רעיון הכתרת ה' בכתר והפולמוס הקראי נגד התפילין של ה'

מאיר בר-אילן

 

רעיון הכתרת ה' בכתר ידוע מקדושת מוסף של שבת וימים טובים, קדושה הקרויה 'קדושת כתר', ונפתחת במלים (בנוסח ספרד): 'כתר יתנו לך ה' אלהינו מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה'. בשל מיקומו של רעיון המלכת ה' בכתר המשולב בקטע כה מרכזי, ידוע הרעיון המוזכר לכול, וניתן לחשוב כי מעוגן הוא היטב במקורות היהודיים השונים. ברם, כשמנסה אדם לעקוב אחר הרעיון של הכתרת ה' בכתר, אזי יסתבר לו כי כמעט ואיו הוא מופיע בספרות הרבנית, ורק בספרות ההיכלות מצוי הוא כמה פעמים בצורה מפורטת. רעיון לו התנגדו הקראים התנגדות עזה ביותר, ודומה כי בשל פרסומו של הרעיון מחד גיסא, וההתנגדות הקראית לו מאידך גיסא, כדאי לעמוד על השתלשלותו, ולכך מוקדש הדיון להלן.

 

ברם, קודם שיתברר עניין כתרו של ה', ראוי להעיר תחילה על הרעיון הכללי של מלכות ה' בעולם, דיעה המצויה בכל המקורות היהודיים החל מן המקרא, וכלה באמונה היהודית בת ימינו.[1] אין כאן המקום  לדון במלכות ה' כי שהובנה על ידי הנביאים או בתקופת המקרא, אך דומה כי שונה היתה תפישת מלכות ה' בימי בית ראשון מזו שבימי חכמים. בעוד שבתקופת המקרא ניתן היה למצוא חלק מהתגלות מלכות ה' בעולם במלכות בית דוד הארצית, הרי שלא כך היה המצב בתקופת התנאים(ואף קודם לכן). בתקופה שעם ישראל היה משועבד לעמים זרים הובן רעיון מלכות ה' כמציאות שמימית בלתי נתפשת, למעשה, שהרי לא ניתן היה לקשר מלכות זו עם המציאות היום-יומית, וממילא נותרה האמונה במלכות ה' כביטוי ציורי אשר עיקר מקומו  יש לראות כישות ערטילאית שמימית, וכחזון העתיד לבא. ואולם יחד עם הכרת מציאות בה אין מלכות ה' ניכרת בעולם, ושמא דווקא בשלה, עשו חכמים רבות להחדיר את האמונה במלכות ה' בראותם בה מעין עיקרון אמונה אותו יש להזכיר פעמים רבות בתפילה.כך, כנראה, אירע שרעיון מלכות ה' אשר אין לו השלכה על עולם ההלכה של חכמים ואינו מופיע בו, מתגלה בנקל בעולם המחשבה שלהם, ובמיוחד זה המשתקף בעולמם הפנימי - התפילה.

 

מלכות ה' מופיעה בצורות שונות  בתפילה. למרות המקורות בהם ניתן להצביע, כביכול, על שימוש ראשון כזה או אחר בתפילה ברעיון המלכת ה', קשה לומר בבירור היכן היה המיקום ה 'מקורי' של רעיון התפילה, קל וחומר שאין לדעת מתי החלו היהודים להזכיר רעיון זה בתפילה.[2] המילים  'מלך העולם' מצויות בכל הברכות ה'ארוכות', ובחלק מברכות השחר גם יחד.[3] כמו כן מצוי עוד רעיון מלכות ה' בברכת הגאולה שלאחר קריאת שמע וברכת המזון. במקומות אלו נקבעה הזכרת מלכות ה' כחובה הלכתית. חובה המקוימת שם הן במלות פרוזה. והן באמירת פסוק של מלכות בסיום ברכת גאולה. והנה, בעוד שבמקומות אלו הובלע רעיון מלכות ה' בתוך רעיונות אחרים, הרי שבתפילת מוסף של ראש השנה היה הוא כנושא העומד בזכות עצמו, אף כי גם כאן השתלבה ברכת המלכות עם קדושת היום.[4] ואולם, בברכת מלכויות שבמוסף של ראש השנה מצוינת מלכות ה' לא רק באמצעות ברכה, כי אם גם באמירת פסוקי מלכויות מן התנ"ך, פסוקים שנחשבו כחלק בלתי ניפרד מן התפילה עוד בתקופת התנאים.[5] מלכות ה' צוינה אף בברכת קדושת ה' הנאמרת בעשרת ימי תשובה, ברכה הנחתמת בחתימה 'המלך הקדוש', והיו חתימות נוספות לברכת 'מלכות' זו, כחתימת 'אדיר המלוכה'.[6]

 

פסוקי מלכויות נוספים מצויים בסיום שירת הים, ומקוריותו של רעיון מלכות ה' במקום זה בתפילה מוכחת מן הפסוקים שם, והתרגום בכלל זה, והן מן המנהג שלא שרד בתפילה המסורתית לחתום את שירת הים בברכת 'אדיר המלוכה'.[7]  אמנם, ברכה זו לא נשתמרה בסידור, אך דומה כי ברכה אחרת הנראית כחליפית לה נשתמרה בנוסח אשכנזי. לפי מנהג זה הרי שבתפילת ערבית, בסיום קריאת שמע אומר המתפלל פסוקים שונים, ובהם פסוקי מלוכה, וחותם: 'ברוך אתה ה' המ(ו)לך בכבודו, תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד, על כול מעשיו'. למרות המוזרות, לכאורה, של הנוסח כמו גם מקום הופעת הברכה בתפילה וחוסר האפשרות לעקוב אחריה אחורנית אל תקופת התלמוד, דומה כי ברכת המלוכה היא העומדת בפנינו, ומסתבר כי את מקורה יש לבקש בארץ ישראל.[8] ואכן, ברכה זו אינה אלא ממשיכה את רעיון המלוכה שהופיע לפני כן בסיום ברכת גאולה, אף כי לפי שעה אי אפשר להסביר את הבעיות האחרות המתעוררות למראה ברכה זו.[9]  עוד מוזכר רעיון מלכות ה' בחלק השני של 'עלינו לשבח',[10] ופסוקי מלכות ה' מצויים בתפילת שחרית לאחר 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד'. כיוצא בזאת, הרי שבכל הקדושות, למעט קדושת היוצר, מופיעה מלכות ה', אלא שמוזכרת היא בפסוקים שונים בקדושות שונות. הפסוק היותר מפורסם והמצוי כחתימה בכל קדושות העמידה הוא הפסוק המציין את מלכותו העתידה של ה' בעולם: 'ימלוך ה' לעולם אלוהיך ציון לדור ודור הללויה'.[11] כללו של דבר, מלכות ה' מופיעה בכמה אופנים בתפילה המסורתית: כרעיון, כברכה, כפסוק וכתואר לה' ובווריאציות שונות, וכן ראוי להדגיש את ריבויו היחסי של אזכור רעיון מלכות ה' בתפילה. למרות חילופי  המנהגים בתפילה ניתן לומר כי בסך הכול מלכות ה' הינה אחד הרעיונות המרכזיים והשכיחים ביותר בתפילה היהודית.

