חותמות מאגיים על הגוף בין יהודים במאות הראשונות לספירה

 

מאיר בר-אילן

 

גלוי וידוע לפני חוקרי הנצרות הקדומה כי מנהג ראשוני הנוצרים לחתום גופם בסימנים

שונים נעוץ במסורת היהודית. ההכרח להחזיק בדעה זו מבלי יכולת הכחישה נובע מכך

שהעניין מפורש בדברי הנביא, ואף שנוי ומשולש במקומות אחרים. יחזקאל הנביא (ט,ד

ואילך) כותב:

 

ויאמר ה' אלי: עבר בתוך העיר בתוך ירושלם והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה. ולאלה אמר באזני: עברו בעיר אחריו והכו, אל תחס עיניכם ואל תחמלו ...ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו.

 

הווי אומר, התו על מצחות האנשים היתה סימן אפוטרופאי להגנת הצדיקים, מעין סימן הדם על המשקוף והמזוזות ביציאת מצרים. ואכן, מוזכרת התו על ידי איוב (לא,לה), ומסתבר כי רמוזה היא במקראות נוספים כפי שיתבאר להלן. נראה כי תו זו שסומנו בה הצדיקים היא האות האחרונה באל"ף-בי"ת העברי העתיק. אין לדעת מה היתה צורתה המדויקת כמסמנת: אפשר כשתי וערב ממש +, ואפשר בצורת האות X הלועזית, ונראה כי נבחרה אות זו בשל היותה הצורה הטבעית ביותר של סימון: שני קווים המצטלבים יחדיו.

 

והנה, מאות שנים לאחר הנביא יחזקאל, קוראים אנו על מנהג התוויית התו על הצדיקים

כעניין מציאותי בחזון יוחנן, ספר שנתחבר בשלהי המאה הראשונה לספירה לערך, ומצוי

אחרון בברית החדשה. החוזה מציין את הצדיקים כתיאור החוזר על עצמו מספר פעמים

ובדרכים שונות (ז,ג; ט,ד; יד,א; [יז,ה]; יט,יב, טז; כ,ד; כב,ד). למקרא דברים אלו

הרי שנעלה מכל ספק כי אכן נטל מחבר ספר זה את השראתו ביחס להתוויית התו על המצח, כמו גם עניינים אחרים, ממקורות יהודיים שעמדו לפניו, וראה בהתוויית התו מעשה ממשי.1 ואכן, בקשר שבין חזון יוחנן לבין ספר יחזקאל שהשפיע עליו לא פקפק איש, אלא שהגדילו חוקרי הנצרות הקדומה לעשות בכך שאספו את כל המקורות המעידים על מנהגי ציון הצדיקים באות (Sphragis), החל מן הספרות החיצונית וכלה באבות הכנסייה ובספרים נוצריים שונים. 2

 

אמנם, כבר הראו החוקרים כי המנהג לחתום את הגוף לא היה מנהג יהודי דווקא, ולא רק

בעל משמעות אפוטרופאית, כי אם גם סמל של בעלות ואדנות על עבדים, אך לנושא הנדון

כאן אין זה משנה כלל, שכן זיקת מנהג חתימת הגוף למקרא גלויה לכל.3 והנה, יש

מהחוקרים הרואים בקומראן את חוליית המעבר בין הנביא יחזקאל לראשוני הנוצרים, לאמור כי אף אנשי קומראן ציינו עצמם בתווים שונים. ואולם, אף שיש הגיון בחיפוש קשר מעין זה, הרי שעיקרי הדברים לא יצאו מגדר של השערה.4

 

בין כה וכה, החוקרים שאינם בני ברית לא עמדו על מקורות רבניים שונים אשר יש בכוחם

לסייע בהבנת המקורות המקבילים האחרים. אין צריך לומר כי לא עמדו אף על חשיבותה של ספרות ההיכלות לבירורו של מנהג זה, וזאת בשל התפתחות המאוחרת יחסית של המחקר בספרות ההיכלות. נמצא, אפוא, שמגמת המחקר המובא להלן היא כפולה: (א) להפנות למקורות רבניים את תשומת הלב של חוקרי המנהג היהודי-נוצרי הדנים בהחתמת הגוף בסימנים שונים; (ב) לעמוד על ההסתייעות האפשרית של חוקרי הברית החדשה בספרות ההיכלות, ספרות אשר לה מספר עניינים משותפים עם הברית החדשה.5 ובכן, נבוא, אפוא, לעיין במקורות הרבניים המעידים על החתמת הגוף בחותמות שונים. תחילה יובאו דברי התנאים, ולאחר מכן יידונו מספר מקורות מספרות ההיכלות.

 

א. בספרות התנאית

 

כבר עמד ר"ש ליברמן על מנהג כתיבת סימנים על הגוף, הן על סמך מקורות נוכריים, והן

על סמך מקורות מדרשיים אמוראיים, אך כיוון שהוא לא נזקק לתופעה בכללה, אלא לצורך הבהרות טכסטואליות, הותיר לבאים אחריו בקעה להתגדר בה.6 והנה, קודם שיתבארו דברי האגדה האמוראיים, עניינים שהם ספרותיים יותר מאשר היסטוריים, חובה להצביע על מספר מקורות מדברי התנאים המלמדים על תופעה זו של סימנים שונים על הגוף, סימנים אשר אף אם שונים הם במקצת מסימן התו העתיק, הרי שמבטאים הם אותו רעיון, ואף ביתר תוקף.

 

משנת מכות פרק ב' נפתחת בכותרת: 'ואלו הן הלוקין:', ולאחריה מספר דוגמאות של מבצעי עבירות שונות. במשנה ו' שם (ובספרא קדושים ו,יא, מהדורת וייס צ ע"ג), הובאה דוגמה לעבירה עליה לוקין כדלהלן:

 

הכותב כתובת קעקע; כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב - אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם.

 

ר' שמעון בן יהודה משמו של ר' שמעון אומר: אינו חייב עד שיכתוב שם השם, שנאמר (ויקרא יט,כח) 'וכתובת קעקע לא תתנו בבשרכם, אני ה''.

 

ניתן לומר שני פירושים בדברי ר' שמעון. האחד: אסור לקעקע את שם ה' על הגוף, ונראה שרואה הוא בכך פשוטו של מקרא, ומכאן עולה כי אם רשם כתובת קעקע סתמית - אין בכך איסור. השני: אין האיסור מתייחס לשמו של ה' כי אם לשם של עבודה זרה כפי שמתואר הדבר בתוספתא מכות ד,טו מהדורת צוקרמנדל עמ' 443 (ברייתא המובאת בשינוי בתלמוד הבבלי כאן כא ע"א משמו של בר קפרא): 'ואינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכוחל לעבודה זרה'. כלומר, אין כל איסור בקעקוע שם ה' על הגוף, שכן לדעת התנא בתוספתא, האיסור הוא לקעקע שם של עבודה זרה.7 הפירוש השני נראה עיקר, ומכל מקום, אין לדעת ממשנה זו עד כמה היה מנהג זה רווח, אך אפשר וניתן לעמוד על כך מברייתא אחרת המובאת ביומא ח ע"א, ברייתא המתייחסת לטבילה ביום כפורים:8

 

והתניא: הרי שהיה שם כתוב על בשרו, הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה, כורך עליו גמי וטובל. רבי יוסי אומר: יורד וטובל כדרכו, ובלבד שלא ישפשף.

 

הרי, אם כן, שחכמים לא רק שהכירו מנהג זה של כתיבת שם ה' על הגוף, אלא שאף התייחסו לכך בהלכותיהם. כיוון שאין להניח כי נקבעה הלכה ביחס למקרה זניח ונדיר, הרי שעלינו להסיק מהלכה זו שחלק, ולו גם קטן, מתלמידי החכמים היה נוהג לכתוב את שם ה' על גופו, אלא שלא התבאר העניין כל צרכו מחוסר מקורות.

