הילד היהודי המוכה בעת העתיקה

מאיר בר-אילן

מבוא     

 

בעידן המודרני מרבים לשמוע על ניצול לרעה של ילדים, וידיעות יום-יומיות בעתון מספרות זאת פעם אחר פעם. ואולם, בעולם הקדם-מודרני, ללא תקשורת מפרסמת ומרתיעה, היה המצב שונה לגמרי. ברור כי שאלת הכאת ילדים תלויה היתה בסוג הילדות שהיה בחברה ובתקופה כלשהי.1 אין צריך לומר ששאלה זו תלויה בסוג ההיסטוריוגראפי עליו אנו אמונים: האם הקורא מעוניין בידיעות פוליטיות - לשון אחרת: כיצד פלוני הרג את אלמוני - או אם הוא מעוניין בידע חברתי - כיצד קבוצה חברתית אחת גרמה עוול לקבוצה חברתית אחרת.  ברור, אפוא, כי הדיון להלן נופל בתחום ההיסטוריה החברתית,  והוא נועד לתאר חלק מהיחס של חברת המבוגרים אל הילדים בעת העתיקה.                                            

 

אף שמגמת הדברים כאן היא לדון באלימות כלפי ילדים יהודיים בפרט, יוזכרו בכל זאת כמה מחקרים כלליים בסוגיה זו. תחילה ייאמר כי הנושא בכללותו הינו חדש יחסית, ודומה שניתן לראות בו, כמו כל מחקר אחר בתחום ה'ילדות' כנובע בצורה זו או אחרת ממחקריו של אריאס. עם זאת, העובדה כי חברת הילדים היתה מנוצלת על ידי המבוגרים במשך דורות לא הובהרה אלא על ידי אחרים.2                  

 

כבר בתחילת הדברים יש לשים לב לייחודה של תופעת האלימות של המבוגרים ביחס לילד: בעוד שהתנשאות קבוצה אחת על אחרת בין שתי חברות או באותה חברה הינה תופעה 'תרבותי', הרי שהתנשאות  המבוגרים ביחס לילדים נובעת משאלה 'ביולוגית': הילד צעיר בשנים וממילא חלש יותר, וכידוע, החזקים משליטים את רצונם על החלשים.  יתר על כן, הילד טעון חינוך מעצם טבעו (או לפחות כך כל        

ההורים פעם חשבו), ועל כן צריך לנקוט בכל האמצעים העומדים  לרשותו של המחנך, אמצעים הכוללים מידי פעם גם את השוט, המכה, הצביטה, וכדומה. לעתים הגבול הוא דק, וספק אם בכלל קיים, בין ענישת ילד במסגרת חינוך פורמאלי,        

לבין ענישתו במסגרת המשמעת המשפחתית או החברתית. כך או אחרת,    ברור שהאלימות כנגד הילד הינה לא רק פרק בתולדות האנושות, פרק שחור ככל הנראה,כי אם גם פרק בפסיכולוגיה התנהגותית, תת-פרק בתולדות האלימות בכלל.               

 

הדברים שנאמרו ביחס לכלל הילדים - כוחם יפה גם ביחס לילד היהודי.3 נכון, מיתוס המשפחה היהודית המופתית קיים עדיין,  ולפיו כל היהודים הינם אנשי משפחה למופת, אך כידוע לא כל מיתוס הינו היסטורי, ועל סמך משאלות-לב אי        

אפשר לתאר את יחס המבוגרים אל הילדים, גם אם הם יהודים. מכל   מקום, החוקרים היהודים לא חיכו לאריאס, ואף לא לרדביל,  וכבר בראשית המאה הזו עמדו על אלימות המבוגרים ביחס לילד היהודי.4 משיקולים היסטוריוגראפיים יידונו המקורות על פי הופעתם ההיסטורית: תחילה המקורות מן המקרא ולאחר מכן המקורות מהספרות התלמודית. לאחר הדיון הפרטני במקורות הם יידונו מן ההיבט החברתי הכולל.           