 

דומה כי לאחר סקירת מקומו של רעיון מלכות ה' באמונה היהודית הארוגה בתפילה, ניתן יהיה לראות את הסתעפותו של רעיון כללי זה לצורה מסוימת. בעוד שהרעיון העתיק ניראה כמתייחס למלכות ה' באופן ערטילאי או סמלי, הרי שבתקופה מאוחרת באופן יחסי, הובנה מלכות ה' כתופעה ממשית המתגלה באופן מפורט בטכס בו מוכתר ה' בהעלאת כתר מלכותו על ראשו. מטבעם של דברים אין לומר אם הייתה כאן התפתחות של רעיון, או שמא רק גילוי מאוחר של רעיון קדום בהרבה. מכל מקום, נבחן מעתה את מקומות הופעתו של רעיון הכתרת ה' בכתר, רעיון אותו ניתן לראות בצורה הטובה ביותר בספרות ההיכלות.

 

א. רעיון הכתרת ה' בכתר בספרות ההיכלות

 

המלכת ה' בכתר מתוארת בפרוט בספר ההיכלות. כך, לדוגמא, תיאור ארכני (ומייגע) של הכתרת ה' מופיע בספר ההיכלות (חנוך ה- 3), שפר עמ' 13 ואילך. שם מסופר כיצד שרי מעלה מעבידים את הכתר אל ה', ובאותה שעה נופלים כולם על פניהם. הכתר עובד מעל ראשם של השרים השונים. רק לאחר עשרות(!) העברות טכסיות של הכתר משר אחד למישנהו הגדול במעלה מקודמו,[12] ותוך היכנסות לתיאור מפורט של עניינים משניים, מגיע, כנראה, הכתר לראש של ה'. אמנם, חסרה לפנינו כאן העברתו הסופית של הכתר והעלתו אל ה', אך מסתבר העניין מתיאורים דומים ומן ההמשך. אז אומרים המלאכים קדושה, ובהמשך מתאר ר' ישמעאל את ה' אשר 'כתר קדושה לראשו'. מסתבר, אפוא, שהמילים ה'תמימות': 'כתר יתנו לך המוני מעלה' אינו אלא קיצור שבקיצור מהתיאור המופיע בספר היכולות שלפנינו או תיאור אחר כיוצא בו.

 

בהיכלות רבתי יא - שפר עמ' 76 פיסקה 170 מובא בתיאור זה:

 

כשהמלאך הפנים נכנס לסלסל ולבדר לכיסא כבודו ולהכין מושב לאביר יעקב, אלף (אלף) כתרים קושר לאופני הדר לכל אחד ואחד מהם בראשו…

שני אלפים כתרים קושר לכרובי הכבוד… שלש אלפים כתרים קושר לחיות הקודש… ששה אלפים כתרים קושר לנוגה אור, לו ולשמונת אלפים אלפי אלפים ורוב רבי רבבות כתרים, וכו'.

 

נמצא, אם כן, שלא רק כתר אחר מעבירים המלאכים לה', כי אם גם אלפי כתרים נוספים קושר מלאך הפנים לכל היצורים השמימיים, כמו גם לה', כפי שיתברר להלן.[13] ב"שר של תודה" (היכלות רבתי כח – שפר עמ' 126), מתאר ר' ישמעאל את שאיפותיהם של בני ישראל, ואומר:

 

אני יודע מה אתם מבקשים, ולבי הכיר מה אתם מתאוים: תורה מרובה אתם מבקשים…לקשור כתרים בראשיכם ועטרות מלכים בראש בניכם.

 

דומה כי הכתרים והעטרות אינו אלא ביטוי חיצוני וסמלי המלמד על לימוד תורה, רעיון הידוע מאבות ד,יג בביטוי 'כתר תורה'. כיוצא בזאת בהמשך "שר של תורה" (היכלות רבתי כט, ד- שפר עמ' 133 פיסקה 297, וביתר כתבי היד: 298), פונה ה' אל עמו ואומר: 'והלואי בני, למה אתם נופלים ומוטלים על פניכם, עמדו ושבו לפני כסאי… ותפשו כתר וקבלו חותם', וכו'. כלומר, לימוד תורה הצטייר כתפישת כתר(תורה). הרי, אם כן, שדימה בעל ההיכלות את כתר מלכות ה' לכתר תורה של בניו, ואפשר שריבוי כתרים במקום אחד הוענק למקום השני.

