רחיצת רגלים לפני התפילה: השפעה אסלאמית או מנהג יהודי

 

מאיר בר-אילן

 

 

 

מבוא

 

שאלת השפעת תרבויות זרות על דת ישראל היא סבוכה ועתיקה. אף כי הזהירה התורה 'ובחקתיהם לא תלכו' (ויקרא יח,ג), הרי שכבר נביאי ישראל עמדו על כך כי לא תמיד קויים צו זה, ואף חכמי ישראל והחוקרים האחרונים הסכימו כי תרבויות שונות השפיעו על תרבות ישראל, אם ברב אם במעט.

 

מגמת הדיון להלן היא לבחון מנהג אחד בודד מכלל המקרים שנטען לגביהם כי באו משורש זר אל בית ישראל. ייבחנו הסיבות שהביאו למסקנה כי מדובר במנהג שחדר מבחוץ, ובשילוב של שיטות מחקר שונות - ביקורת טקסטואלית, וחקר הדת המשווה ייעשה נסיון להוכיח כי המנהג המדובר לא חדר מבחוץ, אלא גדל על ברכי עם ישראל.

 

כבר א' גייגר, מראשוני החוקרים במדעי היהדות, החל לבחון את שאלת השפעת היהדות על דת האסלאם, אך רק בדור הקודם הוחל לחקור את השאלה ההפוכה: מה נטלו היהודים מן האסלאם. שאלה זו נדונה משני כיוונים, האחד: מחקר על דרך הפולקלור המשווה מיסודה של המחשבה האנתרופולוגית,1 והשני: באמצעות הביקורת הטקסטואלית-היסטורית. לאמור, תופעה אופיינית לאיסלאם שאינה מוכרת בין היהודים לפני הופעת האיסלאם - חזקה שזו באה ליהדות מן האיסלאם. הגדיל לעשות בתחום זה פרופ' נ' וידר, והדברים להלן יעסקו בספרו רב הערך שהוקדש להשפעות האסלאם על הפולחן היהודי.2

 

א. רחיצת רגלים לפני התפילה: השפעה אסלאמית

 

הרמב"ם בהלכות תפלה ד,ג כותב:

 

במה דברים אמורים שאינו מטהר לתפלה אלא ידיו בלבד? בשאר תפלות, חוץ מתפלת שחרית, אבל שחרית, רוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל.

 

הראב"ד בעל ההשגות מעיר על כך 'לא ידעתי "רגליו" למה', ותמיהתו מצריכה עיון ובחינת המקורות. והנה, במסגרת הדיון על השפעת הצופיות האסלאמית על ר' אברהם בן הרמב"ם, דן וידר בכמה מנהגים יהודיים שאינם מפורשים בתלמוד ומושפעים, לדעתו, מן הפולחן המוסלאמי, ומסקנת דבריו ביחס לתמיהת הראב"ד על הרמב"ם היא (עמ' 16):

 

מנהג טהרת הרגלים לתפלה קליטת-חוץ הוא מן הפולחן האסלאמי.

 

למסקנה זו הגיע וידר אחר שקבע כי (א) כל המקורות התלמודיים העוסקים ברחיצת ידים לפני התפילה אינם מציינים רחיצת רגלים לפני התפילה; (ב) כל המקורות המחייבים רחיצת רגלים לפני התפילה - והם אינם מעטים - הם מהתקופה שלאחר התפשטות האסלאם. ובכן, הואיל ורחיצת רגלים לפני התפילה ידועה היטב כמנהג מוסלאמי, מסיק וידר כי היהודים הנהיגו לרחוץ את רגליהם לפני התפילה בהשפעת האסלאם.

 

וידר היה מודע לקשיים הכרוכים בקביעתו זו, אך הוא מיישבן. ביחס להנחה הראשונה, כי המקורות התלמודיים אינם מציינים רחיצת רגלים, מביא וידר את הגמרא בברכות יד ע"ב - טו ע"א:

 

ואמר רבי יוחנן: הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה.