 

והנה, הפרש ניכר יש בין המקורות העתיקים לבין מנהג זה המשתקף בהלכות חכמים. בעוד

שלדברי הנביא, כמו גם המקורות המאוחרים יותר, חותמים היו הצדיקים את עצמם באות תו, הרי שכאן מדובר בכתיבת שם ה' המלא, שאם לא כן, לא היתה נוצרת כל בעיה של מחיקה בשעת הטבילה. אם כן, אפוא, מה פשרו של הבדל זה שבין המקורות?

 

הדעת נותנת כי, למעשה, אין ההבדל בין המקורות כה משמעותי, שכן אחת היא אם אדם חותם עצמו בשם ה' ממש, או בתו המציינת אותה תופעה ממש: ה' הוא אדוניו האמיתי של האדם שבבשרו נחתם אחד משני הסימנים. ברם, דומה כי מעתה ניתן להסביר את מנהג חתימת הגוף באופן נוסף, והפעם בזיקתו למצוות תפילין.9 כידוע, נחלקו כיתות ישראל השונות אם מצוות תפילין כרוכה במעשה של ממש, או אם אינה אלא עניין סמלי בעלמא. ואכן, דומה כי ניתן לשלשל מחלוקת זו למקרא גופו, שכן מצוות תפילין כתובה בתורה פעמיים. בעוד שבדברים ו,ח (וכעין זה שם יא,יח), כתוב 'וקשרתם לאות על ידך', כלומר, דבר ממשי אותו יש לקשור לגוף, הרי שבשמות יג,ט (וכעין זה שם יג,טז), כתוב: 'והיה לך לאות על ידך', פסוק המתפרש בנקל כעניין סמלי גרידא. עם זאת, דומה כי היו שיטות נוספות בקיומה של מצווה זו כפי שעולה מעדות הפלשים.10 על פי עדות אחד מחכמי הפלשים ביחס לאי קיום מצוות תפילין על ידם, הרי שאין הם מקיימים מצווה זו למרות שרוצים היו לעשות כן, היינו לכתוב [את עשרת הדברות] על ידיהם, אלא שאין להם דיו שאינה נמחקת במים. הווי אומר, סברו הפלשים כי קיום מצוות תפילין הוא בכתיבת הדברות על היד בדיו, אלא שאין הם יכולים לקיים מצווה זו מחוסר אמצעים טכניים נאותים. אמנם, אין לדעת בוודאות אם אי פעם כך בדיוק קיימו את מצוות תפילין, לאמור בכתיבת עשרת הדברות על הגוף. 11 עם זאת, דומה שאין הבדל של ממש בין קיומה המשוער של מצוות תפילין בכתיבה על הגוף (וללא קלף), לבין קיום מצוות מזוזה באופן דומה כפי שידוע מן השומרונים, מנהג אשר מסתבר כי לא היה שומרוני מעיקרו.12 אם כן, אפוא, הרי שאין הבדל של ממש בין כתיבת פסוקים מן המקרא על מזוזת הבית, לבין סימונה של המזוזה בדם, שני מנהגים בעלי משמעות אפוטרופאית קרובה ביותר.13 אם כך, הרי ששומה לומר כי גם אין הבדל עקרוני בין הצורות השונות של קיום ה'אות על ידך': תו, שם ה' או פסוקי מקרא (על היד או על קלף). 14 הווי אומר, לפנינו מנהגים שונים ביחס לאדם וביחס לבית, אשר כולם נועדו לציין את בעלות ה' על הנושא את שמו, ואין זה משנה כלל מה היתה הצורה המדויקת שלבש מנהג זה.15 יחזקאל הנביא לימד על אופן אחד בו

מצוין שם ה' בתו, וכך אף נהגו ראשוני הנוצרים, בעוד שחכמים הכירו מנהג אחר לפיו

נהגו לרשום את שם ה' במלואו על הגוף. 16

 

ראוי עוד להעיר על מדרש אגדה אמוראי אחד, אך קודם לכן יש לראות פסוק מן המקרא. לא מן הנמנע כי את הכתוב בדברים כח,י 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו

ממך' יש לפרש על פי האמור כאן. לאמור, היות ושם ה' יימצא כתוב (=נקרא עליך) על

(מצחות) שומרי מצוות ה', הרי שהעמים השכנים ייראו מעם ישראל.17 אם כן, הרי ששם

ה' על עובדי ה' היה בעל אופי אפוטרופאי, אף כי קשה לדעת אם אכן זה הוא פשוטו של

מקרא. מכל מקום, כדאי לציין בהקשר לפסוק זה את דברי האמוראים במדרש תהלים לו,

מהדורת בובר עמ' 252-251. כתוב שם כך:

 

אמר ר' אבא בר כהנא: שני דורות השתמשו בשם המפורש: אנשי כנסת הגדולה ודורו של שמד... איזהו כלי המלחמה, זה שם המפורש שהיו יוצאין למלחמה, ולא היו עושין מלחמה - ונופלין השונאין (לפניהם). וכיון שגרמו העונות וחרבה הבית – היו נופלין ביד שונאיהן. ר' אייבו ורבנן; ר' אייבו אמר: המלאכים היו מקלפין את

השם שהיה (חקוק) עליהן; ורבנן אמרו: מעצמו היה נקלף. וכיון שחרב הבית, היו

יוצאין למלחמה (ונופלין), התחילו אומרים (תהלים לח,ד) 'אין מתום בבשרי מפני

זעמך'.

 

לאמור, ללא כלי מלחמה היו נלחמים, באמצעות השם המפורש אשר היה חקוק עליהם, כאמור 'וראו כל עמי הארץ' וכו'.18 כיוון שחטאו - התקלף שם ה' מעליהם, סר הסימן

האפוטרופאי, והיו ישראל נופלים במלחמה.19 מכל מקום, דברי אגדה לחוד, ומציאות

היסטורית לחוד, ואין לדעת ממדרש זה, כמו גם ממדרשים אחרים, עד כמה היה נפוץ מנהג

חתימת הגוף בשם ה' בקרב היהודים בתקופת האמוראים.

 

אחר כל זאת, ניתן לבא עתה ולעיין בספרות ההיכלות המדגימה את החותמות באופן מפורט כפי שלא היה ידוע עד כה.

 

ב. בספרות ההיכלות

 

חתימת הגוף בחותמות מופיעה בספרות ההיכלות כמה פעמים, ומסתבר כי עיון במקורות אלו עשוי להוסיף להבנתנו בנושא זה, הן ביחס לצורת החתימה והן ביחס לייעודה. ראשית,

נפנה לחיבור הקרוי 'מעשה מרכבה', ספר לא גדול אשר בשל ריבוי הנושאים והעניינים

המופיעים בו דומה כי הינו מהחשובים בספרות ההיכלות.20

 

אכן, נחלקו החוקרים ביחס לזמנו של חיבור זה, אך לענייננו אין הדבר משנה, ומוטב לתת

למקורות לדבר בעד עצמם. 21 כמה קווי דמיון קיימים בין חיבור זה לבין מנהגיהם של

ראשוני הנוצרים (היהודים), כגון: ריבוי טבילות, צומות ותפילות, כמו גם חזיונות

אלוהיים, אך נתרכז כאן בחתימת הגוף בלבד.22

 

עניין החותמות מופיע בחיבור פעמיים, ושני התיאורים משלימים אחד את השני.23 ר'

ישמעאל מספר כך:

 

אמר לי שר של תורה, יופיאל שמו: וכל מי שהוא מבקש עליו (=אותו), ישב ארבעים יום בתענית, יאכל פיתו במלח, ולא יאכל כל מיני זוהמא, ויטבול כ'ד' טבילות, ולא

יסתכל במיני צבע'{ונין}, עיניו יכבשון בארעא, ויתפלל בכל כחו, ויכוין לבו

בתפילתו, ויחתום עצמו בחותמות שלו, ויזכיר י'ב' דברים: אתה אל חי בשמים...