 

בקטע קצר המכונה (בטעות) 'הגדת שמע ישראל', קטע שניכרת בו השפעת ספרות ההיכלות, מתאר משה כיצד עלה למרום, ומה ראה שם.[14] לאחר שמספר משה על שרי מעלה שראה, כקמואל השוער והדרניאל, ממשיך הוא כך:

 

ראיתי סנדלפון השר הגבוה מהדרניאל מהלך ת"ק שנה ועליו אמר יחזקאל (א,טו) 'והנה אופן אחד בארץ אצל החיות לד' [=ארבעת] פניו' - וזה סנדלפון שכותר (ס"א שקושר) כתרים לקונו. ובשעה שהכתר יוצא אל חיילי מרום, כולם חלים וזעים וחיות הקודש דוממות, ושרפי הקודש נוהמים כאריות ואומרים:

ק' ק"ק ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו

וכאשר בא הכתר לכסא הכבוד מתגלגלים מיד גלגלי מרכבה …וכאשר הכתר עובר על כסא הכבוד לישב במקומו, כל חיילי מרום פוצחין פיהן ואומרי':

ברוך כבוד ה' ממקומו

מפני שאין מכירים  מקומו ממש. וכשמגיע הכתר לראשו, מחזיק עצמו לקבל הכתר מעבדיו, וכל חיות ושרפים וגלגלי המרכבה וכסא הכבוד וחיילי מעלה וחשמלים וכרובים מתגדלים ומתגברים מתגאים ונותנים הוד והדר לבורא ית' וממליכין אותו עליהם, ואומרים פה אחד:

ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד.

 

המלכת ה' בהעלאת הכתר על ראשו תופשת מקום מרכזי בקדושה שלפנינו, וניתן, אם כן, לראות בקטע זה את הרעיון המשפיע על קדושת 'כתר' שבתפילת מוסף, אלא שטעון העניין בירור נוסף.[15] מכל מקום, נושא זה של העברת הכתר והעלתו אל ראש ה' מופיע בספרות ההיכלות פעם נוספת ובצורה שונה. בהיכלות זוטרתי – שפר עמ' 176,[16] במהלך תפילה בה פונה המתפלל אל ה' בתפילת שבח, נאמר, בין היתר, כך:

           

יהי רצון מלפניך ידוד (במקור: שם המפורש) אלהי אלוהי ישראל אלהינו ואלוהי אבותינו מלך יושב על כסא רם ונשא  ... לפניך ידוד אלוהי ישראל יהדרו שרפים ויביעו רננות... משרתיך יכתירו לך כתרים וישירו לך שיר חדש, וימליכוך נצח, ותקרא אחד לעולם ועד.

 

נמצא, אפוא, שהמתפלל בעל ההיכלות המושפע גם מניסוחי תפילה מסורתית,[17] שילב בתפילתו רעיון זה של הכתרת ה' בכתר, ולא כתר אחד, כי אם רבים.[18]

 

דומה כי את מקורו ההיסטורי של רעיון המלכת ה' בכתר כביטוי לגילוי מציאות מלכות ה' בעולם, כמו גם תיאורים שמימיים נוספים, יש לבקש במציאות הארצית. כלומר, מסתבר שבתקופה העתיקה (ולאו דווקא בעם ישראל), נהגו לציין מדי פעם (שנה או יום), את מלכותו של מושל בשר ודם בטכס הדומה לזה המתואר בספרות ההיכלות, טכס אותו העביר המחבר ממלכותא דארעא למלכותה דרקיעא. ואולם אף שטכס שגרתי מעין זה לא מצאנו, הרי שידוע על המלכת המלך יואש בשימת נזר על ראשו, ממש כשם שמלך בבל הוכתר בשימת כתר על ראשו (בתוספת ישיבתם על כסא מלכותם).[19] אם כן, אפשר שטכס חד-פעמי מעין זה בחיי מלך הועבר לטכס המתרחש מדי פעם, או אף מדי יום, וטכס כזה עמד נגד רוחם של יהודים שונים, בעלי התלמוד וההיכלות כאחד, בבואם לתאר את הכתרת ה' בעולם בשימת כתר בראשו. לפי שעה אין ידוע טכס זה מן המקורות החיצוניים, ועד אשר לא יתברר העניין בפירוש, לא ניתן יהיה לראות בהצעה המובאת כאן יותר מאשר השערה.

 

ב. רעיון המלכת ה' בכתר הספרות הרבנית

 

רעיון זה של קשירת כתר לה' מפורש בברייתא המובאת בחגיגה יג ע"ב:

 

וארא החיות, והנה אופן אחד בארץ' (יחזקאל א, טו) ; אמר רבי אלעזר: מלאך אחד שהוא עומד בארץ וראשו מגיע אצל החיות. במתניתא תנא: סנדלפון שמו, הגבוה מחברו מהלך חמש מאות שנה, ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו.[20]

 

ברייתא זו הינה, כביכול, המקור לתיאורים השונים שהובאו לעיל מספרות ההיכלות, אך אפשר גם שהברייתא נובעת ממסורות עתיקות אשר הובאו בשתי צורות: בצורה מקוצרת – אם נרצה:  'מצונזרת' – בברייתא, ולעומת זאת, בצורה מפורטת בספרות ההיכלות. מתוך הברייתא בלבד אין לדעת מתי קושר סנדלפון כתרים לקונו, ורק בדרך ההיקש עלינו לומר כי קשירה זו נעשית כל יום מחדש, וקשירה בפועל היא – ולא תיאור מליצי.[21]

 

תיאור זה של סנדלפון הידוע מן הברייתא  מצוי בצורה מעובדת ומפותחת בפסיקתא רבתי פרשת מתן תורה, מהדורת מ' איש שלום, דף צו ע"א. נאמר שם כך:

 

אמרו עליו על סנדלפון שהוא גבוה מחביריו מהלך חמש מאות שנה, ומשתמש אחר המרכבה, וקושר כתרים לקונו... אלא משביע [סנדלפון] את הכתר [שמכתירין מקומו של הב"ה בקדושות], ועולה [הכתר מעצמו] ויושב בראש אדונו. ובשעה שיגיע כתר, כל מלאכי מעלה מזדעזעים, וחיות דוממות ונוהמות  כארי. באותה שעה עונין כולם ואומרים:

קדוש קדוש קדוש ה' צבאות

בשעה שהגיע [הכתר] לכסאו מתגלגלים גלגלי כסאו, ומתרעשים אדני שרפרף, וכל רקיע כולם אוחזם חלחלה. בשעה שהוא [שהכתר] עובר על [כסא הכבוד לישב במקומו] כל חיילי מרום (וכתר שלו, ) פותחים פיהם ואומרים:

ברוך כבוד ה' ממקומו

בוא וראה שבחו וגדולתו של הקדוש ברוך הוא בשעה שמגיע כתר לראשו, מחזיק עצמו לקבל כתר מעבדיו. וכל חיות ושרפים ואופנים וגלגלי המרכבה וכסא הכבוד בפה אחד אומרים:

ימלוך ה' לעולם אלוהיך ציון לדור ודור הללויה.

