תוחלת-חיים ודמוגרפיה יהודית עתיקה

קתדרה, 156 (תשע"ה), עמ' 38-7  מאיר בר-אילן

 

מטרת הדיון היא לסקור תחילה את המחקר בהיסטוריוגרפיה יהודית, מתוך התבוננות בהיסטוריה-חברתית מחד גיסא, ויעדי המחקר מאידך גיסא. לאחר מכן ייסקרו שאלות יסוד בדמוגרפיה עתיקה, כמו גם הגורמים אשר השפיעו על שיעור הגידול של האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל בימי בית שני. בהמשך תידון תוחלת החיים באימפריה הרומית בכלל, תוך ניסיון לעמוד על מאפייני החברה כפי שמתברר מתוך טבלאות סטטיסטיות שונות. למרות שהמספרים היבשים משקפים חברה ברגע נתון, יוסבר האופי הדינמי של הנתונים, וכיצד שינויים מזעריים בחברה הביאו לשינויים משמעתיים במרוצת כמה דורות.

א. התפתחות בהיסטוריוגרפיה היהודית

ההיסטוריוגרפיה היהודית עשתה כברת דרך ארוכה במאתיים השנה האחרונות: היא עברה מהתבוננות מסורתית נעדרת-מחקר לגישה ביקורתית ואקדמית, מהיסטוריה של אירועים לאומיים ושל אישים, במיוחד חכמי-תורה, להיסטוריה פוליטית, ובמידה לא-מעטה שיקף מעבר זה את כניסת היהודים לעולם המודרני. בהמשך, כתוצאה משינויים בתפישת הדיסציפלינה ההיסטוריוגרפית, החל מעבר, גם אם איטי, מהיסטוריה פוליטית להיסטוריה חברתית, ונדמה שמזה כחמישים שנה אי אפשר לדבר על היסטוריה יהודית ללא היבט חברתי. נטייה זו לכיוון ההיסטוריה החברתית, מובלת על ידי ההיסטוריוגרפיה הצרפתית, חוקרי ה-Annales, והם שהראו את הכיוון המחקרי להיסטוריונים המודרניים,1 כך שאין כיום אפשרות לדון בהיסטוריוגרפיה מודרנית מבלי לבחון את השפעתם של חוקרי ה'אנאל', קרי: חוקרי ימי-הביניים, על התחום ההיסטוריוגרפי בכללותו. אכן, לגישה חברתית זו נמצאו תקדימים כבר לפני יותר ממאה שנה,

ועמיתי-מחקר שונים עסקו בילדוּת ואף בדמוגרפיה עתיקה,2 אך ברור שחוקרי תולדותיה של אירופה בימי הביניים הם שהציבו את 'רף-המחקר' והראו לאחרים מה צריך לעשות וכיצד.

ההיסטוריונים של עם-ישראל לא פעלו בחלל ריק (ולעתים חקרו אף אותו איזור-גיאוגראפי הנחקר על ידי עמיתיהם), והם הושפעו, גם אם בדרך של השראה, מעבודות של אחרים. אמנם, יש המכירים בחשיבות ההיסטוריה החברתית, אך רק כ'תחום-עזר' למיצוי הבנת העבר, ולא כהיסטוריה אלטרנטיבית. על כל פנים, מבלי להגדיר את מרכזיות ההיסטוריה החברתית בהיסטוריוגרפיה המודרנית, ניתן לומר שבהיסטוריוגרפיה העולמית בכלל, ובזו היהודית בפרט, הולכת ההיסטוריה החברתית ותופשת מקום, ובכלל זה תוך פיתוח ענפי-משנה של ההיסטוריוגרפיה, מהיסטוריה מגדרית עבור להיסטוריה של הילדות ושולי החברה, וכלה בדמוגרפיה היסטורית.

לפני כמאה ותשעים שנה חשבו רבים שאין תוחלת להיסטוריוגרפיה יהודית, היינו שאין להיסטוריון יכולת לכתוב על תולדות היהודים בשל היעדר נתונים, ובאו היסטוריונים והראו שאין הדבר כן, והם כתבו לא רק את ההיסטוריה של עם ישראל, אלא אף הראו כיצד יש להמציא נתונים לתועלת המחקר והחוקרים. בשלב מאוחר יותר חשבו היסטוריונים רבים שאין מספיק נתונים לכתיבת היסטוריה חברתית של יהודי ארץ-ישראל בעת העתיקה, ובמיוחד לאחר שהכירו את שפע הנתונים שהוצגו בידי עמיתיהם, ההיסטוריונים האירופאים. למרות זאת, ההיסטוריה החברתית של יהודי ארץ-ישראל – היסטוריה של 'לא-אירוע' – הולכת ונכתבת תוך אימוץ שיטות מחקר שונות, מציאת נתונים והמצאת נתונים ממקורות מגוונים, תוך יצירת הבנה חדשה ביחס לאירועי העבר. חוקרים אלו, מהם בתוכנו ממש, יודעים שלא על כתיבת שיעורי-בית לגרץ תבוא תפארתו של ההיסטוריון, כי אם על ידי הצגת נתונים חדשים-ישנים וניתוחם המחודש באמצעות שיטות-מחקר שלא היו ידועות עד כה. גישה חדשנית אל העבר תאפשר יצירת תחומי-מחקר חדשים, ועדת הספקנים לדורותיה, זו שסברה כי אין די מקורות בידי ההיסטוריון, תגלה כי ניתן בהחלט לבנות תשתית מחקרית של הדמוגרפיה של היהודים בעת העתיקה.

אמנם, הגישה הרווחת במחקר היא, עדיין, היסטוריוגרפיה פוליטית, כפי שניתן לעמוד על כך מקריאתו של היסטוריון דגול, שנעשתה לפני כמה שנים, ביחס לנחיצותה של מהדורה חדשה של כתבי יוספוס.3 עם זאת, לא באתי לומר כי אין צורך במהדורה חדשה של טקסט בסיסי של התקופה – לא רק של יוספוס, כי אם גם של כלל היצירה התלמודית – אלא להבחין בין פנטזיה מחקרית לבין יעד מחקרי. פנטזיה מחקרית מבכה את החיסרון, פרי של תסכול, ודומה למאווי אדם השואף ליכולת גופנית טובה מאשר יש לו, יכולת אינטלקטואלית שאין לו, וכיוצא בכך. אלו מאוויים שאין סיכוי שיתמלאו, אך אין בהם רע במאוויי-לב. לעומת זאת, יעד מחקרי מצביע על הישג אליו ניתן להגיע, וצריך להגיע אליו, כדי לקדם את המחקר. לאמור, אין טעם לשאוף למהדורה משוכללת יותר של יוספוס (בהתאם לשאיפות מחקריות בנות המאה ה-19), אלא לתובנות חדשות בהבנת ההיסטוריה היהודית, ודמוגרפיה בכלל זה.

חלקה של הדמוגרפיה בהיסטוריוגרפיה היהודית מצטמצם בעיקר לעידן המודרני, ומסיבות מובנות.4 יחד עם זאת, אי אפשר לומר כי עד כה לא עסקו בחקר הדמוגרפיה היהודית העתיקה, שהרי לא-מעט חוקרים נתנו דעתם לגודלה של האוכלוסייה בארץ-ישראל בשלהי ימי בית שני, ולא מאתמול.5 דא עקא, הקשיים בתחום זה הם ברורים לגמרי: מדובר ביותר מדי אי-וודאויות, מעין פתרון משוואה ובה הרבה נעלמים מבלי יכולת להציב נתון, ולו אחד, באופן וודאי. כתוצאה מכך כל חוקר הגיע להערכה מספרית שונה, כאילו שקיים מספר סודי אותו על ההיסטוריון לגלות. למעשה, הבוחן את השאלה הדמוגרפית מבחינה מתודולוגית יגלה כי גודלה של האוכלוסייה שנוי במחלוקת לא רק ביחס לעבר כי אם גם ביחס להווה (ואין צריך לומר כי גם ביחס לעתיד). מבלי להיכנס לשאלה הפוליטית, די לבחון את שאלת מספרם של ערביי ארץ-ישראל, וליתר דיוק: כיצד מחושב מספרם על ידי הלשכה הממשלתי לסטטיסטיקה מצד אחד, ועל ידי אחרים מצד שני, כדי להבין שלא רק אופן הערכת האוכלוסייה בעבר הוא בעייתי, אלא שאף המודל החברתי העכשווי אינו חף מהטיות, ולא משנה מאיזה סוג.

בין כה וכה, עם כל הכבוד לשאלת גודלה של אוכלוסייה בתקופה נתונה, חובה להדגיש כי אין זו השאלה היחידה בה אמור ההיסטוריון-דמוגרף להתעניין. להלן יודגם מעט מתחומי המחקר המתבקשים מההיסטוריון הבוחן את השאלה הדמוגרפית של יהודי ארץ-ישראל בעת העתיקה.

ב. האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל בעת העתיקה: יעדי המחקר

כבר לפני למעלה ממאה שנה החל בלוך במחקר על גודלה של האוכלוסייה באימפריה הרומית, אך מחקרו לא הותיר הרבה רושם בזמנו, ובמידה מסוימת של אמת ניתן לומר כי הוא ושיטתו נדחו,6 כך שחלפו עשרות שנים עד אשר קמו חוקרים להמשיך במפעלו החלוצי. בשנים האחרונות ניכרת התעוררות גדולה במחקר הדמוגרפי של האימפריה הרומית, בין אם מנקודת-ראות חברתית גרידא, ובין אם מנקודת-ראות כלכלית. ראש המדברים במקצוע זה, וולטר שיידל, שכבר הראה כוחו במחקר דמוגרפי המתמקד במצרים הרומית, וכתב לא-מעט מאמרים העוסקים כולם בדמוגרפיה של האימפריה הרומית. בנוסף על כך כתב שיידל מאמר המסכם את כל שנכתב עד כה בסוגיה זו,7 ואין ספק שמעתה ואילך כל היבט דמוגרפי המתייחס לאימפריה הרומית לא יידון מבלי להיזקק למחקרו של שיידל. ראוי לציין כי שיידל כורך את ההיבט הדמוגרפי עם ההיבט הכלכלי, מעין: גידול במוצרים כלכליים כרוך בגידול ב'ייצור האנושי', באוכלוסייה, וחילוף הדברים: שקיעה באוכלוסייה משקפת את השקיעה בכלכלה.8 יחד עם זאת, שיידל כמעט ולא עסק בארץ-ישראל, והבוחן את דבריו בעיון עשוי למצוא את הסיבות לכך, שהן, ככל הנראה, המכשול שגרם למיעוט העיסוק בדמוגרפיה של העם היהודי בארצו בעת העתיקה:

  1. היעדר נתונים היסטוריים של מפקדים, כגון ברומא האימפריאלית.
  2. היעדר נתוני מפקדים מן הממצא הארכיאולוגי, כגון במצרים הרומית.
  3. היעדר נתונים ארכיאולוגיים שמקורם בבתי קברות.
  4. ארץ-ישראל היא חבל-ארץ קטן מכדי שגודל האוכלוסייה ניתן יהיה להערכה כלשהי.

