ברכות וקללות נקראות לפני ראש השנה

 

מאיר בר-אילן

 

 

משנת סוטה פרק ז' נפתחת בקביעות הילכתיות ביחס לשפה בה נאמרים קטעים מהתורה, או

נאמרים דברים אחרים במסגרת של טקסים שונים. אבחנתו היסודית של התנא נחלקת לשנים:

'אלו נאמרין בכל לשון... ואלו נאמרין בלשון הקודש'. כלומר, יש טקסים אשר אינם

מאבדים את תוקפם על אף שהם מבוצעים בלשון המדינה, בעוד טקסים אחרים צריכים להתבצע

בעברית בלבד, היא השפה המכונה 'לשון הקודש'.1 התנא מונה רשימה של שבעה (או רק ששה)

עניינים הנאמרים 'בכל לשון', ולאחר מכן הוא מונה שמונה עניינים הנאמרים 'בלשון

הקודש' בלבד.

 

במשנת סוטה ז,ב שנו כך:

 

ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא ביכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכת כהנים,

וברכת כהן גדול, ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה, ומשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר

אל העם. 2

 

לאחר מכן מבאר התנא עניינים אלו אחד לאחד: 'מקרא ביכורים כיצד?', 'חליצה כיצד?',

וכן הלאה במהלך פרקים ז-ט.

 

לחלק מהטקסים המוזכרים במשניות א-ב יש זמן קבוע, ולחלק אין הזמן בעל חשיבות. ואולם,

הצד השווה שבכל חמישה-עשר (או ארבעה-עשר), העניינים הוא שהם אינם אירוע חד-פעמי,

אלא שיש בהם מחזוריות טקסית מסוימת. למשל: פרשת סוטה היתה נקראית כל פעם שהיתה סוטה

באה למקדש ושותה את מי המרים; וידוי מעשרות אומר אדם בשנים השלישית והששית לשמיטה;

קריאת שמע נאמרת פעמיים ביום; מקרא ביכורים נאמר מידי שנה, ברכת כהנים מידי רגל (או

שבת, או יום), וכן הלאה. לאמור, אין המדובר כאן בקריאה חד-פעמית של ברכת כהנים, אלא

באירוע המתרחש מידי פעם, או אף במחזוריות.

 

החריג היחיד בכל הרשימה המובאת במשנת סוטה הוא 'ברכות וקללות', ועניין זה טעון

בירור. לכאורה, צריך היה התנא ללמדנו 'ברכות וקללות כיצד?', וממשיך היה התנא ואומר

כי בכל פעם שקוראים ברכות וקללות, הרי שחובה לקוראן בעברית. דא עקא שלא כך המשיך

התנא את דבריו. במקום לעסוק בטקס בעל מחזוריות כלשהי מכאן ולהבא, הסיע התנא את

המשנה לאירוע היסטורי מן העבר: 'כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו אל הר גרזים',

וכו'. ואולם, פירוש זה, גם אם הוא נכון היסטורית, הרי שאין לו שייכות לעניין הנדון

כאן, שהרי התנא בא ללמד כיצד יש לנהוג בעתיד, ולא כיצד נהגו בעבר. הרי ברור לגמרי

שקריאת שמע, למשל, נאמרה במקורה ההיסטורי בעברית, ולמרות כן מתיר התנא שהיא תיאמר

'בכל לשון'. מכאן, שהעניינים הנדונים במשנה אינם אמורים בעבר, אלא בהווה ובעתיד:

בכל עת שיזדמן לעשות את אחד מהטקסים הבאים, כי אז עליך לאומרו בעברית. לא זו אף זו.