                                                                 

 

א. במקרא                                                                       

 

הדוגמה הראשונה להורים המכים את ילדם ניתן לראות בחוק בן סורר ומורה המובא בדברים כא,יח-כא, שם כתוב:                                                       

 

כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו  ויסרו אתו ולא ישמע אליהם. ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אתו אל זקני עירו ואל שער  מקמו. ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומרה איננו שמע בקולנו זולל וסבא. ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו.                                                       

 

כלומר, הילד הבלתי ממושמע הוזהר על ידי ההורים קודם שהובא עניינו לדיון משפטי. תחילה ניסו ההורים לדבר אליו ולשכנע אותו לשפר את התנהגותו, אך ללא הועיל. מאוחר יותר, אחר שהילד המשיך בהתנהגותו העבריינית (והמורדת), וההורים ראו שהילד לא שומע בקולם, היינו בעצתם להימנע מעבירות, הם 'יסרו' אותו, היינו שהיכו אותו על מנת ללמדו לקח, ואולי אף להצילו ממיתה, שאם לא ישמע אליהם בהיותו צעיר, עשוי הוא למצוא את עצמו שותף לעבריינות קשה יותר שעונשה הוא מוות. רק בשלב השלישי פנו  ההורים אל השופטים, וברור על כן שמנקודת הראות של החוק המקראי ייסור הילד במכות הינו שלב טבעי והכרחי, שהרי ייסורים אלו נועדו לטובתו (אף כי הילד אינו חושב כך בהכרח).5                

כידוע, רעיון מקראי המובא תוך כדי ניסוח חוק קזואיסטי, מוצא את  אישורו בספרות החכמה, ויותר מפעם אחת. כך למשל אנו קוראים: 'יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך' (משלי יט,יז); 'חושך שבטו שונא בנו' (שם יג,כד); 'אל תמנע מנער מוסר, כי תכנו בשבט לא ימות' (שם כג,יג); 'אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל' (שם כג,יד).6 כיוצא בכך אומר החכם: 'יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך' (שם יט,יח), דבר-חכמה הנועד לחזק את  ההורים בהכותם את ילדיהם, אך מתריע כנגד הריגתם (מעין חוק בן סורר ומורה). לאמור, הנחת המוצא של המחנך וההורה המקראי היתה כי מוטב להכות את הילד בהיותו צעיר מאשר לגרום להתנהג אליו ברחמנות, שכן ההתאכזרות החינוכית בשלב המוקדם לחייו תועיל לו באחריתו. אין פלא, על כן, שבספר דברים (ח,ה), מדומה האל לאב: 'כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך'. לאמור, מחובתו של אב הדואג לבנו הוא לייסר אותו. 

                                                     

 

ואכן, גישה זו נמשכה גם בדברי בן-סירא (ל,א-ב) המלמד: 'אוהב בנו יתמיד שבטיו', וברור שאין חידוש בדבריו אלו, אלא המשך של הגישה החינוכית במקרא. למעשה, תופעה זו מוכרת היטב מבתי הספר השונים הידועים מן עת העתיקה (ועד ימינו), שכן החדרת המשמעת היתה אחת ממטרות החינוך.7

 

ברור כי כל אלו שהיכו את ילדיהם סברו כי מוטב להכות את הילד כשהוא קטן, ולעתים מסויימות אף להורגו, שאם לא כן עשוי הוא לגדול ולהיות פרא-אדם, בן שיראים מפניו ואף שונאים אותו בשל התנהגותו. לאמור, לחוק בן סורר ומורה נמצא הסבר עקרוני בספר משלי: ההורה המכה את בנו העבריין מציל אותו משאול (ואף ממוות), ומשפר את מערכת היחסים המשפחתית בתקופה מאוחרת יותר.                  