לא כאן המקום לדון במגבלות של המקורות יהודיים להכרת התקופה, אך חובה להעיר כי אף המקורות הארכיאולוגיים מוגבלים מאד ביחס לסוגיה הדמוגרפית. כידוע, מחקרים דמוגרפיים נעזרים, ברובם הגדול, בנתונים העולים מבתי קברות, ובאימפריה הרומית נבחנו עשרות אלפי קברים, במשך למעלה מ-200 שנה, כך שקיימים נתונים גולמיים שניתן לעבד אותם. לעומת זאת, מסיבות שונות, ובהתאם לחוק במדינת ישראל, לא נחקר אף בית קברות בשלמותו, והנתונים העומדים בפני החוקר הם בעלי אופי מקרי מצד אחד, וחלקיים ומועטים מצד שני, וכתוצאה מכך לא ניתן לשקלל על פיהם את הממצאים הדמוגרפיים באופן כולל. לדוגמה, בקומראן התגלה בית קברות והחוקרים העריכו כי מצויים בו לערך 1200-1100 שרידי-גופות, אך רק 53 מהם נבדקו (ללא תלות בחוק הישראלי), ולא בצורה אחידה.9 בנוסף על כך, כתובות הקבר מארץ-ישראל אשר נבדקו אינן רבות: 1120 בסך הכל, והן 'מצטיינות' בהיעדר מידע – פחות מאחוז אחד מהן מתייחס לגיל – בשונה מהכתובות המגיעות מן העולם ההלניסטי-רומי.10 כלומר, היעדר ממצאים ארכיאולוגיים מארץ-ישראל – בניגוד גמור לידוע משטחה של האימפריה הרומית – מונע, לכאורה, כל דיון במצב הדמוגרפי ארץ-ישראל.

שיידל בוחן אוכלוסיות עתיקה ומכמת אותם במיליונים רבים תוך התייחסות לשטח האוכלוסייה. לדוגמה: באיטליה (סיציליה וקורסיקה): 9-8 מיליון (310,000 קמ"ר), בגאליה וגרמניה: 12-9 מיליון (680,000 קמ"ר), וכן הלאה. למעשה, האוכלוסייה הקטנה ביותר הנמדדת אצל שיידל היא בריטניה: 2-1.5 מיליון, בשטח בן 160,000 קמ"ר, שטח הגדול כמה מונים משטחה של ארץ-ישראל. כלומר, בשיטת המחקר המפורטת והמעמיקה של שיידל אין האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל העתיקה יכולה להיות מושא למחקר דמוגרפי, פשוט מפני שהיא נמצאת מתחת ל'יכולת ההפרדה' (הרזולוציה), של שיטת המחקר שלו. ואולם, יחד עם ההכרה במוגבלויות של הנחקר, חובה להודות כי לכל חוקר יש סדר-יום מחקרי משלו, וכל מחקר מסכם, ראוי וטוב ככל שיהיה, כמו מחקרו של שיידל, לא נועד להקיף את הכל, ובקעה רחבה מאד הניח לבאים אחריו.11 כך, למשל, מקדיש שיידל דיון ארוך לאמצעי מניעה בעת העתיקה, תחום אשר לא יידון כאן כלל.12 כיוצא בכך, שיידל אינו כורך את החקלאות עם השאלה הדמוגרפית, ולתוחלת החיים מקדיש הוא תשומת-לב מעטה בלבד. כללו של דבר, כל עיסוק עתידי בדמוגרפיה עתיקה יפיק תועלת מתובנותיו של שיידל כמו גם מהפניותיו המרובות לספרות המחקר, אך יחד עם זאת, אין פירושו של דבר שהכל כבר ידוע. אדרבא, עיון בדברי שיידל מבהיר את הצורך בהבנת המודל הדמוגרפי והשינויים שחלו בו במהלך ההיסטוריה, והדיון להלן יתקדם בדרך זו.

עם הגיענו לחלקת המחקר הקטנה הקרויה ארץ-ישראל בעת העתיקה יש להזכיר את מגן ברושי אשר עשה שרות גדול לחוקרי התקופה בעומדו על המשתנים השונים – מן ההיבט הארכיאולוגי-עירוני ומן ההיבט התזונאי – על פיהם ראוי לקבוע את גודלה של האוכלוסייה בארץ-ישראל.13 יחד עם זאת, יש להרהר בשיטות המחקר של ברושי, הן באשר למספרים הניתנים עצמם,14 והן ביחס למתודות העומדות מאחוריה.15 למען האמת חייבים להודות כי כל התוצאות אינן אלא 'השערות מלומדות', שכן הן תלויות בהשלמת פערי-ידע באמצעות הנחות שונות, ובוודאי כך המצב במשוואת מרובת-נעלמים כמו במקרה של האוכלוסייה העתיקה. על כל פנים, שיידל אינו מתייחס לברושי, ושיטות המחקר שלו שונות בתכלית, עובדה המלמדת כי עוד רבה הדרך בפני כל מי שיבוא לבחון את הדמוגרפיה בארץ-ישראל בעת העתיקה.

העוסק בתולדותיו של עם ישראל בארצו חייב להיות מודע להיקפה של האוכלוסייה הבלתי-יהודית מצד אחד, כמו גם לשאלת ההתגיירות והמרת-הדת מצד שני. ואולם, הדיון להלן יתמקד באוכלוסייה הארץ-ישראלית בכלל, ולא בבירור אמונתם הדתית, שכן הזיקה האתנית והאמונה הדתית אינן רלבנטיות לדיון דמוגרפי. אף שאלות נלוות אחרות לא יידונו, כגון כושר הייצור החקלאי של ארץ-ישראל, או כיצד יש להעריך את הצפיפות הממוצעת של אוכלוסייה עירונית בעת העתיקה על מנת לחשב בדרך זו את סך כל האוכלוסייה. ברור, אפוא, שכיווני המחקר בתחום הדמוגרפי הם רבים, בעוד שמטרת הדברים להלן היא להתמקד בהיבט אחד, ומאד מסוים: בתוחלת החיים בעת העתיקה, ולצורך כך יתברר – גם אם באופן חלקי בלבד – תהליך הגידול של האוכלוסייה בארץ ישראל בעת העתיקה, וזאת ללא ניסיון לבחון את הסך הכולל של האוכלוסייה.

קיימת הסכמה כללית במחקר כי במהלך ימי בית שני חל גידול ניכר באוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל.16 למען האמת ניתן ללומר כי כל החברות המסורתיות היו מצויות בתהליך של גידול, ברמה זו או אחרת, כלומר שבכל דרך בה נסתכל על החברה היהודית העתיקה תתקבל אותה תוצאה: החברה הלכה וגדלה (ומדובר בעובדה, או בהערכת-עובדות ולא ב'תיזה'). עם זאת, במקרה של האוכלוסייה היהודית נראה שהגידול היה מעל המקובל, דרך כלל. נראה כי הסכמת החוקרים כי האוכלוסייה גדלה נובעת הן מעיון בממצא הארכיאולוגי ומדבריו של יוספוס, והן מהפער הגדול שבין הערכת גודלה של האוכלוסייה בראשית התקופה לעומת סופה. לדוגמה, בעוד שעולי עזרא ונחמיה ישבו בשטח מצומצם יחסית וסבלו ממיעוט מתיישבים (נחמיה יא, א),17 הרי שסופה של התקופה מתאפיין בשפע של אנשים (ובכלל זה: גידול כלכלי), ובהגירה מחוץ לארץ-ישראל. דומה כי על כך אין חולק, ועיקר המחלוקת היא עד כמה גדלה האוכלוסייה, ומה היו הסיבות לכך. הדיון להלן ינסה לבחון את הסיבות לגידולה של האוכלוסייה בהיסטוריוגרפיה של 'הטווח הארוך', או 'התקופה הגדולה' (ושל ה'לא-אירוע'). יידונו השינויים הדמוגרפיים שאירעו באוכלוסייה הארץ-ישראלית (ולא דווקא היהודית), במהלך של מאות שנים, ומדוע גדלה האוכלוסייה מעל ומעבר ל'מצופה'.

יש לשים לב לעובדה כי רוב החישובים ביחס לגודלה של האוכלוסייה נערכו ביחס לסופה של התקופה, ולו מן הטעם הפשוט שניתן היה להצליב מידע מכתביו של יוספוס מצד אחד ומתוך ממצאים ארכיאולוגיים מצד שני. המרד הגדול ברומאים סימן את סופה של תקופת הגידול החברתי של יהודי ארץ-ישראל, שהרי עם חורבן ישובים בארץ, ומותם של רבים במלחמה, ברעב ובשבי, פחתה האוכלוסייה, כך שהמרד ניכר בממצא הספרותי והארכיאולוגי גם יחד. בהמשך לכך, חובה לשים לב לעובדה נוספת והיא שמעריכי גודלה של האוכלוסייה עסקו בשאלת גודלה של האוכלוסייה ברגע נתון אחד – קרוב לוודאי: בשעת השיא – ולא בחנו את תהליך הגידול בכללותו. ברור לכל כי יש הבדל בין שיעורו של מספר כלשהו (לעתים בעל אופי של קוריוז), קרוב ככל-שיהיה אל המספר 'האמיתי' (או: המבוקש), לבין בניית מערכת מִסְפָּרִים הַמְּסַפֶּרֶת על תהליך של גידול הדרגתי של האוכלוסייה. להצגת מספר אחד של האוכלוסייה – ללא תלות בשאלה כיצד הושג – יש אופי של ספקולציה, בעוד שחישוב שיטתי של נתונים, והצגת תהליך של גידול אוכלוסייה באמצעות הצגת רצף של מספרי-ביניים, מעין סדרה, יש אופי של גישה מדעית.18 כלומר, המטרה המחקרית אינה להגיע למספר-יעד כלשהו: כגון, גודלה של האוכלוסייה במועד נתון, כי אם לבחון את התהליך בו גדלה האוכלוסייה תוך לקיחה בחשבון של נתונים שונים, ובכך להבהיר כיצד ניתן להגיע אל המספר הסופי של האוכלוסייה. לדוגמה, בשעה שעוסקים בגודלה של האוכלוסייה בארץ-ישראל, אי אפשר להתעלם, ולו לרגע קט, מן העובדה כי ארץ-ישראל הלכה וגדלה במרוצת ימי בית שני. אין זה המקום לסקור את כיבושי החשמונאים ולא את התגיירותם של האדומים,19 ואף לא כיצד ארץ-ישראל הפכה להיות (כתובות יג,י): 'שלש ארצות לנשואין: יהודה ועבר הירדן והגליל'.20 כלומר, במקביל לתהליך הגידול הדמוגרפי חל גידול בשטחה של ארץ-ישראל היהודית, והמתבונן באוכלוסייה היהודית חייב לשאול את עצמו: ממתי הם יהודים? כיצד הגיעו למקומות בהם התיישבו, ועוד שאלות כהנה וכהנה, שחלקן טרם נישאל, וחלקן האחר נותר ללא מענה. כללו של דבר, השאלה הדמוגרפית היתה כרוכה בשאלה הגיאו-סוציולוגית, שכן שטחה של הארץ המכונה 'ארץ-ישראל היהודית' הלך וגדל בימי בית שני.21

בנוסף על כך, יש לשקול עוד שאלות רבות ומגוונות הכרוכות כולן בדיון הדמוגראפי. גודלה של אוכלוסייה כרוך, למשל, בשאלת תמותת ילדים, בתוחלת חיים, ואף בגיל הנישואין, שהרי ככל שגיל הנישואין יֵרד כך יגדל קצב הגידול של האוכלוסייה. מובן שדיון במשפחה חייב לכלול את מספר הילדים במשפחה, כמו גם את מספר הלידות הממוצע שכל אשה חוותה. שאלות אלו כרוכות בשאלת היחס המספרי בין המינים, כלומר, מספר הנשים באוכלוסייה בהשוואה למספר הגברים. נתון זה, כמו גם נתונים אחרים, נסתר מעין-כל, אך יש לו חשיבות רבה בהיותו מאפיין את חוזקה של החברה להתמודד עם פגעי הזמן. בנוסף לכך יש מקום לבחון כמה יהודים היגרו מן הארץ,22 כמה יהודים השתמדו, וכיוצא בכך. ולבסוף יש לבחון כמה אנשים מתו באסונות טבע כמו רעב ורעידות אדמה, וכמובן מה היה מספר האנשים שמתו במלחמות השונות במהלך ימי בית שני, הרג ואובדן שהגיע לשיא בתוצאות האיומות של המרד הגדול ברומאים.