 

והנה, וידר מביא את גירסת בעל הלכות גדולות:

 

אמ' רבה בר בר חנה אמ' רבי יוחנן: הרוצה שיקבל עליו מלכות שמים שלימה, יפנה ויטול ידיו ורגליו ויניח תפילין ויקרא קרית שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלימה.3

 

אם נוסחת בעל הלכות גדולה אותנטית, הרי שנהגו היהודים בימי האמוראים לרחוץ רגליהם לפני התפילה. ברם, וידר ממשיך בגישת המהדיר הראשון של הלכות גדולות, על פיו 'רגליו' כאן נכנסו בטעות סופר, בצטטו אותו: 'דמה ענין רגליו אצל קריאת שמע?'.

 

וידר אף מפנה לתלמוד הירושלמי ירו' מגלה פ"ג ה"ג, עד ע"א:

 

רבי ברכיה אזל לכנישתא דבית שאן, חמא חד בר נש משזיג ידוי ורגלוי מן גורנה. אמר ליה: אסור לך. למחר חמתיה ההוא גוברא משזיג ידוי וריגלוי מן גורנה. אמר ליה: רבי, לך שרי ולי אסיר? אמר ליה: אין. אמר ליה: למה? אמר ליה: כן אמר ר' יהושע בן לוי: בתי כנסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם.

 

(תרגום: ר' ברכיה הלך לבית הכנסת בבית שאן, ראה אדם אחד רוחץ ידיו ורגליו מן הכיור.4 אמר לו: אסור לך. למחרת ראה אותו אדם [את ר' ברכיה] רוחץ ידיו ורגליו מן הכיור. אמר לו: רבי, לך מותר ולי אסור? אמר לו: כן, וכו').

 

וידר לא הביא את הטקסט כמות שהוא, אלא התייחס אליו בהערת שוליים בהעירו כי 'אין שום כח הוכחה לאותו ספור... אין שום ראיה שרחיצה זו פולחנית היתה. האקלים בארצות המזרח וביחוד בזמן שהרבו ללכת יחפים, גרם לזוהמת הרגלים ולהתלכלכותן, ומי שרגליו מלוכלכות בטיט ובצואה אסור לו להתפלל עד שירחצן. אולם רחיצה פולחנית הדרושה גם אם הרגלים נקיות הן, מנין?'

 

וידר אף מביא מספר המעשים לבני ארץ ישראל שם כתוב:

 

העובר לפני התיבה וצריך לנקוביו כיצד יעשה? מוציאין את העם חוץ לחצר בית הכנסת, ואחר [ינת]ן כלי במקומו, או יצא הוא לחוץ ואל ידבר ע[ם א]דם, ויקניח וירחץ ידיו ורגליו, ויחזור לתחלתו למקום שפסק.5

 

ברם, על כך מעיר וידר בהערה כי 'על דבר זמן חיבורו של ספר המעשים נחלקו הדעות. בעוד שמגלי הקטעים - לוין, מאן ואפשטיין - סוברים שנתחבר בארץ ישראל בסוף ימי ביצנץ או בתחילת שלטון הערבים... הרי אפטוביצר מאחר הרבה את זמן כתיבתם של הקטעים הנזכרים'. וידר  מוסיף ראיות לחיזוק דעת המאחרים, זאת בשל היכרותם את התלמוד הבבלי, ומסכם: 'על כל פנים אין שום סיבה להקדים את זמן חיבורם אפילו של הקטעים הראשונים עוד מלפני כבוש הערבים'.

 

הכלל העולה מכל האמור עד כאן הוא כי וידר סבור באופן החלטי שרחיצת רגלים לפני התפילה הוא מנהג שחדר ליהדות מן האסלאם. אף כי הוא היה מודע לקשיים העומדים בפני הצעתו, הוא יישב את הקשיים, או כך לפחות חשב.

 

ב. רחיצת רגלים לפני התפילה: מנהג יהודי

 

מגמת הדיון להלן היא לערער את טענות וידר, לבחון את השאלה העומדת לדיון בסיוע שיטות מחקר שונות, ולהגיע למסקנה השונה מזו של וידר. לאמור, רחיצת רגלים לפני התפילה הגיעה ליהודים לאו דווקא מן האסלאם, אלא היתה נהוגה ביניהם הרבה לפני בוא האסלאם לעולם. עימות זה כנגד שיטתו של וידר שעון על מחלוקת בעלת כמה היבטים.