וירדו אצלי שבעים מלאכים ושקדהוזיי מלאך הפנים עמהן. ויזכיר אותות שלא

יתנזק... אני מזכיר שמך שהוא אחד על כל הבריות... חותם קדוש דיש קדש... חותם למעלה מראשי... חותם על איבריי... אדירי חכמה יצרתה שיש להן רשות שיורידו סתרי חכמה מרשות שמך שאתה מלכו של עולם... ואשורר לפניך כמה שנ' מי כמוכה באלים ה' וגו'. בא יי' אדון ניסים וגבורות. שומע מקדש שמך ומתרצה ליודעי שמו, וישא עיניו לשמים שלא ימות, יעמד ויזכיר שם, ויפאר כדי שתהא מחוקק בכל איבריו, חכמה וחקר בינה בלבבו, ויקדים ויתפלל אותו בשמו ויעשה לו עוגה ויעמד בה שלא יבאו המזיקין וידמו לו כמלאכים ויהרגוהו.

 

לאמור, שומה על הרוצה להיפגש עם שר התורה, כלומר, להצליח בחזון המיסטי שלו, לעשות מספר פעולות מקדימות: לצום (בימים), להקפיד על משטר אכילה מוגדר (בלילות), לטבול, ועוד עניינים שונים שאין כאן המקום לפרטם.24 ואולם, על מנת שיצליח היורד

למרכבה במשימתו, עליו לא רק להתפלל 'בכל כחו', היינו בכוונת לב שלימה, אלא אף

ל'חתום עצמו בחותמות שלו'. לא ברור כאן כיצד בדיוק הם נעשו, אך נראה שחותמות שונים נחקקו על אבריו של המתפלל המיסטיקאי, והיו חלק בלתי נפרד מדרכיו להשגת החזון האלוהי.25

 

תיאור משלים לחתימות שלפנינו ניתן בהמשך החיבור, ולא זו בלבד, אלא שעתה ניתן לראות את הקשר בין התפילה לחותמות בצורה ברורה יותר, וכן מתברר האופן בו הם נעשים.26 ובכן, קוראים אנו כדלהלן:

 

 א' ר' ישמעאל: ז' חותמות חתמתי עצמי בשעה שירד פדקרס מלאך הפנים.    

 ב'{רוך} א'{תה} יי' שבראת שמים וארץ בחכמתך ובתבונתך    

 לעולם שמך חיאוף סיסי פייאו לו סם בי כיי תניי שם עבדך,    

 אוריס ססתיי                                                                                     על רגלי  

 אבג בגג                                                                                             על לבו  

 ארים תיפא                                                                                        עלי זרוע ימיני  

 אוריס תסי יאה                                                                                 עלי זרוע שמאלי  

 אבית תל בג אר ייו דיואל                                                                    על צוארי  

 אוף אך קיטר סס אחד ידיד יה                                                           לשמירת נפשי  

 ולמעלה מכולם, אף פת יהו חיו יו זהו יהו תיתס                                  מעל ראשי    

 ריר גוג גדול הף יף הף טהור הה ייו ההי הה הה הזכרות עולם.    

 תתברך אדון החכמה שכל הגבורה שלך,    

 ב'{רוך} א'{תה} יי' אדון גבורה, רם ונישא גדול בממשלה...    

 ב'{רוך} א'{תה} יי' האל הקדוש.    

 

למדנו, אם כן, מספר דברים ביחס לחתימות. ראשית, החותם ראה עצמו כעבד ה' באומרו

'לעולם שמך (מלים חסרות משמעות אשר אפשר ומשמעותן היא 'כמו'), שם עבדך', בדומה

למנהג העתיק של רישום עבדים על הגוף. שנית, החתימות היו לא רק על אבר אחד בגוף, על היד, כי אם היו שבע חתימות על אברי הגוף השונים.27 כעין זה מוצאים אנו בחזון

יוחנן יט,טז שם מתואר המלאך: 'ועל בגדו ועל ירכו כתוב שם מלך מלכי המלכים ואדוני

האדונים'. לאמור, לא רק על הזרוע כתבו הצדיקים והמלאכים את שם ה', כי אם גם על

הרגל (הירך, או במקום אחר), וממילא ברור כי נהגו לחתום אף על אברי גוף אחרים, כפי

שכתוב כאן בפירוש. 28 לא זו בלבד, אלא שנראה כי החתימות כאן הן חלק מריטואל

המלווה ברכות שבח, מעין נוסח קדום של שלוש הברכות הראשונות בתפילת שמונה

עשרה.29 ואולם, מה שעוד יותר חשוב עבורנו היא העובדה כי לראשונה רואים אנו

בבירור חתימה הנושאת אופי מאגי, או מאגי למחצה. כאן אין החתימה תו או ציון סתמי,

ואף לא השם המפורש כפי שהוכר לעיל מן הספרות הרבנית. דומה כי כל 'חתימה' המובאת

משמו של ר' ישמעאל היא איזשהו שם ה' מוצפן, או צרופי שמות של ה' המובאים בכתב סתר, כדרך שרואים אנו ממקומות הרבה בספרות המאגית (ולאו דווקא היהודית).

 

דומה כי תיאור נוסף מספרות ההיכלות עשוי להשלים את ידיעתנו על אודות חתימת הגוף

בשמות ה'. במרכבה שלמה, מהדורת מוסאיוב, בראשית החיבור (דף א עאו"ב), כתוב כך:

 

שאל ר' עקיבא את ר' אליעזר הגדול: במה משביעים שר הפנים לירד לארץ לגלות לאדם רזי מעלה ומטה וערמת תושיה? אמר לו: ...ישב בתענית יום אחד שהוא מורידו, וקודם אותו היום יקדש עצמו ז' ימים, ויהי טובע באמת המים, ולא יהיו (!) מסיח שיחה בטלה... ויאמר קודם שישביע: משביע אני עליכם... ואח"כ יפתח (?) וישביע כי נתחזק, וחתם עצמו בשם של מ"ב אותיות, שמי ששומע יפחדו וירעשו ויתבהלו כל צבא מרום', וכו'.

 

נמצא, אפוא, כי חתימת הגוף לא נעשתה רק באותיות מאגיות, כי אם גם בשם המפורש (שאף לו זיקה הדוקה למאגיה), מעין הידוע מדברי התנאים, ואם כן, לפנינו דוגמה למי 'שהיה שם כתוב על בשרו'. 30 ברם, בין אם חקק אדם על בשרו את שם ה' המפורש ובין אם חקק אותיות בעלות משמעות סודית, עדיין אין יודעים אנו מה היתה חשיבותן של חותמות אלו, ומדוע נזקק להן העוסק בהיכלות. לפיכך, נעיין נא במקור אחר המתאר את השימוש בחותמות אותו עושה הצופה במרכבה.

 

בהיכלות רבתי, הספר ה'ראשי', כביכול, בספרות ההיכלות, מצוי תיאור מפורט של השימוש בחותמות ונחיצותם. העליה לשמים לראות את ה', כרוכה, כידוע, במעבר דרך שבעת ההיכלות של ה'. על הצופה במרכבה לעבור את השלבים השונים, כלומר, את ההיכלות השונים, וזאת על אף העובדה כי בכל היכל מצויים מלאכים השומרים על הכניסה לבל ייכנס מי שאינו ראוי. ובכן, לאחר הקדמות אחדות ותיאורים שונים, אשר אין כולם קשורים היטב אחד לשני, מובא תיאור האופן בו 'יורד אדם למרכבה'.31 כמה עניינים כרוכים בכך, אך לדידנו חשוב המעבר מהיכל להיכל ברקיע. ובכן, ר' ישמעאל מלמד את תלמידיו כך:

 

אמר ר' ישמעאל: כשאתה בא ועומד על פתח היכל ראשון, טול שתי חותמות בשתי ידיך, אחד של טוטרוסיאי יוי (=ה'), ואחד של סווריא שר הפנים. של טוטרוסיאי יוי הראה אותו לעומדין לימין, ושל סווריא הראה אותו לעומדים לשמאל. מיד רהביאל השר שהוא ראש פתח היכל הראשון, ופקוד על היכל ראשון... מיד תופשין אותך... ומשלימין ומזהירין עליך לטגריאל השר שהוא ראש פתח היכל השני, וכו'.

