מותו של אלעזר בקרב בית-זכריה

 

מאיר בר-אילן

 

הקרב בבית זכריה בין המקבים לבין הצבא הסלווקי בראשותו של ליסיאס אירע לערך בשנת 162 לפנה"ס. קרב זה תואר בספר מקבים א' (ו,47-28), ובספר מקבים ב' (יג ), וזכה בשנים האחרונות לניתוח מבריק מאת ב' בר-כוכבא . 1 כידוע, ספר 17-14חשמונאים א' נכתב בידי אדם שהיה קרוב לחשמונאים, והוא מגלה ידיעה מפורטת ממהלך הקרבות. 2 לדעת בר-כוכבא, התיאור החי של מהלך הקרב 'מקרבים את הסברה כי המחבר היה עד ראייה לקרב זה. למרות הפירוט והדיוק הרב, אין הדיווח מגיע לשלמות'. 3 באופן משכנע מראה בר-כוכבא עד כמה הפריז מחבר מקבים א' במספר החיילים שהשתתפו בקרבות, וכי 'גם את התבוסה היהודית מבליע המחבר באופן דיסקרטי'. 4 לאמור, תיאור הקרב מדויק, אך אין פירושו של דבר כי כל פרטי הקרב אירעו בדיוק כפי שהם תוארו בספר. עם זאת, בתוצאות הקרב אין ספק: המקבים נחלו תבוסה, ואלעזר המקבי נהרג.

 

מגמת מאמר זה היא לבחון את השאלה כיצד בדיוק מת אלעזר. הסיבה להעלאת בעייה זו היא כפולה: הן מפני שכבר ערערו על תיאור מותו, והן מפני שעד כה לא דנו החוקרים במקור היסטורי נוסף בו מתואר מותו של אלעזר בצורה השונה מהתיאור המסורתי, מות- גיבורים מתחת לפיל.

 

א. שאלת ההיתכנות: האם מת אלעזר מתחת לפיל?

 

נעיין תחילה במקור ה'רשמי' (מקבים א' ו,46-43), המתאר את מות אלעזר:

 

וירא אלעזר ערן אחת החיות משרינת בשריונות המלך והיא היתה גבוהה מכל החיות ונראה כי עליה המלך. ויתן את נפשו להושיע את עמו ולעשות לו שם עולם. וירץ אליו באמץ אל-תוך-המערכה ויהרג על-ימין ועל שמאל ויפרדו ממנו הנה והנה. ויבא אל תחת הפיל ויתקע לו  וימיתהו ויפל ארצה עליו וימת שם.5

 

דומה כי סיפור זה הוא מהיותר ידועים, שכן תיאור גבורה זה מרשים וחסר תקדים בכל קנה מידה. ואולם, גם אם הסיפור מוכר, הרי שמצאו בו ליקויים שונים, וערערו עליו מכמה בחינות.

 

בר-כוכבא טיפל בפרשיה זו של מות אלעזר, ולא היה יכול לקבל את התיאור ההיסטורי כמו שהוא. עיקר טענתו היא:

 

...ספק אם הפיל נהרג בדרך זו. הדרך היחידה לגרום למותו המיידי של פיל בוגר היא בפגיעה ישירה במוחו או בלבו על ידי ירי בקשת משוכללת מטווח קצר של לא יותר מחמשה מטרים לכיוון הרקה או הרווח שבין האוזן לקצה הרגל הקדמית... פיל שנדקר בבטנו עשוי לקרוס תחתיו, אולם הוא מסוגל להתאושש... את הקביעה כי הפיל הומת במקום ניתן לייחס ל"ערפל הקרב". 6

 

למעשה, מערער בר-כוכבא גם על האפשרות כי המלך עשוי היה להימצא על הפיל, שכן מנהג המלכים ההלניסטים היה לרכוב על סוסים בשעת הקרב.7 ככל הנראה, ניתן לענות על טענות אלו בהערכה כי אלעזר 'לא קרא ספרות מקצועית', שכן הפילים לא הסתובבו בעת ההיא בארץ ישראל כחיית בר, וממילא לא ידע אלעזר כיצד הורגים פיל. כמו כן לא יכול היה אלעזר לדעת את מקום הימצאו של המלך, שכן היה מחוסר נסיון צבאי, אף כי, מחשבתו שבהריגת המצביא תסתיים המלחמה היתה נכונה ביסודה.8 ואולם, תירוצו של בר-כוכבא כי התיאור לקוי בשל 'ערפל הקרב' אומר דורשני. הרי, כאמור לעיל, מחבר התיאור היה שותף לקרב, ואם לא השתתף ממש במערכה, כלוחם או כסופר, היה מקורב לאירועים עצמם, או אף מקורב למקבים (קרי: לשלטון החשמונאים לפני הנצחון ולאחריו). מי שיודע כל אותם פרטים על הקרב, חזקה עליו שידע (או שיכיר מי שיודע), כיצד בדיוק מת אלעזר, ובלא ערפל שיסתיר את המאורע העיקרי.