ראשיתה בניתוח טקסטואלי שונה מזה של וידר, המשכה בפרשנות היסטורית ועניינית למקורות התלמודיים (ובכלל זה דיון בספר המעשים), וסופה בגישה תרבותית הבוחנת את המקורות במבט כולל.

 

הדיון ייפתח, איפוא, במתודה הטקסטואלית. בגמ' ברכות יד ע"ב הובאו דברי ר' יוחנן כי לפני התפילה יש לרחוץ ידים (בלבד),  בעוד בעל הלכות גדולות מצטט את המימרא כמתייחסת לרחיצת ידים ורגלים, ובא וידר וטוען כי טעות סופר לפנינו. ראשית נעיר על כלל טקסטואלי, שמקורו בספרות הקלאסית אף כי הוא נקוט גם ביד חוקרי הספרות התלמודית, והוא: הנוסח הקשה עדיף. לאמור, יש להעדיף נוסח קשה על פני הנוסח המקביל הקל, ואם כן, מוטב להניח כי 'רגלים' היו בטקסט אך הוסרו בכוונת מכוון, במקום להניח שיוסיף הסופר 'רגלים' (או כל תוספת אחרת שאינה 'פליטת קולמוס'). אם כן, עד שמניחים הוספה בטעות סופר, אולי מוטב להניח כי המלה 'רגלים' היתה בטקסט המקורי - שם, ובמקורות התלמודיים האחרים העוסקים ברחיצת ידים לפני התפילה - אך בשל התבטלות מנהג זה, לא ראה הסופר מה עניין 'רגלים' בטקסט המועתק על ידו, ועל כן הסירם, להסיר קושי.

 

ואולם, מעבר לטענה של 'הנוסח הקשה עדיף' יש לשקול עניין אחר. בגמרא שלנו הובאו הדברים משמו של ר' יוחנן, אך בעל הלכות גדולות הביא את המימרא אחרת: 'אמ' רבה בר בר חנה אמ' רבי יוחנן'. לאמור, שמו של רבה בר בר חנה הוקדם לשמו של ר' יוחנן, שלא כבתלמוד שלנו. ובכן, כשם שאין להניח כי הסופר הוסיף מעצמו את שמו של רבה בר בר חנה, כך אין סיבה לומר כי הסופר הוסיף 'רגליו' מדעת עצמו, וסביר יותר שמימרא זו היתה ידועה לבעל הלכות גדולות מנוסח עצמאי ומקורי. אם כך, הרי שדברי ר' יוחנן התייחסו אף לרחיצת רגלים, ולא רק לרחיצת ידים, ובכך נשמט יסוד מרכזי מטיעונו של וידר. לאמור, יהודי ארץ ישראל (לפחות בחוגו של ר' יוחנן, מגדולי האמוראים במאה השלשית), נהגו לרחוץ רגליהם לפני התפילה.

 

 




 

 

מעבר לניתוח הטקסטואלי, יש מקום לבחון עתה את המקורות התלמודיים האחרים הקשורים לעניין רחיצת רגלים, ולדון בפרשנותם הכולית. וידר ציין לירושלמי מגלה, לפיו ר' ברכיה, כמו גם אדם אחר בלתי מזוהה, רחצו רגליהם לפני התפילה. ברם, וידר ביטל מקור זה בטענו כי רחיצת רגלים שדובר בה שם אינה פולחנית. ואולם, לצערי הרב לא ירדתי לסוף דעתו. הרי מדובר כאן ביהודים שרחצו רגליהם לפני התפילה, וכי מה יותר 'פולחני' מזה? האם צריכים היינו לצפות לברכה בשם ובמלכות כדי לקבוע שלפנינו רחיצת רגלים 'פולחנית'? מובן מאליו שכל הרחיצות והטבילות למיניהן, ראשיתן בנקיון וכיבוד המקום, וסופן בנוהג דתי מחייב. הרי אין צורך לפנות לספרות טעמי המצוות כדי לדעת שרחיצת רגלים או ידים לפני התפילה נובעת מנקיות, ומה לי אם היא 'פולחנית' אם לאו? ואם בכך לא די, הרי שיש לשים לב לגערת ר' ברכיה באותו אדם, עובדה המלמדת על סמכות דתית, ולאו דווקא על סמכות בתחום ההגיינה. לאמור, הן רחיצת הרגלים לפני התפילה, והן התערבות החכם בכך באות ללמד כי מדובר היה ברחיצה במשמעותה הדתית.

