קווי יסוד להתהוותה של הקדושה וגיבושה

מאיר בר-אילן

 

מבנה המאמר: מבוא - מצב המחקר וקשייו; א. ייחודה של הקדושה; ב. הקדושות בתפילה המסורתית; ג. הקדושות בספרות החיצונית; ד. הקדושות בחזון יוחנן ובספרות הנוצרית; ה. הקדושה בספר הרזים; ו. הקדושות בספרות ההיכלות; ז. הקדושות בספרות הרבנית; ח. הקדושות בתפילות הקראים; ט. סיכום; י. מה ניתן להסיק ממחקר זה?

 

מבוא - מצב המחקר וקשייו

 

לאחר כמאה שנות מחקר הקדושה, עדיין רחוק נושא זה ממיצויו, ואין לומר כי עיקרי השאלו הנשאלות ביחס לקדושה כבר נענו כל צורכן. סיבת הדבר כפולה היא: (א) מפעלו של י' היינימן ז"ל בחקר התפילה, מן ההיבט של הביקורת הצורנית, טעון השלמה. כבר נתגלתה שיטתו של היינימן כברוכה ומרובת פירות במחקר התפילה, אך הואיל והיינימן עצמו כמעט ולא נזקק לספרות ההיכלות, נותר מיותם נושא זה במחקריו השונים. (ב) העדנה שהיתה בשנים האחרונות למחקר בספרות ההיכלות, תופעה הניכרת הן בהדפסת טכסטים שהיו בלתי ידועים עד כה, והן בפריחת המחקר בתחום זה, מעמידה את החוקר על הצורך להסתייע אף בספרות ההיכלות לפתרונה של בעיית הקדושה.[1]  כיוון שכך, אנסה להלן לשלב את תחומי המחקר השונים, ובהם ביקורת צורנית בתפילה מזה, ומחקר בספרות ההיכלות מזה, כדי לחשוף, ולו אך במקצת, את התהליכים השונים הכרוכים בהתהוותה של הקדושה, בגיבושה ובחדירתה לתפילות הקבע.

 

ייאמר תחילה כי הקדושה היא 'בעייה' במשמע זה שקשיי המחקר בה שונים מאלו של תפילות אחרות. בעוד שיכול המתפלל או חוקר תפילה לעיין בנוסח 'חדש' של תפילה מן הגניזה, ולנסות לשער את השתלשלותו מן התפילה התלמודית, הרי שלא כך המצב ביחס לקדושה. כידוע, אין הקדושה כלולה בתפילות החובה המוגדרות בספרות התלמודית, כגון 'שמע ישראל' וברכותיה, או תפילת העמידה, והופעותיה של הקדושה בספרות זו, אין בהם כדי לסייע (אם לא להביך).[2] חסרה, אם כן, מערכת של התייחסויות בספרות ה'נורמאטיבית' ממנה ניתן לגזור את מעמדה ונוסחה של הקדושה באופן משכנע. אין לפני החוקר הלכות מן התנאים או האמוראים שיכולות היו לסייע בהבנת התהוות הקדושה וגיבושה.

 

א. ייחודה של הקדושה

 

שאלה פשוטה, כביכול, היא הגדרתה של הקדושה. ככל שידוע לי לא נזקקו החוקרים לשאלה זו כנראה מפני שסברו כי שאלת הדיוט היא. ואולם, הגדרת ה'בעייה' עשויה לסייע בפתרון הקשיים, כשם ששאלת חכם - חצי תשובה בה. אם כן, את הקדושה מגדיר אני כדלהלן: הקדושה הינה שיבוח ה' וייחודו באמצעות ציון קדושתו, שבח הנעשה כציטוט פסוק מן המקרא בו מוזכרת קדושת ה'. הקדושה עשויה כפסוקי קריאה (של הקהל), הם 'פסוקי הגרעין', כאשר לפניהם (או אף אחריהם), נמצא טכסט תיאורי בפרוזה (המיועד, כביכול, עבור החזן), טכסט המלווה ומדריך את המתפלל בתפילתו. הפרוזה המלווה את ה'גרעין' מתארת את הנעשה בשמים, ומבארת שלמעשה הפסוקים הנאמרים הם ציטוט מהנאמר בשמים, היינו, אלו הן קריאות של המלאכים לפני ה', כחלק מהשירה השמימית.

 

אם תושווה הקדושה אל יתר קטעי התפילה המסורתית, כי אז יתגלה ייחודה של הקדושה בכמה אופנים, ואלו הם: (א) הזכרת המלאכים בקדושה; (ב) מרכזיות הפסוקים בקדושה; (ג) הקדושה עשויה כיצירה למקהלה (ממש, או להשתתפות פעילה של הקהל בקריאות החזן) ; (ד) אמירת הקדושה מותנית במספר המשתתפים בתפילה; (ה) אין הקדושה מעוגנת במקורות הרבניים, קרי: הספרות התלמודית, כדרך שאר התפילה המסורתית. משמעותם של מייחדים אלו לקדושה, וזיקת כל אחד מהם לתפילה ה'רגילה', טעונים בירור מפורט. איני מרחיב כאן בביאורם, ורק אעיר כי את חלקם, ולא את כולם כאחד, יכולים אנו לראות בברכת הזימון קודם שזו השתנתה עוד בימי התנאים (ברכות ז,ג), בברכת כהנים (סוטה ז,ו), ובאמירת י"ג מידותיו של ה'. עתה, משהוגדרה הקדושה ונרמז ייחודה, נבוא אפוא לעיין בקדושות המוכרות מן הסידור.

 

ב. הקדושות בתפילה המסורתית

 

מן הסידור ידועות לנו הקדושות הבאות: יוצר, עמידה, מוסף, מוסף של ראש השנה (ושלוש רגלים), דסידרא. נבדלות הקדושות זו מזו בגודלן, באופיין, בנושאים הכלולים בהן, ובכך דומות הן לברכות או תפילות הידועות במספר מגוון של נוסחים וצורות הופעה. כיוצא בזאת, שמות שונים יש לקדושות השונות. ברם, השמות ה'רשמיים' הידועים מן המסורת אינם מועילים להבנת העניין, שכן או שהם מתייחסים לקדושה מבחינה חיצונית, כגון 'קדושת עמידה', או שאין השם מביא אלא לתעלומה נוספת כגון 'קדושה דסידרא', אשר אין יודע פשר שמה. על כן, ממילא, אין להיזקק לשמות אלו, אלא להתייחס לקדושה עצמה, קרי: נוסחה. את הקדושה יש לחלק ל'פסוקי גרעין', הם הפסוקים העיקריים בתפילה, ולקטעי קישור ומבוא הטעונים הבחנה ודיון נפרדים. אם נתעלם, לפי שעה, מקטעי הקישור והמבוא, הרי שסיכום הפסוקים בקדושות השונות הוא כדלהלן:

 

 

יוצר

עמידה

מוסף

מוסף רה"ש ורגלים

'דסידרא'

 

 

 

 

ובא לציון גואל

 

 

 

 

ואתה קדוש

ק'ק'ק'

ק'ק'ק'

ק'ק'ק'

ק'ק'ק'

ק'ק'ק'

ברוך

ברוך

ברוך

ברוך

ברוך

 

 

שמע

שמע

 

 

 

(הן גאלתי)

 

 

 

 

 

אדיר אדירנו

 

 

 

 

והיה ה' למלך

 

 

ימלוך

ימלוך

ימלוך

ה' ימלוך

 

הקדושות המוכרות מצריכות עיון בדבר השוני ביניהן ביחס לרמת העיצוב הספרותי של קטעי הקישור בקדושות השונות, עד כדי ניצנים של פיוט, ואף סוגי המלאכים ותפקידיהם ראויים לעיון. ואולם, אם נתמקד בפסוקי הגרעין בינתיים, כי אז יתברר שלבד משני פסוקי גרעין - 'קדוש' ו'ברוך' - המגלים יציבות מרשימה לאורך כל הקדושות, הרי שיתר הפסוקים מתחלפים ומשתנים בהתאם למועד אמירתם. הנושא המרכזי, כמובן, הוא קדושת ה', אך ברוב הקדושות נוסף רעיון מלכות ה', ובצורות שונות. ראוי עוד לתת את הדעת לכפילות פסוק של מלכות בקדושת מוסף של ראש השנה, ככפילות פסוק של קדושה ב'קדושה דסידרא'. כפילות זו נראית, לכאורה, כתוצאה מהבאת שני פסוקים אחד ליד השני: ה'רגיל' והתחליף לו. כלומר, מסתבר שהכירו המתפללים שני מנהגי תפילה שונים (אם לא יותר, ואפשר שאף ממוצא גיאוגראפי שונה). באחד, כנראה, נהגו לומר פסוק זה, ובאחר את מישנהו, ומאוחר יותר אוחדו שני המנהגים, וכך נוצרה כפל הגירסה בתפילה, תופעה שהינה כה מהותית לתפילה המסורתית.[3] תופעה זו תתבאר בהמשך אחר שנעיין בקדושות נוספות, ומחוץ למסורת התפיל המקובלת. ולפי שעה, נבוא, לעיין בקדושות נוספות, על מנת להסתייע בהן להבנת התהוותה של הקדושה, שכן אין לך תיאוריה בלעדי הסתמכותה על כמות מספקת של נתונים.