לא די שהתנא האחרון הסיע את שומעיו לעבר הרחוק בעשותו חלק מההלכה של התנא הראשון

נטולת משמעות, אלא שהוא לא ידע לספר על טקס כלשהו בו נקראות הברכות והקללות.3

לכאורה, ניתן לומר כי התכוון התנא לברכות וקללות הנקראות במסגרת הרגילה של קריאת

התורה, אלא שאין פירוש זה מסתבר כלל. לא רק שכל העניינים המוזכרים במשנה אינם

קשורים לקריאת התורה, וזאת על אף העובדה כי כמה מטקסים אלו אינם אלא קטע מהתורה,

אלא שנראה כי כוונת הדברים הפוכה. הרי, קל וחומר מקריאת שמע, שאם קבלת עול מלכות

שמים היתה נאמרת ביוונית, הרי שכל הקריאה הרגילה נעשתה יוונית, והתורה כולה -

וברכות וקללות בכלל זה - נקראה יוונית. 4 לפיכך, מסתבר שהתנא דיבר לאנשי מקומות בהם

היו קוראים את התורה, דרך כלל, בלשון המדינה, בין אם ביוונית בין אם בלשון אחרת.

לאמור, אין שחר לדברי התנא אלא בקהילות בהן השתמשו בכמה שפות, ולאו דווקא בעברית,

ובא התנא ולימד שגם במקומות בהם מתפללים וקוראים מדי יום את שמע בלשון המדינה, הרי

שאירועים מיוחדים מתקיימים בעברית בלבד.5 הווי אומר, התנא עסק ב'ברכות וקללות' בטקס

כלשהו, ולא בקריאה הרגילה בתורה שיכולה היתה להיקרא 'בכל לשון'.

 

לסיכום עניין זה: התנא במשנת סוטה אשר בא לפרש את עניין הברכות והקללות הנאמרות

בעברית בלבד, צריך היה לדון בטקס מחזורי בצורה כלשהי (ומנותק מסדר הקריאה הרגיל

בתורה). במקום זאת, פירש התנא את המשנה באופן שמוציא ממנה כל משמעות הילכתית.

הפירוש יפה, אך לא קולע לעניין המבוקש.

 


 

 

אפשר כי פתרונה של משנת סוטה יימצא בנסיון להבין את אחד ממנהגי הקריאה בתורה בתקופת

התלמוד.6 אכן, מנהגים הרבה היו נהוגים בקריאת התורה, אך לצורך העניין הנדון כאן יש

לעיין בברייתא במסכת מגילה לא ע"ב. הובאה שם ברייתא זו:

 

תניא, ר' שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת

כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה.

 

לאמור, עזרא תיקן שייקראו ברכות וקללות מידי שנה, אלו שבתורת כהנים קודם עצרת, ואלו

שבמשנה תורה קודם ראש השנה, בדומה לקריאה המקובלת כיום בה תמיד נופלת פרשת 'בחקתי'

לפני חג השבועות, ופרשת 'כי תבוא' נקראת כשבוע או שבועיים לפני ראש השנה.

 

דווקא תאימות זו שבין המנהג ה'מודרני' לבין תקנת עזרא, תאימות המציגה את התקנה

כמיותרת, מעוררת את השאלה למה בדיוק התכוון ר' שמעון בן אלעזר בתארו את תקנת עזרא.

האם תקנת עזרא היתה, לפי ר' שמעון, שתיקרא התורה כך שהברכות והקריאות יוקראו

במועדים מסוימים, ובסך הכל שתיקרא התורה כולה במהלך שנה אחת (כמנהג שלנו), או

שכוונת דבריו של ר' שמעון היתה אחרת לגמרי. כלומר, ללא תלות במנהגי הקריאה בתורה,

עזרא תיקן שקודם לעצרת וקודם לראש השנה יוקראו ברכות וקללות גם כאשר אין הן בסדר

הקריאה הרגיל (ובשבת לאחר מכן תשוב הקריאה לסידרה הרגיל).