 

הנוסח כאן הובא מן הפסיקתא, אך המקבילה שלו מצויה במדרש הקרוי 'מעין חכמה' (ילינק, א, עמ' 58-61), וההבדלים העיקריים הובאו בתוך נוסח הפסיקתא ממדרש 'מעין חכמה' בסוגריים רבועות.[22] נראה כי  מדרש זה משמר את התיאור הקרוב ביותר בספרות הרבנית לקדושת 'כתר', אף אם דומה כי מקורו של מדרש זה היה למעשה בספרות ההיכלות.[23] כלומר, בעוד שהתיאור בברייתא התלמודית היה צנוע (במכוון), הרי שכאן, במדרש הנחשב למאוחר (והמושפע מספרות ההיכלות, או אף נלקח משם), מובא תיאור מפורט של העלאת הכתר אל ראשו של ה'.[24] לא זו אף זו; בעוד שבברייתא התלמודית סנדלפון הוא זה שקושר את הכתר, הרי שבמדרשים המאוחרים, יחסית, הכתר עולה מעצמו, וכביכול לא הובא סנדלפון (במלות הציטוט: 'אמרו עליו', היינו, בברייתא), כי אם כעילה למטרת התיאור האמיתית שבמדרש: לא סנדלפון קושר את הכתר לה', אלא הכתר עולה מעצמו בכח השבעתו של סנדלפון, בהשבעה מאגית – ולא בהכתרה 'טבעית' בידי מלאך.

 

כללו של דבר: הרעיון התנאי המובא בברייתא על הכתר שמונח בראש ה' על ידי מלאך, פותח, כנראה, בתקופה מאוחרת יותר, אף כי אפשר לומר גם להיפך, היינו, שהתנאים במכוון לא 'העזו' לבטא בצורה כל כך ציורית ומפורטת את שהרשו לעצמם בעלי ההיכלות (בני אותה תקופה).[25] מעין דעה זו של קשירת כתרים לה', גם אם בדרך שונה, מצויה בשמות רבה כא, ד:

 

אמר ר' פנחס בשם ר' מאיר, ור' ירמיה בשם ר' חיא בר אבא: בשעה שישראל מתפללין, אין אתה מוצא שכולן מתפללין כאחד, אלא כל כנסיה וכנסיה מתפללת בפני עצמה: הכנסת הזו תחילה, ואחר כך הכנסת האחרת. ומאחר שכל הכנסיות גומרות כל התפילות, המלאך הממונה על התפילות, נוטל כל התפילות שהתפללו בכל הכנסיות כולן, ועושה אותן עטרות ונותנן בראשו של הקדוש ברוך הוא, וכו'.[26]

 

הרי לנו רעיון אשר, אמנם, קרוב לנדון כאן, ובכל זאת יש בו מוזרות. דומה כי המסורת שלפנינו מתייחסת, אף אם במרומז, לאופיים של המלאכים כמתווכים, רעיון שנפסל בפירוש על ידי חכמים[27] . כך גם סבר הדרשן שאין התפילות מגיעות עד ה' אלא אם כן באות 'הן' כאחד, ממש כשירת המלאכים המתוארת בקדושה במילים 'יחד כולם'. נמצא, אפוא, שההשקפה המובעת לעיל בקשירת כתר לה' על ידי סנדלפון, מובאת עתה ברעיון קרוב לו: קשירת עטרה (אחת) לראשו של ה' על ידי מלאך, עטרה עשויה מתפילות.[28]

 

ג. הפולמוס הקראי נגד התפילין של ה'

 

כמעט מאז ראשית צמיחת הקראות התנגדה הכת ה'חדשה' ליהדות הרבנית במישורי ההלכה והמחשבה גם יחד. בספרות הפולמוס הקראית נמצא ביטוי נאמן להלך מחשבתם זה, התנגדות להלכות התורה שבעל פה כהתנגדות לאמונות חכמים שונות.[29]  בפולמוס אנטי רבני זה ניתן לראות התייחסות מפורשת לספרות ההיכלות בכלל, ולרעיון התפילין של ה' בפרט. דומה כי את ההתנגדות הקראית לספרות ההיכלות ניתן לתמצת כמלחמתם באמונות ה'מגשימות' שהיו מקובלות אותה שעה בין חכמים ותלמידיהם, אמונות אנתרופומורפיות אשר אין דוגמא טובה להן מאשר ספר 'שיעור קומה', או תיאורים שמימיים אחרים המפורטים בספרות ההיכלות יותר מאשר בספרות הרבנית.[30]  והנה, חלק מהקראים הפוסלים את ספרות המאגיה וההיכלות מצאו יותר מאשר טעם של פגם ברעיון מסוים אחד: התפילין של ה'. רעיון זה מופיע בפירוש בברכות ו ע"א:

 

אמר ר' אבין בר רב אדא אמר ר' יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין? שנאמר (ישעיה סב, ח): 'נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו' – אלו תפילין, שנאמר (תהילים כט, יא) 'ה' עוז לעמו יתן'. ומנין שהתפילין עוז הם לישראל? – דכתיב (דברים כח, י): 'וראו כל עמי ארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'... הני תפילין דמרי עלמא, מה כתיב בהו? – אמר ליה (דה"א יז, כא): 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'.