 

ג. הקדושות בספרות החיצונית

 

בתחילה, ראוי להעיר כי דוגמאות שונות של שירת המלאכים לאל, כמו גם שבחות מעין קדושה ניתן למצוא בפרקי תהלים. כיוצא בזאת, נמצאו בכתבים שונים מקומראן, סרך שירות עולת השבת, וכן גם בסיום ספר תהלים מקומראן, מעין 'תקדימים' של הקדושה המסורתית. כך, למשל, ניתן למצוא שם התאחדות עם המלאכים, שירה בקול אחד, וכן גם ביטויים אחרים עשויים ללמדנו על המיוחד שבקדושה.[4] ואולם, לכלל קדושה במתכונתה כפי שהיא ידועה מ התפילה המסורתית, נראה כי לא הגיעו.

 

לא מעט קדושות מצויות בספרות החיצונית, ונפתח בחנוך א', האתיופי תחילה.[5] כשייבחנו הקדושות והשבחות שנאמרו על ידי חנוך מתגלה מיד אופיין המקורב לתפילה המסורתית, גם אם ניכרים הבדלי המוצא שבין ספרי חנוך מכאן, והתפילה המסורתית מכאן. בעוד שבתפילה המסורתית מצויות הקדושות במקום מוגדר, וכחלק מן התפילה, הרי שבספרי חנוך מופיעות הקדושות ללא כל תלות בכל תפילה שהיא, וכתפילת היחיד. אין נוסח אחיד, אף לא באותו ספר, לא פסוק אחד, ולא מועד קבוע. נראה כי את הקדושה אמר המיסטיקן הקדום בסיום חזונו, כפי שעולה הדבר מסיום צ,מ 'ואיקץ, ואברך את אדון הצדק', והד לכך יכולים אנו לראות במקומות אחרים בספר (ושמא אף בחתימת פרקים שונים בהיכלות רבתי המאוחר הימנו). אפשרות אחרת היא שהקדושה נאמרה על ידי חנוך, או חוג 'תלמידיו', קודם לחזון (שם פה,א, ואפשר שאף מנהג זה היה מקובל בין בעלי ההיכלות). בחנוך א', פרק לט (בספר המשלים), מובאת תחילה קדושה פרטית של חנוך, המשבח את ה' במלים 'ברוך הוא וברוך יהי מראשית ועד עולם'. לאחר מכן מוצמדת קדושה נוספת, והפעם קדושה תיאורית בדומה לקדושת יוצר, ובה פסוקים מעין אלו הידועים מן הקדושה, הנפתחים ב'קדוש' ו'ברוך', אך נמשכים באופן שונה. בפרק סא מצויה קדושה נוספת, שוב לא בנוסח הידוע, ואף בה, כבקדושה המסורתית מושם דגש על אמירתה 'קול אחד' (ארבע פעמים), כמלה 'יחד' אצלנו. אף אמירת הקדושה ב'רוב-כח', או 'בכל כוחם' ידועה היטב מספרות ההיכלות.

 

בחנוך ב' (הסלאבי), מצויה קדושת 'קדוש' אחת ט,ד, הדומה ביותר לנוסח המסורתי.[6] ברם דרך כלל אין חנוך מתאר את נוסח הקדושות שאמר. התפעמותו מההדר האלוהי, ואימתו מהמראה אותו הוא ראה הסירו ממנו, כביכול, את יכולת התיאור (שם א,ז; ט,ב; ט,ח.) קרוב פחד זה לנאמר בקדושת יוצר: 'עונים באימה ואומרים ביראה', ובשל כך נזקק חנוך לעידוד המלאכים וחיזוקם.[7]

 

בצוואת אברהם פרק ג', אומר העץ תחתיו ישבו המלאכים אצל אברהם: 'קדוש קדוש קדוש האדו ה' הקורא לאוהביו'.[8] הרי, אם כן, דוגמה לפירוש תהלים צו,יב 'אז ירננו כל עצי יער מחד גיסא, ותרומה ל'פרק שירה' מאידך גיסא. ברם, שם בפרק כ' כתוב שהמלאכים שרו את השיר המשולש, ומסתבר כי הכוונה לפסוק הקדושה הידוע.

 

ד. הקדושות בחזון יוחנן ובספרות הנוצרית

 

דומה כי מכל הספרים שהוכנסו ל'קאנון' הנוצרי, הספר היונק ממקורות יהודיים והקרוב ביותר באופיו לספר יהודי כלשהו הוא חזון יוחנן.[9] אופיו היהודי וקירבתו לחוגי מיסטיים ואפוקליפטיים מסוגם של מחברי ספר חנוך ניכרת היטב אף מבעד לעיבוד הנוצרי שניתן לרעיונות היהודיים, ואין חולק על כך. שם ד,ח מספר החוזה על חיות הקודש (בעקבות יחזקאל א), וכי הן מלאות עיניים (בעקבות יחזקאל י,יב), וממשיך: 'אין להן יומם ולילה כי קוראות: קדוש קדוש קדוש ה' אלוהים אל שדי אשר הוא היה הוה ועתיד לבא'. אמנם, כך הוא הכתוב שם, ובמקומות אחרים באותו חיבור (א,ד; א,ח; יא,יז; טז,ה). ואולם, כבר הראה ברוב בקיאות מ' מקנאמרה בספרו על התרגומים, כי הנוסח היווני משקף ניסוח לקוי הנובע, כנראה, מתרגום בלתי מוצלח דיו של תואר לה' המגיע מעברית או ארמית. ואכן, בעקבות תרגום המיוחס ליונתן על דברים לב,לט (ושמות ג,יד - התגלות ה' למשה), 'אנא הוא דהוויי, והוית, ואנא הוא דעתיד למהוי' (ובשל תארים דומים לאלים היווניים), הציע מקנאמרה כי יש לקרוא כאן 'היה הוה ויהיה'. כלומר, קדושת ה' מתוארת על ידי חיות הקודש בקדושה משולשת לה מצורפים תארים שונים לאל המבטאים את כבודו, גבורתו ונצחיותו. בהמשך הקדושה שם נראה כי המדובר בשתי 'מקהלות', האחת המורכבת מחיות הקודש, והשניה מהזקנים המייצגים את בחירי העם (או מלכי ישראל ובית דוד, ואחד הוא הרעיון), ושתי המקהלות שרות בבחינת 'לעומתם משבחים ואומרים'.

 

באחת הקדושות המעניינות בחיבור זה (יא, טו-יז), נשמעים המלאכים אומרים: 'היתה ממלכת הארץ לאדוננו ולמשיחו והוא ימלוך לעולם ועד', וענו הזקנים: 'מודים אנחנו לך ה' אלוהנו אל שדי הווה והיה כי לבשת עוז ותמלוך'. כלומר, מבנה הקדושה הוא כמקובל, אך אין לפנינו פסוק, כי אם שבח הדומה למלכות ה', בדומה לקדושת מוסף בימים נוראים 'והיה ה' למלך על כל הארץ'.

 

בקדושה אחרת שם (טו,ג), שר השה, הוא עם ישראל, יחד עם משה, רועם של ישראל, כך: 'גדולים ונוראים מעשיך ה' אלוהים אל שדי, ודרכיך אמת וצדק, מלך הגוים מי לא יראך ה', מי לא יתן כבוד לשמך, קדוש אתה לבדך וכל הגוים יבואו וישתחוו לפניך כי צדקתך נגלתה'. הרי כאן אמירת 'קדוש אתה לבדך' בלעדי פסוק כלשהו, ובנוסף לכך למדנו כי לא רק הזקנים שרים קדושה, אלא אף משה ובני ישראל.[10]

 

קדושות נוספות יכולים אנו לראות בחזון יוחנן, ואין כאן המקום לדקדק בכל אחת ואחת מהן. הכלל העולה מאותן קדושות הוא שהן נושאות אופי של קדושות קדומות מן התקופה אשר טרם השתלבו בתפילה היהודית הרגילה, ועוד קודם שיכונו בשם 'המחייב' או המגדיר 'קדושה'. ואולם, בכמה עניינים ניתן להכיר בהן מעין חוליית ביניים בין הקדושות שבספרות החיצונית, לבין הקדושות שבסידור. רוב הקדושות בחזון יוחנן הן קצרות, לאו דווקא ציטוט מפורש מהתנ"ך, וללא השתתפות (חקיינית) של אנשים בקילוס השמימי לה'. לעומת קדושות 'פרימיטיביות' אלו הרי שהקדושות בסידור הינן 'מפותחות' יחסית מבחינת הצורה, אך מצומצמות יותר מבחינת הגיוון הטכסטואלי, ויש בהן רצון מכוון לשתף את 'דרי מטה' עם 'דרי מעלה', מלאכים ובשר ודם משבחים (יחדיו) את ה' תוך ציון קדושתו. נמצא, אפוא, חיבור יהודי-נוצרי זה מקור רב-ערך להבנת התהוות הקדושה.