 

לא זו בלבד, אלא שנראה כי אי אפשר לייחס 'ערפל קרב' דווקא לשלב היותר הירואי בקרב (או 'פיקאנטי' כהגדרתו של בר-כוכבא). ככלל, 'ערפל קרב' הינו מושג שבא לתאר אותו שלב במלחמה בו היה 'באלאגן', היינו שהביצוע היה שונה מהתיכנון, מן הסתם בשעת המצוקה והלחץ בקרב. לעומת זאת, במקרה הנדון כאן מייחס בר-כוכבא 'ערפל קרב' לאותו שלב בקרב בו וועדת-חקירה מודרנית בודקת את זכאותו של הלוחם לצל"ש, ובוחנת את מעשי הלוחמים היטב. לאמור, על מנת לתרץ את שאלת ההיתכנות מוכן בר-כוכבא להגמיש את המונח 'ערפל קרב', ולהטיל עירפול על הגלוי. לפיכך, נראה שקשה לקבל את מסקנתו כי 'אלעזר אכן נמחץ על ידי הפיל, ברם ספק אם הפיל נהרג בדרך זו'.9 כלומר, אם אין יער - אין דובים, ואם הפיל לא מת בדרך המיוחסת לו, אין אפשרות לקבוע כיצד מת אלעזר הלוחם שהרג את הפיל.10 כללו של דבר, נימוקים שונים גורמים להטלת ספק בתיאור מותו של אלעזר, שכן התיאור, כפי שהוא כתוב במקבים א', נראה כבלתי מציאותי ודחוי מכמה בחינות.

 

ב. הפתרון: לא, אלעזר מת בתאונה

 

נראה כי פתרון הבעיה המוצגת עתה יימצא מתוך עיון בספר מקבים נוסף, ובמקרה זה: 'מגילת אנטיוכוס'. 11 ספר זה נראה, כביכול, כ'פראפראזה' מקוצרת של ספרי המקבים, ובלמעלה משבעים פסוקים (לעומת מאות פסוקים במקבים א'), מביא המחבר את תיאור מלחמת המקבים ונצחונם. הבדלים שונים יש בין חיבור זה למקבים א', ויתכן שהעיקרי שבהם מתבטא בכך שלפי מחבר 'מגילת אנטיוכוס' אירע נס פך השמן, אותו נס המתואר כעומד ביסוד החנוכה בשבת כא ע"ב, אך חסר בספרי החשמונאים. נס זה, כמו גם סיפורי-פלא נוספים במגילה, משווים לה אופי עממי, בניגוד לאופי הרשמי של ספר מקבים, ספר נטול-נסים שנועד, ככל הנראה, לספק את צרכי ההיסטוריוגראפיה הרשמית של החשמונאים.

 

מבחינה דתית, נראה כי מגילה קצרה זו נועדה לספק רקע היסטורי ודתי לחנוכה, בדומה למגילת אסתר ביחס לפורים. ואכן, למרות שאין מגילה זו מוזכרת בספרות התלמודית, נהגו היהודים במשך הרבה דורות לקרוא בה בבית הכנסת (ובברכה, בשם ובמלכות), בשבת-חנוכה.12 ברם, שאלת מעמדה הדתי של המגילה הוא מעורפל, וספק אם יש לכך נגיעה לעניין הנדון כאן. לעומת זאת, ראוי לציין כי מ"צ קדרי אשר בחן את לשונה של המגילה, שנכתבה ארמית ותורגמה לעברית, הגיע למסקנה כי מגילה זו נתחברה לערך בין המאות 5-2 לספירה, אך סיכם 'קרוב יהיה לקבוע אותו למאה ה-2 עצמה'.13

 

ובכן, לאחר הקדמה קצרה זו, יש לעיין בתיאור מותו של אלעזר כפי שהוא מובא ב'מגילת אנטיוכוס', בפסוקים 58-57:

 

ואלעזר הוה מתעסק בקטלא דפיליא וטבע בפורתא דפילא. ובעוהי אחוהי בין חייא ובין מיתיא ולא אשכחו יתיה ובתר כין אשכחו יתיה טביע בפורתא דפילא.

 

תרגום: ואלעזר היה מתעסק בהריגת הפילים, וטבע בפרש הפיל. וחיפשו אותו אחיו בין החיים ובין המתים, ולא מצאו אותו. ואחר כך מצאו אותו טבוע בפרש הפיל.

 

לאמור, על פי תיאור זה אלעזר לא מת מות-גיבורים בשעה שניסה להרוג את מפקד צבא האויב, אלא טבע בפרש הפילים. אלעזר מת כאשר (יחד עם חיילים אחרים), התכונן למלחמה באויב (כגון שניסה לצפות במחנה האויב), וטבע בפרש הפילים.14 יש לשים לב כי על אף השוני הגדול שבין שני הסיפורים, הרי תשתיתם העקרונית זהה: הלוחם מת מוות מיותר, כתוצאה מפיל (ישירות או בעקיפין), והצבא היהודי נחל תבוסה.