לאור האמור כאן על מוגבלות השיטות למציאת המספר הסופי של האוכלוסייה, לא ייעשה כאן כל ניסיון למצוא את המספר הכולל של תושבי ארץ-ישראל כפי שניסו לעשות עד כה, והדיון יתמקד במציאת מאפייני החברה, או מוטב: תיאור מודל חברתי, המסביר את התנהגותה של האוכלוסייה בארץ-ישראל מראשית התקופה הפרסית ועד לתקופת התנאים. מודל מעין זה אמור לשקלל את השינויים הרבים שעברה האוכלוסייה במהלך תקופה ארוכה יחסית (במהלך מאות שנים), וכיצד עם הזמן חלו באוכלוסייה שינויים שונים (שרק אחד מהם מתייחס לגודלה). כשם שהמהפכה התעשייתית השפיעה עמוקות על החברה באירופה כך יש מקום לבחון כיצד שינויים תרבותיים שונים, בחברה קדם-תעשייתית, השפיעו על החברה היהודית בעת העתיקה. לדוגמה, בימי בית שני, בהשוואה לימי בית ראשון, העיבוד החקלאי עבר תהליך של אינטנסיפיקציה,23 והשאלה הנשאלת היא כיצד מהפכה בזעיר-אנפין של החקלאות השפיעה על החברה.

בחינה מדוקדקת של מודל חברתי מסוג זה עשויה להוביל, לדוגמה, לשאלה בעלת אופי מסכם כדלהלן: מה היה גודלה של אוכלוסייה אשר הוציאה מקרבה יחידה צבאית בת 10,000 חייל, למשל? ברור שהתשובה לשאלה זו אינה יכולה להיות בדרך של ניחוש אלא עליה לשקלל את כל הנתונים החברתיים ולהתייחס לשכבות גיל שונות, לגודל היחסי של כל מגדר, כמו גם לגודלה של האוכלוסייה, ולהיבטים נוספים.24 בדרך זו, למשל, ניתן יהיה להעריך את מידת התמיכה החברתית בדוד המלך אשר הכתוב המקראי מייחס לו מספר חיילים דמיוני,25 או את מספר חייליו של יהודה המקבי.26 כלומר, מדובר בשאלה חברתית אשר יכולה לספק מידע ביחס לשאלה של כוח פוליטי. ברור כי מעֵבר לשאלות הדמוגרפיות קיימת גם שאלה של נכונות להצטרף למלחמה, משקלם של הנכים באוכלוסייה, ועוד ועוד. ברור, אפוא, כי שאלה היחס בין האוכלוסייה לבין מספר יוצאי הצבא היא שאלה מורכבת אשר יש להתבונן בה מעבר לניסיון למצוא את 'מספר הקסם'.

ועדיין לא התבררו הרבה שאלות אחרות בעלות אופי דמוגרפי כגון שיעור ירידת יהודים מארץ-ישראל, שיעורם של היהודים באוכלוסייה הכללית27 (ובכלל זה: המרת דת של יהודים לנצרות),28 ושאלות נוספות המצויות 'בשולי' המחקר הדמוגרפי. שאלות אלו ואחרות מחכות מן הסתם לבירור, אך תחילה יש לשאול אותן, ולהציב בכך יעדי-מחקר חדשים. כללו של דבר, בדיון שלהלן אין ניסיון לפתור את 'השאלה הגדולה': כמה אנשים חיו בארץ-ישראל בעת העתיקה, ובמקום זאת מוצע עתה לבחון הרבה שאלות קטנות, כל אחת מהן מהווה אתגר בפני עצמו להיסטוריון, שאלות המרכיבות את הנושא הקרוי 'תוחלת חיים', ולהן השלכה ישירה על תהליכי הגידול של האוכלוסייה במקום ובזמן מוגדרים.

ג. תוחלת חיים

את מחקרו המסכם ביחס לשאלה הדמוגרפית באימפריה הרומית פתח שיידל בסקירת שאלת תוחלת החיים העתיקה. לדיונו הקצר הוא צירף טבלה המתארת את תוחלת החיים של החברה האנושית בשלוש תקופות שונות שלה: 1) בעת העתיקה (גרף אמצעי ראשי ושני גרפים המייצגים את הערכים הגבוהים והנמוכים בחברה זו), 2) באנגליה סמוך ל-1800, 3) בחברה מערבית מודרנית (איור 1). על מנת להבין את תוחלת החיים בעת העתיקה יש להיות מודעים תחילה להיבטים שונים של תוחלת החיים בעידן המודרני, כמו גם בתקופות היסטוריות שונות, והטבלה שמציג שיידל היא מאלפת מכמה בחינות.



איור 1 על פי שיידל

עיון באיור זה המתאר באופן גרפי את מצב התמותה של שלוש חברות במהלך ההיסטוריה (באמצעות חמישה גרפים), הוא מאלף. ראשית, ניכר כי עיקר השוני בתוחלת החיים של החברה האנושית אירע לאחר 1800 (עם ראשית השינויים החברתיים שחוללה המהפכה התעשייתית). הואיל והנתונים נלקחו ממחוז מסוים באנגליה (ארץ בה החלה המהפכה התעשייתית), לא נותר אלא להעריך כי במקומות אחרים באירופה, ואין צריך לומר שאר העולם, נכנסו השינויים החברתיים בתקופה מאוחרת בהרבה. מכל מקום, הטבלה מבהירה כי השינויים בתוחלת החיים ב-200 השנים האחרונות היו גדולים בהרבה מהשינויים שחלו בחברה האנושית במשך אלפי שנים שקדמו. הסיבות לכך הן ברורות, וניתן לסכמן במלים: שיפור באיכות החיים (או: ברמת-החיים). מכל מקום, אם תפורק איכות החיים למרכיבי המשנה שלה כי אז ניתן יהיה לומר שהשיפור בתוחלת החיים אירע כתוצאה מארבע סיבות: 1) שיפור במצב הרפואי, 2) שיפור בתזונה; 3) שיפור במצב ההיגייני, 4) שיפור ברמת ידיעת קרוא-וכתוב (הכרוך בעיור),29 שהוליכה למודעות רבה יותר של ההורים לסכנות האורבות לילדיהם. ואולם, כאשר בוחנים את החברה האנושית בתקופה שקדמה למאה ה-18 רואים כי החברה סבלה מתמותה רבה הניכרת ב'מדרון' לעבר המוות: בכל גיל נתון ארב המוות לבריות, הרבה יותר מאשר בעידן המודרני בו המוות משפיע בעיקר על בני הגילאים הגבוהים [ולפי התחזיות הדמוגרפיות העדכניות, גרף תוחלת החיים 'יתיישר' בעתיד אף יותר, קרי: התמותה, ברובה הגדול, תקרה בגילאי ה-90-70]. מכל מקום, השאלה הנשאלת עתה היא: מה גרם לחברה לשפר את תוחלת החיים שלה בכל תקופת-זמן נתונה, ובהתחשב בדרך התצוגה של הטבלה: מה גרם ל'דחיפת' הגרף כלפי מעלה (קרי: שיפור בתוחלת החיים)? ואולם, קודם שתיבחן שאלה זו יש מקום לבחון את הגרף המייצג את החברה העתיקה, וכזאת ייעשה לאורם של טבלאות מפורטות אשר לא הוצגו במאמרו של שיידל.

ובכן, הכל יודעים כי תוחלת החיים בעבר היתה נמוכה, אך משמעותה של תופעה זו ביחס לחיי היום-יום רחוקה מלהיות ברורה. כך, למשל, מידי פעם ניתן לקרוא כי בעת העתיקה אנשים מתו בגיל צעיר יחסית, דעה לה שותפים לא רק הדיוטות. ואולם, מדובר כאן בתמונה מעוותת, ואי הבנת המשמעות של הממצא הסטטיסטי (כאילו שכולם אמורים היו למות צעירים). דיון בתוחלת חיים של אישים המוזכרים בתנ"ך, מתוך הסתמכות על המספרים המקראיים,30 מגלה סוג מסוים של נאיביות מחקרית, זו המאמינה למספרים במקרא מבלי להיות מודעת להטיות השונות שהמספרים המקראיים סבלו מהן.31 כיוצא בכך, דיון בתמותת ילדים בין היהודים בעת העתיקה שאינו נסמך על מידע בעל אופי ארכיאולוגי-סטטיסטי,32 מדגים את קשיי המחקר כמו גם את חוסר יכולתו לגילוי האמת ההיסטורית בהיעדר התייחסות לממצא דומה שמקורו בחברות אחרות באותה תקופה.

לאור זאת, הדיון להלן בתוחלת החיים של היהודים בארץ-ישראל ינסה לבחון את החברה היהודית בארץ ישראל בהתאם למודלים חברתיים המבוססים על נתונים סטטיסטיים שמקורם באימפריה הרומית בכללותה, ולאו דווקא מארץ-ישראל. הנחת העבודה היא שהואיל ומדובר במכלול של נתונים המגיע ממקומות שונים באימפריה הרומית, אין סיבה להניח כאילו המצב בארץ-ישראל היה שונה. ואדרבא, הנתונים המגיעים ממקומות שונים באימפריה, ועל פי שיטות-מחקר שונות, מראים כי אין נתונים אלו אחידים בתכלית. לאמור, ניתן לדבר על מעין 'סטיית-תקן' בין נתונים שהוצאו מאזור אחד לבין נתונים שהוצאו מאזור אחר, ומסתבר על כן שאף בארץ-ישראל היה מצב דומה: קצת למעלה או קצת למטה בהשוואה לכלל האימפריה הרומית (כפי שניכר הדבר באופן בו מתאר שיידל את החברה העתיקה: גרף ראשי 'ממוצע' ועוד שני גרפים: אחד המבטא ערכים 'עליונים' והשני מבטא ערכים 'תחתונים').