 

למרות השוני בין תפילין לבין כתר מלכות, דומה כי בכל זאת קרובים מאוד רעיונות אלו אחד לשני. והנה, כנגד התפילין של ה' יצאו הקראים בתקיפות רבה, וחזרו על התנגדות זו תוך התייחסות מפורשת לספרות ההיכלות. נעיין, אפוא, בספרות הפולמוס הקראית כדי לעמוד על שורשי התנגדותם זו, וכן במקורות היהודיים-רבניים אותם ראו לעיניהם.

 

ר' יעקב אל-קירקסאני וסלמון בן ירוחים הקראים היו מהמתפלמסים הגדולים עם היהדות הרבנית בחצי הראשון של המאה העשירית לספירה, ושניהם הקדישו קצת מפולמוסם לעניין זה של קשירת תפילין בראש ה'. אלֿֿקירקסאני בספרו 'ספר המאורות ומגדלי הצופים' כותב כך:

 

ומה שאומרים ב'שיעור קומה'... שמיכאל קושר תפילין לראשו (של ה') בכל יום...    והם אומרים בספר ישמעאל שמטטרון קושר תפילין בכל בוקר בראש הבורא – אך הבורא, אלוהינו, נעלה הוא מעל כל זאת; ובכל יום בבוקר בהגיע זמן קריאת שמע עומד מטטרון באימה וביראה ופחד וקושר תפילין לראש הבורא, וכו'.[31]

 

דומה כי לפנינו רעיון הכתר אותו ראינו לעיל, אך בשינוי צורה. כאן אין המדובר בכתר אותו שמים בראש ה', כי אם בתפילין,  כשאת חוליית הביניים, ניתן לראות בעטרות אותן נותנים בראשו של הקב"ה, עטרות העשויות מתפילות בדומה לתפילין. למרות השוני שבין המסורות דומה כי, בכל זאת, מסורת אחת לפנינו, אלא שמעבירי מסורת זו שינוה ועיבדוה. הם העתיקו את מרכז הכובד של תיאור המלכת ה' בכתר אותו שמים על ראשו, רעיון המתאים למלך בשר ודם כלשהו, (ועטרות, כיוצר בו), לקשירת תפילין בראש ה', רעיון בעל גוון יהודי מובהק.[32]

 

ואכן, מסורת אחת אשר תובא להלן מ'מעשה מרכבה', וממקורות בלתי ברורים אחרים, ידעה לומר כי סנדלפון הוא שקושר תפילין בראש צור עולמים,[33] ונמצא, אפוא, שהוא הקושר כתר, הוא הקושר תפילין – מסורת אחת היא.

 

חלק ניכר ממלחמתו ביהדות הרבנית הקדיש סלמון בן ירוחים לאמונות והדעות שבספרות ההיכלות,[34] ועדיין רחוקים דבריו מהבנה, בין היתר, מפני שרק חלק מספרות ההיכלות ראה את אור הדפוס. והנה, בין יתר טענותיו של פולמוסן זה, כותב הוא כנגד חכמים כך:

 

נאמו עוד שהקב"ה קושר תפילין וטופפו, וגם שם ישראל חקוק על צניפו ...הוי לאומרים כאלה, הם הם מגשימיהו.

 

הווי אומר, הטענה המובאת לעיל חוזרת, כביכול, על עצמה בחיבור אנטי רבני אחר, אך בעוד שאת דברי סלמון ניתן לתלות בספרות התלמודית, הרי שאת מקור דברי אלֿֿקירקסאני יש לקשור, כדבריו, בספרות ההיכלות.[35]

 

והנה, קטע הדומה למה שהזכיר אלֿֿקירקסאני מתוך 'ספר ישמעאל' מצוי ב'מעשה מרכבה', ואפשר, אם כן, שלפנינו עדות קדומה על שמו של החיבור שיצא לאור כמה פעמים. ר' ישמעאל הינו ה'גיבור' הראשי בחיבור זה, ואין פלא, אפוא, מדוע כונה החיבור 'ספר ישמעאל'. ואכן, שם מספר ר' ישמעאל על השומרים בפתח ההיכל השביעי בשמים. לאחר שמונה הוא את שמות השומרים  (שמות יוונים בחלקם), ממשיך הוא בתיאור כדלהלן:

 

ולמעלה מכולם יושב מלכו של עולם על כיסא רם ונישא, ומלאכי כבוד מרננים בשירות... וסנדלפון קושר תפילין בראש צור העולמים.[36]

 

דומה כי עתה מתגלה סוף סוף הקשר שבין קשירת התפילין לבין הכתרת ה' בכתר – שני רעיונות שאינם אלא אחד. סנדלפון שנמצא לעיל, בפסיקתא, מכתיר את ה' בכתר נמצא כאן – בספרות ההיכלות, ולא בתלמוד – קושר לה' קשר של תפילין. דומה שקטע מעין זה עמד נגד עיניו של אלֿֿקירקסאני, אחא שבעוד שלפניו היה שם הקושר 'מטטרון', או 'מיכאל' בספר אחר, הרי שבמסורת שלפנינו שמו של הקושר הוא 'סנדלפון', ומסתבר הוא שוויון זה שבין השמות הבאים משלוש מסורות שונות, אך משקפים מסורת עתיקה אחת.[37]

 

סיכום

 