 

והנה, קודם שתיבחן אמינותה של 'מגילת אנטיוכוס' בעדות זו, יש לעיין בדבריו של בר-כוכבא על המקורות האחרים המתייחסים לקרב בית זכריה, מקורות בהם טיפל בר- כוכבא, אף כי נעדרה מהם 'מגילת אנטיוכוס'.

 

בר-כוכבא דן בגירסתו של יוספוס ביחס לקרב בית זכריה (מלחמות היהודים א,46-41), ולאחר דיון בשווה ובשונה שבין דברים אלו לבין מקבים א' מסיק בר-כוכבא:

 

הסבירות והדיוק הרב שבהם מובילים למסקנה כי גירסה זו לא נכתבה על סמך זכרונו של המחבר (או של ניקולאוס), אלא נשאבה באופן ישיר או עקיף מתוך מקור אחר בעל ידיעות מהימנות למדי. 15

 

לאמור, על אף העובדה כי מחבר מקבים א' תיאר ב'אופן רשמי' את מהלך הקרב, אין זה מפריע לאפשרות כי היו חיבורים אחרים בהם תואר הקרב, ובגירסה השונה מן ה'תיאור הרשמי'. לאור זאת, יש לבחון עתה את משמעות הידיעה ה'חדשה' הסותרת את תיאור מותו של אלעזר במקבים א'.

 

ראשית, השאלה הנשאלת היא: האם אפשרי הדבר שיטבע אדם בפרש פילים? על פי הכתוב במקבים א' ו,ל השתתפו בקרב 32 פילים, ואף אם מספר הפילים היה נמוך יותר, הרי אם יוקח בחשבון כי הפילים נמצאו במכלאה במשך כמה ימים קודם לקרב, הרי אפשרי הדבר שהפרשותיהם יצטרפו לכמות כזו שאדם יטבע בהן. אמנם, עד כה לא נשמע סיפור כזה, אך דווקא ייחודו של הסיפור מקנה לו אמינות. אם יונח כי המקבים ניסו להגיע לאויב בסתר הלילה (כדרך שעשו בקרב אחר), כי אז אפשר שמבלי משים נכנסו הלוחמים (או לפחות אחד מהם), לתוך מקום ריכוז הביוב, ומי שלא ידע לשחות (או אף אם נחבט בראשו ואיבד את הכרתו) - טבע. ברור כי ביחידת לוחמים שאינם יראים את המוות, נראה המוות בתאונה מיותר, מה עוד שמוות בחנק בתוך הפרשות הפילים אינו כבוד גדול, אם לא בזיון.16

 

ואולם, יש לציין כי למרות הסתירה שבין שתי העדויות, הרי שבעיון נוסף נראה כי המרחק ביניהן אינו כה רב. שתי העדויות מספרות כי מותו של אלעזר היה מוות מיותר (באותו קרב בו נחלו היהודים תבוסה), וכי בשתיהן קיימת זיקה בין המוות לבין הפילים. ואולם, בעוד שבעדות הראשונה מתואר המוות כ'הירואי', מות-גיבורים מפואר הראוי לציון-לשבח, הרי שבעדות השניה מתואר המוות כתוצאה מתאונה.

 

והנה, בר-כוכבא עצמו כבר הסיק ביחס לתיאורי הקרב כי איחורו של מקור היסטורי, אינו פוגם בהכרח באמינותו. בהשוותו את מקבים ב' המאוחר למקבים א', ונחות הימנו בערכו ההיסטורי, דן בר-כוכבא בפרט מסוים מן הקרב ומסיק: 'יש להעדיף במקרה זה את המקורות האחרונים'.17 לאמור, בחינה מדוקדקת של סבירות עדיפה על הסתמכות על מקבים א' כמקור בלעדי בשל קדמותו והיכרותו האינטימית עם המאורעות.

ואכן, במקרה הנדון כאן שאלת הסבירות עולה בכל עוצמתה: הרי בר-כוכבא עצמו הטיל ספק באופן בו מת הפיל, ואף היה מודע לכך כי אפשר שמקור מאוחר עדיף על פני הקדום הימנו. ברם, במקרה של מוות הירואי, יש לשאול האם אין אותו יתרון של היכרות אישית הופך לחסרון של עד הנוגע בדבר? אולי דווקא מפני שהמחבר היה מקורב למקבים, וכבר נודע כי הוא נטה לטובת אדוניו בתיאור הקרבות (מן הבחינה המספרית, לפחות), אפשר שאף במקרה זה יש לגלות את נטיית ליבו של הכותב, ולא את האירועים ההיסטוריים. לאמור, דווקא קירבתו הרבה של העד הראשון, זו אשר הקנתה לו אמינות בתחילה, עומדת לו לרועץ באחרונה, ובתיאור זה חשוד הוא על השקר. דווקא משום שהמקרה המתואר כאן כה חריג וכה הירואי ובלתי מציאותי, נראה כי מחבר מקבים א' בדה אותו מליבו מתוך מגמת פיאור באמצעות הירואיזציה של פטרוניו המקבים.