 

הווי אומר, היורד למרכבה חתם עצמו בחותמות שונים היות ואלו היו מעין כרטיסי מעבר

וכניסה להיכלות השמימיים. 32 בלעדי חותמות אלו לא יתנו לו להיכנס, היינו לצפות

במרכבה, או להגיע לחזון המיסטי. 33 והנה, לעת עתה הובא תיאור הכניסה להיכל

הראשון ושימוש בשני חותמות שנעשה לצורך כך, אך בהמשך הקטע מתברר כי תיאור דומה מלווה את היורד למרכבה בעברו בעד כל היכל והיכל. ובכן, מיד בהמשך קוראים אנו כך:

 

והראה אותם (את שומרי היכל שני) שתי חותמות: אחד של אדריהרון יוי, ואחד של

אוזהייא שר הפנים. של אדריהרון הראה אותו לעומדים לימין, ושל אוהזיא שר הפנים הראה אותו לעומדין לשמאל. מיד תופסין אותך, אחד מימינך ואחד משמאלך, עד שמוליכין ומוסרין אותך ומשלימין אותך ומזהירין עליך לשבוריאל השר שהוא ראש פתח היכל השלישי, וכו'.

 

אם כן, אפוא, חוזר הטכס על עצמו. בכל פתח של היכל שמימי מצויים שומרים אשר לא יתנו לצופה במרכבה להיכנס פנימה אלא אם כן מצויד הוא בחותמות המתאימים. שומרי כל היכל דורשים שני חותמות מן המבקש לעבור בהם בדרכו להיכל השביעי בו יושב ה' על כסאו, ובכל פתח מתבקש הוא להראות חותמות שונים. סופר היכלות רבתי, או המעתיק, מאט את האופי הדרמטי של המעבר מהיכל אחד לבכיר הימנו בכך שמתאר הוא עניינים צדדיים, אך אין לכך חשיבות להבנת תפקידם של החותמות.34 רק בהיכל ששי מראה הבא בפתחו שלושה חותמות, ולא שנים, ומשם ממשיך הוא במסעו השמימי כמתואר שם בסיכום הדברים:

 

ולא היו שואלין (המלאכים שומרי הפתחים) אותו (היורד למרכבה) לא בהיכל ראשון, ולא בהיכל שני, ולא בהיכל שלישי, ולא בהיכל רביעי, ולא בהיכל חמישי, ולא בהיכל ששי, ולא בהיכל שביעי, אלא הוא מראה להם חותמו, והן עוזבין אותו ונכנס.

 

כלומר, אין צורך לדבר עם החוזה הואיל ויש לו אות המהווה 'רשיון מעבר'. זהו, אם כן,

מהלך עלייתו של הצופה במרכבה בחזיונו האקסטאטי. תחילת מסעו בהכנות שונות: צומות, תפילות, חתימת הגוף בחותמות ועוד, וסופו בכניסה להיכל השביעי שאינה נעשית אלא לאחר שהציג בפני השומרים את 'כרטיס הכניסה' שלו לאותו מקום נעלה. ואכן, כך קוראים אנו בהמשך:

 

וכיון שהיו רואין שומרי פתח היכל השביעי לדומיאל ולקצפיאל ולגבריאל (שומרי פתח היכל ששי יחד עם הסופר), שהן באין לפני קרון של אותו אדם שזוכה ויורד

למרכבה... ואף על פי כן (שהגיע עד שם), צריך להראות להם בחותם גדול וכתר

נורא... והיו נכנסין לפני כסא כבודו, והיו מוציאין מלפניו כל מיני זמר ושירה,

והיו מזמרין ובאין לפניו עד שמעלין אותו ומושיבין אותו אצל הכרובים, אצל

האופנים, אצל חיות הקודש. והוא רואה נפלאות וגבורות, גאוה וגדולה, קדושה

וטהרה, אימה ענוה וישרות באותה השעה.

 

הווי אומר, האופי האפוטרופאי של הסימנים על הגוף הועבר ממלכותא דארעא למלכותא

דשמיא. בעוד שאצל הנביא יחזקאל שומר התו האלוהי על הצדיק בשעה שעובר המשחית בארץ, הרי שבעלי ההיכלות סבורים היו כי יכול החותם להגן על הנושא אותו - בתנאים ידועים, כמובן - בשעה שזוכה הוא לעלות ולהיכנס בהיכלות ה'. ללא החותמות השונים על הגוף לא תיצלח ירידתו של הצופה במרכבה, ועל כן עליו להתכונן מראש ולחתום את גופו בחותמות השנים על פי התדריך הניתן לו בהיכלות רבתי.35

 

כיוצא בזאת קוראים אנו הוראות מנחות הבאות בסיום 'מרכבה רבא':36

 

יש אומרי': מי שהוא שונה רז הגדול הזה, יתפלל אותו אחרי שמנה ברכות האמורות למעלה. קודם יחתום עצמו, ויבקש רחמים שלא ינזק, ואחר ישנה.

 

כלומר, סדר מעשיו של החוזה העברי הקדום היה זה: תפילה (רגילה ובתוספת), ברכות

מיוחדות כדרך שש הברכות הכתובות שם, 37 אחר כך הוא חתם את עצמו בחותמות שונים,

ביקש רחמים שלא יינזק והחל לשנות במרכבה.

 

והנה, אחר שאובחן מנהג כתיבת החותמות על ידי העוסקים בהיכלות, דומה שאין כל פלא בכך כי אף המלאכים היו נוהגים לחתום עצמם, שכן, כידוע, נוהגים היו בעלי ההיכלות, ולא

רק הם, לחקות את המלאכים. 38 מנהג זה צויין לעיל מתוך חזון יוחנן, אך ידוע הוא

אף מחיבור בשם 'מעשה מרכבה', אחד מחיבוריהם של בעלי ההיכלות.39 ובכן, לאחר

שמתאר המחבר את המלאכים ואת סוסיהם השמימיים, כותב הוא כך:

 

ולמעלה מהם - שמונה שרים גדולים ורמים ונכבדים על כל פתח ופתח, שכל מלאכי השרת אינם נכנסים ויוצאים לראות פני כסא ולומר שירת כסא אלא על פיהם, וד' חותמות שם המפורש בידיהם, שנים על כל פתח ופתח, וכו'.

 

לאמור, על ידי מלאכים השומרים את פתח היכל ה', בעלי הדרגות הבכירות בהירארכיה

השמימית, חקוקים ארבע שמות ה'. מסתבר כי ד' חותמות אלו על כל שומר מחולקים כך: על כל יד חותם אחד על הזרוע, וחותם אחר על האמה.