 

כבר נמצא מקורה של הקדושה הנוצרית בקדושה היהודית בכלל, ובקדושתם של בעלי ההיכלות בפרט.[11] לענייננו כאן ראוי להזכיר כי מן הספרות הנוצרית המאוחרת יותר, נודעה הקדושה ב Constitutiones Apostolorum (12:8), בה משולבת קדושת המלאכים בתיאור מעשי בראשית. פחות ידועה הימנה היא הקדושה בספר המיוחס לדיוניסיוס האריאופאגי, מיסטיקן נוצרי, מאבות הכנסיה אשר כמעט ואין ידוע עליו.[12]  המיוחד בקדושה אותה הביא בספר הקטן, הוא בכך שלאחר המבוא לקדושה, בנוסח השונה מן הנוסחאות המוכרות, מובאים פסוקי הגרעין המוכרים (ביוונית), אך בסדר הפוך! תחילה מובא 'ברוך כבוד ה' ממקומו', ולאחר משפט קישור קצר מובא 'קדוש קדוש קדוש', וכו'. הווי אומר, הכיר המחבר ההוא את הקדושה בתקופה בה כבר מוזגו הפסוקים מישעיה ויחזקאל, אך בטרם תיקבע צורתו הסופית של מיזוג זה.

 

ה. הקדושה בספר הרזים

 

נעלה מכל ספק כי מקורן של קדושות נוצריות אלו הוא ביהודים (או במשומדים), ועל כן, עיינו בקדושות אלו. בשל כך שומה עלינו לעיין אף בדבריו של יהודי הרחוק כל כך מעולם המחשבה של חז"ל: מחבר ספר הרזים.[13] בפרק האחרון מספרו, הפרק הקרוב באופיו לספרו ההיכלות, מספר הכותב על חוויותיו מהעולם השמימי ומשירת המלאכים, ומובאת הקדושה אותה הם אומרים. לאחר תיאור החיות והאופנים נאמרת הקדושה 'בקול חזק' (היינו 'בכל כוחו'), בפסוק ה'קדוש' המשולש בלבד. הרי, אם כן, קדושה מעין זו שבספר חנוך: פסוק גרעין אחד בלבד.

 

ו. הקדושות בספרות ההיכלות

 

אחר כל זאת, נשובה נא אל מקורנו, ונעיין בספרות ההיכלות. רבות רבות הן הקדושות בספרות זו, ואפשר שמספרן עולה על מאה. בשל כך, כמובן, אין אפשרות לדון בכולן, מה גם שחלקן הגדול של קדושות אלו חוזר על עצמו בצורה מדוייקת, כך שאפשר לראות בהן מעשה 'שיכפול' ספרותי, או: העברה, ולא יצירה מחודשת. מכל מקום, ראוי לעיין בקדושות השונות והעיקריות שבספרות ההיכלות, הן מתוך זיקתן לקדושות שבספרות החיצונית, והן על פי קשריהן עם הקדושות המוכרות מן הסידור.

 

שפע של קדושות מצוי בהיכלות רבתי, ומספרן הגדול של הקדושות הינו אחד המאפיינים התוכניים, כמו גם הספרותיים, של חיבור זה.[14] הקדושה מובאת כמעט תמיד בסיום הקטע ותפקידה, ככל הנראה, להוות חתימה ספרותית. רוב הקדושות בחיבור זה עשויות מפסוק אחד בלבד, כגון (הקדושה הראשונה שם), בסיום פרק ב' מהיכלות רבתי. שם פונה ר' ישמעאל אל כסא הכבוד של ה' ואומר לו (שפר, עמ' 44 פיסקה 94): 'רנן רנן מושב עליון הריע הריע כלי חמדה... קדוש קדוש קדוש', וכו'.

 

והנה, חשובה לעניינינו היא קדושה אחת המובאת בהיכלות רבתי ו', ובמקבילות.[15] וכך כתוב שם (ושיניתי בשמו המפורש של ה'):

 

וכיון שבא דוד וישב לו על הכסא שלו מוכן נגד כסא של קונו, וכל בית דוד יושבין לפניו ומלכי בית ישראל אחריו. מיד אומר דוד שירות ותושבחות שלא שמעתן אוזן מעולם. וכיון שפתח דוד ואמר:

ימלוך ה' לעולם אלקיך ציון לדור ודור הללויה

פתח מטטרון וכל המזלות ואמרו:

ק'ק'ק' ידוד צבאות מלא כל הארץ כבודו

וחיות הקודש משבחות ואומרות:

ברוך כבוד ידוד ממקומו

והרקיעים אומרים:

ימלוך ידוד [לעולם אלוהיך ציון לדור ודור הללויה]

והארץ אומרת:

ידוד מלך ידוד מלך ידוד ימלוך לעולם ועד

וכל מלכי בית דוד אומרים:

והיה ידוד למלך על כל הארץ

 

הרי כאן דוגמה מיוחדת של קדושה אשר רבים הם השינויים בינה לבין הידוע מן הקדושה הרגילה, וראוי לשים לב לתופעות אלו. הקדושה נפתחת בפסוק המופיע כחתימת הקדושה: 'ימלוך ה' לעולם', וכו', ולאחר מכן מובאים פסוקים כבקדושת העמידה, אף שמלות הקישור שונות לגמרי ביחס לידוע מהסידור. עניין המסתבר מעצמו הוא שהתגבשות נוסח פסוקי הגרעין קדם בהרבה לגיבוש נוסח מלות החיבור, וקטעים נוספים מעידים על כך.

 

הכל משבחים לה': החל במטטרון המלאך הבכיר ביותר בהירארכיה השמימית,[16] עבור לשמי (הרקיעים והכוכבים, הם המזלות), לארץ, לדוד, וליתר מלכי בית דוד (כבחזון יוחנן, ומלכי ישראל אינם מקדשים שמא מפני שרשעים היו ברובם). נראה כי לפנינו מעין פיתוח של הרעיון העתיק (תהלים יט,ב) 'השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע'. לא זו בלבד, אלא שניתן ללמוד מכאן על זמן אמירת הקדושה, אף אם לא נאמר הדבר בפירוש. הדעת נותנת כי השעה המתאימה לכך היא עם התחלפות העתים, החלפת תפקידי השמש עם הירח והכוכבים, היינו בקר וערב. ראיה לכך ניתן לראות בשעת בואו של דוד לשבת על כסאו אשר, כך מסתבר, נעשית ממש לפני התיישבות ה' על כסא הכבוד, היינו עם שחר.[17]

 

והנה, כשאמורה היתה הקדושה להסתיים, כביכול, הוסף פסוק חדש: 'ה' מלך ה' מלך ה' ימלו לעולם ועד'. ברם, אין זה פסוק של ממש, אלא פסוק מלאכותי העשוי מצירוף של קיצורי שלושה פסוקים: תהלים, י,טז; שם צג,א; שמות טו,יח. 'פסוק' זה חדר אף לתפילה באחד עשר (!) מקומות שונים, ומסתבר שאף היה פעם באחת הקדושות שבתפילת הצבור. מכל מקום, ראוי להשוות נוסח זה של תיאור ה' כמלך בשלושת הזמנים לתיאור ה' באופן דומה כידוע מחזון יוחנן: 'היה הווה ויהיה'.[18]

 

בהיכלות רבתי (שפר, פיסקה 188), כתובה קדושה נוספת לפיה המלאכים אומרים קדוש באופני שונים.[19] רק לבסוף הם נענים ב'ברוך', כאשר קטע הקישור הוא 'והאופנים וחיות הקד עונין אחריהן'. כלומר, פסוקי הגרעין הם המקובלים, ואף קטעי הקישור דומים לנאמר בקדושת יוצר: 'והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול מתנשאים לעומת שרפים'. דומה, על כן, כי קדושה זו מספרות ההיכלות היא ה'מקור', כביכול, הקרוב ביותר לקדושת יוצר.

 

בהיכלות רבתי מובאת קדושה אחרת בעלת עניין (שפר, פיסקה 406=296; ורטהיימר, א, עמ' קטז-קיז). המלאכים ברקיע פותחים בקריאה 'ה' מלך', אחר כך: 'ברכו את ה' המבורך' (וה' נכתב באותיותיו), 'וכל גדודי מעלה עונין אחריה: ברוך ידוד [המבורך] לעולם ועד'. אף שאין לפנינו פסוק 'קדוש', המשך הדברים הוא ב'ברוך' ואחריו 'שמע ישראל'. כלומר, קטע המשקף תפילת יוצר של שחרית. לראשונה שומעים אנו כאן על השימוש בקריאה 'ברכו את ה' המבורך' כשירה שמימית, קריאה שלאחריה באה הענייה: 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד', כפי שידוע מן התפילה המסורתית המגובשת, אך לא מן הספרות התלמודית.

 

קדושות רבות מוצאים אנו ב'מעשה מרכבה', חיבור משופע בברכות ותפילות (שפר, עמ' 202- 203).[20] כך, למשל, על פי חיבור זה אומרות המרכבות בהיכל הראשון 'קדוש', בהיכל שני אומרות הן: 'ברוך', בהיכל שלישי הן אומרות: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ממקום בית שכינתו', ולאחר מכן נמשכו קריאות שונות בנוסחים בלתי ידועים.