 

בכל מקרה בו באים שני עדים ומספרים לבית המשפט שתי עדויות שונות, חייב הדיין לא רק להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, אלא אף לקבוע מהי העדות האמיתית, מיהו עד השקר, ומה היו מניעיו המשוערים של הבדאי. במקרה הנדון כאן, שני עדים מספרים על מותו של אלעזר בקרב: עד אחד אומר שאלעזר מת מות-גיבורים, בעוד העד האחר אומר כי אלעזר מת בתאונה (ומהפחות מכובדות, אם יש לכך שיעור). ברם, נטיית ליבו של העד האחד היא ברורה: האדרת שמם של המקבים בכלל, וגלוריפיקציה של אלעזר בפרט, מעין סיפורי גבורה אחרים הידועים הן מן התנ"ך (במיוחד גבורת שמשון ומותו), והן מן הספרות היוונית (החל מן האפוס ההומרי). לעומת זאת, בדברי האומר כי אלעזר טבע ברפש הפילים אי אפשר למצוא כל מגמה נסתרת, למעט המעטת גבורתו של אלעזר.

 

לכאורה, מחבר 'מגילת אנטיוכוס' חשוד על עדות שקר גם כן, שהרי ניתן לטעון כי תיאורו ביחס למות אלעזר, משקף מגמת דה-גלוריפיקציה ודה-הירואיזציה. יתרה מזו, מגמה זו ניכרת, לכאורה, אף בייחסו את עיקר הנס לפך-השמן - ולא למקבים, בדומה למסורת חז"ל.18 ואולם, יצירת 'מכנה משותף' זה אינה עולה בקנה אחד עם יתר הסיפורים במגילה זו. המחבר מספר על מעשי גבורה אחרים (ומהם שאינם מוזכרים בספר מקבים), כגון שיוחנן הרג לבדו 772,000 איש, גוזמה לא קטנה, וכי האחים בני מתתיהו היו גיבורים מאריות וקלים מנשרים (פסוק 44).19 ברור, איפוא, שבמסגרת המגמה הכללית (המשוערת), שהנחתה את מחבר המגילה לכתוב סיפור על מקורו של חג החנוכה אי אפשר לייחס לו כתיבה המכוונת לגמד את מעשיהם של המקבים, מגמת הדה- גלוריפיקציה.20

 

אם כך, הרי שסיפור המוות בתאונה אינו משרת כל מטרה שהיא, בגלוי או בסתר, ונראה, בשל כך, סיפור נטול-פניות. לא נותר, אם כן, אלא להניח כי מגמתו היחידה של המספר היתה לתאר את האירועים 'כפי שאירעו באמת'. בעוד שניתן לשער מה היו מניעי העד האחד לשקר, הרי שלא נמצא מניע מאחורי עדותו של העד האחר. ראוי אף להעיר כי בעוד שסיפור הגבורה של אלעזר תואם את מגמת הכתיבה המשוערת של ספר מקבים, לפאר את מייסדי השושלת החשמונאית, הרי שסיפור מותו של אלעזר בפרש הפילים כלל אינו תואם את מגמת כתיבת 'מגילת אנטיוכוס', תהא מגמתה המדויקת אשר תהא. אכן, שני העדים מספרים סיפורים יחידאיים וללא תקדים בספרות היהודית או ההלניסטית, אך נראה כי יש הבדל רב בין השניים. העד האחד מתאר באופן דרמאטי מות-גיבורים בהתאם למוטיב ספרותי מקובל (אף כי המקרה הפרטי בלתי ידוע).21 לעומת זאת, העד השני מספר סיפור נעדר-הוד, אשר אינו דומה למוטיב ספרותי מוכר כלשהו, שכן מות לוחם בתאונה בטרם יבצע את מעשה גבורתו אינו מוטיב ספרותי ידוע כלל, ונמצא שדווקא ייחודו בספרות העתיקה מעיד על היותו אותנטי.