 

חותמות אחרים על מלאכים מוצאים אנו בתיאור הארבה אשר נשלח מאת ה' כעונש במקרים שונים. בעל מדרש שלשה וארבעה אומר על הארבה:

 

וכתוב חי"ת על לבו מפני שהוא חילו של מקום, שנאמר (יואל ב,כה) 'חילי

הגדול'. 40

 

ברם, דומה כי במקום 'וכתוב חי"ת על לבו' יש לקרוא: 'וכתוב ה' (=שם ה') על לבו',

וקרא הסופר ח' במקום ה', וסופר מאוחר כבר כתב בפירוש חי"ת.41 כלומר, הארבה

הינו מלאך ה', ועל ליבו, כמו גם על חלק מן המלאכים ועבדי ה' רשום שמו של ה', השם

המפורש, או רק השם המקוצר: ה'. 42

 

כיוצא בארבה זה יכולים אנו לראות במלאך אחר של ה': השמש. בפרקי דר' אליעזר, פרק ו', מובא תיאור קוסמוגראפי של השמש, הירח, הכוכבים ותקופות השנה (מעין המובא בספר חנוך, אך בקיצור). והנה, שם, מהדורת ר"ד לוריא טו ע"א כתוב: 'החמה - שלש אותיות של שם כתובים בלבו'. כלומר, בדומה למלאכים האחרים של ה', אף לשמש יש חותם על ליבה, ובעוד שלעיל מצאנו קיצור שם ה' לתו סתמית, או לאות ה', הרי שעתה מוצאים אנו שלוש אותית משם ה'. 43

 

לבסוף, אחר שהסתבר לנו כי עבדי ה', אלו שבארץ ואלו שבשמים, נושאים היו אותיות שונות על גופם, הרי שאך טבעי הדבר כי אף ה' תואר כמי שעל גופו האנתרופומורפי יש אותיות שונות, וקודם לכל - התורה עצמה. הדרשן בתנחומא וילך, ב, אומר זאת בפירוש:

 

במה היתה כתובה קודם שניתנה, אם על כסף ועל זהב, הלא קודם שנברא העולם לא נברא כסף וזהב, אלא היתה כתובה על זרועו של הקב"ה.

 

הווי אומר, התורה (או רק קיצורה: עשרת הדברות),44 רשומה היתה על זרועו של

הקב"ה קודם שניתנה לעם ישראל.45 והנה, בחיבור שבספרות ההיכלות מסוג 'שיעור

קומה' כתוב בפירוש 'ועל לבו (של ה') כתובים שבעים שמות: צץ צדק צהו' וכו', ובהמשך:

'ועל מצחו אלו שבעים אותיות: יה יהא ההא' וכו'.46 נמצא, אפוא, כי העוסקים

בחזיונות בעת העתיקה נוהגים היו לתאר את בוראם בצלמם, וממילא לחקותו: מה לו אותיות חקוקות על גופו, אף להם כן.

 

כיוצא בזאת קוראים אנו במדרש (המאוחר) הקרוי מדרש כונן.47 למדרש זה כמה קווי

דמיון לספרות ההיכלות מחד גיסא, ולפרקי דר' אליעזר מאידך גיסא, אך לענייננו חשוב

קטע אחד בראשית המדרש. הדרשן דורש את משלי ג,יט 'ה' בחכמה יסד ארץ' ואומר:

 

חכמה - גי' (=גימטריה) ע"ג שמות: ח' - שמונה, כ' - עשרים, מ' -ארבעים, ה' -

חמישה, הרי ע"ג שמות חקוקים על זרועו של ה'.

 

אמנם, ניתן לומר כי מאוחר הוא, לכאורה, מדרש זה כפי שנדמה מן הציטוט, אך דומה כי אף אם מאוחר הוא הגיבוש הספרותי של המדרש, הרי שהרעיון המובע בקטע, כי שמותיו של ה' חקוקים בזרועו אינם אלא המשך ישיר של העדויות המובאות לעיל, כמו גם של המקורות מהתלמוד המלמדים על התפילין של ה'. 48

 

סיכום

 

הרעיון העתיק כי עבד צריך לשאת חותם אדונו על גופו לבש צורות שונות החל מן התקופה

המקראית, עבור לתקופת התלמוד, וכלה במדרשים המאוחרים. הנוצרים היהודים נהגו לחתום עצמם בסימנים שונים, אך לא רק הם נהגו לעשות זאת, כפי שניתן לעמוד על כך מן הספרות התלמודית. פירוט מנהג חתימת הגוף כדבר ממשי ולא סמלי,49 מוצאים אנו בספרות ההיכלות אשר במקרה זה, כמו גם במקרים נוספים, מרמזת ההקבלה על קדמותה היחסית של ספרות ההיכלות.

 

החתימות השונות של הצדיקים והחוזים הבטיחו להם הישרדות הן על פני הקרקע והן בעלייתם לביקור בהיכל ה' וראיית פני ה'. החתימות אפשרו את כניסתם של נושאיהם להיכלות השונים, ונראה כי הימצאות החתימות לא רק על הצדיקים כי אם גם על המלאכים ועל ה' בעצמו אינם אלא השלמת הרעיון והעתקת המעשה הארצי למלכות השמים (וחילוף הדברים).

 


 

הערות

 

1 ספר זה הוא ה'יהודי' מכל ספרי הברית החדשה, וקרבתו לספרות ההיכלות

 (היונקת אף היא חלק מהשראתה מיחזקאל וממראות המלאכים אצלו), גלויה על פניו,

וראה עוד להלן. לרקעו היהודי של החיבור, ראה: א"א אורבך, 'ירושלים של מעלה

וירושלים של מטה', ירושלים לדורותיה, ירושלים תשכ"ט, עמ' 171-156 (במיוחד עמ'

164 ואילך); M. MacNamara, The New Testament and the Palestinian Targum to the

Pentateuch, Rome 1966, pp. 189 ff.

 

F. Doelger, Sphragis, Paderborn 1911 (rep. Meisenheim 1967); 2

J. Danielou, The Bible and the Liturgy, Notre Dame 1956, pp. 54 ff.; idem,

The Theology of Jewish Christianity, London 1964, pp. 153 ff.; idem,

Primitive Christian Symbols, London 1964, pp. 136 ff.; B. Bagatti, The

Church from the Circumcision, Jerusalem 1971, pp. 138 ff.

ראה גם: אל הגלטיים ו,יז; א"ל סוקניק, בית הכנסת של דורא-אברופוס וציוריו,

ירושלים תש"ז, עמ' קפא-קפג.

 

3 בגאטי (בהערה הקודמת, עמ' 140), ציין כי שמשי-אדר החמישי, מלך אשור, נהג

לעשות כן, אך לא ציין מקורו. השווה עוד לחשמונאים ג' ב,כט שם מתוארת גזירה

לפקוד את יהודי אלכסנדריה 'וכל המתפקדים יצרב באש על בשרם עלה הקיסוס הוא אות

דיוניסוס'. ראה עוד מזמורי שלמה ב,ו (ובהערות על אתר), וכן:

C. Jenkinson, 'TATUING', J. Hastings, Encyclopaedia of Religion and

Ethics, XII, Edinburgh 1921, cols. 208-214;

י"ש ליכט, 'כתבת קעקע', אנציקלופדיה מקראית, ד, ירושלים תשכ"ג, טורים 380-378.

לעניין סימון עבדים, ראה עוד: ר' ירון, המשפט של מסמכי יב, ירושלים תשכ"ח, עמ' 49.

על כך יש להוסיף כי בברייתא דישועה, הוצאת ש' שנבלום (שלשה ספרים נפתחים, לבוב

תרמ"ז, מד ע"ב), נאמר: 'ת"ר: בג' דברים אומות העולם מכעיסין אותו... אומות העולם

מכעיסין אותו בכתובת שעל ידיהם, וישראל מרצין אותו בתפילין שעל ידיהם'. ובמקבילה

בפרקי דרבי, שם, כב ע"ב: 'ומכעיסין (הגוים) בטיטין שביד, וישראל מרצין בתפילין

שביד' (היינו בולה שנחתם עליה שם אלוהות זרה ומשמש כקמיע).

 

 

J. Finegan, The Archeology of the New Testament, second printing, 4

Princeton - New Jersey, 1972, pp. 220 ff.; idem, 'Crosses in the Dead Sea

Scrolls', BAR, V (6) (1979), pp. 41-49.