רעיון הכתרת ה' בכתר קיבל גוון יהודי במסורת על קשירת תפילין בראש ה' – בין אם על ידי סנדלפון, ובין אם על ידי מלאך אחר. רק הד קלוש לכל זה מצוי בתלמוד, בעוד שבספרות ההיכלות ניתן למצוא פירוטם של רעיונות אלו. בהמשך לכך, הרי שיש לראות בהתנגדות הקראית לרעיון קשירת תפילין בראש ה' כחלק ממאבקם בהשקפות המגשימות שמצאו הקראים בספרות הרבנית ובספרות ההיכלות גם יחד. דומה כי לאורה של התנגדות זו ניתן לשער כי חלק מהמקורות נעלמו מהספרות הרבנית בעטיה של אותה מחלוקת כחלק מהצנזורה היהודית הפנימית. היטיבה צנזורה זו לפעול בתוך הספרות הרבנית עד שכמעט אבד זכרו של הרעיון מהספרות הרבנית ה'אותנטית' לבד מהדים קלושים בצורת התפילין של ה' מחד גיסא.[38] לעומת זאת, כנראה, לא טרחו הצנזורים לעבור ול'הגיה' את ספרות ההיכלות, מן הטעם הפשוט שכולה נחשבה לראויה להשתקה והכחשה, ובשל כך שרדו רעיונות שונים בספרות זו ללא הפרעה  (על חשבון טכסטים רבים שנעלמו משם, כנראה),  ובין היתר: קשירת תפילין בראש ה' על ידי מלאך כהעברת הכתר וקשירתו בראש ה'. היכנסות הקדושה לתפילת הקבע ושילובו של רעיון המלכת ה' בכתר בקדושת תפילות המוסף החדירה את נושא הכתרת ה' בשימת כתר על ראש ה' בליבות הכל, והקנתה מעמד של מרכזיות במחשבה היהודית לטכס המלכת ה' בין המלאכים דרי מעלה כבין דרי מטה.[39]

 

 



הקיצורים הנהוגים כאן הם כדלהלן:

 

ורטהימר = ש"א ורטהימר, בתי מדרשות, ירושלים תש"ם.

ילינק = א' ילינק, בית המדרש, מהדורה שניה, ירושלים תרצ"ח.

שלום = G. G. Jewish Gnosticism, Merkabah Mysticism, and Talmudic Tradition, New York: The Jewish Theological Seminary of America, 2nd ed., 1965.

שפר = פ' שפר, סינופסיס לספרות ההיכלות, טיבינגן 1981.

 

[1] S. Schechter, Aspects of Rabbinic Theology, 2nd ed., New York, 1961, pp. 65 ff.

[2] על רעיון מלכות ה' בתפילה, ראה: י' היינימן, עיוני תפילה, ירושלים תשמ"א, עמ' 12 ואילך, 54 ואילך. תן דעתך של'קבלת עול מלכות שמים' בדברי חכמים (ברכות ב,ב), יש משמעות שונה מזו שיש להמלכת ה', למרות שנמצאו בה קווי דמיון  לטכס ההמלכה הארצי. ראה: י' קנוהל, '"פרשה שיש בה קיבול מלכות שמים"', תרביץ, נג (תשמ"ד), עמ' 11-31.

[3] J. Heinemann, ‘Once Again Melech Ha-Olam’, JJS, XV (1964), pp. 149-154.

[4] י' תבורי, 'למקומה של ברכת מלכויות בתפילת ראש-השנה', תרביץ, מח (תשל"ט), עמ' 30-34.

[5] תוספתא ראש השנה ב,יב; מהד' ליברמן, עמ' 317 ואילך.

[6] ראה: מ' בר-אילן, סתרי תפילה והיכלות, רמת-גן תשמ"ז, פרק ה' הע' 45; הנ"ל, 'קווי יסוד להתהוותה  של הקדושה  וגיבושה', דעת, כה (תש"ן), עמ' 5-20.

[7] היינימן, עיוני, שם, לעיל הע' 2.

[8] על הקטע, ראה: בר, עמ' 168-169; הקטע הקרוב ביותר לשלנו הוא תפילת 'יהי כבוד', קובץ פסוקים (שאינו נחתם בברכה), בתפילת שחרית הכולל את רעיון הכבוד והמלכות גם יחד. המילים 'תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד' ידועות מברכת יוצר של ערבית, ונראות כהוספה (בלתי מובנת באופייה) על חתימת הברכה. המילים 'ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד' הינן פסוק 'מלאכותי' המובא בשתי התפילות ובסיום ברכת הגאולה בנוסח ארץ ישראל. ראה: ש' אסף , 'מסדר התפילה בארץ ישראל ', י' בער ואחרים, (עורכים), ספר דינבורג, ירושלים תש"ט, עמ' 116-130.

ההסבר המתלווה לפסוקים אלו ולברכה המסיימת אותם מאז ימי הגאונים טעון בירור בנפרד. עיין: נ' וידר, 'פרקים בתולדות התפילה והברכות', סיני, עז (תשל"ה), עמ' קטז-קלח. וידר אף מראה כי בארץ ישראל חתמו בשחרית 'בא"י מלך צור ישראל וגואלו', כלומר, שילבו את רעיון המלכות בגאולה לא רק בתפילה כי אם גם בברכה, לא רק בערבית כי אם גם בשחרית, (ואין להסיק מכך דבר על הנוסח ה'מקורי'). נמצא, אפוא, כי מלכות ה' מתלכדת עם קדושת ה' בתפילת עמידה של ראש השנה (וימים נוראים), או בגאולה היום יומית.

[9] נראה לשער שברכה זו היתה חותמת את קריאת שמע בתקופה בה מתפללי ארץ ישראל לא היו סומכים גאולה לתפילה, וצריך עיון. על מנהג זה: י' כ"ץ, הלכה וקבלה, ירושלים תשמ"ד, עמ' 175 ואילך.

[10] עליו ראה: סתרי תפילה והיכלות, פרק ג'.

[11] עניין זה נדון במפורט: מ' בר-אילן, 'קווי יסוד להתהוותה של הקדושה  וגיבושה', דעת, כה (תש"ן), עמ' 5 - 20.

[12] נספרו 27, ומסתבר שהיו יותר. על כתר ה' ראה עוד בהיכלות זוטרתי, שפר פיסקה 372 שם כתוב: 'ובמצחו כתר שם המפורש הכלול מאש'. על כתר ה' המושם, כביכול, על ראשם של ישראל, ראה: י' אבן שמואל, מדרשי גאולה, מהדורה שניה, ירושלים – תל­ֿאביב תשי"ד, עמ' 333.