 

ניתן אף להוסיף קנה-מידה אחר לבחינת אופיים ההיסטורי או הבלתי-היסטורי של שתי העדויות, אף אם קנה-מידה זה רחוק מלהיות 'חתוך', באמצעות בחינת אורכו של כל סיפור. לא מן הנמנע כי דווקא הפירוט היחסי של הסיפור הדרמאטי, לעומת הלשון הקצרה ו'היבשה' של הסיפור חסר הדרמה (55 לעומת 24 מלים), מהווים קנה-מידה נוסף לאופי הבדייתי של הסיפור הדרמאטי. לאמור, ההנחה היא שמספר סיפורים בודה כפי דמיונו ולא חוסך במלים, בעוד שדווקא לשונו הדלה של העד האחר משווה אמינות לדבריו, שכן הוא לא היה מספר 'מקצועי', כגון זה שבא לספר על מלכו, אלא מי שבא לתאר ארוע עליו שמע (או שבו השתתף).

 

אמנם, אין לשכוח כי עד כה היתה 'חזקה' לסיפור המוות ההירואי של אלעזר, והמקור ה'חדש' קורא תגר, כביכול, על חזקה זו. ואולם, בהתחשב בערעורים השונים שקמו על התיאור ה'רשמי', נראה כי עוד לפני הצגת המקור ה'חדש' כבר התערערה חזקה זו, אלא שהחוקרים, ובראשם בר-כוכבא, לא יכלו (ולא היו רשאים), ל'המציא' את ההסבר ה'אמיתי'. ברם, עתה, משבא המקור ה'חדש' ומתקן את התמונה ההיסטורית, נראה כי יש לקבלו ולדחות את ההסבר הישן.

 

ובכן, סך כל הנתונים השונים ביחס לשתי העדויות מגלה כי משקלם הסגולי של העדויות הוא שונה, ויש להעדיף קבלת עדות אחת על פני האחרת, וזאת על סמך שיקלול כל ההיבטים של העדויות:

 

 קנה המידה                            מקבים א'                     מגילת אנטיוכוס    

 

 היתכנות הסיפור                     בלתי סבירה                    סבירה    

 מקור הספר                             רשמי                              עממי    

 אופי הסיפור                           דרמאטי                          חסר-דרמה    

 מגמת הכתיבה                         הירואיזאציה                  אין    

 תאימות הסיפור לספר             תואם                              בלתי תואם    

 כמוטיב ספרותי                       מקובל                             בלתי ידוע    

 אורכו                                      ארוך                               קצר    

 

לאמור, קני המידה השונים בהם נבחנו שתי העדויות מלמדים שמוטב לקבל דברי העד האומר כי אלעזר מת בטביעה, על פני המעיד כי אלעזר מת מות-גיבורים מתחת לפיל.22 אמנם, לא התברר מקורה ההיסטורי של 'מגילת אנטיוכוס',23 ולא התברר עד כמה משקפת היא 'מקורות עממיים' מימי החשמונאים בזיקתם להיסטוריה ה'רשמית'.24 עם זאת, אין בכך כדי לפגום בהנחה שלפחות בחלק מענייניה משקפת המגילה, הנחשבת למאוחרת, היסטוריה בלתי רשמית (קרי: עממית), אך אמיתית, מימי המקבים.

 

סיכום

 

אכן, יש להודות כי בניתוח המקרה הנדון כאן יש מן האופי של ניתוץ מיתוסים: מיתוס הגבורה של החשמונאים.25 ואולם, אין לשכוח כי המשמעות הראשונית של ה'היסטוריה' היא ביקורת, ותפקידו של ההיסטוריון, בין היתר, הוא לבחון את העדויות השונות המגיעות מן העבר על מנת לתאר את העבר בצורה היותר קרובה למציאות כפי שהיא קרתה, לפי הבנתו.26 לאמור, בחינת ההיתכנות של שתי העדויות הסותרות ביחס למותו של אלעזר, מותירה את העדות האחת כאפשרית, בעוד האחרת נמצאה בלתי אפשרית. ברם, לא רק בשל גורם ההיתכנות, כי אם בשל הצטברותם של השיקולים השונים יחדיו יש להעדיף את העדות האחת, על פני רעותה, על אף (או דווקא בגלל), שהיא נחשבת למאוחרת יותר.27 לאמור, אלעזר המקבי מת לא מוות הירואי מתחת לפיל בשעת קרב, כי אם ב'תאונה': הוא טבע בפרש פילים בשלב של ההכנות לקרב או באמצעו. במציאות המודרנית של הקרב קורה ולוחם מצטיין מקבל צל"ש לאחר מותו, לאחר בדיקת האירועים על ידי מפקדים שונים. לעומת זאת, על מציבת לוחם שמת בתאונת אימונים מתואר מותו באופן לאקוני 'מת בשעת מילוי תפקידו', מלים המסתירות במכוון את המציאות ההיסטורית העומדת מאחוריהן. ברם, בעולם העתיק, תיאר מחבר מקבים א' את מות אלעזר כמות-גבורה, והיה תיאור זה מעין כתובת על מציבת הקבורה של בן משפחת השלטון, המשפחה שהקריבה עצמה למען העם והמדינה. לא היה זה מן המתאים – כך לפחות הרגיש הכותב - לכתוב תיאור מדויק של המוות, ועל כן לא סיפר הסופר המקורב לשלטון את תיאור מותו של אלעזר כפי שקרה באמת, אלא כפי שהרגיש שצריך היה לקרות. רק בכתבי מחבר אחר, אדם שהיה מקורב פחות לשלטון, ואשר ניתן לראות בדבריו 'מסורת עממית', נשתמרה עדות אחרת ביחס למותו של אלעזר, עדות שככל הנראה אמיתית יותר מהגירסה הרשמית שניתנה לסיבת המוות.