 

בהמשך (שלום, פיסקה 9; שפר, פיסקה 558), מספר ר' עקיבא על עצמו בהיותו בהיכלות השונים, ואומר: 'בהיכל חמשי הגעתי קדושה לפני מלך מלכי המלכים ברוך הוא. בהיכל ו' אמרתי קדושה לפני מי שאמר (והיה העולם) ויצר וציוה כל הבריות - שלא ישחיתוני מלאכי השרת'. הרי לנו כמה עניינים הבאים כאחת: (א) המונח 'קדושה' אינו בא 'מבחוץ', אלא מהמקורות עצמם; (ב) הקדושה המתוארת שם בהמשך שונה לגמרי מן הקדושה המוכרת; (ג) רואים אנו כאן את הנימוק לאמירת הקדושה: לבל ישחיתו המלאכים את הצופה במרכבה, מעין 'שיר של פגעים' הידוע כבר מחזון אברהם החיצוני.[21]

 

רבות הן הקדושות בספר 'מעשה מרכבה', ובהן כאלו שנאמרו 'בכל כוחו' של המתפלל, ממש כבספר חנוך. הכלל העולה מן הקדושות הוא שהן לא היו צמודות לתפילת הקבע, ואך לעתים נחתמו בברכות, וברכת 'האל הקדוש' בכלל זה.[22]

 

בספר היכלות הקרוי חנוך ה-III (שפר, עמ' 5 ואילך), מובאת קדושה ששמע ר' ישמעאל במרום, ולפיו נאמרה שם קדושה המורכבת מ'קדוש' ו'ברוך', כעין קדושות נוספות שם (שפר, עמ' 27). בהמשך הדברים מובאת קדושה אחרת (שפר, עמ' 13 ואילך), לא לפני שמועלה הכתר על ראשו של ה'.[23] עיקר השבח הוא 'קדוש' ו'ברוך', אך למדנו מכאן כי העלאת הכתר על ראש ה', היינו, המלכת ה', היתה חלק מהותי מן הקדושה כפי שהבינוה לפחות חלק מהמתפללים.

 

בקדושה אחרת שם (שפר, עמ' 29 פיסקה 57), אומרים מלאכי השרת '"קדוש"... ושרי קדושים קשורי כתרים לבושי מלכות... נופלים על פניהם שלשה(!) פעמים ואומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"'. הרי לנו מענה השונה מהרגיל. מענה זה אינו פסוק מהתנ"ך, אך הוא ידוע (מן התפילה כתוספת או מענה לפסוק 'שמע ישראל', וכן) כמענה של העם במקדש בשעה שהיו שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול (יומא ג,ח). ואכן, מן הדין שיהא קשר בין התפילה במקדש השמימי לבין המקדש הארצי, שהרי אחד שימש בבואה לשני.[24] כבר בראשי הדברים נרמז על דמיון-מה שבין הקדושה לברכת כהנים שבמקורה נאמרה במקדש, אולם יש עתה להעיר עניין נוסף על פסוק מלאכותי זה. על פי מדרש דברים רבה, מהדורת ר"ש ליברמן, הרי שבמלים אלו מקלסים המלאכים את ה'.[25] נמצא, אם כן, שהסמכת 'שמע' ל'ברוך שם כבו מלכותו' היא מעין קדושה תוך שימוש בשירת המלאכים לצורך השירה שבעולם התחתון. למדנו, אפוא, כי שונים ורבים היו פסוקי הגרעין לקדושה, כפי שניתן ללמוד על כך מספרות ההיכלות (אם לא מן התפילה המסורתית).

 

כדי לא לייגע את הלומד לא אאריך כאן, ורק ארמוז כי לא תמו הקדושות בספרות ההיכלות, וראויות לעיון הקדושות במדרש 'גדולת משה', 'הגדת שמע ישראל', 'מעשה מרכבה', ועוד.[26] אין צריך לומר כי אי אפשר לבחון כאן כל קדושה בפירוט הנצרך, אך נראה מתוכן כי חלקן מייצג, ככל הנראה, קדושות הקדומות לקדושות המסורתיות. חלק אחר מן הקדושות שבהיכלות דומה לקדושות המסורתיות, על אף השוני במלות הקישור, בעוד שחלק נוסף מהקדושות שונה מהמקובל. מתקבל רושם שהנוסח המסורתי של הקדושות עבר 'עידון' ביחס לעניינים שונים המגשימים את ה', החל במלאכים וחיות הקודש השונות, עבור לחוויות הצופה במרכבה, וכלה בכתרו של ה'.

 

דומה כי הקדושות השונות עשויות להצביע על מגמת התפתחות שחלה בעניין זה. אם בתחילה, כגון בספרות קומראן, לא היה נוסח קבוע לקדושה, ובהמשך נאמרה קדושה בת פסוק אחד (חנוך), או שניים (חזון יוחנן), הרי שבמשך הזמן נוסדו קדושות ובהן פסוקים דווקא (וללא ניסוח חפשי): שלושה, ארבעה, ואף חמשה פסוקי גרעין. לאמור, בהתפתחות ההיסטורית של התפילה התארכה הקדושה, והתלכדה עם נושאים נוספים, כגון מלכות ה'. ברם, לפי שעה אי אפשר להפוך שיקול ספרותי זה לקנה-מידה היסטורי לפיו נדע איזו קדושה קדמה לחברתה, שכן אין לדעת אם 'פיתוח' מעין זה לא החלו בו המתפללים כבר במאה השניה לספירה, אם לא קודם לכן.

 

ז. הקדושות בספרות הרבנית

 

בדברי האגדה של רבותינו ז"ל מוצאים אנו הד לקדושות שונות. מן המסורת משמו של רב שהובאה בחולין צא ע"ב יכולים אנו ללמוד כי במאה השלישית לספירה ידעו היהודים קדושות שונות של המלאכים, אלא שנחלקו ביחס לפיסוק הפסוק 'קדוש קדוש קדוש', וכו', או שסברו כי הקדושה נאמרת באמצעות פסוק ה'קדוש' בלבד, ללא 'ברוך'.

 

בפסיקתא רבתי, פרשת מתן תורה (מהדורת איש שלום, וינה תר"ם, צו ע"ב ואילך), מתוארת קדושה אותה שמע משה במרום. פסוקי הגרעין של הקדושה הם 'קדוש', 'ברוך', 'ימלוך' ו'ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ', פסוק הידוע כשירת מלאכים מן הספרות התלמודית מחד גיסא, וכחלק מן הקדושה במוסף של ראש השנה מאידך גיסא.

 

ממדרש תהלים יט,ז מהדורת בובר עמ' 166, ומסדר אליהו רבה ז, למדים אנו על קדושה בה המלאכים שרים אלו כנגד אלו, אלא ש'קדוש' הם שרים ביום, ו'ברוך' שרים הם בלילה. אין זאת אלא שהיו מסורות שונות בעם בעניין זה. קדושה אחרת מצויה בפרקי דר' אליעזר פרק ד'. פסוקי הגרעין שם הם 'קדוש', 'ברוך', 'שמע' ולבסוף, ה' משיב לישראל במלים: 'אני ה' אלוהיכם המציל אתכם מכל צרות'.[27] כלומר, נוסח הקרוב באופיו לקדושת מוסף, אף א שונה.

 

כללו של דבר: רבות ומגוונות היו הקדושות, מהן המופיעות בספרות ההיכלות, ומהן בדבריה של חכמי התלמוד והמדרש. השאלה במקומה עומדת ביחס לזיקת הגומלין של חוגי חכמים אלו, אם שניים היו, או אם אחד, ואם היתה זיקת גומלין ביניהם.

 

נבוא עתה לעיין בקדושות שנשתקעו בסידור הקראים, שכן אף מהן יש ללמוד לענייננו.

 

ח. הקדושות בתפילות הקראים

 

שונה סידור התפילה בנוסח הקראים מזה של המסורת הרבנית, ודווקא שוני זה עשוי ללמד על משמעותן של תופעות שונות בתפילה המסורתית. ככלל, נבדלת התפילה הקראית מהרבנית בכמה עניינים, וניתן לקבוע כללים המבחינים בין מנהגי התפילה השונים. ברם, לענייננו חשוב להדגיש כי תהליכי הגיבוש השונים אשר הגיעו כמעט למיצויין בתפילה הרבנית, מעטים הם באופן יחסי בתפילה הקראית. תפילות אלו שמרו, במידה מסויימת, על גמישות נוסח, וחופשיות המסגרת הצורנית, כמוהן שיערו שהיתה בתפילה המסורתית לפני מאות שנים.

 

ראשית יש להעיר כי כמה מאפיינים יש לקדושות הקראיות לעומת אלו המסורתיות, ואלו הם: (א) ריבויין היחסי בתפילה; (ב) האפשרות לומר קדושות חילופיות; (ג) שילובם של פסוקים שונים ורבים בקדושה בצורה שאינה מוכרת בתפילה המסורתית; (ד) קדושה בלילה; (ה) מערך פסוקי קדושה אשר בהשוואה לנוסח המסורתי נראה כתערובת של קדושות על פי הנוסח המקובל.