נעיין, אפוא, בנתונים האימפריאליים, שמקורם בפרובינציות בצפון-אפריקה, אנגליה ויבשת אירופה, ולאחר מכן נבחן את האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל בהשוואה לנתונים הבאים מבחוץ. ככל הידוע, שני מחקרים עד כה הוקדשו לשאלת תוחלת החיים באימפריה הרומית, מחקר אחד מלפני 60 שנה, והשני מלפני 30 שנה, והצד השווה שבהם הוא שהם נכתבו על ידי מומחים הבקיאים בשיטות-מחקר שונות, ובנוסף על כך: שניהם אינם מתייחסים לשאלה היהודית או הארץ-ישראלית.33 מדובר במחקרים מפורטים ביותר המבוססים על מחקרים מוקדמים, כמו גם על מקורות מגוונים הן ביחס למקור הגיאוגרפי של הנתונים, והן ביחס לטיבם ואופיים של הממצאים עצמם. יצוין מייד כי אין תאימות באופיים של הנתונים העולים ממקום אחד לנתונים הבאים ממקום אחר, ועובדה זו, אף שיש בה מכשול מסוים, מאפשרת התבוננות על הבעיה מזוויות שונות, וכך יכול החוקר להיטיב את הבנתו בתחום מחקרו. כין כה וכה, אין כל אפשרות למנות את כל קשיי המחקר בסוגיה זו, ומוטב – במיוחד למי שאינו מביא נתונים משלו אלא רק רוצה להקיש מן התוצאות על חברה אחרת – לבחון את משמעותן של התוצאות.

אין ספק כי המעמד החברתי השפיע על תוחלת החיים, תופעה הקיימת גם היום, וברור שתוחלת החיים של עבד היתה נמוכה משל אדונו. כיוצא בכך, תוחלת החיים של גברים היתה גבוהה מזו של הנשים (ממוצע של חמש שנים ויותר). נתונים מסוגים שונים מלמדים על הטייה לטובת הגברים, כפי שקיימת תופעה זו אף בעידן הקדם-מודרני, גם אם חובה להודות שקשה לכמת תופעה זו. שיעור תמותת הנשים היה גבוה משל גברים בשל כמה סיבות, בשל חשיבותן הכלכלית הפחותה משל הגברים, כמו גם בשל סיבות גניקולוגיות (בשל היותן נשים, החל מסיבוכים בלידה בכלה בסוגי סרטן אופייניים לנשים). הנתונים העולים ממקומות שונים באימפריה הרומית מצביעים על יחס מספרי של 130-109 גברים לעומת 100 נשים (והפערים מצטמצמים מעל גיל 42),34 ולא מעט בתי קברות אף רומזים על יחס גבוה מכך.35 ועוד זאת ראוי לציין כי לדת הנוצרית אשר הלכה וכבשה את האימפריה הרומית, כמעט ולא היתה השפעה על התמותה (למרות התנגדות הנצרות להפקרת ילדים). כלומר, מדובר בתופעה שאופייה חברתי יותר מאשר דתי, בדומה למה שהוכח ביחס להודו 'המודרנית'. ולבסוף, ביחס לסיבות לתמותה, מסתבר כי את התמותה יש לייחס לשני גורמים עיקריים: מחלות מצד אחד ותת-תזונה מצד שני.

כאן עלינו לעצור ולשאול שאלה מתודולוגית: הואיל ומקור הנתונים הוא באפריקה ובאירופה, האם ניתן לייחס אותם גם לארץ-ישראל? על כך יש להשיב בשלושה היבטים. ראשית, הנתונים מכלל האימפריה הרומית משקפים נתונים של אלפי אנשים, היינו הרבה מעבר למדגם סטטיסטי, ומכאן שאין שום סיבה שלא להעביר את הנתונים מהצד הגלוי של האימפריה לצד הנסתר. שנית, על פי התפיסה הרואה את אחדותה של 'החברה ים-תיכונית' ניתן להקיש בין חברות שונות באגן הים התיכון לאור הקשרים התרבותיים ביניהן גם כאשר חברות אלו שונות מבחינה דתית ואתנית.36 שלישית, אין סיבה ליצור אבחנה בין יהודי ארץ-ישראל לבין האוכלוסייה הלא-יהודית שמחוץ לארץ-ישראל שכן אין סיבה להניח כאילו חיי היהודים היו שונים מחיי האוכלוסיות האחרות באימפריה. אמנם, יכול הטוען לטעון כי היהודים קיימו את מצוות התורה, ובדרך זו שיפרו את תוחלת החיים שלהם, וזאת על סמך ההנחה כי למצוות התורה יש ערך רפואי-היגייני, כגון הימנעות מבשר חזיר, נטילת ידיים וכיוצא בזאת, הנחה המחוזקת בהצהרת התורה כי יארכו ימיו של מקיים מצוות התורה.37 ואולם, גם אם יוכח כי אכן למצוות התורה, לפחות בחלקן, יש ערך רפואי והן מגדילות את תוחלת החיים, הרי שטרם הוכח כי היהודים בארץ-ישראל (כולם או חלקם), אכן קיימו את מצוות התורה. כלומר, אין כל סיבה להניח שתוחלת החיים של יהודי ארץ-ישראל נפלה או עלתה על תוחלת חיים המחושבת באוכלוסייה הבלתי יהודית בתקופת האימפריה הרומית, ולפיכך ניתן לסכם דיון זה בדברי הנביא (יחזקאל כה,ח): 'הנה ככל הגוים בית יהודה'.

יחד עם זאת, ניתן לחשוב כאילו יש לארץ-ישראל מאפיינים ייחודיים שאין בכל מקום, ולפיכך ייתכן שהאוכלוסייה של ארץ-ישראל היתה במצב גרוע יותר מאשר במקומות אחרים באימפריה. ואולם, עיון בגורמי התחלואה באימפריה הרומית מוליך למסקנה כי ההבדלים בין ארץ-ישראל לבין מקומות אחרים באימפריה לא היו משמעותיים בתחום זה. לדוגמה, בארץ-ישראל היתה, ככל הנראה מלריה,38 וזו השפיעה לרעה על תמותת התושבים בארץ-ישראל, בהשוואה לבריטניה, למשל. ואולם, בחינה מעמיקה יותר של גורמי התחלואה בכלל, ושל המלריה בפרט, תגלה שהתנאים האקלימיים המובילים למלריה בארץ-ישראל היו גם במצרים, ביוון, באיטליה, בספרד, ואפילו בדרום בריטניה.39 כלומר, המחפש הבדלים אזוריים בין האוכלוסיות השונות חייב להיות מודע לא רק להבדלים בין האזורים השונים באימפריה, אלא עליו להראות כי גורם מסוים השפיע לרעה באזור מסוים, ובו בלבד, ונראה שאין זה המקרה שלפנינו. ככל הידוע, במחקרים העוסקים בתוחלת החיים באימפריה הרומית לא הובחנו הבדלים אשר הדמוגרפים תלו באזור מסוים, למעט, אולי במצרים. כך, למשל, בחינת התחלואה במצרים לאורך הדורות מגלה כי התחלואה במצרים היתה משמעותית יותר מאשר בכל ארץ אחרת.40 בנוסף לכך, במצרים היו מחלות אשר ניתן היה למצוא רק במצרים, כגון בילהרציה, ולמרות נתונים אלו לא נמצא היסטוריון-דמוגרף הטוען שהמחלות במצרים גרמו לתוחלת-חיים נמוכה יותר במצרים בהשוואה למקומות אחרים. בנוסף על כך, יש מקום להניח כי כשם שבאזור מסוים של האימפריה היו תנאים לרעה מסוג מסוים, כך אף באזורים אחרים היו גורמים אחרים שהשפיעו על תמותת האוכלוסייה. למשל, אין מקום להשוות את הקור בבריטניה לקור שבארץ-ישראל, וממילא יש מקום להניח כי יותר אנשים קפאו למוות בקור הבריטי מאשר בקור הארץ-ישראלי. כללו של דבר, יש לראות את הנתונים המגיעים ממקומות שנים באימפריה הרומית כצֶבֶר-נתונים אחד המשקף תקופה יותר מאשר אזור, ואת ההבדלים השונים בנתונים המספריים יש לייחס לשיטות מחקר שונות הנובעות ממקורות שונים, כמו גם הנחות דמוגרפיות אחרות, וממילא יש להתעלם עתה מן ההבדלים האפשריים שהיו בין המקומות השונים (והם היו).

על פי האמור לעיל אין סיבה עקרונית שלא להקיש את האוכלוסייה של ארץ ישראל הרומית – יהודים ושאינם יהודים כאחת – אל האוכלוסייה הלא-יהודית בת אותה תקופה במקומות אחרים באימפריה, בפרט לאור העובדה כי ניכר שקיימים הבדלים בין החברות השונות ברחבי האימפריה (גם אם ניתן לתלות מעט מן ההבדלים בדרכי החישוב של הנתונים). הבדלים אלו ניכרים באיור 2, אשר הגרפים בו מייצגים שיטות מחקר שונות, ואף נתונים המגיעים מחברות שונות באימפריה הרומית. ואולם, דווקא עיון בגיוון שבין החברות, אשר פרטיו לא הובאו כאן, מראה כי טווח הגיוון נמוך למדיי, והואיל וממילא אין ההערכות נאמרות כאן בדרך-וודאי כי אם בדרך שמא, אין ההבדלים משמעותיים, כפי שניתן לעמוד על כך מהאיור הבא (איור 2):



איור 2 טבלה מתוך מאמרו של Frier

נתונים כלל-אימפריאליים אלו אמורים ללמד אותנו על מצבה של האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל הרומית, אלא שהצגת הנתונים בגרפים לא נותנת תמונה משמעותית מספיק, וראוי, על כן, לבחון את הטבלה הסטטיסטית המשקפת במספרים את תוחלת החיים של האוכלוסייה הכללית בעת העתיקה, כפי שעולה מן האיור הבא (איור 3):



איור 3 טבלה מתוך מאמרו של Burn

ובכן, הנתון הראשון המזדקר לעין הוא שתוחלת החיים המחושבת לתינוק שזה-עתה נולד היא רק 21.1 שנה, בעוד שתוחלת-חיים של תינוק שהגיע לשנתו הראשונה היא 31.7 שנה. למעשה, נתון זה נחשב כתוחלת-החיים של בני העולם העתיק, ומשמעות הדבר היא שהכותבים כך מתעלמים, למעשה, מן 'הפחת' האנושי, מאותם תינוקות שלא שרדו את שנתם הראשונה. בהקשר זה ראוי להזכיר כי לדעת יהודי בבל אין להתאבל על תינוק שלא מלא חודש ימים ללידתו,41 בעוד שהרומאים לא התאבלו על תינוק אשר לא מלאה לו שנה אחת,42 והיעדר אבלות זה ממחיש את עובדות החיים לא פחות מסטטיסטיקה.

הנתון השני העולה מתוך הטבלה הוא התמותה הגבוהה בחמש השנים הראשונות להולדת הילדים. לשון אחרת: לערך 51% מהנולדים לא הגיעו לשנתם החמישית.43 מדובר, אפוא, בתמותת-ילדים גבוהה ביותר המאפיינת חברות 'פרימיטיביות', ולצורך המחשה רק יצוין כי בעולם של היום, העשוי ממדינות מתקדמות יותר ומתקדמות פחות, תמותת הילדים הממוצעת (עד גיל 5), היא 7.37 לכל 1000 ילודים, ובמדינות מערביות שיעור התמותה נמוך בהרבה (למשל, בישראל: 5.7, בארה"ב: 7.8). עיון בנתונים הסטטיסטיים מגלה כי סיכויי התמותה של ילד שהגיע לגיל 5 קטנים באופן משמעותי לעומת אחיו הצעיר, וסיכויי התמותה שלו יישארו נמוכים יחסית אף אם הם יעלו בהתמדה לאחר מכן, ככל שיתבגר.44 בהמשך לכך, ילד בן 10 מייצג כ-46% מאלו שנולדו בשנתון בו הוא נולד, כי כל היתר כבר מתו, ותוחלת החיים הממוצעת הצפויה לו היא 34.5 שנה. בגיל 20 נותרו בחיים רק 40% מהנולדים, ובשל זיקתו הברורה של גיל זה לגיל הנישואין ברור כי מספר הלידות הצפויות בדור הבא תלוי בראש ובראשונה במספר השורדים, גברים ונשים, המגיעים לגיל הפריון.