 

את הפירוש הראשון יש לדחות מכמה סיבות: (א) פירוש זה מניח כי כבר עזרא תיקן שתיקרא

התורה כולה במהלך שנה אחת. הנחה זו עומדת בסתירה לעדות המפורשת במגילה כט ע"ב:

'לבני מערבא דמסקי לאורייתא בתלת שנין'. לאמור, מסורת תלמודית זו, וכל העדויות

האחרות שמחוץ לתלמוד, מלמדות שבני ארץ ישראל בתקופת התלמוד לא השלימו את קריאת

התורה בשנה אלא בשלוש שנים.7 ממילא אי אפשר ללמוד ממקור אחד (המתפרש בכמה אופנים),

חידוש גדול העומד בניגוד לכל הידוע עד כה. (ב) אם כוונת התנא היתה ללמד כי תקנת

עזרא נועדה להשלים את הקריאה בתורה מידי שנה, כי אז ניסוחו לקוי. למה לו לתנא לומר

שהברכות והקללות נקראות לפני מועדים שונים, אם תורף דבריו אחר: קריאת התורה נשלמת

במשך שנה, החל מהשבת שלאחר סוכות. לאמור, הפירוש הנדון כאן טומן בקירבו את ההנחה כי

התנא ניסח דבריו באופן רפוי, הנחה שקשה מאד לאשש אותה. (ג) לצורך מה תלה התנא

יתדותיו ב'קללות וברכות' לפני מועדים שונים, בעוד יכול היה לנסח דבריו גם אחרת,

כגון שפרשת 'וישב' נקראת לפני חנוכה, ופרשת 'האזינו' נקראת לפני יום כיפור, ויבואו

בני הדורות המאוחרים ויחשבו את מהלך הקריאה בה הושלמה התורה במהלך שנה. סוף דבר:

הפירוש הראשון קשה מכמה וכמה בחינות.

 

לעומת הפירוש הראשון הדחוי נמצא הפירוש השני סביר בהרבה, ואף מחוזק ממקום אחר כפי

שיתברר להלן. לאמור, עזרא לא תיקן השלמת קריאת התורה במהלך שנה, אלא רק זאת ששתי

פרשיות ייקראו במועדים מסוימים ללא תלות בסדר הקבוע. כיצד? כידוע, התורה נקראת

באופן רציף ועוקב מידי שבת בשבתו, בין אם מסתיימת הקריאה בשנה, ובין אם בשלוש שנים.

הקריאה הרציפה מופסקת בימי מועד ובראשי חודשים. בימים אלו נהוג לקרוא מענייני היום

תוך קטיעת הסדר הרגיל, ולאחר המועד שבים הקוראים לסדרם הקבוע. והנה, לשיטה זו של

קריאה בענייני היום יש סניף נוסף והוא הקריאות המיוחדות לפני פורים ופסח. למשל,

בשבת שלפני פורים קוראים 'זכור', למרות שמדובר בשבת רגילה ולא במועד. כלומר, הקריאה

הרצופה בתורה מופסקת לא רק בימי מועד, אלא אף בשבתות אחרות, אלו השבתות הידועות

היום בשם 'ארבע הפרשיות' הסמוכות לפורים ולפסח. לאמור, לא רק בחג קראו בענייני החג,

אלא שאף קודם לחלק מהחגים קראו בעניינים הקשורים לחג.

 

עוד זאת יש להעיר כי בשיטת הקריאה הארץ-ישראלית העתיקה לא קראו כבימינו את פרשת

השבוע הרגילה יחד עם 'שקלים' או 'זכור', אלא קראו את הפרשה המיוחדת בלבד. אמנם,

המנהג כיום נראה ממבט ראשון כדין המשנה, אך למעשה אין הדבר כך, אלא הוא שילוב שני

מנהגים על מנת לצאת ידי חובת שניהם בבחינת 'הילכך נימרינהו לתרוייהו', כתופעה

השכיחה בתפילה.8 כלומר, שתי הפרשיות נקראות, האחת על פי הסדר הרגיל, מבלי לקטוע

אותו, והאחרת על פי התקנה.9 על כל פנים, במנהג המתואר במשנה ואשר התקיים במאות

הראשונות לספירה קראו רק עניין אחר, וזהו שאומר התנא (מגילה ג,ד-ו): 'ראש חודש שחל

להיות בשבת קורין בפרשת שקלים'. כך בכל אחת מהשבתות קראו את הפרשה המיוחדת ליום

בלבד, קריאה המכוונת להכנת המתפללים לחגים. ולבסוף: 'בחמישית חוזרין לכסדרן', היינו

לסדר הקריאה הרגיל של קריאה בתורה (בלשון ארץ ישראל: סדרים, לא פרשיות).10

 