 


 

 

הערות

 

1 ב' בר-כוכבא, 'קרב בית-זכריה', ציון, לט (תשל"ד), עמ' 179-157; ב' בר-כוכבא, מלחמות החשמונאים: ימי יהודה המקבי, ירושלים תשמ"א, עמ' 263-225 (להלן: ב"כ, מלחמות); ז"ח ארליך, גבורת בית חשמונאי,² משרד החינוך והתרבות תשמ"ו, עמ' 59-54.

 

2 א' כהנא, הספרים החיצונים,² תל אביב תשט"ז, ב, עמ' עב ואילך.

 

3 ב"כ, מלחמות, עמ' 226-225 (וראה עוד להלן).

 

4 ב"כ, מלחמות, עמ' 226. אשר למספרים המוגזמים של הכוחות (בין כדי לנמק תבוסה, ובין כדי להגדיל את ערך הנצחון), ראה שם, עמ' 51 ואילך.

 

5 תרגום: ב"כ, מלחמות, עמ' 256-255.

 

6 ב"כ, מלחמות, עמ' 256.

 

7 ב"כ, מלחמות, עמ' 49 ,255 (ובמאמרו עמ' 178, הע' 59).

 

8 והשווה לכך את מות אחאב בקרב אפק (מל"א כב,ל-לד): 'ויתחפש מלך ישראל ויבא במלחמה... ואיש משך בקשת לתמו ויכה את מלך ישראל בין הדבקים'. השווה עוד לתיאור מפלת ניקנור במקבים א' ז,מד-מה: 'וינגף מחנה ניקנור ויפל הוא ראשון במלחמה. וכראות מחנהו כי נפל ניקנור וישליכו את נשקם וינוסו'.

 

9 הערכה זו נסמכת, בין היתר, על יוספוס (תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, א,א,ה, תרגום י"נ שמחוני, הוצאת מסדה תשכ"א, עמ' 40), אשר אינו מציין את מות הפיל. מניעיו של אלעזר בתיאור יוספוס נובעים - לדעת בר-כוכבא - 'מהנטייה של בני התקופה להלל את משפחת החשמונאים' (במאמרו, עמ' 178, הע' 59). ברם, למעשה מחבר מקבים א' עצמו מנמק את המעשה 'ויתן את נפשו להושיע את עמו ולעשות לו שם עולם', ובר-כוכבא עמד על כך בספרו והוסיף: 'פרשת מות אלעזר הפכה למסורת עממית שנפוצה מן הסתם במקורות שונים בכתב ובעל פה, בדומה לסיפורים אחרים על חמשת האחים החשמונאים' (ב"כ, מלחמות, עמ' 255).

 

10 עקרונית דומה הדבר לכלל המשפטי 'פלגינן דיבורא' (בבא בתרא קלד ע"ב), דהיינו אם ניתן לקבל רק חלק מהעדות.

 

11 נוסח מדעי של המגילה הארמית, ראה: מ"צ קדרי, 'מגילת אנטיוכוס הארמית', בר-אילן, א (תשכ"ג), עמ' 105-81. תרגום לאנגלית של הטקסט, וראשית המחקר בו (מלפני כמאה שנה):

.M. Gaster, Studies and Texts (rep.), New York: Ktav, 1971, vol

I, pp. 165-183.

 

12 נ' פריד, 'נוסח עברי חדש של מגילת אנטיוכוס', סיני, סד (תשכ"ט), עמ' צז-קמ. ראה עוד: נ' פריד, 'מנהגים "לא ידועים" בתפלה', תגים, ב (תשל"א), עמ' 122-109.

 

13 מ"צ קדרי, 'מגילת אנטיוכוס הארמית', בר-אילן, ב (תשכ"ד), עמ' 214-178; א' כשר, 'הרקע ההיסטורי לחיבורה של "מגילת אנטיוכוס"', ב' בר-כוכבא (עורך), התקופה הסלווקית בארץ-ישראל, תל-אביב תש"ם, עמ' 107-85.

 

14 את המלים 'וחיפשו אותו אחיו בין החיים ובין המתים', יש להבין כמתייחסות למי ש'הלך לאיבוד' (תרגום מילולי של הפועל הארמי 'ובעוהי' הוא 'ובקשו אותו', בבחינת 'בקשתיהו ולא מצאתיהו' - שה"ש ה,ו), תופעה המוכרת מסיורי לילה ומחייבת התפקדות.