תצוגת תוחלת החיים בגרף מלמדת אף היא על החברה העתיקה, ובמיוחד על פגיעותה. להבהרת עניין זה (שניתן לראות בו: משמעות תוחלת החיים הנמוכה על חיי היום-יום), יש לבחון את הזווית הנוצרת בין קו תוחלת-החיים לבין ציר ה-X, ציר הגיל. גרף זה הוא תלול למדי, והשוואתו לגרף של חברה מודרנית תסביר מייד את הבעיה שעמדה בפני החברה העתיקה: הגרף של חברה מודרנית הוא בעל זווית הרבה יותר נמוכה (ושואף להיות מקביל לציר הגיל). כלומר, חברה מודרנית משתדלת לצמצם את התמותה כך שתוחלת החיים תהיה גבוהה בכל גיל נתון, והרי זאת הסיבה לכך שתוחלת החיים כיום כה גבוהה בהשוואה לעבר (לערך 80 שנה ואף יותר). נתוני החברות השונות, המיוצגות בגרפים שונים, נאספו בדרכים שונות (בין אם על פי עשרות-אלפי מצבות-קבורה, ובין אם על פי ממצאי שלדים), ואת הפערים ביניהם יש להותיר לפרשנות בידי דמוגרפים מקצועיים. עם זאת, ראוי להעיר על השפעתה של תוחלת החיים הנמוכה על חיי היום-יום, והכוונה לחוסר היציבות של החברה ולפגיעותה, וזאת בשל העובדה כי בעלי-מקצוע, ולא משנה באיזה תחום, היו 'נעלמים' לפתע. כלומר, בעוד שחברה מודרנית משמרת את כוחה באמצעות תוחלת חיים המבטיחה צבירת ניסיון ארוך-שנים (מלווה בתיעוד כתוב), הרי שהחברה העתיקה סבלה מכך שהתחלופה האנושית היתה גבוהה בהרבה מהמקובל היום, ויכולתה של החברה לדאוג לצרכיה סבלה באופן תמידי מהיעדר כוח-אדם מיומן. בעולם המודרני מתייחסים לתופעה זו כאל תאונה, כאל מי שמת טרם זמנו, אך בעולם העתיק היתה זו תופעה רווחת והיא פגעה לא רק באמהות ובסתם אנשים כי אם גם באנשים בעלי מעמד חברתי גבוה (ובהם אלכסנדר הגדול שמת בהיותו בן 33).

ד. התנאים המיוחדים בארץ-ישראל בימי בית שני ו'תקופת התנאים' לעומת 'תקופת המקרא'

קיימת תופעה היסטורית אשר אין הטבלאות הדמוגרפיות מסוגלות להבהירה, והיא הדינמיות של הנתונים במהלך ההיסטוריה. כידוע, הנתונים הסטטיסטיים מבטאים מעין תמונת-מצב של חברה ברגע נתון, כלומר שהנתונים הם כמו תמונות המנציחות את מצב בקיפאונו, בעוד שלמעשה, חברה כלשהי חיתה באופן דינמי, ויש לבחון כיצד מספרים קפואים יכולים לייצג מצב דינמי של החברה. כלומר, בהנחה שהנתונים הסטטיסטיים דוברי-אמת, השאלה הנשאלת עתה היא כיצד השתנו נתונים אלו במהלך ההיסטורי של מאות שנים? האם מספרים אלו היו קבועים וקפואים ללא שינוי, או שניתן להצביע על מאפיינים חברתיים אשר השתנו בעת העתיקה. לדוגמה, אם מספרים שונים המבטאים ערכים סטטיסטיים שונים, כגון תמותת ילדים, השתנו במרוצת הזמן, הרי שלאורם של שינויים אלו יש לבחון מחדש את הנתונים הסטאטיים. למשל, הוסבר לעיל כי החברה היהודית הלכה וגדלה במהלך ימי בית שני, וראוי לבחון כיצד גידול זה נתן את אותותיו, למשל, בנתוני תוחלת החיים. יש צורך לברר האם האוכלוסייה גדלה בשיעורה 'הטבעי', כלומר כפי שקורה לכל חברה בריאה אשר בסך הכל מספר הנולדים בה גדול ממספר המתים, כפי שקרה וקורה לרוב החברות בעולם (והחברה היהודית בארץ-ישראל המקראית בכלל זה), שיעור-גידול המכונה 'גידול-טבעי'.45 אפשרות אחרת היא לבחון שמא האוכלוסייה גדלה מעבר לשיעורה 'הטבעי', ואם כן יש להבהיר כיצד קרה הדבר, מדוע, וכיצד השפיע גידול זה של האוכלוסייה על תוחלת החיים. בקיצור השאלה הנשאלת עתה היא האם ניתן להצביע על מגמות ושינוים בחברה היהודית בעת העתיקה, מבעד למסך של נתונים סטטיסטיים המייצגים מציאות קפואה.

והנה, לעיל, בדיון התיאורטי של הדמוגרפים על תלותה של אוכלוסייה בגורמים שונים, הוסבר כי המשפיעים הראשיים על תוחלת החיים הם מחלות, או המצב הרפואי של החברה, מצד אחד, והתזונה, או מוטב: התת-תזונה, מצד שני. על עמדה תיאורטית זו יש הוסיף את התנאים המיוחדים שהתקיימו בארץ-ישראל בימי בית שני, והכוונה היא לשינויים שונים שחוותה חברה זו, שינויים הניכרים בפער הדמוגרפי הגדול בין הנתונים העולים מראשית התקופה לסופה, מבלי יכולת לקבוע כיצד ומתי החלו. ייאמר מייד כי שינויים אלו לא חלו בשווה במקומות השונים, וקשה לדעת כיצד בדיוק אירעו. אף על פי כן אי אפשר להתעלם מאופיים המצטבר של השינויים, מה עוד שמדובר בהצטברות שאירעה במהלך מאות שנים. ניתן למנות ארבעה שינויים ששיפרו את איכות החיים, וממילא השפיעו על תוחלת החיים, קרי: גודלה של האוכלוסייה, במהלך ימי בית שני, ואלו הם:

1. שיפור מצב התזונה: הקשר הישיר בין תזונה משופרת לבין איכות-חיים ותוחלת חיים הוא מובן מאליו ואין צורך לפרטו. ואכן, היסטוריונים שבחנו את הדמוגרפיה האנושית, לאורך תקופות ארוכות, הצביעו על כך שבכל פעם שהמין האנושי עבר 'מהפיכה חקלאית' (מסוג כלשהו), הואץ קצב הגידול של האדם על פני כדור-הארץ, ובמלים אחרות: היה שיפור בתוחלת החיים.46 והנה, נראה ש'מהפיכה חקלאית', ולו בזעיר-אנפין, אירעה במהלך ימי בית שני. בתקופה זו, בהשוואה ל'תקופה המקראית', נכנסו לארץ-ישראל למעלה מ-150 גידולים חקלאיים שונים אשר מופיעים בספרות התנאים,47 בעוד שאין הם מוזכרים בספרות המקרא. מסתבר שגידולים אלו (או, לפחות, רובם הגדול), לא נודעו לחקלאים בימי בית ראשון,48 שהרי קשה להניח כי אך במקרה 'נעלמו' כל-כך הרבה צמחים מהתנ"ך.49 רובם של גידולים אלו נועד לאכילה החל באגס וכלה בתרד, אך רבים מהצמחים שימשו לתעשייה (צבעים, חבלים), לרפואה, ועוד. אין להשוות את מגוון הגידולים הרחב הניכר בספרות התנאים לעומת המבחר המצומצם המשתקף במקורות המקראיים, ולא כאן המקום להבהיר את עומק המשמעות של המעבר של חברה חקלאית הנסמכת על סל-גידול אחד, לחברה הנסמכת על סל-גידול איכותי ההולך ותופח, אשר מגוון בהרבה מקודמו.

בירור השאלה: 'כיצד התעצמה החקלאות בארץ-ישראל, ומדוע?' מצריך דיון בפני עצמו, ודי לפי-שעה בהערה כי, ככל הנראה, הגיעו הגידולים השונים לארץ-ישראל בשל התלכדותן של שלוש סיבות שונות: א) ארץ-ישראל עמדה בצומת דרכים בין צפון לדרום, כמו גם בין מזרח ומערב (אף אם במידה פחותה). ב) ירושלים הפכה להיות למרכז דתי ליהודים (שלא כמו דתות אחרות בעולם הקדום להן לא היה מרכז דתי אחד). ירושלים היתה למוקד עלייה לרגל ליהודים ממקומות רבים מהארץ ומחוץ-לארץ. עולי הרגל באו לירושלים ובידם גרעינים שונים שנועדו למאכל, וכך נהפכה ירושלים בפרט, וארץ-ישראל בכלל, לא רק למרכז דתי, כי אם גם למקום בו ניתן למצוא סחורות 'מכל מקום בעולם'. ג) לארץ-ישראל יש תנאים ייחודיים בשל מיקומה הגיאוגרפי ('האמצעי', לערך בין קווי רוחב 33-31), כמו גם תנאים טופוגראפיים ייחודיים – מקומות גבוהים ומקומות נמוכים – היוצרים אזורים ובהם 'מיני-אקלים'. כתוצאה מכך קל יחסית לאקלם צמחים ממוצא זר.50 על כל פנים, מן המקורות הטקסטואליים ניתן ללמוד כי למן ימי המקרא ועד לימי התנאים, תחת השלטון הרומי, גדל מאד מספר הגידולים החקלאיים בארץ-ישראל, והזדמנויות חדשות ניקרו על דרכם של החקלאים, כמעט מבלי משים.