 

כיוצא בכך מובא בשבת נ ע"ב: 'דתניא: רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו משום שנאמר (משלי טז,ד) "כל פועל ה' למענהו"'. אכן, אין ברייתא זו עוסקת בתפילה דווקא, אך, מצד שני, אין היא פרק ברפואה מונעת, כי אם הלכה דתית. כלומר, רחיצת הרגלים 'לכבוד קונו' באה ללמד על רחיצה בעלת אופי דתי, שהרי היא מחוזקת בפסוק מהמקרא, ואף שאין התפילה מפורשת, הרי שקשה לתלות הלכה זו ברחיצה הגיינית גרידא.

 

אכן, וידר, כמובן, צודק בכך שאין בתלמוד הוראה מחייבת לרחוץ רגלים לפני התפילה (למעט הגמרא בנוסח בעל הלכות גדולות). ואולם, נקיון הרגלים היה חיוני ומקובל בכל עת שהיו יהודים (ושאינם יהודים), הולכים יחפים, ובתקופת התלמוד הלכו לא מעט יהודים ברגל יחפה, אף אם חכמי ההלכה גינו אותם.6 ממילא מובן שההולכים ברגל יחפה אף התפללו כך, כפי שאכן שנוי הדבר במגלה ד,ח:

 

האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין - אף בלבנים לא יעבור; בסנדל איני עובר - אף יחף לא יעבור.

 

לאמור, היו בעלי תפילה שהתפללו נעולים, היו שהתפללו יחפים, והיו שהקפידו שתהא תפילתם ברגל יחפה (ובבגדים לבנים), וכנגד הקפדה יתרה זו יצאו חכמים.7 ואכן, ברור כי חלק מהיהודים בתקופת התלמוד לא התפללו יחפים. הרי בראש השנה לא ע"ב  הובאה ברייתא מפורסמת:

 

תנו רבנן: אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזו אחד מתשע תקנות שהתקין ר' יוחנן בן זכאי.

 

לאמור, הכהנים התפללו נעולים, ואף סברו לעלות בנעליהם לדוכן, אלא שמנע זאת מהם ר' יוחנן בן זכאי. מסתבר כי נהגו הכהנים כמו כל הציבור, וכולם היו נעולים, שאם לא כן מה חידוש יש בתקנה זו. על כל פנים, ברור שהיו יהודים שנהגו להתפלל יחפים, וכך עולה בפירוש מן המשנה. ברם, ממשנה זו אין לדעת אם המתפלל יחף חלץ נעליו קודם תפילתו, או שהלך יחף דרך קבע, אך מסיפור בעל אופי של קוריוז נלמדת גם עובדה זו. בירו' בבא מציעא פ"ב ה"ט, ח ע"ד מסופר כך:

 

יהודה בר' עאל לכנישתא, שבק סנדלוי ואזלין. אמר: אילו לא אזלית לכנישתא - לא אזלון סנדליי.

 

(תרגום: יהודה ברבי בא לבית הכנסת, השאיר סנדליו [בחוץ], והלך [נכנס לבית הכנסת. לאחר התפילה יצא, וכשראה שנעלמו סנדליו], אמר: אילו לא הלכתי לבית הכנסת - לא היו סנדלי הולכים).

 

הרי לנו שהמתפלל השאיר את סנדליו מחוץ לבית הכנסת, הוא הנוהג המוכר היטב ממנהגי המוסלמים. ועתה, דומה כי חיוני להניח שזה שבא לבית הכנסת והוריד את סנדליו, רחץ גם את רגליו. הנחה פרשנית זו טמונה בהקבלה למנהג המוסלמי, לאמור שהורדת הנעלים מבטאת את הכבוד אותו רוחש המתפלל למקום הקדוש (כמפורש בשמות ג,ה; יהושע ה,טו; וכן נהגו במקדש), והורדה זו גררה אחריה רחיצת רגלים. והנה, לעיל סופר על יהודים שרחצו רגליהם  לפני  התפילה בבואם לבית הכנסת, ואם כן יהו עדויות אלו משלימות  אחת את רעותה: במקור אחד מסופר על הורדת הסנדלים (אף כאשר לא הלכו יחפים), במקור שני סופר על רחיצת הרגלים לפני התפילה,  ובמקור שלישי הובאו דברי ר' יוחנן כי חובה לרחוץ את הרגלים לפני התפילה.