 

15 ב"כ, מלחמות, עמ' 227.

 

16 השווה עוד לתיאור הידוע ממקורות מאוחרים יותר בדבר עונשם של הפושעים בגיהנום (בטביעה), בצואה רותחת (ערובין כא ע"ב; גטין נז ע"א). אף אם לא היתה אמונה זו מוכרת בימי החשמונאים, מן הסתם סברו הבריות כי מותו של אלעזר 'הגיע לו', בשל חטאים שיוחסו לו, ונמצא שהכותב התכוון לטשטש הן את התאונה (כביטוי של חטא), והן את צורתה (כתיאור המכפיש את המת ואת משפחתו). אפשרות נוספת היא שהבריות סברו כי מי שמת מוות לא טבעי (וטביעה בכלל), אין לו חלק לעולם הבא (כדור המבול - סנהדרין י,ג), ראה:

S. Lieberman, Texts and Studies, New York: Ktav, 1974, pp. 253 ff.

17 ב"כ, מלחמות, עמ' 236; וכן במאמרו (לעיל, הע' 1), עמ' 159 הע' 8.

 

18 מגמת הדה-הירואיזציה ביחס לחנוכה במסורת הרבנית מתחזקת בתפילה (המאוחרת יחסית): (א) 'על הנסים ועל הגבורות... שעשית לאבותינו' - כלומר, הגבורות נעשו בידי האל, ולא בידי החשמונאים; (ב) 'מסרת גבורים ביד חלשים' - וה'גבורים' הם היוונים. על מגמת הדה-הירואיזציה המשתקפת ביחסם של חז"ל לארועים אחרים, ראה: א' שנאן, 'בין קידוש השם למיתת בית דין: עמדות שונות בספרות היהודית הקדומה כלפי סיפור משה והמצרי', י' גפני וא' רביצקי (עורכים), קדושת החיים וחירוף הנפש: קובץ מאמרים לזכרו של אמיר יקותיאל, ירושלים תשנ"ג, עמ' 68-55 (במיוחד: 66).

 

19 נראה כי מגמת דה-הירואיזציה ניתן היה להבחין בסיפור מלחמה הכולל לא רק תבוסה (כפי ששני המספרים מעידים), כי אם גם מנוסה, בדומה, למשל, לתיאור התבוסה והמנוסה בכיבוש העי (יהושע ז,ג-ה). מבחינת הדה-הירואיזציה, הרי שמוות בתאונה הינו נייטראלי, ויש מרחק בין תיאור אסון לבין תיאור המכפיש את שמו של הגיבור.

 

20 השווה להסבר הרבני-היסטורי המתאר את המקור לחנוכה בשבת כא ע"ב: 'וכשגבר מלכות בית חשמונאי ונצחום... נעשה בו נס... לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה'. דומה כי ניכרת בסיפור זה מגמה מכוונת של העתקת הנצחון מגבורה פיסית לנס מיטאפיסי, בדומה לגישת הדה-הירואיזציה. כידוע, חג החנוכה מבוסס על ברייתא זו אשר זכתה במשך דורות הרבה להתפרש מכמה פנים, ודנו בה לא רק מבחינה היסטורית, אלא אף מבחינה טקסטואלית, ועוד. [ראה: מ' הרשקוביץ, 'חותמו של הכהן הגדול: קביעת נוסח הברייתא דחנוכה ופירושה', אור המזרח, יט (תש"ל), עמ' 137- 149.] לפיכך, נראה כי ניסוח השאלה 'ההשכיחה האומה וחכמיה את החשמונאים?' לקוי ביסודו, אך מתאים היה להישאל במקרים אחרים, כגון: 'ההשכיחה האומה וחכמיה את מצדה?'. לעומת זאת, יש לשאול במקרה הנדון: 'הנקטו חכמי האומה בדה-הירואיזציה בתארם את חג החנוכה?'. השווה: ג' אלון, מחקרים בתולדות ישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ז, א, עמ' 25-15, ואין כאן מקום להאריך.

 

21 השווה לתיאור הדומה מבחינת המוטיב, אך שונה, על מותו של יהודה המקבי (מקבים א' ט): מות המצביא ותבוסת ישראל. הסיפור על רגע מותו של יהודה פחות 'מרטיט' ופחות מפורט, ונושא חותם של אוטנתיות, שלא כסיפור על מות אלעזר.