 

5 עניין זה יידון כאן אך מעט, וביחס לחזון יוחנן בלבד. מכל מקום, ראה:

P. Schaefer, 'New Testament and Hekhalot Literature: The Journey into Heaven

in Paul and Merkavah Mysticism', JJS, XXXV (1984), pp. 19-35.

 

6 ש' ליברמן, יוונית ויוונות בארץ ישראל, ירושלים תשכ"ג, עמ' 147-142. ראה

עוד: א' שנאן, '"וישם ה' לקין אות"', תרביץ, מה (תשל"ו), עמ' 150-148.

 

7 כגון סימנו של דיוניסוס עליו הוער לעיל הע' 3. השווה לכך את האמור

בתוספתא שבת יא,יד, מהדורת ליברמן עמ' 49: 'המסרט על בשרו (בשבת) - ר' אליעזר

מחייב (משום 'כותב'), וחכמים פוטרין. אמר להם ר' אליעזר: והלא בן סטדא לא למד אלא

בכך!' וכו'. בשבת קד ע"ב מובאים דברי ר' אליעזר: 'והלא בן סטדא הוציא כשפים ממצרים

בסריטה שעל בשרו!'. לאור הנדון כאן נראה כי בן סטדא רשם על בשרו שם מאגי של אלוהות כלשהי, ואולי אף שם ה'. עיין בעניין דומה עוד לקמן. (על כוחו המאגי של שם ה' ראה: א"א אורבך, חז"ל - פרקי אמונות ודעות, מהדורה שלישית, ירושלים תשל"ו, עמ' 103 ואילך). לא זו בלבד, אלא יתכן כי במלה 'בשרו' כאן רמזו חכמים לאבר המין של בן

סטדא, לשון נקיה בעקבות (המפרשים את) יחזקאל כג,כ. השערה זו יוצאת מחוזקת בדברי

בעלי האגדה שאמרו בסנהדרין קג ע"ב על המלך יהויקים: 'מאי "והנמצא עליו" (דה"ב

לו,ח)? ר' יוחנן ור' אלעזר; חד אמר שחקק שם עבודת כוכבים על אמתו, וחד אמר שחקק שם שמים על אמתו'. במקבילה שבויקרא רבה יט,ו מהדורת מרגליות עמ' תלד כתוב: '...כתובת קעקע כתובה על בשרו', היינו שוויון 'אמתו' ל'בשרו'. ראה:

S. Krauss, Talmudische Archaeologie, III, Leipzig 1912, pp. 313 n. 164;

תודתי נתונה לד"ר נ' רובין על אפשרו לי לעיין במאמרו 'זמן היסטורי וזמן לימינלי:

פרק בהיסטוריוסופיה של חז"ל' (כתב יד). פרופ' מ' אידל הפנני למובא אצל:

D. Kaufmann, Die Sinne, Budapest 1884, p. 156, n. 25 המביא:

'ועוד מצינו במדרש: גדולה מילה שעמה חתום בבשר ישראל שמו של שדי: בנחירי' דמות

שין, ובזרוע דמות דל"ת, במילה דמו' יוד', וכו'. קויפמן ציין למנורת המאור לר' יצחק

אבוהב, אך כיום ניתן לומר בבירור שדבריו נלקחו (בשינוי קל), ממנורת המאור לר'

ישראל אלנקאוה, מהד' ה"ג ענעלאו, ג, ניו יורק תרצ"א, עמ' 470, עיין על כך בהערה

שם.

 

8 מקבילות צויינו בגליון על אתר, וראה עוד גירסא שונה במקצת במסכת ספר תורה

ה,יב, שבע מסכתות קטנות מהדורת מ' היגער, דפוס צילום ירושלים תשל"א, עמ' לה.

לעניין הטבילה ביום הכפורים, ראה: ב"מ לוין, אוצר הגאונים - יומא,

ירושלים תרצ"ד, עמ' 43.

 

9 עיין: א"מ הברמן, 'על התפילין בימי קדם', ארץ ישראל, ג (תשי"ד), עמ'

177-174  (=הנ"ל, כתב לשון וספר, ירושלים תשל"ג, עמ' 82 ואילך).

 

10 לנדון כאן, השווה: א"מ הברמן, כתבי ר' אברהם עפשטיין, א, ירושלים תש"י,

עמ' קעה ואילך.

 

11 על עשרת הדברות בתפילין, ראה: א"א אורבך, 'מעמדם של עשרת הדברות

בעבודה ובתפילה', ב"צ סגל, עורך, עשרת הדיברות בראי הדורות, ירושלים תשמ"ו,

עמ' 145-127.

 

12 ב"צ לוריא, מינאי עד הורדוס - מחקרים בתולדות בית שני, ירושלים תשל"ד, עמ'

261-252.

 

13 עיין עוד: מ' בר-אילן, 'כתיבת ספר-תורה, תפילין מזוזות וקמיעות על עור

צבי', בית מקרא, קב (תשמ"ה), עמ' 381-375.

 

14 אשר למיקום המדוייק של ה'אות' על הגוף הרי שאין העניין בעל חשיבות

עקרונית, וזאת מכמה טעמים: (א) אכן, מקובל לציין חפצים, ובעלי חיים בכלל, באות

בעלות במקום קבוע (נוח לגישה ולראיה), אך לעתים ציון הבעלות נעשה במקום נסתר

ואין בכך כדי לפגום באופיו; (ב) העדויות ההיסטוריות השונות ביחס לקיום מנהג

ציון הגוף מלמדות כי היו מציינים את הגוף במקומות מגוונים (ראה אצל בגאטי, לעיל

הע' 2, אצל עפשטיין, לעיל הע' 10; לעיל הע' 7, וכך גם עולה מן המקורות הספרותיים

אשר נחלקו במיקום המדוייק של האות (אצל שנאן לעיל, הע' 6); (ג) ראה עוד להלן

בעדויות מספרות ההיכלות.

 

15 האות שי"ן (על שתי צורותיה), על התפילין כקיצור שם ה' (שדי), משקפת,

כנראה, צורות נוספות של קיום מנהגי ה'אות', והתפילין המסורתיות, עליהן מופיעה

שי"ן שונה משני צידי ה'בית' של ראש, מלמדות על איחוי המנהגים השונים.

 

16 השאלה הטעונה עדיין בירור היא האם רושמי שם ה' על גופם הניחו תפילין, אם

לאו, מפני שסברו כי קיימו כבר את מצוות האות.

 

17 בירושלמי ברכות פ"ה ה"ה, ט ע"א, נדרשה המלה 'כל' בברייתא: 'תני ר"ש בן

יוחי: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך"; כל - אפילו רוחות, אפילו שדים'.

כלומר, האות האלוהי יפחיד לא רק את עמי הארץ כי אם גם את הרוחות והשדים

(=מלאכי חבלה). על האופי האנטי דמונולוגי של ה'חותם' אצל אבות הכנסייה

הנוצריים ראה בספרו הראשון של דניאלו, לעיל, הע' 2.

 

על חותמו (בצורת נחש), של האנטיכריסטוס בין מאמיניו, ראה:

W. Bousset, The Antichrist Legend, London 1896, pp. 200 ff.

 

18 המלה 'חקוק' המוסגרת, אינה במהדורת בובר אלא בנוסח הנדפס (וכן המצב במלים

המוסגרות האחרות). אמנם, לכאורה ניתן לפרש 'חקוק עליהם' על כלי המלחמה

המוזכרים במדרש שם בעקבות ירמיה כא,ד, אך כיוון שהדרשן מדגיש כי 'לא היו

עושין מלחמה' מצד אחד, והפסוק מספר דברים עומד מצד שני, הרי מסתבר יותר

כפירוש המוצע בפנים. עיין עוד: א"א אורבך, חז"ל - פרקי אמונות ודעות, מהדורה

שלישית, ירושלים תשל"ו, 129 ,128 ,113 הע' 51.