 

ב. בספרות התלמודית 

 

ברור כי העדויות המקראיות מהוות רקע להבנת עולמו האלים של  הילד בתקופה הבתר-מקראית, אך כפי שיתברר להלן, המקורות התלמודיים מפורטים יותר ושונים מהמקורות המקראיים. מסתבר שסיבת הדבר נעוצה באופי השונה של הטקסטים: הספרות המקראית היא לגליסטית באופייה וחוכמתית - אליטיסטית בחלקה (לפחות ביחס לספר משלי), בעוד הספרות התלמודית מייצגת פן יותר עממי של החיים.            

 

הכאות ילדים מוזכרות לא פעם בספרות התלמודית, בין אם על ידי האב, ובין אם על ידי המורה. הכאות אלו נועדו לחנך את הילד, אך לפעמים, שלא בכוונה, היכה המורה או ההורה את הילד כה בחוזקה עד אשר נגרמה חבלה לילד, ולעתים אף מת.         

 

  1   האב המכה והרב הרודה
                                                     

בתוספתא בבא קמא ט,יא, מהדורת ליברמן עמ' 44 כתוב כך:                              

האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, וכולן שהכו ושהזיקו - הרי אלו פטורין. חבלו יותר מן הראוי להן - הרי אלו חייבין.                        

 

בית דין חייב, אם כן, לשער אם הכאת הילד היתה בשיעור 'הראוי' או 'יותר מן הראוי', על מנת לקבוע אם ההורה או המורה שהיכו והזיקו חייבים או פטורים מתשלום. ברור, אפוא, שסתם ילד היה מועמד להכאה כאשר נמצא 'ראוי' לה, בין אם על ידי אביו, ובין אם על ידי מורו. מצמידות ההורה למורה יש ללמוד, ככל הנראה, כי רשות המורה להכות את הילד נבעה מרשותו של האב לעשות כן. לאמור,  בתת האב את בנו בידי מורהו, הרי שהוא סומך על המורה שינהג בבנו כאילו היה אביו עצמו, והתנהגות זו כללה גם הכאה, הכאה שהוליכה לעתים לידי חבלה בילד.        

 

  2   הסופר המורה מלקה


בתוספתא בבא קמא ט,לא מהדורת ליברמן עמ' 49 כתוב כך:                               

היכהו באחר ידו בנייר, בפינקס, בעורות שאין עבודין, בטמוס של שטרות שבידו - נותן ארבע מאות זוז, ולא מפני שמכה של צער, אלא מפני שמכה של בזיון, וכו'.                                                   

 

הלכה זאת נראית כלקוחה מחיי היום-יום, ומסתבר כי המכה בסיפור שלפנינו הוא הסופר הידוע גם כמורה לילדים מחד גיסא, וכמענישם ומלקם כחלק מתפקידו מאידך גיסא. במקרה זה מלמד הסופר את הילדים בביתו (ולא בבית ספר), ובשעה  שהם מכעיסים אותו  היה הוא נוהג להכות אותם במה שהזדמן לו תחת ידו: בנייר (פאפירוס), בפינקס, בעורות או בטומוס (תכריך של שטרות דבוקים אחד לשני). 8

לדעת החכמים הגזים הפעם המורה, שכן היה עליו להכות את הילד בעור מעובד, כגון בחגורה,  והכאה  מסוג  שונה נחשבה לביזוי התלמיד,  התנהגות מגונה בכל מערכת הוראה שהיא.        

                                                             

 

  3   הסופר המורה מלקה      


בתוספתא סוכה ב,ו, מהדורת ליברמן עמ' 263 מסופר:            

 

משל לסופר שנכנס לבית הספר, ואמ': הביאו לי רצועה! מי דואג - מי שהוא למוד להיות לוקה.                                                       

 

לאמור, הסופר מלמד, ובהיכנסו לבית הספר היה מצטייד ברצועה על מנת להלקות את  התלמידים שאינם מקשיבים (או מצליחים בלימודיהם), או בגין התנהגותם שנתגלתה לו זה עתה (באיחור). 9                                                    

 

  4   הסופר המורה הורג 


בספרי זוטא על במדבר לה,כא, מהדורת ח"ש הורוביץ (ירושלים תשכ"ו), עמ' 333        

כתוב:                                                                          

 

לפה שנ' "מות יומת המכה", יכול כל המכים מתים? קטן שהיכה,  ושוטה שהיכה, והמלמד סופרים, והמלמד תינוקות, והמכה מכת מרדות,  והמכה מאהבה? א' "כי יזיד" (שמות כא,יד) - פרט לשוגג, פרט לקטן, וכו'.              