חובה להדגיש כי אין מדובר בתוספי-מזון גרידא, כי אם בשינוי משמעותי של צריכת המזון ומרכיביו, שיפור בסל המזונות לאורך השנה, ועוד.51 סביר להניח שרוב החקלאים לא היו מודעים למגוון הגדול של הגידולים החדשים, וכל אחד הכיר אך חלק קטן מן הגידולים שהכנת רשימתם הצריכה מחקר רב, והם מייצגים הצטברות של גידולים באזורים ובפרקי-זמן שונים בארץ-ישראל. על כל פנים, ברור לגמרי שהגידולים החדשים, יחד עם הישנים, אפשרו חקלאות אינטנסיבית יותר, כלומר: ניצול טוב יותר של תנאי השטח, וסיפקו מזון רב יותר ממה שמקובל היה בעבר (וצמחים תעשייתיים בכלל זה). בנוסף על כך, הגידולים החדשים אפשרו להגדיל את שטחי העיבוד החקלאי שכן מגוון הגידולים אפשר ניצול קרקע אשר קודם לכן נחשבה למחוסרת-ערך.52 בנוסף על כך גדלו השטחים המעובדים גם מפני שהחל מן התקופה ההלניסטית נכנסו אמות-מים לארץ ישראל (להלן), כמו גם אמצעי-הרמה למים.53 למעשה, עיון מדוקדק בתולדותיה של מצרים במשך אלפי שנים מגלה כי שלושה תהליכים חלו בה בו-זמנית: גידול באוכלוסייה, גידול בשטחים המעובדים, והגברת הצפיפות בשטח-אדמה נתון (הצפיפות גדלה פי 13-8 לעומת הצפיפות המקורית).54 סביר, אפוא, להניח כי גם בארץ-ישראל אירע תהליך דומה בו הגידול הדמוגרפי חפף במידה מרובה את הגידול באדמות המעובדות כמו גם את הגידול בצפיפות.55 ואכן, על פי נתונים שונים שנאספו ביחס לאימפריה הרומית, התברר כי בין השנים 164-14 לספירה גדלה הצפיפות של האוכלוסייה בכל רחבי האימפריה הרומית בשיעור של קרוב ל-35% בממוצע, ובמקביל, כמובן, עברה החקלאות תהליך של אינטנסיפיקציה בדרך הדומה למתואר כאן, אף כי הערכה זו התקבלה ללא כל נתונים ביחס לארץ-ישראל.56

מעבר לגיוון והשיפור בגידולים החקלאיים נוספו על משק החי כמה בעלי-חיים שלא נודעו במשק החי 'המקראי', כמו תרנגולת,57 אווז ודבורים. כל אלו יחדיו, בסופו של דבר, הוליכו ליכולת-ייצור של יותר קילו-קלוריות על גבי שטח-אדמה נתון (לעתים אף תוך הקטנת ההשקעה האנרגטית), ואיזנו בצורה טובה יותר את אספקת המזון במהלך חודשי השנה. לאמור, החקלאי בשלהי ימי בית שני נהנה מרמת-תזונה, קרי: רמת-חיים, גבוהה מזו של אבותיו הקדומים שחיו על אותו שטח,58 וחל גידול משמעותי בתוצר-לאומי-גולמי לנפש, תופעה הניכרת היטב בגידול הפעילות הכלכלית, במסחר, בדרכי תעבורה, ועוד. כל התופעות הללו חברו יחדיו לסל-מזון משופר בהרבה לעומת ההיצע 'המקראי', וכך התאפשר גידול באוכלוסייה וממילא גם הגברת צפיפות האוכלוסייה ביחס לשטח-אדמה נתון. ברור, אפוא, שרמת-תזונה גבוהה יותר משפרת את יכולת החיסון של הגוף, וכך נמנע מותם של חלק מהחולים, ובמיוחד תינוקות, ובנוסף לכך הצטמצם מספר המתים בשנות רעב, מספר ההפלות פחת אף הוא,59 וכיוצא בכך.60 יצוין מיד כי טיעון זה הכורך שיפור ברמת חיים עם שינויים חקלאיים ושיפור התזונה כבר נמצא תקף ביחס לכלל האימפריה הרומית, אף אם במידה שונה של הדגשים.61 למעשה, ניתן להצביע על השיפורים בתזונה – המבוססים ברובם על השיפורים בחקלאות – כגורם הראשון במעלה בגידולה של החברה האנושית במקומות ובזמנים אחרים.62 אמנם, אסתר בוסראפ (Ester Buserup 1910-1999), טענה כי הגידול הדמוגרפי הוא המוביל את הגידול החקלאי,63 וטענתה זכתה לתגובות בעד ונגד.64 למרות מורכבות הבעייה, והמשתנים השונים (כגון תקופה או מקום), דומה כי בוסראפ הציבה את העגלה לפני הסוסים בהחליפה בין סיבה למסובב. לשון אחרת, בהטלת סייגים מסוימים על היגד מכליל, ניתן לומר כי התפתחויות חקלאיות לאורך הדורות הן שהיוו את פתרונה של הבעיה המַלתוּסית.65 בעידן המודרני מוכח טיעון זה, שנה אחר שנה, בשיפורים המרובים שהוכנסו בחקלאות המודרנית: ברירת זנים עמידים יותר מקודמיהם (למחלות, יובש ומליחות), שיפור בדישון ובהשקיה, ועוד. ואולם, התופעות המודרניות האינטנסיביות אך מדגימות את השכלולים בגידול המזון שאירעו בהיסטוריה האנושית בקצב איטי יותר: החל ממעבר של חברת לקטנים לחברה חקלאית, עבור לביותם של בעלי-חיים לטובת המשק החקלאי, ומאוחר יותר בהמצאת המחרשה ושכלולי השקיה, וכלה בשיפור הטכניקות של גידול יבולים חקלאיים (הרכבה, גידול מחזורי, ועוד).66 ככלל, יש לראות את הגידול הדמוגרפי, בכל תקופה שהיא, כהיטל של הגידול ביכולת ייצור המזון האנושית לאורך הדורות.67

2. שיפור בהיגיינה: לערך מתקופת החשמונאים בוצעו בארץ-ישראל מספר מפעלי-מים אשר המפורסם שבהם הוא אמת המים מעין-ערוב לירושלים, אף כי ארץ-ישראל היתה עדה לאקוודוקטים נוספים שהוליכו מים זורמים למרכזי הערים (כגון קיסריה).68 מדובר בחדירתה של טכניקה הידראולית שאף אם קשה להעריך את השפעתה על כלל האוכלוסייה, אין ספק כי היא הקלה על חייהם של רבים. משמעות הדבר היא שחלק מאוכלוסיית ארץ-ישראל, שאבותיו היו שותים מבורות-מים, החל לשתות מים זורמים מתעלות, ואחת התוצאות הישירות של חידוש זה היא שיפור ההיגיינה האישית, תופעה שללא ספק הפחיתה את מספר הלוקים במחלות.69 ברור, אפוא, ששיפור ההיגיינה שיפרה את איכות חייו, וממילא גם את תוחלת חייו, של בן התקופה.

3. שיפור המצב הרפואי: בשלהי ימי בית שני, ומעט מאוחר יותר, נהנתה האוכלוסייה בארץ-ישראל מידיעותיהם של רופאים בעלי השכלה רפואית יוונית. הרופא ההלניסטי היה תלמידו של היפוקרטס, ורפואה היפוקרטית היתה חלק מחדירת התרבות ההלניסטית לארץ-ישראל. מתוך דברי התנאים מתברר כי הם הכירו רפואה ברמה גבוהה, רפואה שיצאה מבית מדרשו של הירופילוס באלכסנדריה,70 ואי אפשר שלא לייחס לרפואה זו יכולת-ריפוי, אשר אף אם אינה עומדת בקנה-מידה מודרני, הרי שבוודאי היתה טובה לאין-ערוך לעומת הרפואה שקדמה לה, נטולת הגישה המקצועית. כלומר, בארץ-ישראל 'המקראית' לא היתה רפואה מדעית, בעוד שבין המאות 2 לפנה"ס – 2 לספירה נמצאו רופאים בעלי הכשרה הלניסטית בארץ-ישראל. למען הדיוק ההיסטורי הרי שאין לתלות יותר מדיי ברפואה ההלניסטית, הן בשל מיעוט הרופאים מצד אחד, והן בשל מגבלת הידיעות המקצועיות שלהם, מצד שני, אך יחד עם זאת אין לזלזל בהם כאילו לא היו קיימים כלל. ברור שהיו אנשים אשר חייהם ניצלו כתוצאה מרופאים אלו, ותופעה זו לא היתה קיימת בתקופה שקדמה לתקופה ההלניסטית. את שני השיפורים האחרונים, במצב הרפואי ובהיגיינה של החברה היהודית, יש לראות כשני צידיה של אותה מטבע: שיפור רפואי אקטיבי הניכר ברפואה ורופאים, ושיפור רפואי פסיבי הניכר בשיפור ההיגיינה. בסך הכל הוליכו שינויים אלו לצמצום התמותה בארץ-ישראל, ובלשון אחרת: להגדלת האוכלוסייה.

4. היעלמות הקרבת ילדים: הספרות המקראית מימי בית ראשון היתה מודעת היטב לקרבנות ילדים, בישראל ובעמים השכנים, בעוד שלתופעה זו אין הד בספרות ימי בית שני. קשה לדעת עד כמה היתה תופעה זו נפוצה בימי בית ראשון, אך היעדר נתונים ביחס לתופעה כלשהי אינו אמור להפכה לשולית מבחינה מספרית.71 מכל מקום, לאור הפער שבין העדויות מימי בית ראשון לעומת אלו שמימי בית שני דומה כי תופעת הקרבת הילדים בימי בית ראשון – גם אם היתה שולית – נעלמה בימי בית שני. לכאורה, ניתן להסביר זאת על פי העקרון התלמודי כי יצר עבודה-זרה נעלם מן העולם, אך אי אפשר לסמוך על תיאולוגיה בבואנו לדון בנסיבות היסטוריות. מוטב, אפוא, להסביר את הפסקת העלאת ילדים לקרבן בשיפורים שצוינו לעיל: שיפור ברמת החיים של החקלאי, רוב מניין ורוב בניין של האוכלוסייה בארץ-ישראל, גרם לכך שלא נמצאו ילדים 'מיותרים'. לשון אחרת: בשל השיפור בחקלאות נעלם צורך לפייס אלים זועמים (מל"ב ג,כז). הואיל ואין לדעת עד כמה השפיעה הקרבת ילדים על גודלה של האוכלוסייה,72 אין לדעת מה היתה משמעותה של היעלמותה של התופעה, אך ברור כי אם אין מקריבים ילדים, נותרים בחיים יותר ילדים, ולאחר מכן יש יותר מבוגרים אשר עתידים להקים משפחות.

העולה מכל זה הוא שהחברה היהודית עברה שינויים של ממש בתחומים רבים בתקופה ההלניסטית. הכיבוש ההלניסטי צפן בחובו לא רק כיבוש פיסי של ארץ-ישראל על ידי גורמים זרים (או: נחיתות פוליטית), אלא גם פתח עידן חדש בפני החברה היהודית אשר חיבר אותה ביתר-שאת לים התיכון, עובדה שבאה לידי ביטוי בשיפור התזונה, בשיפור המצב הרפואי, בשיפור ההיגיינה, ובהיעלמות הקרבת ילדים, ובתחומים נוספים. אופיים המצטבר של שינויים אלו גרם לגידולה של האוכלוסייה היהודית ביתר-שׂאת בהשוואה למה שהיה מקובל במאות השנים שלפני כן.