 

ואכן, נוהג זה של רחיצת רגלים לפני התפילה ידוע גם מתוך ספרות ההיכלות. ב'מרכבה רבה' כתוב כך:

 

אמר ר' ישמעאל: כל תלמיד חכם שהוא יודע רז הגדול הזה... ובלילה יעמד על מטתו וירחץ פעמי' ידיו ורגליו במים, ויסוך אותן בשמן, ויניח תפלין, ויעמד ויתפלל לפני מיטתו.8

 

דומה כי כיום הכל מודים שספרות ההיכלות נתחברה קודם לתקופת האסלאם, אלא שיטען הטוען כי אין ללמוד דבר מהלכה זו לפי שנאמרה במקרה מיוחד (וכשם שאין ללמוד ממנה על סיכה בשמן). על כל פנים, מסתבר כי גם אם היו יהודים שהתפללו נעולים, וממילא לא רחצו רגליהם לפני התפילה, היו יהודים שהתפללו יחפים, ואלו נהגו לרחוץ רגליהם לפני התפילה, כל זאת שנים רבות לפני הופעת האסלאם בעולם.

 

למעשה, דיונו של וידר נובע מתפישה כי יש לאחד את כל המקורות, וכאילו כל בני ארץ ישראל נהגו בדיוק אותו מנהג. ברם, אם אין חובה להעלות את כל המקורות לאותו בית כנסת, כי אז אין מניעה לומר כי חלק מהמקורות - ובכלל זה המקורות מהספרות החיצונית הנדונים בידי וידר - מגיעים מיהודים שלא נהגו לרחוץ רגליהם לפני התפילה, מן הסתם מפני שלא התפללו יחפים. לעומת זאת, מקורות אחרים מגיעים מיהודים שנהגו לרחוץ רגליהם לפני התפילה, ואין שום סיבה לדחות מקורות אלו לתקופה מאוחרת, או לבטלם.

 

 




 

 

והנה, בעניין זמנו של ספר המעשים (וליתר דיוק: ספרות המעשים), ורחיצת הרגלים המחוייבת בו, ראוי לציין כי אפשר וכלל אין ללמוד ממנו לעניין רחיצת רגלים לפני התפילה, שכן רחיצת הרגלים שם היא לאחר עשיית הצרכים, ואפשר שהיה בכך דין מיוחד.9

מכל מקום, בהתייחס לטיעונו של וידר על אודות איחורו של ספר המעשים, נראה כי הוא הלך בדרך הקלה, וספר שאין למצוא בו ידיעת ערבית, אך יש בו מלים יווניות למכביר, תלה הוא בזמן שלטון האסלאם, וזאת בשל קושי חיצוני לחיבור.10 והנה, בשאלת זמנו של ספר המעשים כתב ר"ש ליברמן כך:

 

אשר לרחיצת הרגלים, הרי כפי שהבאנו בפנים נזכר המנהג בספר המעשים לבני ארץ ישראל. ספר זה בוודאי נתחבר בעיקרו לפני כיבוש האיסלם, ואף על פי שיש בו הרבה הוספות, הרי השימוש הגדול ביונית וכל סיגנונו מוכיחים  שלפנינו מקור א"י קדום, וכל מעשה (=פסק) ומעשה צריך בדיקה לעצמו על פי תוכנו. מעשה מוזר שאין לו יסוד בבבלי בוודאי מעיקר הספר הוא. בכל אופן אינו מסתבר להניח שבזמנו כבר נתפשטו בארץ ישראל מנהגי הישמעאלים. אם נזכרה שם דרך אגב "רחיצת רגלים" רגלים לדבר שמנהג ישראל הוא. אבל פשיטא שאין כאן וודאי. 11

 