 

הווי אומר, הסופר 'המלמד סופרים' או 'המלמד תינוקות' שהיכה  בחמתו את תלמידיו עד שלעתים (רחוקות, כנראה), אף המית אחד מהם. כיוצא בהם הוא האב שהיכה 'מאהבה' - כל אלו אינם נהרגים על שהיכו. כזהירות מונעת בא רב ולימד את רב שמואל בר שילת,  שהיה מלמד ילדים, שבהכותו ילד יכה ברצועת הנעל, כך שהמכה תהיה קלה. 10       

                                                              

 

  5   האב הורג בשגגה


במכות ב,ג שנו חכמים:                                                              

 

האב גולה על ידי הבן, והבן גולה על ידי האב. 

 

לאמור, אם היכה אב את בנו והרגו שלא בכוונה - הרי זה גולה. מן הסתם נועדה הלכה זו לבטל דעתו של מי שחשב כי פטור האב מגלות בין מפני שאין מי שינקום את נקמת הילד, ובין מפני טיעונו של האב שהיכה את בנו 'מאהבה', ואך בתאונה מת הבן, וכשם שפטור הוא מתשלום נזיקין, כן פטור הוא מעונש גלות.                  

 

 6   האב ההורג - טרגדיה משפחתית


בחולין צד ע"א מובא סיפור זה: 

 

ומעשה באחד שזמן ג' אורחין בשני בצורת, ולא היה לו להניח  לפניהם אלא כשלוש בצים. בא בנו של בעל הבית, נטל אחד מהן חלקו ונתנו לו, וכן שני, וכן שלישי. בא אביו של תינוק מצאו שעוזק אחד בפיו ושתים בידו. חבטו בקרקע ומת. כיון שראתה אמו, עלתה לגג ונפלה ומתה. אף הוא עלה לגג ונפל ומת.            

 

הרי כאן נסיבות חיים קשות שארוע טרגי אחד גורר את הבא אחריו.  תחילה בצורת 'טבעית', היינו - רעב. אחר כך תאונה - הילד הוכה ומבלי משים האב  הרגו. ההמשך - התאבדות האם שאיבדה את טעם חייה, וסוף הסיפור בהתאבדות האב שלא יכול היה לשאת בקשיי החיים המוכבדים בגרימת מוות ואובדן כל משפחתו.11              

 

  7     האב אלים פתולוגי                                                             

כזכור, דוד המלך פקד את ישראל, וכעונש על כך (שהרי על פי התורה אין למנות את ישראל), באה מגיפה על ישראל. במדרש הובא משל בקשר למגיפה זו, מגיפה המענישה עם על חטא אשר לא חטא. על הכתוב (שמ"ב כד,טז) 'וישלח ידו המלאך (אל) ירושלם לשחתה', מעיר הדרשן:                                                

 

למה דוד דומה באותה שעה? לאחד שהיה מכה את בנו ולא היה יודע בשל מה הוא מכהו.12                                                                 

 

מסתבר כי הדרשן הכיר מקרה (והניח ששומעיו הכירו מקרים דומים),   בהם היכו הורים את ילדיהם ללא כל סיבה 'מוצדקת'. כלומר, מדובר באלימות בעלת מאפיינים פתולוגיים (אף כי ניתן להסביר זאת שהאב דאג לילד בחושבו שאם  אין הוא יודע מדוע יש להכות את הילד, הרי שהילד וודאי יודע במה פשע ומדוע עליו לקבל מכות). ברור כי בחברה הפותרת את בעיות החינוך שלה בדרכי אלימות נמצא מי שמאמץ  את האלימות כעקרון חינוכי בסיסי ובכך נותן דרור ליצריו האפלים בגין שיטות החינוך הקיימות.                                                     

