גורלו של ישוע שר הפנים במחקר (?) המדעי

 

מאיר בר-אילן

 

בחוברת האחרונה של 'מחקרי ירושלים במחשבת ישראל' פורסם מאמרו של י' ליבס על

ברכת 'מצמיח קרן ישועה'. כמי ששמו שורבב לאותו מאמר מרשה אני לעצמי להעיר עליו

מספר הערות.

 

ליבס כותב על ברכת תחיית המתים וחתימתה (בעמ' 325), כך:

 

בתחילה חתמו "בעל גבורות" כפי שאפשר ללמוד מנוסח הפתיחה של הברכה ומשמה הקבוע

בספרות חז"ל - ברכת "גבורות", ותחיית המתים לא נזכרה אלא כאחת הגבורות המנויות

בגוף הברכה. (ובהערה:) באחרונה אישש דעה זו מ' בר-אילן... הראה שהחתימה "בעל

גבורות" מצויה כמה פעמים בברכות שב"ספרות ההיכלות".

 

ובכן, חוץ מציטוט שמי שנעשה כהלכה, רחוקים הדברים כאן מדיוק. מעולם לא טענתי

שברכת תחיית המתים נחתמה ב'בעל גבורות', אלא הפוך נאמרו הדברים. כל שטענתי היה

שחתמו ב'גבורות', והבאתי עשר (!) דוגמאות של חתימות ברכה מספרות ההיכלות

(רובן, אגב, מ'מעשה מרכבה'), המוכיחות, לדעתי, שבתקופת התלמוד חתמו בגבורות,

כגון: 'בא"י אדון נסים וגבורות', 'בא"י גדול שמך בגבורה' ועוד. לא שיערתי

מטבעות ברכה אלו, כי אם העליתים מ'גלותם' בספרות ההיכלות, והסקתי על פיהן

מסקנות ביחס לתפילה המסורתית. אי"ה יפורסמו הדברים באסופת מחקרי הכנס הראשון

לספרות ההיכלות ואז ניתן יהיה לדון בדברים. אמנם, ר"ל גינצבורג (פירושים

וחידושים, ד, עמ' 190), שיער כי נחתמה הברכה ב'בעל גבורות', אך אין לה שורש.

אדרבא, למרות שמכירים אנו את התואר 'בעל גבורות' מן התפילה, וכיוצא בו 'בעל

הישועות ובעל הנחמות' שב'רצה והחליצנו' בשבת, 'בעל מלחמות' ב'יוצר המאורות', ואף

הכינוי 'בעל הרחמים' - עיקר הדיון עתה - בפיוט 'מכניסי רחמים', פיוט שהסתייגו ממנו

בעלי ההלכה, כפי שיוער על כך במקום אחר, הרי שאין לנו כל ידיעה על חתימות מעין

אלו החותמות ב'בעל' מכלל מאתיים ויותר הברכות הידועות. אפשר שקרה הדבר בעקבות

דברי הנביא (הושע ב,יט) שאמר: 'והסרתי את שמות הבעלים מפיה'. ברם, אין לנו כל

ידיעה על חתימה ב'בעל' מן התקופה התלמודית, לא מספרות התפילה, ולא מספרות

ההיכלות, (שלא כמו שהביא ליבס בשמי). בויכוח שבעל-פה לאחר הרצאתו של ליבס

בכנס המוזכר לעיל, אמרתי לליבס בנוכחות הקהל שישב שם, כי חתימת הברכה, כביכול,

'ברוך אתה בעל הרחמים' הנאמרת בסמוך לתקיעות בראש השנה, מעידה על עצמה שמאוחרת

היא. ואכן, כבר הוכיחו שקטעי התפילה הללו המזכירים מלאכים מאוחרים הם מאד, (ח'

קרויס, מכלכל חיים בחסד, ירושלים תשמ"ב), אך היות ודבריו המפורטים של ליבס

עתידים להתפרסם, אפשר שיוכיח ליבס (אף כאן) את ההיפך. מכל מקום, נמצא, אפוא,

שדברי ליבס המצוטטים לעיל טעונים מחיקה.

 

העירני ר"ש ליברמן לפני כמה שנים הערה זו (במלים שלי): 'כשאדם אומר חידוש הרי

לבטח כבר קדמו אדם אחר, ואם לאו - הרי שאין החידוש אמיתי. אם בכל זאת חושב הוא

שהחידוש נכון, אזי צריך הוא לשאול את עצמו מדוע לא אמרו את החידוש הזה לפניו'.

אף כאן דומני שדרך ארץ היתה צריכה לקדום לחכמה. ליבס צריך היה לשאול את עצמו:

כיצד זה מיליוני יהודים, ומהם תלמידי חכמים מובהקים, ראו את ברכת 'מצמיח קרן

ישועה', חיו בסביבה המקדשת אותו האיש, ולא חשבו לומר כמוהו כי היתה השפעה

נוצרית בתפילה? לכאורה, כבר השיב ליבס לשאלה זו. הרי בראשית דבריו תלה הוא את

דברי רוסו כ'תימה': 'לא אאמין שאני יודע את דעתם של היהודים... עד שיקימו להם

מדינה חופשית', וכו'. אפשר שבשל כך לא 'גילו' את התגלית המרעישה של ליבס,

מחוסר מדינה חופשית. ברם, כל מי שמצוי אך במקצת אצל הפולמוס היהודי-נוצרי

לדורותיו, יודע היטב, מה שרוסו לא ידע. היהודים גילו את דעתם ללא סייג בנושאים

אלו, ואף אם עידנו את אמירותיהם משיקולי 'עינא בישא', דיעותיהם הרי - לפחות

עבורנו - שקופות לגמרי. אם כן, כיצד לא חשו הכל בהשפעה הנוצרית על התפילה? - או

שמא אין הצדק עם הבא לטעון טענה מחודשת מעין הנדונה כאן.