 

בסידור הקראי, וינה 1854, עמ' י-יא, מובאת קדושה בתפילת ערב בימות חול.[28] אין ב משפטי קישור כבקדושה הרבנית, ולמעשה תפילת הקדושה עשויה ברובה הגדול (אם לא כולה), מרצף של פסוקים מהתנ"ך. בכך ניתן לראות דמיון רב בין הקדושה הקראית לבין הקדושה ב'ובא לציון', שאף בה אין דברי קישור, והיא יוצאת דופן ביחס לקדושות האחרות. יחד עם זאת, מסדרי התפילה הקראית (או המדפיסים), הכירו במרכזיותם של כמה פסוקים מכלל רצף הפסוקים הנאמר, כפי שניכר הדבר מאופן ההדפסה של הקדושה. לדוגמה:

 

אודך ה' אלוהי בכל לבבי ואכבדה שמך לעולם...

אין קדוש כה' כי אין בלתך ואין צור כאלוהינו

ואתה קדוש יושב תהלות ישראל

...צהלי ורני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל

גאלנו ה' צבאות שמו קדוש ישראל

...רוממו ה' אלוהינו והשתחוו להדום רגליו קדוש הוא

קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו

קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע...

ברוך כבוד ה' ממקומו

ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת...

שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד

 

הרי לנו פסוקים שונים הבאים אחד אחר השני ללא דברי קישור ספרותיים, ממש כקדושה דסידרא.[29] התפילה נראית כשילוב פסוקים תחליפי, כשהמתפלל אומר את כל הפסוקים הראויי להיאמר באותה שעה. כעין זאת ניתן לראות במחלוקת בין תנא קמא לר' יוחנן בן נורי בראש השנה ד,ו, כמה פסוקים ראויים להיאמר, עשרה או שלושה מכל נושא. כבר העירו החוקרים על 'צהלי ורוני',[30] ויש להניח כי פעם, אכן, היה פסוק זה חלק מהקדושה. יתר על כן, מכאן רואים אנו כי אמירת 'שמע' בקדושה, כמו בהיכלות, לא נבעה מגזירה, כביכול, כי אם פסוק של מלכות כאן: 'קבלת עול מלכות שמים', כדרך ששולב פסוק זה במלכיות של ראש השנה.[31]

 

אופי זה של פסוקי קדושה תחליפיים ניכר לא רק מגוף הקדושה, אלא אף מתפרש בהמשך הסידור. מיד לאחר הקדושה כתובה בסידור הוראה זו: 'או תאמר אלו במקומם:'. כלומר, שהמתפלל הקראי רשאי לבחור את הנוסח של הקדושה הנראית לו, תופעה כמותה אין לראות בתפילה הרבנית המסורתית. כיוון שכך, הרי בידינו מספר נוסחאות לקדושה בערבית, וראויים הם ההבדלים הדקים שיעקבו אחריהם. מכל מקום, מכאן למדים אנו כי בתפילה המסורתית אירע תהליך של בידול והתייחדות, כאשר כל נוסח חילופי, ולאו דווקא בקדושה, הותאם למסגרת זמן אחרת. ולעומת זאת, במסורת הקראית איפשרו למתפלל לומר את הנוסח החביב (או מקובל), עליו. ולתמה על אמירת קדושה בלילה, רק אעיר על אמירת קדושה דסידרא במוצאי שבת, ויש ראיות לאמירת קדושות אחרות מידי ערב (ומעט על כך להלן).

 

ייחודה של הקדושה הקראית, שילוב ענייני דיומא בקדושה ועניינים אחרים טעונים ליבון. ולפי שעה נדמה כי הכלל העולה מהקדושות הקראיות הוא שניתן ללמוד מהן על אופייה של הקדושה הרבנית קודם שזו 'קפאה' לנוסח אחיד. היינו, הקדושה היתה נאמרת בצורות שונות, במקומות שונים בתפילה, ובחוליות קישור משתנות.

 

ובכן, לאחר העיון בקדושות השונות על פי המקורות השונים, דומה כי הגיעה השעה לבחון מחדש את תהליך התהוותה של הקדושה. תהליך גיבושה של הקדושה אינו שונה מהותית מזה הניכר מכלל התפילה המסורתית, וזאת על אף ההבדל ביחס למקורן של התפילות המסורתיות מחד גיסא, והקדושות מאידך גיסא. את ניצני הקדושה רואים אנו בספר חנוך, אף כי חובה לציין כי מבחינה רעיונית קדום נושא הקדושה לנושאי תפילה שונים שנתקבלו בתפילות הקבע. מרעיון מופשט של הידמות למלאכים בשירתם, שירה כלשהי, הלכה והתפתחה הקדושה כשבח לה', ובפסוקים מסויימים דווקא.

 

ט. סיכום

 

העולה מכל המובא כאן הוא כדלהלן: בעת העתיקה, מאתים שנה ואף יותר, קודם שנתגבשה התפילה המסורתית כפי שמוכרת היא מן המשנה, היו יהודים שנהגו לומר 'קדושה' כדרך שאמרוה המלאכים ברקיע. נראה כי רק במאה הראשונה לפני הספירה לערך החלה הקדושה להתפתח, ובצורות שונות. אמנם, נוצרו קדושות בנוסחים מגוונים, אך הנוסח ה'דומינאנטי' שבתפילות אלו היה ציטוט פסוקים מן התנ"ך, ובראשם הפסוק מישעיה ו,ג 'קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו'. לפסוק זה נוספו פסוקים שונים במהלך העתים, עד שלאחר מאות שנים היה פסוק זה אחד משלושה, ארבעה ואף חמישה פסוקים. הקדושות השונות זכו לפיתוח שונה אחת מן השניה, רובן פותחו בגידול במספר הנושאים, צירוף של מלכות (וגאולה) לקדושה, בעוד אחת פותחה במיוחד בתחום קטעי המבוא וההכנה (קדושת היוצר). במשך הזמן חדרה הקדושה לסדר התפילה של הציבור, וזאת, כנראה, על שום אופייה הנשגב. כך, אפוא, נהפכה התפילה אשר במקורה עמדה בפני עצמה, ובתחום הפרט, ונשתלבה בתוך מסגרת של תפילה קיימת, או ליתר דיוק: מספר תפילות. ואולם, יחד עם זאת, לבטים הלכתיים ליוו את הקדושה עוד מאות שנים לאחר התקבלותה בתפילות הקבע, עדות לייחודה הצורני והתוכני גם יחד.

 

כשם שהתפילה בכלל מייצגת תהליך ארוך-שנים של מיזוג נוסחים ושילוב מסורות חליפיות, כך אף אירע לקדושה. הקדושות המגוונות חדרו למקומות שונים בתפילה, ובכל קהילה התקבלה הקדושה בתוך ברכה אחרת, הכל בהתאם למנהגי התפילה באותו מקום. עם התאחדות מנהגי התפילה המסורתית, החל תהליך של 'בידול', היינו שבכל ברכה נתקבל נוסח השונה במקצת מן האחר, מן הטעם, כנראה, לבל תיראה הכפילות בצורה ברורה. העדויות הקטועות על כניסת הקדושה לתפילות הקבע, ביחס לתלותן בשבת, בשמד, או אף נושאים אחרים בקדושה, אפשר שאינן אלא מטעות, וזאת מפני שהתברר מן המקורות השונים שנבחנו כי הגיוון בקדושות ובנוסח התפילה היה גדול מזה המוכר מן התפילה המסורתית. גיוון זה בקדושות מייצג תופעה מהותית לתפילה - שילוב נוסחאות חליפיות - ואינו משקף ביטוי לתהליך חיצוני. על כן, קשה, לעת עתה, לקבוע בבירור כיצד והיכן החל או הסתיים כל שלב משלבי התהוותה של הקדושה, התפתחותה, ולבסוף: חדירתה אל תפילות הקבע.

 


י. מה ניתן להסיק מן העיון בקדושות השונות?

 

לאחר כל זאת, ברצוני להראות עד מה מועיל הוא העיון השיטתי בקדושות המגוונות. למדנו, אם כן, שבמהלך התהוותה של הקדושה היה הגיוון בקדושות גדול בהרבה ממה ששרד לנו בתפילה, ודומה כי מכאן ייפתח לנו הפתח לבחינת שני נושאים שונים, שאין קשר, כביכול, בין שניהם.

 

(א) הראשון שבהם: מי קדם למי, קדושת יוצר לעמידה, או חילוף הדברים? שאלה זו, בדרך ששאלו אותה עד כה נראית בעיני מחוסרת תשובה במהותה. ברם, בא אני עתה להציע פתרון אחר אשר אינו תלוי במימד הזמן, כי אם במנהג הקהילות השונות. רוצה לומר, שעת זריחת החמה היתה בעלת משמעות מרובה עבור בני העולם העתיק ביחס לענייני תפילה, כדרך שלמדו, למשל מאיוב לח,ז: 'ברן יחד כוכבי בקר ויריעו בני אלהים'. כך גם דרשו הדרשנים על בראשית לב,כז שם ביקש המלאך מיעקב 'שלחני כי עלה השחר', ואין כאן המקום לדון בכל המקורות המלמדים על כך. על כל פנים, נראה כי בעת העתיקה נהגו להתפלל במיוחד עם עלות השחר. כך, למשל, קרוב בעיני כי ברכת 'יוצר המאורות' היתה נאמרת בשעת הזריחה והשקיעה, כ'ברכת ראייה', ולא היתה תלויה בקריאת שמע דווקא. עניין זה עשוי להילמד מן המקורות, וראיית הדבר כן אינה בגדר של חידוש גמור.[32] לאמור, ברכת יוצר המאורות 'הסתפחה' אל הברכות ה'מקוריות' של קריאת שמע, וודאי על שום ההרגל לומר אותן אחת אחר השניה בתכיפות זמן, עד שנחשבה כחלק אינטגראלי של קריאת שמע.