 

  8    המלך מלקה את בניו


במסכת שמחות ח,יא הובא משל חינוכי:                                               

 

רבי עקיבא אומר: ארבעה בנים למלך: אחד לוקה ושותק, ואחד לוקה ומבעט, ואחד לוקה ומתחנן, ואחד לוקה ואומר לאביו: הלקני.13

 

דומה כי ברור היה לדרשן ולשומעיו כי לא רק בני המון-העם היו מוכים על ידי הוריהם, אלא שאף בני האצולה והמלכים היו מוכים על ידי הוריהם, היינו שהמלך בעצמו היכה את בניו.                      

 

  9    המלך הורג את בנו


במדרש בראשית רבה כח,ו (מהדורת תיאדור-אלבק עמ' 265) מובא משל זה:                

 

[מאדם  עד בהמה וגו'] ר'  יודן אמר: למלך שמסר בנו לפידגוג והוציאו לתרבות רעה, כעס המלך על בנו והרגו. אמר המלך כלום  הוציא בני לתרבות רעה אלא זה, בני אבד וזה קיים, לפיכך "מאדם  ועד בהמה", וגו'.            

                             

 

כלומר, את מעשי האל בספר בראשית הסביר הדרשן לתלמידיו באמצעות משל הלקוח מחיי היום-יום, מלך הכועס על בנו והורגו (בעצמו, או באמצעות בית משפט). מן הסתם, לא היה קיום למשל אלמלא ידעו הבריות על מה דיבר הדרשן.                     

 

  10    המלכה מלקה את בנה


הדרשנים ביארו את הכתוב במשלי לא,א: 'דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו', ואמרו במדרש תנחומא פרשת שמות א:                  

 

...זו  בת שבע הצדקת שיסרה את שלמה בנה דכתיב (משלי  לא,א)   'דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו'; אמר רבי יוסי בר חנניה: מהו משא אשר יסרתו אמו?    מלמד שכפתו בת שבע על העמוד ומכה אותו בשבט ומיסרתו, ומה היתה אומרת לו... 14                                    

 

לאמור, לא רק המלך האב היה מכה את בניו, אלא שאף המלכה נהגה להלקות את בנה, ותיאורו של הדרשן ממחיש זאת באופן ציורי. לאמור, לא רק בני המון העם היו מוכים על ידי הוריהם, אלא שאף בני המלכות היו מוכים, ולעתים אף היו מומתים על ידי הוריהם, המלך או המלכה.                                           

 

ג. הניתוח החברתי                                                              

 

בתפישה העתיקה נחשב העונש הגופני לעבריינים כנורמה מקובלת,   החל ממוות, עבור לקטיעת אברים, וכלה במלקות. הכאב הגופני נועד להבהיר באופן חד-משמעי לעבריין, כמו גם לעבריינים בפוטנציה, כי אל להם לעשות מעשים אלו. ההשקפה הנגזרת מתפישה זו היא שרשאי אדם להכות את בנו (ואת בני ביתו), על מנת לחנכם, שהרי בתפישה הפאטריארכאלית נחשב הגבר לא רק ל'אבי המשפחה' כי אם גם ל'אדון המשפחה'. שילוב מבנה חברתי זה יחד עם ההשקפות המלוות אותו הביאו לכך שהכאת ילדים על מנת לחנכם נחשבה כנורמה חברתית מקובלת.                       

 

ואכן, המקורות עצמם מלמדים כי הכאת ילדים, כחלק ממסגרת המשפחה, נעשתה בכל שכבות החברה, החל מהמלך והמלכה שהיכו את ילדיהם הסוררים, וכלה בהמון העם הרעבים לפת-לחם. לא זו בלבד שנענש הילד בחומרה במסגרת המשפחתית, אלא שאף בצאתו לבית ספר עשוי היה להיות מולקה, שכן, כך מסתבר, בתת האב את הילד למורה על מנת ללמדו ולחנכו, הוא העניק לו - מבלי לבטא זאת בפה - את הסמכות לענוש את הילד במקומו.                 