לאור זאת מסתבר כי ר' שמעון בן אלעזר הכיר מנהג דומה של קריאת פרשיות מיוחדות לפני

החגים, קריאות שנועדו להכין את הלבבות של המתפללים בדומה לארבעת הפרשיות בהן נדחית

הקריאה הרצופה בסמוך לפורים ופסח. על פי אותו מנהג נדחתה קריאת הסדר הרגיל בשבת

שלפני חג השבועות ובשבת שלפני ראש השנה, ובמקום הסדרים הרגילים קראו ברכות וקללות;

לפני עצרת - בויקרא, ולפני ראש השנה - בדברים. דומה כי סיבת הדבר ברורה לגמרי.

הברכות והקללות שלפני עצרת באו כהקדמה לחג השבועות, שהרי בין אם בחג עצמו, ובין אם

בסמוך לו ניתנה התורה. הברכות והקללות, איפוא, נקראו כתזכורת לשומרי התורה סמוך

ליום בו ניתנה תורה, והיה בקריאה זו מעין חידוש ברית, אירוע בו מקריאים לעוברים

בברית את הזכויות שיוקנו להם אם ישמרו את הברית, ואת עונשם אם לא ישמרו את בריתם.

 

כיוצא בכך, הרי שאף בראש השנה מוזכרת הברית בין ה' לעמו כמה פעמים. המתפלל

ב'זכרונות' מדגיש שה' זוכר את בריתו עם אברהם יצחק ויעקב, מצטט פסוקים שונים

שעניינם הוא ברית, וחותם ב'זוכר הברית'. קטע זה בתפילה המשלב זכרון עם ברית עולה

בקנה אחד עם קצת מחוקרי ספר תהלים שטענו כי ל'יום הזכרון' המקראי היה אופי של חידוש

ברית.11 ואכן, בתפילות ראש השנה חוזר אדם ממעשיו הרעים, וברור שתזכורת על עונש

הצפוי לחוטאים תעורר את השומע לתשובה. לאמור, הברכות, ובמיוחד הקללות, הנקראות לפני

ראש השנה נועדו לעורר את האדם לעשות תשובה. הלא מפורש הדבר בדברים ל,א-ב: 'והיה כי

יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה... ושבת עד ה' אלהיך', וגו'. כלומר, הברכה

והקללה מוקראים כדי לעורר את האדם לשוב בתשובה, ותשובה זו נועדה להכשיר את חידושה

של הברית בין המתפלל לבין אלוהיו. 12 הווי אומר, דברי ר' שמעון בן אלעזר מתפרשים

כמעט מאליהם כמנהג דומה ומקביל למנהג הידוע מן המשנה: קודם לחג קוראים בתורה שלא

כסדר הרגיל, וזאת מתוך מגמה להכין את המתפללים לקראת החג.

 

אשר לשאלה מדוע תלה ר' שמעון בן אלעזר את מנהג הקריאה בברכות וקללות בעזרא, דומה כי

אין כל קושי בדבר. הרי שיטה זו תואמת לדברי הגמרא (בבא קמא פב ע"א), שעזרא תיקן עשר

תקנות, ובהן גם קריאה בתורה במנחה בשבת ובשני וחמישי. כלומר, עשה עזרא להפצת התורה

בעם ישראל ותיקן להם מנהגי קריאה, ובהם, לפי ר' שמעון בן אלעזר, גם הקריאה הנדונה

כאן (ו'עשר' תקנות - לאו דווקא). ייתכן כי יצא ערר על מנהג זה, שבאו חכמים ושאלו מה

טעם בעיירה פלונית מפסיקים את סדר הקריאה וקוראים ברכות וקללות, ובא ר' שמעון וענה

להם: דעו לכם שמנהג קדמונים הוא ואין לבטלו. מכל מקום, קרוב בעיני שמנהג זה לא פשט

בעם ישראל שאילולי כן היה התנא מביאו במשנה עצמה ובלשון רבים, ולא היה מוזכר מנהג

זה על שמו של תנא אחד בלבד, וללא אישוש ממקום אחר.