שיפורים אלו בתנאי החיים הביאו להפחתת התמותה בעיקר בשתי קבוצות פגיעות באוכלוסייה: תינוקות מזה וזקנים מזה. כלומר, גם אם היו השפעות לשיפורים ברפואה ובתזונה על כלל האוכלוסייה, הרי שאת עיקר ההשפעות יש לראות לא באוכלוסייה הבוגרת והחזקה יחסית, זו שכבר עברה מבחנים רבים והיא שורדת כמעט בכל מצב, כי אם באוכלוסייה החלשה אשר תוספת של מנה יומית של חלבון או ויטמינים עשויה היתה להוות את ההבדל בין חיים למוות. השיפור בתזונה בא לידי ביטוי במיוחד בשנות רעב, או בתקופת מחלה של תינוק, כלומר, בשעות מועדות לפורענות ובשכבת-גיל בה מערכת החיסון פגיעה. עם זאת, יש לקחת בחשבון שבחברה בה תוחלת החיים כה נמוכה, הגיל הממוצע של האוכלוסייה הוא נמוך, ומכאן שמספר הזקנים באוכלוסייה אשר הושפעו מהשיפורים המצוינים כאן היה קטן ביותר. כלומר, למעשה, השיפורים בתזונה, בהיגיינה וברפואה, ואין צריך לומר הפסקת הקרבת ילדים, השפיעו על אוכלוסייה שרוב-רובה השתייך לקבוצת האוכלוסייה העשויה להוליד (בהווה או בעתיד). כלומר, רוב אלו שניתנו להם חייהם במתנה על ידי השיפורים המצוינים עתה יכלו להמשיך את חייהם ולהוליד תינוקות אשר בנסיבות החיים הקודמות לא היו באים לעולם. לשון אחרת: בין מרכיבי האוכלוסייה השונים: גברים נשים וילדים, זקנים מבוגרים וצעירים, עלה שיעורם היחסי של הילדים.

חובה להודות כי קשה מאד לתרגם את השיפורים ברפואה ובחקלאות לנתונים בתוחלת-החיים שניתן למדוד אותם, בכל זאת ייעשה כאן ניסיון להבהיר את משמעותם של שיפורים אלו על התמותה ועל האוכלוסייה באמצעות מספרים אשר יוצעו כהנחות-עבודה. ייאמר מייד כי גם אם חובה להניח כי היתה השפעה דמוגרפית לתופעות המכונות עתה 'בולמות-תמותה', הרי שאין זה אומר שההשפעה היתה גדולה. בדרך השערה נראה כי השיפורים בתזונה הקטינו את התמותה ב-4-2% בלבד, בעוד שיתר השיפורים השפיעו על האוכלוסייה במידה פחותה מכך. דומה כי מוטב להניח שהשינויים האחרים היו מזעריים, שכן קשה להגזים ביכולת השפעתו של רופא הלניסטי, מה עוד שמספר הרופאים בארץ-ישראל היה, כנראה, קטן. לצורך הדיון ייאמר שהמצב הרפואי הקטין את תמותה ב-1%, והמצב ההיגייני הקטין את התמותה ב-2-1%, ולא מעבר לכך (ואולי אף פחות מכך). כיוצא בזאת, ניתן להניח שמספרם של המוקרבים למולך היה מזערי, כך שאפשר, לצורך החישוב הנוכחי, להתעלם ממספרים זניחים. כמו כן יש לציין כי השיפורים צברו עוצמה במרוצת הזמן, ואף אחוזים בודדים אלו לא צמחו בבת-אחת כי אם במהלך מאות שנים. כלומר, יש לראות במספרים המוצעים עתה בגדר של הנחת-עבודה לצורך חישוב ממוצע ומשוקלל המשקף מאות שנים של שיפורים. בכל מקרה, נראה כי מדובר היה בשינויים בלתי מורגשים בחברה, שכן בהיעדר רישום דמוגרפי לא יכלו בני התקופה להשוות את מצבם למצב החברתי של הורי-הוריהם.

מכל מקום, הצטברותן של התופעות 'בולמות התמותה' הוליכה לצמצום התמותה ב-7-4%, ואולי אף באחוז נמוך יותר של האוכלוסייה. ברם, גם אם יש לנכות את צמצום התמותה בקרב אלו שאינם מולידים (כאמור לעיל, אחוז אוכלוסייה נמוך), הרי שאין לשכוח כי גידול דמוגרפי בא לידי ביטוי בתאוצה שהוא צובר מכוח חישובי 'ריבית-דריבית' של האוכלוסייה. משמעותה של תופעה זו הוא ששיעור הגידול של האוכלוסייה לא היה נתון סטאטי קבוע אלא נתון דינאמי, כלומר ששיעור הגידול של האוכלוסייה הלך וגדל במרוצת מאות שנים.73 משמעות הדבר היא ששינויים קלי-ערך בהפחתת התמותה של בני הגילאים הצעירים סופם שנתנו את אותותם בחברה כולה, וכל שינוי, ולו מזערי, בהפחתת התמותה של ילדים, הוליך לגידול משמעותי של האוכלוסייה, אמנם לא בדור אחד, אך בוודאי במהלך כמה דורות.

והנה, בנוסף לצמצום התמותה ניתן להצביע על גידול הילודה בימי בית שני, בהשוואה לימי בית ראשון, וכזאת ייעשה להלן, אך ראשית יש להבהיר תופעה חברתית אשר בדרך כלל נסתרת מן העין, של הדיוטות והיסטוריונים כאחת. הכוונה היא ליחס המספרי בין גברים ונשים באוכלוסייה, יחס המכונה בשפה המקצועית Sex ratio. שיעור זה נמדד בהתאם למספרם היחסי של גברים ביחס לכל 100 נשים באוכלוסייה (ולא באחוזים מכלל האוכלוסייה).74 יחס מספרי זה הוא בעייתי מהרבה בחינות, ודרך חישובו והערכתו אינה מן המשימות הפשוטות.75 דוגמה לכך ניתן לראות בנתונים העולים מהמפקדים הרומים במצרים המוליכים לתוצאות שהיסטוריונים מודרניים מפקפקים בהם מסיבות שונות.76 המספרים 'הבלתי אפשריים' (כגון: Sex ratio בן למעלה מ-300, כלומר שנשים מהוות פחות מ-25% מהאוכלוסייה), מוסברים בדרכים שונות, ובהן: הפקרת תינוקות-בנות כחלק מתכנון המשפחה (בדיעבד!),77 אבחנה בין חברה עירונית לחברה כפרית, אבחנה בין הגילאים השונים, 'ריכוך' הנתונים, ועוד.78

בדיון מוקדם על גיל הנישואין של היהודים בעת העתיקה נטען כי היחס המספרי בין הגברים לנשים השתנה מימי בית ראשון לשלהי ימי בית שני. להשערה זו אין הוכחה ישירה, והיא הוסקה מכך שבימי בית ראשון נהוג היה 'לקנות' כלה במוהר (תשלום עכשווי), בעוד שבשלהי בית שני נהוג היה 'לקנות' כלה בכתובה (תשלום עתידי שאפשר ולא יתקיים לעולם), וכן באנאלוגיה למצב החקלאי בהודו 'המודרנית': צפון לעומת דרום (בצפון: גידולי בעל ומיעוט יחסי של נשים באוכלוסייה לעומת הדרום ובו גידולים חקלאיים טרופיים, ובהם אורז, וחברה בה יש מעט יותר נשים מגברים). שינוי חברתי זה אובחן כבעל מאפיין כלכלי: הפחתת התשלום עבור אשה, והטענה היא כי ירידת ערך האשה נבעה מריבוי יחסי של נשים על פי עקרון של היצע וביקוש. כלומר, מספרן היחסי של הנשים באוכלוסייה עלה, ולפיכך 'מחירן' ירד. בשל שיקולים שונים הוצע להניח כי בימי בית ראשון עמד שיעור הגברים באוכלוסיה על בערך 150-140 (על כל 100 נשים), אם לא מעבר לכך,79 בעוד שבשלהי ימי בית שני ירד שיעור הגברים ל-120-115 בערך.80 בלשון יום-יומית יתורגמו נתונים אלו לעליית אחוז הנשים באוכלוסייה מ-42% לערך, ל-47% (ופחות מכך). ההסבר לגידול מספרם היחסי של הנשים באוכלוסייה טמון בשינויים החקלאיים שאפשרו ניצול כוח-עבודה של נשים בתחומי חקלאיים בהם יתרונו של הכוח הפיסי הגברי לעומת הנשי לא היווה יתרון של ממש. מדובר בעבודות חקלאיות שלא היו קיימות בארץ-ישראל ב'תקופת המקרא' אך במרוצתן של מאות שנים הם 'נולדו', כגון שתילת אורז (מלאכה נשית מסורתית במזרח הרחוק), גידול תרנגולות, או רדיית דבש. מלאכות אלו אינן מצריכות כוח פיסי בדומה לכוח הנצרך בגידולי חיטה או גפן: התשתית החקלאית של ארץ ישראל בימי בית ראשון. השינוי בגידולים החקלאיים, בזיקה לכוח הפיסי הנדרש לקיימם, העלה את ערכן הכלכלי של נשים בעבודה החקלאית היום-יומית, וכתוצאה מכך עלה שיעורן היחסי של הנשים בחברה. חישוב פשוט יגלה כי הגידול בשיעורן של הנשים באוכלוסייה הגדיל את מספר הלידות (המחושבות לפי 1000 תושבים), בהשוואה לימי בית ראשון, ב-10% בקירוב.

אבל, לשינוי בשיעור חלקן של הנשים באוכלוסייה יש פן נוסף: שיפור בתוחלת החיים של נשים. אם בימי בית ראשון היו הנשים יותר עול מאשר נכס-כלכלי, הרי שהגידולים החדשים גרמו לכך שהורים לא ויתרו בקלות על בנותיהם (והתזונה הטובה יותר אפשרה זאת). הגידול בחלקן של הנשים באוכלוסייה מבטא את השיפור בתוחלת החיים שלהן, שיפור המוערך עתה מתוחלת חיים בת 27 שנה בערך לתוחלת חיים בת 29.5 שנה (עדיין נמוכה משל גברים). כאמור לעיל, האוכלוסייה היתה צעירה יחסית, כך שרוב השיפור נפל בחלקן של הנשים בעלי יכולת הולדה. בהנחה שבימי בית ראשון אשה נכנסה ל-6.5-4.5 הריונות בממוצע, הרי שכתוצאה מהשיפור בתוחלת החיים, יחד עם ירידה בגיל הנישואין, ב(שלהי) ימי בית שני יכולה היתה אשה להיכנס ל-7.5-5.5 הריונות בממוצע.81 בלשון אחרת: השיפור בתוחלת החיים של נשים הוליך לגידול של כ-20% במספר הלידות הממוצע בהשוואה לתקופה קדומה יותר. כתוצאה מעליית תוחלת החיים של נשים, נראה כי מספרם הממוצע של ילדים במשפחה גדל מ-2.4 ילדים בראשית התקופה, ל-2.9 בסופה של התקופה (אם לא מעבר לכך). את מספר ההריונות הממוצע של אשה יש לחשב גם בהתאם לגידול במספרן של הנשים באוכלוסייה, השיפור בתוחלת החיים שלהן, ירידה בגיל הנישואין, כמו גם גורמים נוספים ובהם התובנה, החדשה יחסית (המכונה: רבנית), לפיה יש מצווה להוליד ילדים.82

לאור כל זאת נראה להעריך כי אם בחברה הארץ-ישראלית בימי בית ראשון, על כל 1000 תושבים היו X לידות בשנה, הרי שבשלהי ימי בית שני (באוכלוסייה הגדולה מקודמתה בזמן), גדל מספר הלידות בלמעלה מ-20% (אף כי יש לקחת בחשבון פער בין תחזית סטטיסטית לבין התנהגות בפועל).83

כללו של דבר, בימי בית שני הושפעה החברה היהודית מגורמים שונים ששיפרו את תוחלת החיים, וכתוצאה מכך הוקטנה התמותה ביחס לעבר, וגדלה הילודה. אמנם, המספרים המדויקים קשים לחישוב והם טעונים מחקר משווה מצד אחד, ובניית מודל דמוגרפי מצד שני. מכל מקום, גם מספרים אלו נראים לקורא ההדיוט כמספרים קטנים נעדרי חשיבות, הרי שעליו לזכור כי כל המספרים המובאים כאן – אמנם, על דרך הערכה בלבד – אמורים להיות מוכפלים בכלל האוכלוסייה ובמאות השנים בהם שיקפו מספרים אלו את האוכלוסייה. והעיקר, כל התופעות, ולו הזעירות ביותר, השתלבו יחדיו והעצימו אחת את השנייה בשיעור הגידול של האוכלוסייה בארץ-ישראל.