 

תופעות חברתיות-מנטליות אלו ניתנות להבנה מעמיקה יותר אם הן תושוונה למצב המקובל כיום בחברה המערבית. בחברה המודרנית נאסר עונש גופני כחלק ממסגרת החוק, ובכך נעלם הרקע ה'מצדיק' את ההכאה הביתית. בהמשך לכך נאסר על המורים להכות את התלמידים הבלתי ממושמעים, ולעתים חושבים נציגי החוק כי אף להורים אין להכות את ילדיהם (אף כי אין החוק קובע זאת). כלומר, התפישה מודרנית בנושא זה הינה או שאסור להכות את הילד בכל תנאי שהוא, או שמותר להכות אותו אך  רק  לאחר סיוג של מידה ואופן.  הגדרה לכך ניתן לראות בהלכה שבתוספתא:        

'האב המכה את בנו... חבלו יותר מן הראוי להן - הרי אלו חייבין'. לאמור, מותר לאבא, או למורה, להכות את בנו אך לא 'יותר מן הראוי להן'.                   

 

המחקר המודרני מנתק לעתים את האלימות הפיסית כנגד הילד מהעבירות האחרות כנגדו, ואולם, למעשה, יש לבחון את כל מרכיבי הפגיעה בילד, כגון התעללות מינית, ניצולו (הוצאת הילד לעבודה בטרם בשל כוחו), ועוד. תופעות אלו היו מוכרות אף הן, החל ממכירת ילד לעבדות, או ילדה לזנות, וכלה בהוצאתו לעבודה        

בגיל צעיר. 15 עם זאת, כדאי להעיר כי בספרות העברית העתיקה לא נשתמרו ספורי מעשיות ובהם אלימות כנגד ילדים, 16 בניגוד למעשיות עממיות המוכרות מארופה בתקופה מאוחרת יותר, 17 ואפשר שיש לראות בחסרונם של ספורי אלימות כנגד ילדים סימן לחסרון האלימות ביחסם של המבוגרים אל הילדים בעולם היהודי.            

 

סיכום             

 

הכאת הילד כחלק מחינוכו נחשבה בעת העתיקה לנוהג רצוי ורגיל,  נוהג רווח בעולם העתיק, ולאו דווקא בעם ישראל. במסגרת זו היו הילד והילדה חשופים להתנהגות אלימה של הוריהם, אלימות שנבעה הן מסיבות חינוכיות 'מוצדקות', והן מסיבות פתולוגיות. אלימות זו יש לבחון על רקע נתון של חברה החיה בתנאים אלימים, כאשר האלימות היתה חלק בלתי נפרד מהחיים.                         

 

אם המקורות העתיקים אינם מספיקים על מנת ללמד כי ביחס לילדים  הותרה הרצועה, הרי שמקורות מאוחרים יותר, מימי הביניים, מלמדים אף הם על התופעה.{18} המקורות כולם מחזקים את המסקנה כי הילד היהודי, כמו ילד  אחר, הוכה  על ידי הוריו, אף כי בעובדה זו כשלעצמה אין ללמוד על ה'ילדות' בכללותה, תופעה אותה יש לראות במסגרת כוללת של מאפיינים ומשתנים נוספים.          

 

 


 

 

                  הערות                                    

*  תקציר אנגלי של מאמר זה נקרא בקונגרס הבינלאומי ה18- של ההיסטוריונים, מונטריאול, אוגוסט 1995.                                                     

 1  על הילדות בעת העתיקה, ראה: 

                                              

Karras M. and J. Wiesehvfer, Kindheit und Jugend in der Antike, Eine Bibliographie, Bonn: Habelt, 1981; Valerie French, 'Children in Antiquity', Haws, Joseph M. and N. Ray Hiner (eds.), Children in Historical and Comparative Perspective: An International Handbook and  Research Guide, New York: Greenwood, 1991, pp. 13-29.