 

כאן ברצוני לעבור לשאלת 'המושב בחיים' של הצעתו-טענתו של ליבס. לדעתו חדרה

ברכת 'מצמיח קרן ישועה' לתפילה על ידי יהודים - נוצרים. השאלה הנשאלת עתה אינה

האם קרה הדבר, אלא כיצד? כלומר, איזו היא הדרך בה הלכה הברכה בראשיתה. שאלה

מעין זו צריך לשאול את עצמו, כמובן, כל מי שטוען להשפעות בין-דתיות, אך דומה

כי השאלה כאן היא חמורה שבעתיים. ליבס טוען כי שתי ברכות חדרו לתפילה בשל

(אחרי?) הנוצרים: ברכת המינים ו'מצמיח קרן ישועה'. ליבס כותב כך:

 

שתי ברכות אלה נתקנו "אחרי" ישו הנוצרי ובסיבתו, ברכת המינים נתקנה כנגד

הנוצרים, ו"את צמח" נתנסחה על ידי יהודים נוצריים וברמז לישו.

 

והנה, אשר לברכת המינים - הדברים הלא גלויים וידועים: לפנינו ברכה דתית

המתפקדת כחייץ חברתי. לאמור, אם בא יהודי-נוצרי לבית הכנסת, ואין אנו יודעים

את אמונתו האמיתית, אזי לאחר שישמע את הקללה המכוונת אליו (בנוסח ארץ ישראל מן

הגניזה): 'והנצרים והמינים כרגע יאבדו, ימחו מספר החיים', חזקה עליו שלא ישוב

למקום קללתו. ברם, אשר לברכה השניה, חובה עלינו לשאול: כיצד אלו שגורשו מבית

הכנסת הצליחו לשקע בתפילת מתנגדיהם את רעיונותיהם שלהם, האם היה הדבר עשוי

להיות בגדר האפשר? ברור שאי אפשר להסתתר מאחרי המדרש ולומר שזו היתה כוונתו,

ואין אנו אלא הפרשנים. אין הפרשן הטכסטואלי יכול להימנע מן הדיון ההיסטורי,

'המושב בחיים' של התופעה עליה הוא מצביע, וכל עוד לא יסתבר הרקע הריאלי

לתופעה, לא נוכל לברוא היסטוריה של הרעיונות הדתיים ושל ההשפעות הדתיות

באמצעות הקולמוס (כדבריו שם בעמ' 339).

 

ולבסוף עוד הערה קטנה בתחום המתודולוגי של חקר התפילה. קצת מוזר לקרוא מאמר

שנכתב בשנות השמונים במאה העשרים למניינם, מאמר העוסק, בין היתר, בחקר התפילה,

הנעזר בדברי י' היינימן ז"ל כמה פעמים, ויחד עם זאת מנסה לקבוע מה היה הנוסח

ה'מקורי' בברכה הנדונה על ידו. רשאי, כמובן, ליבס לעסוק בחקר התפילה על פי

שיטות מחקר ישנות, אך חייב הוא לנמק מדוע לא השתכנע מדברי היינימן הדוחה מכל

וכל אפשרות של נוסח ראשוני ומשני, 'נוסח מקורי', שחזור גלגוליו ההיסטוריים של

הנוסח וכיוצא בזאת, כפי שמוצאים אנו בשיטת מחקרו של ליבס. על כך יש להוסיף כי

למקרא דבריו של ליבס העושה את ההשערה קרדום לחפור בטכסט, כדרך מקצת מראשוני

חכמת ישראל במאה שעברה, מתעורר הרושם כאילו נכתב המאמר זמן רב קודם שהיה

ליהודים מדינה חופשית. אין זאת אלא שליבס אינו מודע ל'מהפיכה' זוטא שחוללו

מחקריו של היינימן בחקר התפילה, וחבל.

 

סיכומו של דבר: השערתו של ליבס אין בה ממש, ואי אפשר לראות בדבריו תרומה לא

לחקר התפילה ולא לחקר היהודים-נוצרים.

 

הערה: ככל הנראה, הצירוף הלשוני 'בעל הרחמים' חודש לראשונה בידי מחבר הסליחה 'אל ארך אפים',  ראה: ד' גולדשמידט, סדר הסליחות: כמנהג פולין, ירושלים תשכ"ה, עמ' ח: 'תפן אלינו ברחמים כי אתה הוא בעל הרחמים'. השווה עוד ללשון 'בעל נפלאות' ו'בעל פרישות' בחרבא דמשה:

M. Gaster (ed.), 'The Sword of Moses', idem, Studies and Texts, Ktav, New York,

1971. , III., p. 92

 

הכתובת האלקטרונית של מסמך זה היא:

 

https://faculty.biu.ac.il/~barilm/masmiah.html

 

   Last updated: September 2, 2002. October 2009.