 

19 בדיו העתיק היו מכניסים גם שרף-עצים דביק כדי להצמיד את הדיו למשטח

הנכתב, אך בשל כך ניתן היה גם לקלף את הכתוב.

 

20 פרסום הספר נעשה כמה פעמים. ראה: א' אלטמן, 'שירי קדושה בספרות-ההיכלות

הקדומה', מלילה, ב (תש"ו), עמ' 24-1 (= הנ"ל, פנים של יהדות, תל אביב תשמ"ג,

עמ' ;(67-44 G. G. Scholem, Jewish Gnosticism, Merkabah Mysticism, and Talmudic  (להלן: שלום, גנוסטציזם) .Tradition, (2nd ed.), New York 1965, Appendix C

פ' שפר, סינופסיס לספרות ההיכלות, טיבינגן 1981, עמ' 230-202 (להלן: שלום, שפר).

 

21 זמנו - הקדום, לדעתי - של החיבור נדון בספרי סתרי תפילה והיכלות

רמת-גן תשמ"ז, שלהי פרק ד' ופרק ה'.

 

22 על החותמות בספרות ההיכלות העיר לראשונה:

G. G. Scholem, Major Trends in Jewish Mysticism, New York 1954, 3rd ed. p. 50;

שלום, גנוסטציזם, עמ' 133, תוספת הערה לעמ' 71.

 

23 להלן שלום, גנוסטציזם, עמ' 108 פיסקה 11 = שפר, עמ' 212, פיסקאות 562-560, להלן

על פי כתב יד אוקספורד 1531, טור 2 אצל שפר.

 

24 תן דעתך לכך כי כאן הטבילה והחתימה הם מעין מנהגי חניכה (טכס המעבר ממצב

חברתי אחד לשני), בדומה לידוע אצל הנוצרים הראשונים (ואכן ראו הנוצרים את

ה'חותם' כברית ה'רוחנית' במקום המילה). לעומת זאת, גוי המתגייר חייב בטבילה

ומילה, היינו חותם עצמו בבריתו של אברהם אבינו. ביטוי דומה נמצא בברכת

המזון 'ועל בריתך שחתמת בבשרנו', והשווה לכתוב בפרקי דר' אליעזר, פ"י,

מהדורת ר"ד לוריא כו ע"א. מסופר שם על יונה בהיותו בדג, סיפר לו הדג כי בא

יומו להיאכל על ידי הלויתן. 'הראהו [יונה ללויתן] חותמו של אברהם, אמר: הבט

לברית, וראה לויתן וברח מפני יונה מהלך שני ימים. אמר לו [יונה לדג]: הרי

הצלתיך מפיו של לויתן, הראני כל מה שבים ובתהומות'. כלומר, חותם הברית הוא

בעל אופי אפוטרופאי, אך גם משמש ככרטיס כניסה לראות את סודות היקום (עליהם

ראה להלן בפנים). לעניין זה, ראה: י' אבישור, 'לאופיו הדימוני של סיפור

חתן-דמים (שמות ד,כד-כו)', אשל באר שבע, ב (תש"ם), עמ' 17-1. השווה עוד

לשמות רבא יט,ה שם הובא כך: 'משל למלך שעשה משתה לאוהביו. אמר המלך: אם אין

סימנטרי (אות, חותם), על כל המסבין, אל יכנס אחד מהם לכאן. כך האלהים עשה

משתה להם... אמר להם: אם אין חותמו של אברהם בבשרכם לא תטעמו ממנו (מקרבן

הפסח)'.

 

25 למרות המרחק הרב, לכאורה, בין המקורות הרי שחובה להפנות את המעיין לטקסט

פלשי: ארדאת - ספר התלמידים הפלשי, מהדורת מ' וורמברנד, תל אביב תשכ"ד, עמ'

נג. ה' גילה לתלמידים מראות מן הגהנום, והם נפלו על פניהם, בכו והתעלפו

במשך ארבעים יום וארבעים לילה. לאחר מכן הקימם ה' והם חתמו (את) פניהם.

הווי אומר, צרוף של חזון מיסטי עם חתימת הגוף באות המציין את (מי שחווה

את), החוויה האלוהית. עיין שם בהערת המהדיר, עמ' קב.

 

26 להלן שלום, גנוסטציזם, עמ' 109 פיסקה 15; שפר עמ' 216 פיסקה 566.

 

27 מן הקטע שלפנינו קשה לדעת בבירור אלו איברים בדיוק נחתמו, אך נראה כי

נחתמו: (1) רגל ימין (2) רגל שמאל (3) החזה (4) זרוע ימין (5) זרוע שמאל

(6) הצואר (7) הראש (ו'למעלה מכולם... מעל ראשי' אינו חותם סמלי, כי אם על

הראש ממש, אולי המצח).

 

28 עיין ישעיה מט,טז 'הן על כפים חקתיך' (וראה חזון ברוך א' ד,ב). כלומר,

ה' חקק על כפיו, כביכול, את השם (או את הסמל של) ציון.

 

29 דיון מקיף על הברכות כאן ראה בספרי סתרי תפילה והיכלות, פרק ה'. תן

דעתך כי לא רק נוסח התפילה מעיד על קדמות רבה, משיקולים הנדונים בספרי, אלא

שאף שילוב של ברכות שבח וריטואל אינו שכיח בתפילה המסורתית. (דוגמה לכך ניתן

לראות בברכות מלכיות זכרונות ושופרות המלוות את התקיעות בראש השנה, וכן אף

'ברכת התורה' המקדימה את 'קריאת שמע' קרובה לעניין זה.)

 

30 קודם לכן, במרכבה שלמה מהדורת ש' מוסאיוב, ירושלים תרפ"א, א ע"א,

מספר ר' ישמעאל 'כיון שנגלה שמות של מלאך עמדתי וחקקתי אותו על רשב"ג, והיה

אור בלבבי כאור ברק שהוא הולך מסוף העולם ועד סופו'. עיין שם ביחס לדרכי

הכתיבה, וכן 'שאם כתב אותם (השמות) בלא הזכרה (בקול, כבכתיבת ספר תורה) - יצא לבו לשטות'. ראה עוד: מ' אידל, 'עולם המלאכים בדמות אדם', מחקרי ירושלים במחשבת

ישראל, ג (תשמ"ד), עמ' 66-1 (במיוחד: עמ' 5 הע' 14);

D. Cohn-Sherbok, 'The Alphabet in Mandaean and Jewish Gnosticism',

Religion, 11 (1981), pp. 227-234.

 

31 ש"א ורטהיימר, בתי מדרשות, א, מהדורה חדשה, ירושלים תש"ם, (להלן: ורטהיימר), עמ' צה ואילך; שפר, עמ' 94 פיסקה 219 ואילך.

 

32 המלה 'חותם' משמשת בספרות ההיכלות, כמו גם בספרות הרבנית, הן במשמעות

של החותמת (לעתים בטבעת), והן במשמעות של הצורה הנחתמת (על הבולה, או על הגוף

כבמקרים שלפנינו). המלה 'טול' רומזת כי מדובר כאן בחותמת ממשית עליה כתוב שם

מאגי כלשהו, בדומה ל'טבעת שחקוק עליה אברגהודריה ידוד אלהי ישראל' (שפר,

פיסקה 415; שלום, עמ' 70). השווה עוד למדרש אלפא ביתא דרבי עקיבא (א' ילינק,

בית המדרש, ג, מהדורה שניה, ירושלים תרצ"ח, עמ' 26-25): '(ואיזהו) חותמות

של הקב"ה שבהן נחתמו כל שמו' המפורשים שעל כסא הכבוד... שכל שם ושם שבמרכבה

יש לו חותם... ובזמן שאדם משתמש בהם מתמלא כל רקיע ורקיע כלו אש... וחתומים

בטבעת אהיה אשר אהיה'. במקום אחר אני מתעתד לדון בריאליה המינהלתית של חותמות

מעין אלו.