לאמור, נסיונו של וידר לדחות את ספר המעשים לתקופת שלטון האסלאם נדחה על ידי ר"ש ליברמן, ובכך התערער פעם נוספת הטיעון כי היהודים לפני תקופת האסלאם לא הכירו מנהג זה של רחיצת רגלים לפני התפילה. יחד עם זאת, כבר הוראינו לדעת כי המקורות התלמודיים הארץ ישראליים יודעים על רחיצת רגלים, ואם כן, אף שליברמן סיים בשמא, הרי שסך כל הנתונים מוליך לוודאי גמור: אין כל אפשרות לתלות באסלאם רחיצת רגלים לפני התפילה הואיל ומנהג זה היה מקובל, לפחות על חלק מהיהודים, בארץ ישראל בתקופה שקדמה להופעת האסלאם.

 

 




 

 

נבוא עתה לבחון את הבעייה מנקודת ראות אנתרופולוגית. וידר טוען כי רחיצת רגלים לפני התפילה נודעה ליהודים רק בעקבות האסלאם, אך קביעה זו נראית בלתי אפשרית, כמו גם  המסקנה העולה ממנה. הרי עניין רחיצת רגלים היה נימוס מקובל במזרח, ולא מעט פסוקים מהמקרא מעידים על כך שבני המזרח רחצו רגליהם בבואם למקום ישוב (בראשית יח,ד; יט,ב; מג,כד; שופטים יט,כא). כיוצא בכך, בתקופת התלמוד היו חייבים הבן והבת לדאוג לאביהם 'מוציא ומכניס, ומרחיץ את פניו ידיו ורגליו'. כך גם היתה האשה חייבת לדאוג לבעלה, למזוג לו כוס, להציע את המיטה 'ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו'.12 הרי שהנימוס קבע כי בשעה שרוחצים פנים וידים, רוחצים אף רגלים.

 

לא זו בלבד, אלא שהכהנים נהגו לרחוץ רגליהם במשכן בטרם יעבודו, ככתוב בשמות ל,יט 'ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם'. כך, כמובן, נהגו גם הכהנים במקדש כפי ששנו חכמים בתוספתא ידים ב,א: 'הכהנים מקדשין במקדש ביד עד הפרק וברגל עד הסובך'.13 והנה, מיותר להעיר כי מנהגי בית הכנסת תלויים במנהגי המקדש, אך הנאמר כאן הוא שרחיצת רגלים לפני עניין חשוב היתה נימוס עתיק ואי אפשר שבני ארץ ישראל בתקופת התלמוד לא הכירוהו ולא נהגו על פיו מקדמת דנא (אף אם לא תמיד הקפידו לספר על כך). לאמור, רחיצת רגלים לפני התפילה  לא  יכולה היתה להיות דבר חדש בתקופת התלמוד, אלא המשך טבעי של הנימוס המקובל, מנהג 'אוריינטאלי' הנובע מהנוהג ללכת יחף מחד גיסא, ומחשיבות הנקיון החברתי-פולחני מאידך גיסא.

 

העולה מכאן הוא שרחיצת רגלים שנהגו בה המוסלמים לא נלמדה מן היהודים, אלא היתה נוהג דתי מקובל אצל כל בני שם (ואף בין עמים אחרים).14 לאמור, אין צורך להיות בקי בחקר מדעי היהדות מחד גיסא, ובחקר האסלאם מאידך גיסא, כדי לדעת שיש מנהגים בין היהודים הדומים למנהגי המוסלאמים, וניתן לכנותם בשם משותף 'מנהגים שמיים'.15 ואולם, לא בהכרח נלמד מנהג זה או אחר על ידי בני דת אחת מבני הדת האחרת, שכן אפשר שמוצאם של המנהגים הוא מאותם ימי בראשית בהם יצחק וישמעאל חיו יחדיו בביתו של אברהם, אביהם המשותף (על פי התיאור המקראי), וקירבת המשפחה יחד עם השכנות הגיאוגראפית והתרבותית הולידו מנהגים דומים או אף שווים.16

 

סיכום

 