 

והנה, פירוש זה האמור כאן ביחס לברייתא במגילה יוצא מקוים ממקום אחר: ממשנת סוטה.

הרי לעיל הוכח כי למשנת סוטה ז,ב המתייחסת לברכות וקללות יהיה טעם רק אם ייאמר

שהטקס התקיים במחזוריות כלשהי, טקס בו נקראו הברכות והקללות אשר ביחס אליו אמר התנא

כי הוא מתקיים בלשון הקודש בלבד. פירוש המשנה הוביל את הלומד לכך כי היתה מחזוריות

זו, אף אם כבר לתנא המפרש על אתר לא היה טקס זה מוכר. ברם, עתה אחר שנצרכה מחזוריות

זו מצד אחד, והוכחה מחזוריות זו בברייתא משמו של ר' שמעון בן אלעזר מצד אחר, נמצא

כי שני מקורות אלו משמשים אחד כשוברו של האחר. לאמור, תבוא משנת סוטה ותעיד על

פירוש הברייתא במגילה, ותבוא הברייתא במגילה ותלמד על פשוטה של המשנה. אגב כך גם

מתברר מדוע התנא בסוטה לא פירט מנהג זה של ברכות וקללות כטקס מחזורי לפני שבועות

וראש השנה, מן הסתם מפני שמנהג זה לא פשט בעם ישראל, כפי שניתן להסיק מדברי ר'

שמעון בן אלעזר, דברי יחיד, אלא היה מנהג קצת מקומות בארץ ישראל.

 

מכל מקום, כוונת הדברים עתה היא ברורה: אף במקומות בהם נקראת התורה דרך כלל 'בכל

לשון', הרי שיש טקסים אותם יש לקיים בלשון המקורית שלהם, בעברית.13 כך, אם כן,

הברכות והקללות הנקראות סמוך לשבועות וראש השנה, מחוץ לסדר הקריאה הרגיל, ייקראו

בעברית.14 ניתן היה לחשוב כי הואיל והקריאה נועדה להכין אדם לקבלת תורה או להשיבו

בתשובה, כדאי היה שאותה קריאה תיעשה 'בכל לשון' (ואין צורך בקריאה בעברית), על כן

בא התנא ולימד כי קריאה זו נעשית בלשון הקודש, כמו למשל, ברכת כהנים (ובמידת הצורך

תתורגם לארמית). 15 לא מן הנמנע כי העדפת לשון הקודש במקרים אלו, נובעת מכך שתקפותה

של ברכה או קללה עולה בהרבה בשעה שהיא נאמרת בלשון המקורית. תופעה זו ניכרת יפה

בספרי כשפים אשר בבוא בשר ודם להשפיע על העולם שלמעלה קיימת העדפה ברורה של השפה

המקורית גם כאשר היא בלתי מובנת לשומעים, ואפילו למברך או למקלל.16

 

לסיכום, בתקופת התנאים נהגו בקצת מהקהילות שבארץ ישראל לקרוא בתורה באופן מיוחד:

בשבת שלפני עצרת קראו ברכות וקללות שבויקרא, ובשבת שלפני ראש השנה באלו שבספר

דברים. מנהגי קריאה אלו נועדו להכין את המתפללים לקראת חידוש המעבר השנתי בברית,

בין אם אירע הדבר בשבועות (בו קוראים את 'ברית סיני'), ובין אם בראש השנה (השומר על

שרידי תפיסת היום כמעבר בברית). מנהג זה היה מוכר לתנא בסוטה אשר הורה כי הברכות

והקללות ייקראו בעברית (בלבד, או יחד עם תרגומה), אף אם במהלך השנה היתה הקריאה

הרגילה נאמרת 'בכל לשון'. לאמור, הועלה כאן זכרו של מנהג קריאה נשכח לשבתות הקודמות

לשבועות ולראש השנה.