 

33 כזהו בדיוק תפקיד החותם בחיבור נוצרי 'ירידת ישו לעולם התחתון' (עליו

ראה אצל בגאטי, לעיל הע' 2, עמ' 139). אומר ישו לגנב הטוב 'לך לגן-עדן, ואם

מלאך (שומר פתח) גן-עדן לא יתן לך לעבור, הראה לו את סימן הצלב', וכו' (אך

אולי הכוונה היא לחור המסמר, ולא לאות). השווה לכך את המנהג הנחשב למאוחר

לפיו לא יוכל תינוק-נפל להיכנס לגן-עדן אם לא ימולו את מילתו, כלומר, אם לא

יהיה חותם בבשרו. ראה:

S. Lieberman, Texts and Studies, New York 1974, pp. 265 ff.;

מ"י בן גריון, סיני וגריזים, תל אביב תשכ"ב, עמ' רמא (רמה, אות ט), ועוד.

 

34 על בעיות נוספות בטכסט שלפנינו, ובהיכלות רבתי, ראה: י' דן,

'פרקי היכלות רבתי ומעשה עשרת הרוגי מלכות', אשל באר-שבע, ב (תש"ם), עמ'

80-63.

 

35 אופייה של ספרות ההיכלות כ'מדריך שימושי' ניכר ממקומות שונים. אין ספרות

זו חווייתית גרידא, תיאור מה שאירע בלבד, אלא אף ספרות המכוונת את הקוראים

בה לחזור על אותן חוויות שמימיות (בדומה למדריך טיולים מודרני), תוך ציון

הסיכונים וההתנסויות הכרוכות באותו מסע אלוהי.

 

36 שפר, עמ' 260 פיסקה 709, קטע שאינו מופיע במרכבה שלמה, מהד' ש'

מוסאיוב, ו ע"א. הנוסח הושווה לצילום כ"י בית המדרש לרבנים בניו יורק 8128,

דף 43 ב, מספר 11319 במכון לתצלומי כתבי יד עבריים בירושלים. תודתי נתונה

למכון על הרשות לעיין בצילום, ותודה נוספת לפרופ' מ' אידל על הפנותו אותי

לקטע זה. נראה לי כי 'שמנה' שבנוסח אינו אלא שבוש מתוך 'ששה', שכן רק שש

ברכות לפנינו.

 

37 שפר, שם, פיסקאות 708-706 (ראשית פיסקה 707 הינה המשך הברכה בסוף

פיסקה 706, ואך בטעות נפתחה בה פיסקה חדשה. =מרכבה שלמה, מהד' ש' מוסאיוב, ה

ע"ב): 'ברוך אתה ה' שומע תפלה אדון רזים סותם (או מוטב: 'חותם' כבכתב היד

השני), כל הסתרים. מחתם מזכירי שמו חותם על רב וחותם אדיר על כל החותמות...

ועל לבי יחקק ואיברי יתחתמו בי (או: בו)', וכו'. יתכן שברכות אלו נאמרו באופן

עצמאי, אך אפשר והן הושחלו לתפילת העמידה כדרך ברכות התעניות האמורות בתענית

ב,ב-ד.

 

38 סתרי תפילה והיכלות, עמ' 124.

 

39 תן דעתך שאין זה החיבור הידוע בעל אותו שם שהודפס על ידי שלום לעיל.

הנוסח מובא כאן מתוך: ורטהיימר, א, עמ' נח (=א' ילינק, בית המדרש, ב, עמ' 43,

ושם קרוי החיבור בשם 'מסכת היכלות').

 

40 ראה: ורטהימר, ב, עמ' עא-עב. על הארבה ותפקידו האלוהי (מאז

מכות מצרים), ראה עוד בחזון יוחנן ט,ג ואילך.

 

41 תיקון קל זה: ח > ה, בקושי יכול להיחשב כהגהה, וזאת לאור אי האבחנה

העתיקה בין האותיות, עובדה המתועדת במקורות, וניכרת בכתבי היד השונים, וספרות

ההיכלות בכלל. ראה גם: רי"נ אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה, מהדורה שניה, תל-אביב

תשכ"ד, עמ' 1232 ואילך, 1307 ,1303.

 

42 דומה כי מכאן באים אנו לפרש את דברי הרעיה לדוד בשיר השירים ח,ו 'שימני

כחותם על לבך כחותם על זרועך', כמטאפורה על רקע מציאות ממשית. כלומר, מבקשת

היא שיחתום הדוד את שמה (או את קיצורו), על ליבו ועל זרועו כביטוי לאהבתם

ולשייכותם ההדדית, כחותם ה' על לב הארבה, וכ'אות על ידך'.

 

43 עיין בפירוש ר"ד לוריא על אתר. אפשר כי הכוונה לשלוש האותיות הראשונות

של השם המפורש (שכן האות הרביעית נכפלת), אך אפשר גם שהכוונה לשלוש אותיות

המקצרות את שם ה' כמנהג הסופרים כמובא לעיל בהיכלות רבתי 'יוי', או אולי שלוש

אותיות יו"ד. עוד בעניין האותיות על המלאכים (וה'), ראה אצל אידל (לעיל, הע'

30), במיוחד: עמ' 2 ואילך (אף כי רוב החומר שם מאוחר לזה הנדון כאן), ובדברי

אורבך (לעיל, הע' 18).

 

44 השווה לעיל הע' 11, ונמצא כי על זרוע ה' כעל זרוע עבדיו רשומה היתה

התורה (או קיצורה).

 

45 לכל העניין ראה: מ' אידל, 'תפיסת התורה בהיכלות ובקבלה', מחקרי

ירושלים במחשבת ישראל, א (תשמ"א), עמ' 84-23, במיוחד 43 ואילך.

 

46 מרכבה שלמה, לב ע"ב - לג ע"א;

M. S. Cohen, The Shi`ur Qomah: Texts and Recensions, Tuebingen 1985, p.

92; נראה כי זהו פשר השמות על איברי ה' שבספר שיעור קומה. כך, למשל, 'ירך של

ימין ששפוסת פרסב... שמו'. לאמור, אותיות אלו חקוקות היו על האבר, ירך במקרה

זה, ובשל כך נתפסו כשם המאגי של האבר.

 

47 א' ילינק, בית המדרש, ב, עמ' 23 ואילך.

 

48 ראה מ' בר-אילן, 'רעיון המלכת ה' בכתר והפולמוס הקראי נגד התפילין של

ה'', המיסטיקה היהודית הקדומה - דברי הכנס הבינלאומי הראשון לתולדות

המיסטיקה היהודית, ירושלים תשמ"ז, עמ' 233-221.

 

49 מעטים המקרים בהם קיבל הפועל 'חתם' משמעות סמלית שאינה מעשה ממשי. כך,

למשל, במהלך השבעת מטטרון, אומר היורד למרכבה:

 

משביע אני עליך מיטטרון שר הפנים

אומר אני עליך מיטטרון שר הפנים

גוזר אני עליך מיטטרון שר הפנים

מקיים אני עליך מיטטרון שר הפנים

וחותם אני עליך מיטטרון שר הפנים

 

 

הרי כאן 'חותם' שהוראתו שונה, כפי שניתן ללמוד מן המקבילות של הפועל. ראה על

כך:

 

P. Schaefer, Geniza-Fragmente zur Hekhalot-Literatur, Tuebingen 1984, p.

169.


מאמר זה הופיע בדפוס ובמקוצר:

מ' בר-אילן, 'חותמות מאגיים על הגוף בין יהודים במאות הראשונות לספירה', תרביץ, נז (תשמ"ח), עמ' 50-37.

 


 

הכתובת האלקטרונית של מסמך זה היא:

 

https://faculty.biu.ac.il/~barilm/hotamot.html

 

Last Updated: November 29, 2011