ור' ירמיה

בש'(ם) ר' חייה בר אבא: עתיד הקב"ה לעשות צל וחופות לבעלי המצות אצל בני תורה בגן

עדן'. כעין זאת בתפילה: 'על הצדיקים ועל החסידים... ועל גרי הצדק... ושים חלקנו

עימהם' (על שם: 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', סנהדרין י,א). השווה עוד לביטוי

'בחיקם של צדיקים' (בגן עדן), אצל: א"א הלוי, האגדה ההיסטורית-ביוגראפית, תל אביב

תשל"ה, עמ' 453. עוד על רעיון זה ו'התפתחותו' בתקופה מאוחרת יותר, ראה: תמר

אלכסנדר, '"שכן בגן עדן" בספר חסידים; סיפור עממי בהקשרו העיוני', מחקרי ירושלים

בפולקלור יהודי, א (תשמ"א), עמ' 78-61.

 

53 אמנם, נחלקו על כך. ראה: א' לודס, ישראל - קדמוניות העם והארץ, מרחביה תש"ך,

עמ' 179-171;

Nicholas J. Tromp, Primitive Conceptions of Death and the Nether World in

the Old Testament, Rome: Pontifical Biblical Institute, 1969;

הירש (לעיל, הע' 23), עמ' 67-54; ע' חכם, 'נעימות בימינך נצח', תהילת שפר (לזכר

אליעזר ליפא הלוי שפר הי"ד), ירושלים תשמ"ט, עמ' 79-70. אשר לאמונה בחיים שלאחר

המוות בתקופת המשנה והתלמוד, ראה: ש' ליברמן, מחקרים בתורת ארץ ישראל, ירושלים

תשנ"א, עמ' עמ' 85-70; ליברמן (לעיל הע' 6).

 

54 השווה לדברי רחמני (לעיל הע' 25). בתקופה המודרנית אמונה זו מתבטאת בצורה חד-

משמעית בכתובת על המצבה 'תנצב"ה' (=תהי נפשו צרורה בצרור החיים, בעקבות שמ"א

כה,כט), כמו גם בתפילות הסמוכות לקבורה או לאזכרה.

 

55 המקרה ה'הפוך' הוא מקרהו של משה אשר לא ניתנה לו רשות להיכנס לארץ בחייו (ואף

לא לאחר מותו), ונשאר קבור בחוץ-לארץ, ולא בקבר אבותיו (ככתוב: 'והאסף אל עמיך',

דברים לב,נ).

 

56 דוגמה מעניינת לכך מצויה בשמחות י,ח, מהד' היגער עמ' 182: 'רבי שמעון בן אלעזר

אומר: קבר שאול היה לו לרבן גמליאל ביבנה, שהיו מכניסין את המת לתוכו, ונועלין את

הדלת לפניו... ואחר כך מעלין אותו לירושלים'. כלומר, שימוש זמני בקבר, ולאחר מכן

העלתה משפחת הנשיא את המת לקבר המשפחה שלה במקום שממנו גלתה, בירושלים. השווה עוד לשמחות יד,ד, עמ' 205: 'קבר גולין - אין להן חזקה' [והשווה: א"ש רוזנטל, פרקים, ב (תשכ"ט-תשל"ד), עמ' 362]. מעין זה בירו' עבודה זרה פ"א ה"ט, מ ע"א: 'הורי ר' יוסי בי ר' בון שאסור להשכיר להן (לגוים) קבורה בא"י', מן הסתם כדי למנוע השכרת הנחלה

כולה, ואחר כך מכירתה להם. השווה לקבר משפחתי ביריחו 'מן ירושלים': רחל חכלילי,

'בית-עלמין יהודי מימי בית שני ביריחו', קדמוניות, יב (תשל"ט), עמ' 66-62.

 

57 אגב, בקבורה המודרנית אין הכרח שתהא אשה קבורה ליד בעלה, שלא כבקבורת האבות,

ונראה שאף תופעה זו מלמדת על התערערות מבנה המשפחה המודרנית.

 

58 הגישה הדתית המודרנית בארץ-ישראל לשיוויון בין המתים כבין החיים, באה לידי

ביטוי באיסורים להגדיל את המציבה או את שטח הקבורה (למעט בקבר המיועד לרבים),

באחידות היחסית של הנוסח החקוק על המציבה (בפרט בבתי הקברות הצבאיים, ועל אף חקיקת הדרגה!), בציון שמות הנפטרות כמו הנפטרים, ועוד.

 

59 על מנהגי אבל בתקופה מאוחרת יותר (שמקור חלקם מתקופת התלמוד), ראה: ר' פטאי,

מסורות היסטוריות ומנהגי קבורה אצל יהודי משהד, ירושלים תש"ו; י' רצהבי, במעגלות

תימן, תל-אביב תשמ"ח, עמ' 46-43; ר' קשאני, 'ילקוט מנהגי פטירה', שבט ועם, סדרה

שניה, ב\ז (תשל"ג), עמ' 460-423.

 

 


מאמר זה הופיע בדפוס ובמקוצר:

מ' בר-אילן, 'הקבורה ב"נחלת אבות" בין היהודים בעת העתיקה', א' זינגר (עורך), קברים ונוהגי קבורה

בארץ-ישראל בעת העתיקה, ירושלים תשנ"ד, עמ' 229-212.

 


 

הכתובת האלקטרונית של מסמך זה היא:

https://faculty.biu.ac.il/~barilm/qburamis.html

 

   last updated: March 8, 1999 - November 2004.