 


 

 

הערות

 

1 על העברית המכונה בתואר 'לשון הקודש', ראה, למשל: מכילתא דר' שמעון בר יוחי,

מהד' י"נ אפשטיין - ע"צ מלמד, ירושלים תשל"ט, עמ' 6: 'בלשון קודש כמלאך'; ספרי על

דברים שלג, מהד' א"א פינקלשטיין, מהדורה שניה, ניו יורק תשכ"ט, עמ' 383; בבא קמא פג

ע"א; ועוד. על העברית כלשונו של הקב"ה ושל המלאכים (ומכאן ניתן לגזור את משמעות

השם), ראה: ש' פדרבוש, הלשון העברית בישראל ובעמים, ירושלים תשכ"ח, עמ' 14-12.

השווה עוד להשערה כי העברית היתה לשון של בתי הכנסת דווקא: א' שנאן, '"לישן בית

קודשא" בתרגומים הארמיים לתורה', בית מקרא, כא (תשל"ו), עמ' 474-472.

 

2 לגירסאות השונות במשנה זו, ראה: א' ליס, תלמוד בבלי עם דקדוקי סופרים השלם: מסכת

סוטה, ב, ירושלים תשל"ט, עמ' עו-עז.

 

3 על קשיים נוספים במשנה זו, ראה: י"א אפרתי, 'סדר ברכות וקללות כיצד?', בר-אילן,

ז-ח (תש"ל), עמ' 72-61.

 

4 דוגמה לכך ניתן לראות בתוספתא מגילה ג,יג, מהד' ליברמן עמ' 356: 'בית כנסת של

לעוזות: אם יש להן מי שיקרא עברית - פותחין עברית וחותמין עברית, אם אין להן מי

שיקרא אלא אחד - אין קורא אלא אחד'. לאמור, רוב הקריאה בשפת לעז היתה. כיוצא בכך

בירושלמי סוטה פ"ז ה"א, כא ע"ב: 'ר' לוי בר חיתה אזל לקיסרין שמע קלון קריין שמע

אלוניסתין בעא מעכבתון'. הרי שקראו שמע ביוונית, ומן הסתם התנהלה כל התפילה בלשון

זו. מסתבר כי קהילות נוספות בארץ ישראל קיימו את סדרי התפילה שלהן ביוונית, אחרות

בארמית, ואף בלשונות נוספות כעילמית, מצרית ומדית, כמובא במגילה יח ע"א. עיין עוד:

ח' פרי, 'התפילה והפיוט בלשון-לעז בימי הביניים', תרביץ, כד (תשט"ו), עמ' 440-426.

 

5 כתובות יווניות מבתי כנסת רבים בארץ ישראל, ואין צריך לומר חו"ל, מעידות על שפת

פולחן יוונית, ובחלק מהמקומות נמצאו כתובות אף בעברית או בארמית, עובדה ממנה יש

ללמוד על שימוש מעורב בשתי שפות-פולחן. ראה: י' נווה, על פסיפס ואבן, תל אביב

תשל"ח, עמ' 7-6; לאה רוט-גרסון, הכתובות היווניות מבתי-הכנסת בארץ-ישראל, ירושלים

תשמ"ז; לאה רוט-גרסון, 'דמיון ושוני בכתובות היווניות מבתי-הכנסת בארץ-ישראל

ובתפוצה', א' אופנהיימר, א' כשר וא' רפפורט (עורכים), בתי-כנסת עתיקים, ירושלים

תשמ"ח, עמ' 146-133.

 

6 סיכום המחקר על נוהגי הקריאה בתורה בעת העתיקה (כולל ביבליוגראפיה), ראה: י"מ

אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, תל אביב תשל"ב, עמ' 131-117;

M. B. Schwartz, Torah Reading in the Ancient Synagogues, Ph. D. Thesis, Wane State University, Detriot (Xerox University Microfilms, Ann Arbor) 1975; C. Perrot, 'The Reading of the Bible in Ancient Synagogue', Compendia Rerum Iudaicarum ad Novum Testamentum, Section II, vol. I, MIKRA, M. J. Mulder (ed.),van Gorcum, Assen / Maastricht & Fortress Press, Philadelphia 1988, pp. 137-159.