שאלת ההשפעות התרבותיות של עמים שונים על עם ישראל היא עתיקה, ארוכה ומסובכת. לבירור עניין זה הלכו החוקרים בדרכים שונות אשר לא כאן המקום לדון בהן.17 ואולם, באשר להשפעתם המשוערת של המוסלאמים על היהודים ביחס לרחיצת רגלים לפני התפילה, דומה כי אין טוב מלסכם את המסקנה ההיסטורית העולה מהדיון לעיל אלא בציטוט קטע מן הגניזה:

 

{ואם} ברגלו מנעל או סנדל, יחלוץ ב[חוץ] ויכ[נ]ס יחף, שכן דרך העבדים להלך יחיפים לפני אדו{ניהם} למעלה, כגון משה ויהשע, שנ' להם: 'של [נ]על[י]ך... {ואין רשאי לעמוד} לפניהם בסנדל. ואם לפני לחה סרוחה עושים כן, על אחת כמה וכמה לפני מלך מל{כי} המ{לכים} בר{וך} הו{א}... לפיכך התקינו הראשונים בכל חצירות בתי כניסיות כיורות של מים חיים לקידוש ידים ורגלים.18

 

כלומר, המסקנה המועלת כאן באופן מחקרי זהה לדברי אותו חכם שסבר כי הכיורות בבתי כנסת הם מתקנת 'הראשונים', וממילא לא יכול היה להסכים עם מי שסובר כי רחיצת רגלים תוקנה אחר הופעת האסלאם. מכל מקום, הוכח לעיל בשיטות מחקר שונות, ובטיעונים שאינם תלויים זה בזה, כי רחיצת רגלים לפני התפילה היתה מקובלת בין (לפחות חלקם של), בני ארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד. מנהג זה היה עתיק וביסודו נבע מיראת הקודש, מהאקלים החם ומהלכלוך של ההולכים (יחפים או בסנדלים). עם השינוי האופנתי של מעבר לנעילת נעלים דרך קבע, נחשבו הנעלים לפריט חשוב אשר בלעדיו אין להתפלל (שבת י ע"א). יתר על כן, עם הגירת היהודים לארצות ארופה, שם לא היה מקובל להוריד נעלים על פי הנימוס המזרחי, בטלה רחיצת הרגלים לפני התפילה.19 שינויים אלו גרמו, ככל הנראה, לתיקוני נוסח בתלמוד הבבלי (לפחות במקרה אחד), עד כי נמצאו חכמים מאוחרים אשר לא ידעו מה מקור ההלכה של רחיצת רגלים לפני התפילה. מכל מקום, יהודים רבים רחצו רגליהם לפני התפילה שנים רבות לפני הופעת האסלאם, ושנים רבות (אף בארופה), לאחר שנתעלמו המקורות התלמודיים בעניין זה.20

 

 


 

הערות

 

1  י' ברגמן, 'היהודים והמוסלמים במנהגיהם הדתיים', ספר הזכרון לבית המדרש לרבנים 

בווינה, ירושלים תש"ו, עמ' 104-90.

 

2  נ' וידר, השפעות אסלאמיות על הפולחן היהודי, אוקספורד תש"ז (להלן: וידר). ראה עוד: נ' וידר, 'צעקת "הוא" בימים הנוראים', סיני,  פט (תשמ"א), עמ' ו-מא (במיוחד: לה, הע' 151).

 

3  ספר הלכות גדולות, מהד' ע' הילדסהיימר, ירושלים תשל"ב, א, עמ' 41. על תופעה דומה, ראה: פ"ד מנדל, מדרש איכה רבתי, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ז, ב, עמ' 92.

 

4  על כיורים בממצא הארכיאולוגי מבתי כנסת עתיקים, ראה: ז'  ספראי (עורך), בית- הכנסת בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תשמ"ו, עמ' 120 הע' 13; י"ל לוין, 'ממרכז קהלתי למקדש מעט: הריהוט והפנים של בית הכנסת העתיק', קתדרה, 60 (תשנ"א), עמ' 36-84 (במיוחד: 41-39).

 

5  י' מאן, 'ספר המעשים לבני ארץ ישראל', תרביץ, א ספר ג (תר"ץ), עמ' 14-1 (הציטוט מעמ' 7).