 [13]תיאור דומה, אף כי שונה במעט, מצוי בספר היכלות (חנוך הֿֿIII), שפר עמ' 29, פיסקה 58. ביחס לכתרם של המלאכים, השווה עוד להיכלות רבתי יד, א, שפר עמ' 82 פיסקה 190: 'מבטלי גזרה מפירי שבועה מעבירי חמה משיבי קנאה מזכירי אהבה – אהבתו של אברהם אבינו – לפני מלכם, כשהיו רואין אותו שהוא כועס על בניו, מה היו עושין? מחבטין כתריהן ומתירין את מתניהן ומכים את ראשם ונופלים על פניהם', וכו'. כלומר, המלאכים היו חובטים כתריהם בקרקע לאות צער, אבלות וסליחה. (על כתרי המלאכים ראה עוד להלן הע' 18).

 [14]הובא אצל ילינק, ה', עמ' 165-166, וראה עוד להלן.

 [15]בעוד שכאן מוזכר הכתר לאורך כל התיאור, בדומה לקטעים אחרים מספרות ההיכלות שהובאו לעיל, הרי בקדושה שבתפילה מוזכר הכתר רק בפתיחה, כתוספת לטקסט  כפי שניכר מיתר הקדושות. דיון מפורט בנוסח הקדושה בהשוואה לקדושות אחרות, ועל זיקת הקטע לאגדות אחרות, ראה מאמרי על הקדושה, (לעיל, הע' 11).

[16] השווה עוד: אליאור, עמ' 34 ; היכלות רבתי – שפר, עמ' 116 פיסקה 268 ; ורטהיימר, א, עמ' קז.

[17] תן דעתך שבתוך נוסח הפתיחה המקובל בתפילת חכמים, שילב המתפלל את התואר 'אלוהי ישראל', אחד התארים לה' החביבים על בעלי ספרות ההיכלות.

[18] השווה עוד למובא בספר היכלות (חנוך הֿֿIII), שפר עמ' 29 פיסקאות 57-58: 'בשעה שמלאכי השרת אומרים 'קדוש' כתקנו לפני ה'ב'ה', יוצאין משרתי כסאו משמש (נ)י כבודו... וכל אחד ואחד בידיהם אלף אלפים וריבי רבבות כתרים של ככבים... וקושרין אותן למלאכי השרת, ולשרים הגדולים, אותן שאומרים 'קדוש' שלשה כתרים: וכו'. על הכתרים המצויים על שמותיו (המואנשים) של ה' ראה שם, עמ' 35 פיסקה 71. ריבוי עטרות (או כתרים) בראש מלאך, מצוי גם בחזון יוחנן יט, יב.

על דמיון הכתר של המלאכים לכתר של ה' ניתן ללמוד מקטע היכלות מן הגניזה. [א' גרינולד, תרביץ, לח (תשכ"ט), עמ' 354 ואילך; P. Schafer , Geniza Fragmente Zur  Hekhalot-Literature, Tübingen: J. C. B. Mohr, 1984, p. 105. המורה מדריך את תלמידו ומזהיר אותו ביחס לראיית ה'נער' בשמים, הוא מטטרון, וכה דבריו: 'וראה נער שהוא יוצא לקראתך מאחרי כסא כבוד – אל תשתחווה לו, כי (=על אף ש) כיתרו ככתר מלכו, וארוילאות שברגליו כארויאלות מלכו', וכו'. [לדעת גרינולד, שם, עמ' 362 הע' 14, 'ארוילאות' הן נעליים, אך שמא יש כאן טעות סופר קדומה והכוונה היתה ל'אנפילאות']. כלומר, המורה מזהיר לבל ישתחוו למטטרון, מעין הידוע מסנהדרין לח ע"ב, ואגב כך למדנו שלא רק שמם היה דומה (ה' קטן), אלא גם כתרם.

[19] ראה: צ' בן ברק, 'טכס הכתרת יואש לאור טכס הכתרת נבופלאסר', מחקרים בתולדות עם ישראל וארץ ישראל, ה (תש"ם), עמ' 43-56. אשר לעלית ה' על כסאו (רק) ביום השביעי, עיין בסתרי תפילה והיכלות, פרק ד' הערה 22. יתכן ובנדירות זו של הטכס ניתן לתלות את מספר הפעמים הקטן, יחסית, של קדושת כתר.

[20] על הגרסה כאן ועדויות הנוסח, ראה: ש' ליברמן, שקיעין, מהדורה שניה ירושלים תש"ל, עמ' 13; הערות א' עפשטיין, בתוך: ורטהיימר, א, עמ' תטו. על השימוש המאוחר של הקבלה בעניינו של סנדלפון, ראה: מ' מרגליות, מלאכי עליון, מהדורה שניה, ירושלים תשכ"ד, עמ' קמח ואילך.

[21] הקשירה כאן הינה הצמדת הכתר לראש לבל יפול, ואפשר שה'כתרים' היו עשויים אחד קטן מהשני, כך שנוצרה מערכת של כמה כתרים אחד בתוך השני.

[22] הבדלים נוספים, ובעיקר אלו בעלי המשמעות לנוסח הקדושה, נדונים אצלי במאמרי על הקדושה (לעיל, הע' 11), ועיין עוד במדרש. על פי בדיקת פסוקי הקדושה נראה כי 'הגדת שמע ישראל' (ילינק, ה, עמ' 165-166), מבוססת על 'מעין חכמה' ולא על הפסיקתא, עיין שם.

 [23]המעיד על כך: הנושא – הקדושה; התיאור המפורט של העולם השמימי; המלאכים האחרים המוזכרים במדרש.

[24] דומה כי ממדרש כונן (ילינק, ב, עמ' 26), ניתן להסיק שהמעבד הכיר את החומר הנדון עתה, ובנה עליו מדרש משלו, ומיחסים ספרותיים אלו ניתן ללמוד על איחור יחסי בין המקורות.

[25] זמנה של ספרות ההיכלות נדון כמה פעמים, ומהיבטים שונים, בספרי המוזכר לעיל הע' 6.

[26] במקבילה שבמדרש תהילים יט מהדורת בובר עמ' 167 כתוב שהמלאך: 'עושה מהן עטרה, ונותנה בראשו של הקב"ה'. כלומר, לא 'עטרות' רבות, כי אם אחת.