 

7 עיין: מ' מרגליות, החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל, ירושלים תרצ"ח, עמ'

173-169; י' היינימן, עיוני תפילה, ירושלים תשמ"א, עמ' 109-103. ברם, יש מי ששיער

שאפשר ללמוד מהדרשה בעבודה זרה ב ע"א ואילך כי כבר בסוף המאה השלישית נהגו בקצת

קהילות בארץ ישראל לסיים את התורה מידי שנה. ראה: ד' רוזנטל, 'על קריאת התורה

במחזור חד-שנתי בארץ ישראל', תרביץ, נג (תשמ"ד), עמ' 148-144.

 

8 תופעה זו של שילוב מנהגים (מעבר לשילוב הנוסחאות), ניסח היטב רבינו חננאל (על

פסחים קטז ע"א): 'והאידנא עבדינן כתרוייהו'. דוגמאות לכך הן רבות ומגוונות, ראה: מ'

בר-אילן, 'תקנת ר' אבהו בקיסרי', סיני, צו (תשמ"ה), עמ' נז-סו; הנ"ל, 'ברכת "יוצר

האדם" - מקומות הופעתה, תיפקודה ומשמעותה', 1985) 56 ,HUCA), חלק עברי, עמ' ט-כז;

ד' שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, ב, ירושלים תשנ"א, עמ' כג ואילך.

 

9 מכאן שאף בתקנה הנדונה כאן ניתן היה לקרוא את פרשת היום יחד עם הברכות והקללות,

ובכך מתבטל תירוצו של א' יערי (תולדות חג שמחת תורה, ירושלים תשכ"ד, עמ' 17), שבנה

הסבר לאי קריאת 'וזאת הברכה' בשבת האחרונה של השנה בקיומה של התקנה הנדונה כאן.

 

10 צ"א שטיינפלד, 'בחמישית חוזרין לכסדרן', סידרא, ו (תש"ן), עמ' 117-115. ראה

עוד: ד' שפרבר, 'הערה על שיטת הקריאה הארץ-ישראלית בקללות שבתורת כהנים', סידרא, ו

(תש"ן), עמ' 120-119.

 

11 ויש לציין זאת, על אף היותה דעת מיעוט, הואיל ולא הושם לב לכך. ראה:

R. Andres-Richards, The Drama of the Psalms, Darton, Longman & Todd,

London, 1968, p. 100.

 

12 ברם, בגמרא שם (מגילה לא ע"ב), הובא הסבר אחר משמו של ריש לקיש: 'כדי שתכלה

השנה וקללותיה'. ברם, הגמרא הקשתה בצדק על הפירוש. ולדברי המשיב שם שקוראים לפני

עצרת שהיא ראש השנה לפירות האילן, יש לשאול מדוע אין קוראים ברכות וקללות לפני ראש

השנה לאילנות או לפני ר"ח אלול שהוא ראש השנה למעשר בהמה.

 

13 השווה: תוספתא מגילה ג,לא מהד' ליברמן עמ' 362: 'הקללות שבתורה נקראין

ומיתרגמין'.

 

14 יתכן שהסיבה לקריאה בעברית דווקא נובעת מכך שהפועל 'אמר' מופיע בתיאור טקסים אלו

בתורה, אך מעבר למדרש המקרא - טעון העניין הסבר נוסף.

 

15 דברי התנא בסוטה דומים במקצת לדברי התנא במגילה ד,י שקבע כי ברכת כהנים אינה

מיתרגמת, ואפשר שדבריו נועדו להדגיש את העברית, אך מבלי למעט את הארמית, כדברי

תוספתא מגילה ג,לא. אשר לבעיה אם ברכת כהנים היתה נקראת, אם לאו, ראה: י' היינימן,

עיוני תפילה, עמ' 98-90.

 

16 הביטוי התלמודי לכך מצוי בסוטה כב ע"א: 'רטין מגושא ולא ידע מאי אמר'. דוגמה נאה

לתופעה זו ניתן למצוא בספר הרזים, מהד' מ' מרגליות, ירושלים תשכ"ז, עמ' 12 (רקיע

ד,63-61).

 

הכתובת האלקטרונית של מסמך זה היא:

 

https://faculty.biu.ac.il/~barilm/tefkri.html

 

   last updated: January 13, 1997 - June 29, 2001. September 2009.