 

6  י' רייפמאן, 'הולך יחף', בית תלמוד, א (תרמ"א), עמ'78-80

 

7  עיין: י"ל הכהן, 'דברי חכמים כמשמרות נטועים', הפסגה, ז (תרס"א), עמ' 43-41; ש' ספראי, העליה לרגל בימי הבית השני, מהדורה שניה, ירושלים תשמ"ה, עמ' 144;  ראה גם: מתי י,י (מרקוס ו,ט; לוקס י,ד).

 

8  מרכבה שלמה, מהד' ש' מוסאיוב, ירושלים תרפ"א, ד ע"ב;                       

P.  Schaefer, Synopse zur Hekhalot-Literatur, J. C. B. Mohr, Tuebingen 1981, p. 250 # 682.

 

9  עיין עוד: מ"י ומנחם קיסטר,  'על יהודי ערב - הערות',  תרביץ, מח (תשל"ט), עמ' 247-231.

 

10  אגב, סברת וידר כי חיבור ארץ ישראלי המכיר את התלמוד הבבלי, חזקה עליו שנתחבר לאחר שלטון האסלאם, היא עצמה טעונה הוכחה. הרי בני ארץ ישראל ידעו מימרות ומעשים שארעו בבבל, כפי שעולה הדבר מן התלמוד הירושלמי, היינו קודם ש'נערך' התלמוד הבבלי. אם כן, מניין שהיכרות עם פסקים בבליים מוכיחה באופן החלטי על איחור החיבור?

 

11  ש' ליברמן, תשלום תוספתא, מהדורה שניה, ירושלים תש"ל, עמ' 65.

 

12  תוספתא קידושין פ"א הי"א, מהד' ש' ליברמן, ניו יורק תשל"ג, עמ' 279; כתובות סא ע"א.

                                                                           

13  עיין עוד בתיאור המפורט של רחיצת רגלי הכהנים בתוספתא מנחות א,ט-י, מהד'צוקרמנדל עמ' 513; זבחים יט ע"ב.

 

14

Maurice H. Farbridge,  Studies in Biblical and Semitic    Symbolism (first published 1923), Ktav, New York 1970, p. 273.

ראה עוד: י' רצהבי, במעגלות תימן, תל-אביב תשמ"ח, עמ' 37-38

15

William Robertson Smith, Lectures on the Religion of      the Semites )first published 1927), Ktav, New York 1969.

 

16  עיין: מ' הרן, 'עתפה, מחמל וקבה (לחקר מוצאם של דפוסי הפולחן המקראי: בעית המקבילות הערביות)', א' בירם, חמ"י גבריהו (ואחרים, עורכים), ספר דוד נייגר, ירושלים תשי"ט, עמ' 221-215.

 

17  ראה לדוגמה:                       

Theodor H. Gaster, 'Pagan Ideas and the Jewish Mind:  Japhet in the Tents of Shem', Commentary, 17 (1954), pp. 185-190.

 

18  מ' מרגליות, הלכות ארץ ישראל מן הגניזה, ירושלים  תשל"ד, עמ' קלא-ב (ועיין שם עמ' קכח). בסוגריים המלבניים – השלמותיו של מרגליות, בסוגריים המזוותים - השלמותי שלי.

 

19  ראה עוד: י' טברסקי, 'על השגות הראב"ד למשנה תורה', ספר היובל לכבוד צבי וולפסון, חלק עברי, ירושלים תשכ"ה, עמ' קסט קפו (במיוחד הע' 64).

 

20  ראה: י"ז כהנא, מחקרים בספרות התשובות, ירושלים תשל"ג,  313-312 (שם הפרק: 'היהדות והסביבה הלא יהודית'); ח' לשם, 'שלוש הערות', סיני, סח (תשל"א), עמ' שז; ש' אשכנזי, דור דור ומנהגיו, תל אביב תשל"ז, עמ' 177-171; ד' שפרבר, מנהגי ישראל, ירושלים תשנ"ד, ג, עמ' פד-פח.

 

M. Kister, 'Appendix', Jerusalem Studies in Arabic and  Islam, 121989), ), pp. 354-371.

 

 

הכתובת האלקטרונית של מסמך זה היא:

https://faculty.biu.ac.il/~barilm/raglaym.html

 

   last updated: October 11, 1999 - July 6, 2003. August 2004 - 2009.