 

2  על אלימות כלפי ילדים כיום, וראשית חקר הנושא, ראה:

L. deMause, 'The Evolution of Childhood', Lloyd deMause (ed), The History of Childhood, The Psychohistory Press, New York 1974, pp. 1-73.

Samuel X. Radbill, 'Children in a World of Violence: A History of Child Abuse', Ray E. Helfer and Ruth S. Kempe (eds.), The Battered  Child, The University of Chicago Press, Chicago and London 1987, pp. 3-22; M .Frishtik, 'Physical  Violence by  Parents  Against their Children in Jewish History and Jewish Law', The Jewish Law Annual, (1992), pp. 79-97
 


3  ראה: מ' בר-אילן, 'ה"ילדות" ומעמדה בחברה המקראית והתלמודית', בית
מקרא, מקמ (תשנ"ה), עמ' 19 - 32.

 
4  על אלימות כלפי ילדים בעת העתיקה, ראה:

I. Lebendiger,'The Minor in  Jewish Law', JQR, ns 7 (1916-17), pp. 89-111.  
 


5  על בן סורר ומורה, ראה: י' פליישמן, מחקרים במעמדו המשפטי של הילד במקרא ובמזרח הקדום, עבודה לשם קבלת התואר דוקטור, אוניברסיטת  בר-אילן, רמת-גן תשמ"ט;

Elizabeth  Bellefontaine, 'Deuteronomy 21:18-21: Reviewing the Case of the Rebellious Son', Journal for the Study of the Old Testament, 13 (1979), pp. 13-31; Don C. Benjamin, Deuteronomy and City Life, Lanham - New York - London: University Press Of America, 1983, pp. 211-221.
 


6  רעיון דומה מופיע בספר אחיקר: 'אל תהחשך ברך מן חטר הן לו לא  תכהל
תהנצלנה[י' ('אל תחשוך [את] בנך מהמקל; אם לא- לא תוכל להצילו'). ראה: ב' פורטן ועדה ירדני, אוסף תעודות ארמיות ממצרים העתיקה, ג, ירושלים תשמ"ו, עמ' 48. 

7  ראה:

John J. Pilch, '"Beat His Ribs While He is Young" (Sir 30:12): A Window on the Mediterranean  World's, Biblical Theology Bulletin, 23 (1993),pp. 101-113; A. Lemaire, 'The Sage in School and Temple', John G. Gammie and Leo G. Perdue (eds.), The Sage in Israel and The Ancient Near  East, Winona Lake: Eisenbrauns 1990, pp. 165-181 (esp. 175). 

 

8  על הטומוס, ראה: ש' ליברמן, יוונית ויוונות בארץ ישראל, ירושלים תשכ"ג, עמ' 303 הע' 30.                                         

9  עיין:  מ' אברבך, החינוך היהודי בתקופת המשנה והתלמוד,  ירושלים תשמ"ג, עמ' 236 ואילך (ושם מובאים מקורות מדרשיים רבים אשר לא נדונו כאן). תן דעתך כי אברבך לא ניתח ומיין את המקרים השונים לסוגיהם, בחלק מהמקרים הנדונים כאן הוא כלל לא עסק, נקודת הראות היחידה שלו היא חינוך, והעיקר, הוא כלל לא התייחס לכל הקשור להיסטוריה חברתית (משווה). 

 

 

10  בבא בתרא כא ע"א.                       