 

22 אכן, כבר פריד (סיני, סד תשכ"ט), עמ' קט, סבר כי יש להעדיף במקרה זה את תיאור מות אלעזר ב'מגילת אנטיוכוס' על פני מקבים א'. הוא כותב 'ניתן להסיק שמשום "הטעם הטוב" יש ולא דייקו המקורות האחרים במסירת העובדות ההיסטוריות כפי שקרו באמת... בעיקר יש להרגיש במגילה יסוד חשוב: נס פך השמן... בעוד שבמקורות האחרים אין פרט זה בולט כלל, או שאינו נזכר כלל'. ברם, בהערה שם אין פריד מתייחס לנס, אלא למות אלעזר ומעיר 'דומה, שלהיסטוריונים הקדמונים נראתה מיתת אלעזר בתוך צואתו של בעל חי - מיתה בזויה, ולפיכך ביררו לו מיתה יפה'. ברם, הדיון כאן אינו מכוון להעדפה שרירותית של מקור כלשהו, אלא אדרבא, להציע מערכת שיקולים להכרעה בין העדויות השונות. לא זו בלבד, אלא שעיקר הדגש כאן אינו על 'ברור לו מיתה יפה', כי אם על הירואיזציה (או דה-הירואיזציה), של המקבים.

 

23 לדעת גסטר (לעיל הע' 11, עמ' 172), מקורה של מגילת אנטיוכוס ב'מסורת שבעל-פה', ואף שאין לבטל זאת על הסף, הרי שטעון העניין דיון מעמיק בכל העדויות שאינן תואמות את המקורות האחרים הכלולות במגילה זו.

 

24 דוגמאות נוספות להיסטוריה 'עממית' הטעונה בחינה, ראה (1) 'תרגום' לעברית של חלק גדול מספר מקבים א' מימי הביניים: א"ש הרטום, הספרים החיצוניים: חשמונאים ב', מהדורה רביעית, תל אביב תשכ"ט, עמ' 88-78 ;(2) 'ספר מקבים הערבי' או 'ספר מקבים החמישי': שולמית סלע, 'על שני סיפורים מקבילים ב'ספר יוסיפון' העברי ובנסחיו בערבית', פעמים, 45 (תשנ"א), עמ' 70-58.

 

25 למען הדיוק, יש לציין כי למרות שנחלקו החוקרים ביחס להגדרת המיתוס, הרי שכמעט על פי כל הבחינות אין המלה 'מיתוס' מתאימה לכאן. ראה: P. S. Cohen, 'Theories of Myth', Man, 4 (1969), pp. 337-353.

 

26 בשנים האחרונות נעשה נסיון להכחיש את עדותו של יוספוס ביחס להתאבדותם ההירואית של אנשי מצדה. ברם, נסיון זה נובע מ'מסורת' מדעית של הבעת אי-אמון ביוספוס, ואולי אף ממגמה היסטוריוגראפית 'אנטי-מיתית' (כדרך המחקר המודרני ביחס למילותיו האחרונות של טרומפלדור). נסיון זה אינו נובע מטקסט שונה (כבמקרה הנדון כאן), ולא זו בלבד אלא שהוא עומד בסתירה גמורה לתקדים התאבדותו ההירואית של שאול המלך, ובניגוד לעדויות הרבות המגיעות מאותה תקופה, הן מיוספוס והן ממקורות בלתי יהודיים, ביחס לנכונות אנשים (נשים וטף), להתאבד כאשר כלתה אליהם הרעה. ראה: מ' שטרן, 'התאבדותם של אלעזר בן יאיר ואנשיו במצדה וה"פילוסופיה הרביעית"', ציון, מז (תשמ"ב), עמ' 397-367 (=הנ"ל, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, ירושלים תשנ"א, עמ' 343-313); ד' גרא, 'ספרים חדשים במדעי היהדות', מדעי היהדות, 32 (תשנ"ב), עמ' 81-75 (במיוחד הע' 7);

Trude Weiss-Rosmarin, 'Josephus' "Eleazar Speach" and Historical Credibility', Proceedings of The Sixth World Congress of Jewish Studies, Jerusalem 1977, I, pp. 417-427; S. D. Cohen, 'Masada: Literary Tradition, Archaeological Remains, and the Credibility of Josephus', JJS, 33 (1982),  pp. 385-405.

 

27 הואיל ותיאור מות-גיבורים אינו מן התיאורים השכיחים בספרות עם ישראל, מן הראוי להשוות את הבעייה הנדונה כאן עם פרשת מותו של שאול (מות מצביא בקרב בו הובסו ישראל), ידיעה המגיעה לא רק מנוסחאות שונות, כי אם גם בצורות שונות (סיפור לעומת דיווח). ראה: יאירה אמית, 'שלוש ואריאציות על מות שאול', בית מקרא, ק (תשמ"ה), עמ' 102-92 (בהערה 1 שם היא טוענת כי שאלת המציאות ההיסטורית 'היא עניינם של היסטוריונים'. לפיכך היא פטרה עצמה מלדון במציאות משוערת זו, מבלי להציע שיקולים בקביעת 'האמת ההיסטורית').

 

הכתובת האלקטרונית של מסמך זה היא:

 

https://faculty.biu.ac.il/~barilm/elaz.html

 

   last updated: September 24, 1997. March 2009.