 

על כך יש להוסיף כי תפילת היהודים השתנתה לפי המקומות השונים. מהם אמרו עם שחר קריאת שמע וברכותיה, ומהם שהתפללו שמונה עשרה ברכות, מסורת הקרויה בפי האמוראים 'תפילת ותיקין', היינו סדר ברכות בעל אופי אישי יותר מקריאת שמע, ומנוסח בלשון 'עדכנית' יותר. לאחר זמן, אלו גם אלו צירפו 'קדושה' לתפילתם, וכך נוצרו שני מנהגי תפילה (לפחות): 'שמע' הבאה יחד עם קדושה, ועמידה הבאה עם קדושה. אין זה הכרח שרק שני סדרי תפילה אלו היו נאמרים עם שחר, ואפשר שהיו יותר, ומכל מקום, מסתבר שמי שהתפלל סדר תפילה אחד לא התפלל על פי סדר התפילה האחר. ואולם, עם התגבשות התפילה היהודית במאה הראשונה לספירה, אם לא מעט קודם, התאחדו שני מנהגי תפילה אלו למסגרת אחת: תחילה אמרו 'שמע', ותיכף לכך סמכו תפילת עמידה.[33] כך אירע, ככל הנראה, שנאמר קדושה פעמיים בתוך מספר דקות, פעם כשהיא כלולה בברכת המאורות, ופעם כשהיא כלולה בברכת קדושת ה'. הווי אומר, היכפלותה של תפילה, קדושה במקרה שלפנינו, באותו סדר תפילות מעיד על מוצא שונה של חלקיה השונים של אותה תפילה.

 

אכן, תהליך מהותי זה לתפילה, הקרוי, דרך כלל משמו של רב פפא 'הלכך נמרינהו לתרוויהו', אירע פעם אחר פעם. ואולם, בעוד שמן התלמוד ידועה היכפלות נוסחי ברכה בלבד, הרי מסתבר כי השתלבות זו, תוך כדי הכפלת עניין, אירעה לא רק בברכות, כי אם גם בסדרי תפילה שלמים. והנה, דומה כי לא רק כפילות הקדושה, זו שביוצר וזו שבעמידה, באה להעמיד את הלומד על המוצא השונה של תפילות אלו, אלא נראה כי תהליך זה של מיזוג והיכפלות ניתן למצוא פעם נוספת בהמשך התפילה.

 

ברכת הגאולה נכפלת בתפילה במשך מספר דקות, פעם אחת בסוף קריאת שמע, ופעם אחרת בעמידה. כפילות זו, ממש ככפילות הקדושה, באה ללמד שקריאת שמע וברכותיה אוחדו במהלך השנים עם תפילת העמידה, ובשל כך נוצרה כפילות הן בברכת הגאולה והן בקדושה. אם כן, כשם שאין מקום לשאול איזו ברכה קדמה, גאולה של קריאת שמע או גאולה של עמידה, כך אין מקום לשאול מה קדמה למה, קדושת יוצר או קדושת העמידה. אין לנו אלא שתי היקלטויות שונות של אותו עניין בתפילה, כל אחת בת מוצא שונה. לכל היותר ניתן לומר כי בעקבות התלכדות זו אירע תהליך של התבדלות, היינו שלא תהא הכפילות צורמת. כאן נעשתה הבחנה (מלאכותית), בין גאולה בהווה לגאולה בעבר, וכאן נעשתה הבחנה בין קדושה של מעלה לקדושה של מטה.[34]

 

(ב) נושא אחר אשר עשוי להתפרש תוך עיון בקדושות השונות הוא נושא חדש-ישן: מה היה תפקידם של הפסוקים המסיימים את ברכת הגאולה בשחרית וערבית: 'מי כמכה באלים ה' מי כמכה נאדר בקדש'... 'ה' ימלוך לעולם ועד'... 'גואלנו ה' צבאות שמו קדוש ישראל' (ובערב: 'כי פדה ה' את יעקב').[35]

 

ובכן, נראה כי פסוקים אלו הם קדושה באחת מצורותיה הקדומות כפי שלא נודעו לנו עד כה. וכי מה הפרש יש בין ציון קדושת ה' בפסוק אחד או במישנהו? נראה בעיני כי לבד מן ההבדל הנעוץ במקורם של הפסוקים, שאלו אמרוהו המלאכים, ואלו נאמרו על ידי בשר ודם, הרי יפה כוחם של 'נאדר בקודש', כמו גם 'ה' צבאות שמו, קדוש ישראל', ממש כפסוקים המסורתיים, מה עוד ש'קדושה' ו'צבאות' שלפנינו מצויים אף בקדושה הקראית. כיוצא בזאת, מה ההבדל בין ציון מלכות ה' בפסוק זה או אחר? הרי פסוק המלכות כאן הינו זה שבקדושה דסידרא, וכבר למדנו כי עשויים פסוקים אלו להשתנות.

 

יתר על כן, בקדושה זו, לה אני קורא 'קדושה סמויה', מוצאים אנו אותם מונחים מיוחדים המצויים בקדושה המוכרת לכל: 'יחד כולם', מונחים המבטאים את האופי המקהלתי של הקטע, ונראה שאף המלים 'שירה' (חדשה) ו'תהילות' קשורים לעניין זה. ראוי עוד להוסיף כי בסדר התפילה של בני ארץ ישראל, בקדושה ה'סמויה', וכן גם בנוסח הקראים, לא היו אומרים 'ה' ימלוך לעולם ועד', כי אם 'ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד'. כלומר, נאמר כאן אחד מפסוקי הגרעין המובא בקדושה שבהיכלות, ללמדנו שבקדושה עסקינן. אפשר שאף מציאות הפיוט הקדום 'צור ישראל' רומז כי לא בחינם נכנס הוא לתפילה, כדרך נטייתם של פיוטים אחרים להיכנס לתפילה בסמוך לקדושות.

 

אמנם, המיוחד בקדושה זו הוא שאין היא מתארת שירת ישראל למטה, או שירת מלאכים למעלה, כי אם שירת משה ובני ישראל בעבר. אכן, שוני זה שבקדושות עשוי להרתיע את החוקר מזיהוי פסוקים אלו כקדושה. ואולם, אחר שהתברר כי לא היתה אחידות בקדושות, ולא בהכרח נאמרו אותם פסוקים, הרי שאין כל מניעה עתה מלראות פסוקים אלו כקדושה, שהרי לא רק מענה יש כאן, אלא, והוא העיקר, פסוק אחד מציין את קדושת ה' בעוד האחר מציין את מלכותו. אם עדיין נותרו פקפוקים בליבו של המעיין שמא אכן קדושה היא זו, הרי שתעלה ותבוא לפניו הקדושה מחזון יוחנן שם משה ובני ישראל אמרו: 'מי לא יראך ה', מי לא יתן כבוד לשמך', ותוכיח באופן נחרץ שאכן קדושה היא זו שאומר המתפלל מידי יום מבלי משים.[36]

 

ואם ישאל השואל מה טעם נלקחו הפסוקים משירת הים, ולא ממקום אחר בתנ"ך, הרי שגם לכך, כך נדמה, יש הסבר, ויותר מאחד. ראשית, יש לציין כי על פי המסורת היהודית ראו בני ישראל את ה' על הים, ונמצא, אם כן, שהן שירת הים והן הפסוקים שנתקבלו לבסוף כקדושה הם חלק מדברים שנאמרו בשעה שנגלה ה' לעבדיו.[37] שנית, שירת הים היתה נקראת כמו שיר מקהלה, חזן וקהל, ואם כן, בצורת אמירתה נדמתה לקדושה, שירה ומענה.[38]

 

והנה, אם הפסוקים השונים של הקדושה מתפרשים כגיוון של התפילה, מיקומה של קדושה סמוי זו מה טיבו? ובכן, ראשית, קשריה של הקדושה עם הגאולה כבר נודעו מקדושת מוסף שם נאמר (בנוסח ספרד): 'הן גאלתי אתכם אחרית כראשית', וכפסוק מפורש בקדושה דסידרא: 'ובא לציון גואל'. אין בכך פלא, אפוא, שהתלכדה הגאולה עם הקדושה, שכן אם נתלכדה הקדושה עם המלכות, אך נקל הוא לצרף נושא נוסף כגאולת ישראל. ואשר לאמירתה בברכות קריאת שמע, הרי אין הפרש מרובה בין אמירת קדושה קודם 'שמע ישראל' או לאחר מכן, כשם שאין למצוא הבדל של ממש בין קדושה הסמוכה ל'שמע' לבין קדושה הסמוכה לברכת קדושת ה'. לאמור, היו מתפללים שכללו קדושה ב'יוצר המאורות' שנצטרפה מאוחר יותר לקריאת שמע, בעוד מתפללים אחרים צירפו אף הם קדושה לקריאת שמע, אך לא ב'יוצר', אלא ב'גאולה'. ולא רק מיקום שונה בתפילה יש כאן, אלא פסוקים שונים של הקדושה, ללמדנו על גיוונה הרב קודם הגיעה לנוסח ה'מסורתי'.