11  השווה עוד לתנחומא וירא כג: 'אמר לו (יצחק לאברהם אביו):  אבא, לא תודיע את אמי כשהיא עומדת על הבור או כשהיא עומדת על הגג שמא תפיל את עצמה ותמות'. את ההתאבדות ניתן להסביר בכמה אופנים. ראה:                              

E.  Durkheim, Suicide: A Study in Sociology, trans. J.  A. Spaulding & Simpson, Glencoe, Ill.: The Free Press, 1951.

 

12  מדרש שמואל, מהד' ש' בובר, קראקא תרנ"ג, עמ' 138; ילקוט שמעוני על שמואל ב', רמז קסה, עמ' 744. דיון במקבילות למדרש זה, ראה: מ' בר, 'עדות אחת לשאלת אי-חידוש עבודת הקרבנות בימיו של בר-כוכבא?', ש' כהן, צ' קפלן, י' הכהן-אבידור, ש' מרקוביץ (עורכים), נזיר אחיו: דברי תורה, הגות, מחקר והערכה, זכרון לנזיר אלוהים מרן הרב דוד הכהן [הרב הנזיר] זצ"ל, ירושלים תשל"ח, ג, עמ' קצו-רו (במיוחד עמ' קצח הע' 4).

 

13  מסכת שמחות מהדורת מ' היגער, ניו יורק תרצ"א, עמ' 156. 

 

14  מקבילות: סנהדרין ע ע"ב; במדבר רבה, י; מדרש משלי מהדורת ש' בובר, לא.         

                                                                       

15  ראה:        

Keith R. Bradley, Discovering the Roman Family: Studies in Roman Social History, New York - Oxford: Oxford University Press, 1991.

 

16  הסיפור היחידי היוצא מכלל זה מובא במל"ב ב,כג-כה, סיפור לפיו ילדים שהתקלסו בנביא זקן וקרח נענשו בטריפה על ידי דובים, סיפור שקצת מחוקרי המקרא המודרניים רואים כ'ספורי סבתא'.                                           

 

17  ראה: ד' שטרן, אלימות בעולם קסום, רמת-גן תשמ"ו. כותרת  המשנה של הספר היא: מחקר באופייה האלים של המעשייה הנשית  לילדים. כותרת זו מניחה כי המעשיות הנדונות בספר סופרו על ידי נשים דווקא, לילדים דווקא, הנחה חסרת- ביסוס. סיפורים על אלימות (אף זו המכוונת כנגד ילדים), 'מתאימה' גם לגברים

מבוגרים, הן כמספרים והן כשומעים. ראה למשל: נ' פוסטמן, אבדן הילדות,2 תל-אביב תשמ"ז, עמ' 46; ז' שביט, 'מושג הילדות ומעשיות ילדים', מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, ד (תשמ"ג), עמ' 124-93.                                  

 

18  על הענשת ילדים בתקופה מאוחרת יותר, ראה: י' אורון, 'עונש גופני בחינוך הילדים', אור המזרח, כד (תשל"ה), 123-116.                                        

 


תקציר
ילדים מוכים בעת העתיקה
מאיר בר-אילן

 

בעולם המערבי המודרני מוצגת, לעתים, המשפחה היהודית כמופת אידיאלי, במיוחד בהקשר של מיעוט גירושין. אלימות במשפחה נחשבת כטרה  אינקוגניטו מפני שלמעשה, נתפשת תופעה אסורה זו כבלתי קיימת.                                      

 

מגמת  המאמר היא להראות דוגמאות שונות להכאת ילדים והריגתם במקורות היהודיים, החל במקרא וכלה בספרות התלמודית והמדרשית, לערך עד המאה הששית        

לספירה.                                                                        

דוגמאות אלו ממחישות היטב את אופייה האלים של הילדות בעת העתיקה, וכי בעם היהודי, כבעמים אחרים נהגו להכות ילדים, או אף להמיתם, כשרשויות החברה לא רק שלא התנגדו, אלא שלפעמים אף עודדו תופעה זו. תופעה זו התקיימה בכל רבדי החברה, החל מבנו של המלך וכלה באחרון העניים. 

 

 

 

 

To get this file in English click here.

.

הכתובת האלקטרונית של מסמך זה היא:
https://faculty.biu.ac.il/~barilm/benali.html

 

last updated: February 11, 2002