[27] ברכות פ"ט, יג ע"א; וראה: א"א אורבך, חז"ל – פרקי אמונות ודעות, מהדורה שלישית, ירושלים תשל"ו,   עמ' 160.

[28] הרעיון הקרוב לו היא המסורת על המלאכים שקשרו עטרות לראשי ישראל קודם קבלם את התורה, (ל' גינצבורג, אגדות היהודים, ד, רמת גן תשכ"ח, עמ' 52-51, 293). האגדה נובעת משיר השירים ג, יא, וכמו שדרשו חכמים את הפסוק בסוף מסכת תענית "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" ; ביום חתונתו – זו מתן תורה', היינו שבמתן תורה עיטר ה', באמצעות מלאכיו, את ישראל בעטרות.

לכל הנדון כאן בשווה את המובא בפיוט הקדום הנאמר בראש בשנה: 'ויאתיו כל לעבדך... ויקבלו עול מלכותך עליהם... ויתנו לך כתר מלוכה'. היינו, הגילוי העליון של המלכת ה' עתיד להיות בנתינת כתר לה' (לא על ידי ישראל, כי אם) בידי כל העמים. ראה עוד: צ"מ רבינוביץ, מחזור פיוטי יניי לתורה ולמועדים, א, ירושלים תשמ"ה, עמ' 108, 157.

[29] ר' מאהלר, הקראים, מרחביה 1949, עמ' 258 ואילך ; ב"צ דינור, ישראל בגולה, כרך א', ספר שני, תל אביב תשכ"א, עמ' 282 ואילך; ראה עוד: דניאל אלקומסי, פתרון שנים עשר, מהדורת י"ד מרקון, ירושלים תשי"ח, עמ' 5, (6), 46, 79-80.

[30] לבעיית האמונה המגשימה בתקופה העתיקה, ראה: אלטמן, פנים של יהדות, תל אביב תשמ"ג, עמ' 11 ואילך ; ש', ראבידוביץ, 'בעית ההגשמה לרס"ג ולרמב"ם', כנסת, ג (תרצ"ח), עמ' 322-377 ; והענין טעון בירור נפרד.

[31] על פי התרגום של ר"ש ליברמן, (לעיל, הע' 20), עמ' 11, והשלמה קלה משלי, על פי: L. Nemoy;  ‘A1-Qirqisani’s Account of the Jewish Sects and Christianity’, HUCA, VII (1930), pp. 317-397 (esp. 351). נמוי מציין כי לא הצליח למצוא מקור מפורש למסורת זו. עם זאת, מסורת זו נודעה אף בטענות פטרוס אלפונסי, ובויכוח ר' יחיאל מפאריס. ראה: ח' מרחביה , התלמוד בראי הנצרות, ירושלים תשל"א , עמ' 100.

 [32]השווה עוד לכתוב ב'מעשה מרכבה' שלום, עמ' 105; שפר, עמ' 206 פיסקה 550: 'אמר ר' עקיבא: כיון שהתפללתי... וראיתי קשרות (היינו: קשירת) תפילין של גדודי אל יוי אלוהי ישראל'.

 [33]ורטהימר, א, עמ' נא. השווה עוד ל'תפילת כתר נורא' (שפר, פיסקה 321=654; ש' מוסאיוב, מהדיר, מרכבה שלמה, ירושלים תרפ"א, ו ע"א): 'כתרך גדול וחביב מכל הכתרים'. המשך הקטע המצרף את השם סנדלפון עם התפילין של ה' נראה כעיבוד מאוחר, יחסית, וצריך עיון.

 [34]סלמון בן ירוחים, מלחמות ה', מהדורת י' דוידזון, ניו יורק תרצ"ד (שערים יד-יז).

 [35]החידוש בטענת אלֿֿקירקסאני הוא בכך שמטטרון הוא שקושר לה' את התפילין בראשו, מסורת שאינה בתלמוד (לפנינו). הטענה שולשה מאוחר יותר כל ידי יהודה הדסי, אשכל הכפר, לה סע"ג.

 [36]שלום, עמ' 112; שפר, עמ' 220 פיסקה 582. הרעיון מופיע גם בהשבעה המובאת לפני כן (שלום, עמ' 111): 'אשבעית עליך סנדלפון מלאכא דהוא קטר תגא למריה'. שמא ניתן ללמוד מכך על הנימוק שהביא את המחבר 'מעשה מרכבה' לצרף את ההשבעה הזו, יחד עם השבעות נוספות, לתוך חיבורו הנושא ביסודו אופי שונה.

[37] לבעיה זו של זיהוי מטטרון במסורות השונות עם מלאכים אחרים, (וכאן: מיכאל ֿ מטטרון ֿ סנדלפון), ראה: מ' בר-אילן: 'כסא ה': מה שמתחתיו, מה שכנגדו, ומה שאצלו', דעת, יד (תשמ"ה), עמ' 47-58.

    אגב, דומה כי המלאך 'אכתריאל' הוא המלאך הממונה על הכתר, ואפשר שתפקידו כולל גם את העלאת הכתר וקשירתו בראש ה'. עיין: מרגליות, מלאכי עליון, עמ' יב ואילך.

[38] יתכן שעל רקע זה ניתן לבאר את השינוי בין מנהגי אשכנז בהם לא מוזכר כלל רעיון הכתרת ה' בקדושה, לבין מנהג ספרד בו נפתחת הקדושה במילים 'כתר יתנו לך', ועיין לעיל הע' 19.

 [39]דומה כי סופה של מרכזיות ההמלכה היה בשילושה מדי יום. כך בויקרא רבה  כט, ד מהדורת מרגליות עמ' תקס"ד: 'בכל יום ויום העליונים מכתירים לפני הקב"ה שלש קדושות'. לאמור, הכתרת ה' נעשית לא פעם ביובל, לא פעם בשנה, ולא פעם ביום, כי אם שלוש פעמים מדי יום (בתפילות, וערבית בכלל).

Last updated: November 2005.