 

אין אלא לסיים בכך כי עדיין נותרו יעדים של ממש במחקר הקדושה הממתינים שיבואו ויתעמקו בהם. כך, דרך משל, יש צורך בזיהוי היסטורי של בעלי ההיכלות, לברר מתי, כיצד והיכן נכנסה כל קדושה לתוך מנהגי תפילות הקבע, והאם בקטעי תפילה מן הגניזה מצויות קדושות 'חדשות' אשר לא שמענו עליהן. שאלות אלו ואחרות עשויות להתוות את הדרך לקראת כיווני מחקר חדשים בתפילה בכלל ובקדושה בפרט.

 

 



* הדברים שלהלן הם הנוסח המלא, לרבות תיקונים קלים והערות, של הרצאתי שנקראה בכנס הבינלאומי השלישי להיסטוריה של המיסטיקה היהודית שהתקיים באוניברסיטה העברית בירושלים ב 2/3/87. תודתי נתונה לידידי פרופ' מיכאל סטון על הערותיו.

[1] על מצב המחקר, ראה: י"מ אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, תל אביב תשל"ב, עמ' 13 ואילך, 47 ואילך; י' היינימן, התפילה בתקופת התנאים והאמוראים, מהדורה שניה, ירושלים תשכ"ו, עמ' 147-145; א' גרינולד, 'שירת המלאכים, ה"קדושה" ובעיית חיבורה של ספרות ההיכלות', פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני - ספר זכרון לאברהם שליט (בעריכת א' אופנהיימר, א' רפפורט ומ' שטרן), ירושלים תשמ"א, עמ' 481-459.

[2] הקדושה בספרות התלמודית מוזכרת כחלק מן התפילה כדלהלן: (א) תוספתא ברכות א,ט מהדורת ליברמן עמ' 3: 'ר' יהודה היה עונה עם המברך ק' ק' ק' וגו', וברוך וגו'; כל אילו היה קורא ר' יהודה עם המברך'. (ב) ירו' ברכות פ"ה, ט ע"ג: 'בטיטיי אישתתק באופניה. (כלומר, לא רצה להזכיר את האופנים בתפילה). אתון ושיילון לר' אבון. אמר לון רבי אבוי בשם רבי יהושע בן לוי: זה שעובר תחתיו יתחיל ממקום שפסק'. נראה קרוב בעיני שאת מנהגיהם של בטיטיי ורבי אבוי החלוק עליו, ניתן לתלות במחלוקת התנאים במגילה ד,ט: 'אין מפטירין במרכבה, ורבי יהודה מתיר'.

[3] ראה: מ' בר-אילן, 'תקנת ר' אבהו בקיסרי', סיני, צו (תשמ"ה), עמ' נז-סו; 'רישומה של אי ידיעת הקריאה על הילכות קריאת מגילה והלל', Proceedings of the American Academy for Jewish Research, 54 (1987) חלק עברי, עמ' 12-1.

[4] ראה: מ' ויינפלד, 'עקבות של קדושת יוצר ופסוקי דזמרה במגילות קומראן ובספר בן סירא', תרביץ, מה (תשל"ו), עמ' 26-15; M. Weinfeld, ‘The Heavenly Praise in Unison’, Meqor Hajjim, Festschrift fuer Georg Molin, Graz 1983, pp. 427-437; idem, ‘The Qedushah in Qumran’; ‘Liturgical Patterns in Qumran Psalms Scroll’ (mss.). תודתי נתונה לפרופ' ויינפלד על שאיפשר לעיין בכתביו.

[5] הטקסטים מובאים כאן על פי תרגום א' כהנא וי' פייטלוביץ (א' כהנא, מהדיר, הספרים החיצונים, מהדורה שניה, תל אביב תשט"ז), ובהשוואה למהדורה האנגלית האחרונה: E. Isaac , ‘1 (Ethiopic Apocalypse of) Enoch’, James H. Charlesworth, ed., The Old Testament Pseudepigrapha, I, New York 1983, pp. 5-89.

[6] לבעיית הגירסה בחנוך כאן, ראה אצל כהנא, אך השווה למהדורת צ'רלסוורת, בתרגום פ"א אנדרסן, שנעשתה על פי עשרים כ"י, שם (עמ' 134), אין הערה על כך.

[7] הפחד האנושי, והעידוד האלוהי בסמוך לו, הינם תופעת-יסוד במפגש שבין האדם ואלוהיו. ראה: בראשית טו,א; שמות ג,ו; דניאל ח,יז; חזון ברוך א' נג,יב; חזון יוחנן א,יז; ועוד.

[8] מהדורת צ'ארלסוורת' (לעיל, הע' 5), עמ' 178 ואילך בתרגום E. P. Sanders.

[9] על חזון יוחנן, וקשריו עם היהודים, ראה: M. McNamara, The New Testament and the Palestinian Targum to the Pentateuch, Rome: Pontifical Biblical Institute, 1966, pp. 97-112; 209-215.; מ' מיזיש, 'קטעים עברים (מהנוסחה המקורית של חזון יוחנן הנצרי)', פ' לוי וצ' קארל (עורכים), ספר זכרון לד"ר משה פירמן, לבוב 1926, עמ' 43-32; א"א אורבך, 'ירושלים של מטה וירושלים של מעלה', ירושלים לדורותיה - הכינוס הארצי הכ"ה לידיעת הארץ, ירושלים תשכ"ט, עמ' 171-156; הנ"ל, חז"ל - פרקי אמונות ודעות, מהדורה שלישית, ירושלים תשל"ו, עמ' 130, הע' *56.

[10] הנביא זכריה ניבא (יא,ד): 'כה אמר ה' אלהי רעה את צאן ההרגה', היינו עם ישראל ההולך ליהרג (ונתחלפו לחוזה, כביכול, יהודי צלוב אחד שמת בחטאו עם אלפי יהודים שנהרגו ושנצלבו במהלך המרד ברומאים). לאמור, בחזון יוחנן, אחר 'קילוף' ה'תוספות' בכיוון הדרשנות הנוצריות, יוותר בידי הקורא ספר יהודי (בדומה לבעיית 'עליית ישעיהו'; עיין אצל צ'ארלסוורת', לעיל הע' 5, כרך II, מ' 143 ואילך).

 

[11] D. Flusser, ‘Jewish Roots of the Liturgical Trishagion’, Immanuel, 3 (1973-74), pp. 37-43; B. D. Spinks, ‘The Jewish Sources for the Sanctus’, The Heythrop Journal, 21 (1980) pp. 168-179.

[12] היינימן, התפילה, עמ' 146 הע' 33; וכן: E. Werner, The Sacred Bridge, II, New York 1984, pp. 119 ff.; P. Hendrix, Pseudo-Dionysii Areopagitae de Caelesti Hierarchia, Leiden 1959, p. 19.

[13] מ' מרגליות (מהדיר), ספר הרזים, ירושלים תשכ"ז.

[14] P. Schaefer (ed.), Synopse zur Hekhalot-Literatur, Tuebingen 1981 (להלן: שפר).

[15] שפר, עמ' 62 פיסקה 126; = י' אבן שמואל, מדרשי גאולה, מהדורה שניה, ירושלים - תל אביב תשי"ד, עמ' 10; א"א אורבך, 'פרקי ר' יאשיה', קבץ על יד, ח (יח, תשל"ד), עמ' 81 (שם ה' מצוטט בד', שלא כבטקסט שם מופיע שם ה' בארבעת אותיותיו).

[16] על מטטרון, ראה: מ' בר-אילן, 'כסא ה' - מה שמתחתיו, מה שכנגדו ומה שאצלו', דעת, טו (תשמ"ה), עמ' 35-21.

[17] עיין עבודה זרה ג ע"ב: 'אמר רב יהודה אמר רב: שתים עשרה שעות הוי היום: שלש הראשונות - הקב"ה יושב ועוסק בתורה, שניות - יושב ודן את כל העולם כולו', וכו'. עיין שם היטב הן ביחס למעשי ה' בלילה, והן ביחס למטטרון ושירת החיות. במיוחד חשוב הוא הקטע הבא משמות רבא מה,ב: 'וכן השמש והירח והכוכבים באים להשתחות לפניו ולטל רשות לצאת להאיר את העולם... שאלו לחיות: איפה הוא כסא הכבוד?', וכו'.

[18] תופעה זו נדירה ביותר בתפילה, אך ידועה היא מברכת המזון: 'הוא הטיב הוא מטיב הוא יטיב לנו, הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד'.

[19] ראה עוד שפר, פיסקה 197; וכן בסדר רבה דבראשית, בתוך: ש"א ורטהימר, בתי מדרשות, א, מהדורה שניה, ירושלים תש"ם, עמ' מז.

[20] על 'מעשה מרכבה' ראה: מ' בר-אילן, סתרי תפילה והיכלות, רמת-גן תשמ"ז, עמ' 120, 121 ואילך.

[21] ראה עליו אצל גרינולד, 'שירת המלאכים' (לעיל, הע' 1); וכן אף בקטעים מקומראן כפי שהעירה על כך בלהה ניצן. ראה: י' תא-שמע, 'הערות לשירי שבח מקומראן', תרביץ, נה (תשמ"ו), עמ' 442-440.

[22] ראה: סתרי תפילה והיכלות, עמ' 73 ואילך, עמ' 141 ואילך. דוגמה אחרת לקדושה הצמודה לברכה נדונה בתוך: 'ברכת  "יוצר האדם" - מקומות הופעתה, תיפקודה ומשמעותה', HUCA, 56 (1985),  חלק עברי, עמ' ט-כז.

[23] ראה: מ' בר-אילן, 'רעיון המלכת ה' בכתר והפולמוס הקראי נגד התפילין של ה'', המיסטיקה היהודית הקדומה - דברי הכנס הבינלאומי הראשון לתולדות המיסטיקה היהודית, ירושלים תשמ"ז, עמ' 233-221.

[24] על המקדש השמימי, ראה במאמרו של א"א אורבך (לעיל הע' 9), והנסמן שם

[25] ש' ליברמן, מהדיר, מדרש דברים רבה, מהדורה שלישית, ירושלים תשל"ד, עמ' 68 (ובמבוא עמ' XII): 'חביבה קריאת שמע שניתנה לישראל, שהן משבחין תחלה ואחר כך מלאכי השרת; שהן אומרי' "ה' אלהינו ה' אחד", ואחר כך המלאכים אומרי' "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"'. תן דעתך כי כאן, כמו גם בספרי חנוך, בחזון יוחנן ובהיכלות רבתי, הקילוס לה' הוא בשבח שאינו פסוק (הניתן להיקרא 'פסוק מלאכותי').

[26] על מדרשים אלו עיין (בהתאמה): ורטהיימר, א, עמ' רפ; א' ילינק, בית המדרש, ה, מהדורה שניה ירושלים תרצ"ח, עמ' 166-165; ורטהימר, א, עמ' ס.

[27] שים לב שלפנינו ניסוח חופשי, ולא פסוק, מעין הידוע מקדושות קדומות אחרות

[28] להלן השימוש בסדר תפילות הקראים מהדורת יצחק הבחור בכ"ר שלמה איסכוויץ, וינה 1854; השווה: סדור תפלה... הישראלים הקראים במצרים... מהדורת ישועה סירגאני, חמ"ד תרס"ג (נוסח מצרים). על המחקר בנושא, וזיקות הגומלין שבין הספרות הרבנית לקראית, ראה: P. S. Goldberg, Karaite Liturgy and its Relation to Synagogue Worship, Manchester 1957, pp. 70 ff.

[29] השווה דברי ע' פליישר, 'לנוסחה הקדום של קדושת העמידה', סיני, סג (תשכ"ח), עמ' רכט-רמא, הסבור (בפתח דבריו) 'ודאי שאין לשער שאי-פעם נאמרה הקדושה בעמידה על ידי הקראת הפסוקים הללו בלבד, בלא פיסקת מבוא לפניהם ובלא גשרי-טקסטים, ולו גם פשוטים ביותר בינותם'. קביעה זו, שהיא עצמה השערה, נראית בטלה מעצמה לאור קדושה דסידרא מזה, והקדושה הקראית (גם לעמידה), מזה.

[30] הפסוק מישעיה יב,ו: 'צהלי ורני', וכו' מופיע בירושלמי ברכות פ"א, ג ע"ד: 'ואילין דאמרין: "צהלי ורוני יושבת ציון"... - אין בו משום ברכה פסוק'. היינו, שבני ארץ ישראל הכירו מי ששילב פסוק זה בתפילתו כעין ברכה, ולפי הדיעה המובאת בירושלמי אין בכך פסול, ואין פסוק זה נחשב לברכה. לכל העניין, ראה: נ' וידר, 'לפתרון סתומה אחת בירושלמי', תרביץ, מג (תשל"ד), עמ' 52-46. החשוב לענייננו הוא: הן בתפילה הקראית והן בתפילה ארץ ישראלית שנודעה מן הגניזה (פליישר, לעיל בהערה הקודמת), מופיע 'צהלי ורוני' כחלק מהקדושה.

[31] שמד' היסטורי יש ללמוד ממקורות היסטוריים, ולא מדברי פולמוסנים תיאולוגיים - הילכתיים. ראה: ר' בונפיל, 'בין ארץ-ישראל לבין בבל', שלם, ה (תשמ"ז), עמ' 30-1; מ' בן-ששון, 'בני המגרב וקשריהם לארץ-ישראל במאות ט'-י"א', שלם, ה (תשמ"ז), עמ' 82-31; י' יהלום, 'בחזרה ל"מחזור ארץ ישראל", קרית ספר, סג (תש"ן), עמ' 206-289 (במיוחד עמ' 199 הע' 22).

[32] על תלותה של ברכת 'יוצר אור' בזריחה ראה את הרקע המקראי והאיסיי של התופעה, ועל כך יש להוסיף עוד מן המקורות הרבניים הבאים: (א) ברכות נט ע"ב: 'תנו רבנן: ברואה חמה בתקופתה... אומר ברוך עושה בראשית' (והמשך הדברים: 'ואימת הוי?', וכו', מדברי האמוראים הם); וברכה זו שוות-ערך היא ל'יוצר המאורות'. ראה על כך במאמר על 'יוצר האדם' (לעיל הע' 22); (ב) סוף מדרש תנחומא: 'רשע בחייו חשוב כמת, מפני שרואה חמה זורחת (!), ואינו מברך עליה.

על אי תלותה של ברכה זו בקריאת שמע וברכותיה כבר עמדו בברכות יא ע"ב ביחס למנהג המקדשי המתואר בתמיד ה,א. שנו חכמים: 'אמר להם הממונה: "ברכו ברכה אחת!", והן ברכו, קראו עשרת הדברים', וכו'. שמואל (על אתר) פירש שברכו 'אהבה רבה', והסיקו שם: 'היינו דברכות אין מעכבות זו את זו'. ראה: היינימן, התפילה בתקופת התנאים והאמוראים, עמ' 145. תן דעתך כי בהמשך המשנה שם מתוארת ברכת כהנים כעניין לעצמו, בעוד שבתפילה המסורתית הוכנסה 'ברכה' זו לתוך תפילת העמידה, כקדושה שלפנינו (כשם שנחלקו המסורות אם אכן תיאמר ברכת כהנים בתפילות השונות.

[33] בברכות ג,ה שנו חכמים: '...ולקרות עד שלא תנץ החמה', הרי קריאת שמע סמוכה להנץ, ובירו' ברכות פ"א ה"א, ג ע"א כתוב: 'אמר מר עוקבא: הוותיקין היו משכימין וקורין אותה (=קריאת שמע), כדי שיסמכו לה תפילתן עם הנץ החמה'.

[34] כך, ככל הנראה, על אף השתוות 'גרעין' הקדושה, התפתחו הבחנות, כגון: תיאור לעומת השתתפות, אמירה ביחיד או רק בציבור, אמירה בעמידה, ועוד. תהליך דומה של שמירה על כל הנוסחים תוך כדי הבחנה ביניהם ניתן לראות גם ב'אהבה רבה' / 'אהבת עולם'; 'שים שלום' / 'שלום רב'; 'מודים' / 'מודים דרבנן'; ועוד.

[35] למצב המחקר בשאלה זו: ע' פליישר, 'עיונים בהשפעתם של היסודות המקהלתיים על עיצובם והתפתחותם של סוגי הפיוט', יובל, ג (תשל"ד), עמ' יח-מח, והנסמן שם, אשר כבר הוכיח 'שבתקופות קדומות נאמרו פסוקים אלה (הנדונים לקמן) על ידי הציבור'; י' היינימן, עיוני תפילה, ירושלים תשמ"א, עמ' 12 ואילך.

[36] על כך יש עוד להוסיף את הצורה המיוחדת של הקדושה האחרת בחזון יוחנן 'היה הווה ויהיה', כאמור לעיל, מעין הצורה 'ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך' הידועה מהקדושה בספרות ההיכלות ובתפילת בני ארץ ישראל.

[37] עיין בספרו של מקנאמרה (לעיל, הע' 9), עמ' 199 ואילך, וכן: ש' ליברמן, 'משנת שיר השירים', נספח בתוך: G. G. Scholem, Jewish Gnosticism, Merkabah Mysticism, and Talmudic Tradition, 2nd. ed., New York 1965, pp. 118-126.

[38] עיין: סתרי תפילה והיכלות, עמ' 17 ואילך, על אודות תוספתא סוטה ו,ב מהד' ליברמן, עמ' 183 (ומקבילות), ושירת הים (כ'קריאת שמע', שהפסוק הראשון בה חדר לאחת הקדושות), שהיתה נאמרת בכמה צורות. ראוי עוד להעיר שאצל פילון, חיי משה א,23 מתואר מעמד שירת הים כך ש'שתי מקהלות עמדו על היבשה, אחת של גברים ואחת של נשים'. אם כן, מתחזקת הצורה החיצונית של האמירה בין הקדושה מזה, ושירת הים כפי שהובנה בעת העתיקה מזה.