את הדיון כאן ניתן לסכם בכך שגם אם הנתונים בטבלה משקפים את מצבם של יהודי ארץ-ישראל בתקופת האימפריה הרומית, הרי שמבעד לנתונים אלו ניתן לשער כי נתוני האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל בימי בית ראשון היו גרועים משל נתוני האוכלוסייה באותו מקום 1000 שנים מאוחר יותר. עד כמה שנשמע הדבר בלתי אפשרי, חובה להניח כי בימי בית ראשון, או תקופת הברזל II, בעידן בו חיו אנשים ללא רופא בעל השכלה מדעית, ללא היגיינה וללא תזונה משופרת, היתה תמותת הילדים גרועה יותר, ותוחלת החיים נמוכה יותר. לקורא המודרני, משמעותה של תמותה גדולה אך ב-2% אינה נהירה דייה, ותוחלת חיים נמוכה בשנה (לערך 30) לגברים, או נמוכה בשנתיים וחצי (לערך 27) לנשים, נראית נמוכה בכל מקרה. בתפישה המודרנית קשה לתת הערכה מדויקת עד כמה נסיבות החיים הקשות של ימי בית ראשון (מבלי להתייחס לגורם המלחמות), הגבירו את התמותה בהשוואה לתקופת האימפריה הרומית. ואולם, הבוחן תופעות אלו באופן מפוכח חייב להודות – גם אם הנתונים המדויקים קשים מאד לגילוי, ושמא לעולם לא יתגלו במדויק – שחל שיפור בימי בית שני, שיפור תרבותי שהוליך להפחתה בתמותה ולגידולה של החברה היהודית בארץ-ישראל עד כי בשלהי ימי בית שני נפוצו היהודים בכל רחבי הים התיכון.

לקראת סיום ראוי להעיר הערה קצרה על 'הגידול הטבעי' של האוכלוסייה, שהרי הדיון לעיל נפתח בכך שהיה 'גידול טבעי', אלא שבמהלך ימי בית שני הגידול ה'טבעי' נהיה גבוה יותר, הוא הגידול הנדון כאן. והנה, הבוחן שאלה זו חייב להודות כי הנתונים מתעתעים. באירופה הקדם-תעשייתית, בשנים 1750-1700 (ממנה יש נתונים והערכות של היסטוריונים), עמד הגידול הטבעי של האוכלוסייה על ערכים משתנים, בין 0.8-0.1% מהאוכלוסייה בשנה.84 משמעות הפערים הגבוהים היא שגם אם יונח כי יש דמיון דמוגרפי בין חברה קדם-תעשייתית אחת לאחרת (ובהפרשי זמן ומקום), עדיין קשה לאמוד את הגידול 'הטבעי' בארץ-ישראל. לאור זאת, נראה – על דרך ההשערה – כי הגידול הטבעי של האוכלוסייה בארץ-ישראל השתנה באזורי-המחייה השונים, בהתאם לדברי התנאים שהובאו לעיל: 'שלש ארצות לנשואין' – בעבר הירדן הוא נע בין 0.2-0.1% לשנה (פחות מחמישית מהאוכלוסייה), ביהודה הוא נע בין 0.6-0.4% לשנה (פחות משליש מהאוכלוסייה), ובגליל הוא נע בין 0.9-0.5 לשנה (עם הגולן, לערך מחצית מהאוכלוסייה), עם ממוצע גידול ארצי שנע לערך בין 0.6-0.1% לשנה.

ועתה, עם סיום הדיון חובה לזכור כי שיידל בדיונו על החברה באימפריה הרומית לא עסק כלל בנימוקים לגידולה של האוכלוסייה באימפריה הרומית, מן הסתם, מפני שהעריך שמדובר בגידול בעל אופי 'טבעי'. לעומת זאת, התברר כאן כי הגידול של החברה היהודית בארץ-ישראל היה חריג בהיקפו, והתעצמות היתר של הגידול החברתי הוסברה בכמה נימוקים אשר הצטברו זה על גבי זה: 1) שיפור בתזונה; 2) שיפור בהיגיינה ובתברואה; 3) גידול במספרם היחסי של הנשים באוכלוסייה; 4) ירידת גיל הנישואין; 5) הפסקת הקרבת-ילדים.85 נדמה כי רוב הדיון כאן תואם למצבה של ארץ-ישראל דווקא, חבל-ארץ נידח-יחסית במזרחה של האימפריה הרומית, ולא לכלל האימפריה הרומית. עם זאת, ברור שבתקופה זו, לערך מן המאה החמישית לפני הספירה ועד למאה השנייה לספירה, חלו שיפורים בחקלאות בכל רחבי האימפריה (כגון: הכנסת מחרשה עם גלגלים), ושלטון פוליטי אחד אפשר העברת מידע חקלאי בכלל האימפריה. ואולם, נראה כי הדמיון והשוני בין ארץ-ישראל לבין כלל האימפריה הרומית בתחום החקלאי הדמוגרפי והכלכלי מצריך מחקר אשר אמור לעמוד בפני עצמו, ויש לקוות כי הוא יתבצע בעתיד.

סיכום

אחד מיעדי המחקר של ההיסטוריונים הוא היסטוריה חברתית, והדיון בשאלה הדמוגראפית, על כל היבטיה, הוא אחד מתחומי המחקר אותם ראוי לקדם. גם אם נדמה שהיסטוריה חברתית מנותקת מהיסטוריה פוליטית, במקרה זה, הדיון בדמוגרפיה של היהודים בעת העתיקה משולב בהכרת ההיסטוריה הפוליטית של ארץ-ישראל. הכיבושים של החשמונאים, כמו גם המרד הגדול ברומאים קשורים בשאלת גידולה של האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל, וראוי להתבונן בנסיבות הפוליטיות והחברתיות שתרמו לגידולה של האוכלוסייה במהלכן של מאות שנים.

יש לבחון את תוחלת החיים של האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל הן באופן סינכרוני והן באופן דיאכרוני: האוכלוסייה בארץ-ישראל על רקע תקופת שלטון האימפריה הרומית, והאוכלוסייה בארץ-ישראל בימי בית שני בהשוואה לאוכלוסייה בארץ-ישראל בימי בית ראשון. במהלך הדיון לעיל נערכו השוואות בין החברות השונות, אך ברור שיש מקום להעמיק חקר בהשוואת מעין אלו.

במהלך ימי בית שני תנאי החיים בארץ-ישראל הלכו והשתפרו בעיקר בשל הצטברותם של כמה גורמים שהחלו בשיפורים בתזונה, ברפואה ובהיגיינה. אלו היו תופעות 'בולמות-תמותה', גם אם קשה לכמת את השפעתן המדויקת על האוכלוסייה. שיפורים מזעריים בתוחלת החיים גרמו לגידול משמעותי בגידול במספר הלידות (הן לפי חישוב של 1000 תושבים והן לפי חישוב של כל אשה בנפרד). כלומר, חל גידול בשיעורם היחסי של הילדים באוכלוסייה, כשם שחל גידול בשיעורם של הנשים באוכלוסייה ('על חשבון' הגברים). כתוצאה מכך גדל מספרם היחסי באוכלוסייה של בעלי היכולת להעמיד צאצאים, וכך אירע שגידולה של החברה בדור אחד הפך לגידול הולך ומתעצם של כמה דורות שבאו זה בעקבותיו של זה.86 'התפוצצות אוכלוסין' זו נבלמה עם מותו (ולכתו בשבי), של חלק ניכר מהאוכלוסייה כחלק מהכנעתה של ארץ-ישראל בידי רומא, והבלימה הועצמה לאור תוצאות המרד השני ברומאים. לאחר שנת 136 לספירה היו הנסיבות הפוליטיות והחברתיות שונות לגמרי, ואת כל החישובים הדמוגרפיים יש להתחיל בנקודת-זמן זו מחדש.87

1. J. Dennis Willigan and Katherine A. Lynch, Sources and Methods of Historical Demography, New York: Academic Press, 1982, pp. 429-445.

2. D. V. Glass and D. E. C. Eversley (eds.), Population in History, London: Edward Arnold, 1965 (rep. 1969).

3. ב' בר-כוכבא, 'מחקר תקופת הבית השני – הכשרה, אמצעים, שיטות ויעדים', קתדרה, 100 (תשס"א), עמ' 164-121.

4. Sergio Della Pergula, ‘Demography’, M. Goodman (ed.), The Oxford Handbook of Jewish Studies, Oxford: Oxford University Press, 2002, pp. 797-823.

5. A. Bayatt, ‘Josephus and Population Numbers in First Century Palestine’, Palestine Exploration Quarterly, 105 (1973), pp. 51-60; A. Wasserstein, ‘The Number and Provenance of Jews in Graeco-Roman Antiquity: A Note on Population Statistics’, R. Katzoff (ed.), Classical Studies in Honor of David Sohlberg, Ramat Gan: Bar-Ilan University Press, 1996, pp. 307-317.

6. Elio Lo Cascio, ‘The Size of Roman Population: Beloch and the Meaning of the Augustan Census Figures’, The Journal of Roman Studies, 84 (1994), pp. 23-40; Glen W. Bowersock, ‘Beloch and the Birth of Demography’, Transactions of the American Philological Association 127 (1997), pp. 373-379.

7. W. Scheidel, ‘Demography’, Walter Scheidel, Ian Morris and Richard Saller (eds.), The Cambridge Economic History of the Greco-Roman World, Cambridge: Cambridge University Press, 2007, pp. 38-86. (להלן: שיידל).

8. המחקר הדמוגרפי שינה את פניו בדור האחרון. לפני כן היתה לבעיה הדמוגרפית אופי של שאלה סטטיסטית המיושמת במדעי החברה ההיסטורית. לעומת זאת, בעידן המודרני כרוכה הבעיה הדמוגרפית בשאלה הכלכלית, והדמוגרפים העוסקים בכלכלה עולמית עכשווית מודעים היום היבט לקשר בין שתי השאלות השונות, כפי שניכר הדבר, למשל, בבעיות הדמוגרפיה והכלכלה של מצרים או יפן.

9. Edna Ullmann-Margalit, Out of the Cave: A Philosophical Inquiry into the Dead Sea Scrolls Research, Cambridge, Massachusetts – London, 2006, p. 80.

10. מיקי לוין,‫ כתובות קבר יהודיות בארץ ישראל מתקופת הבית השני, המשנה והתלמוד, עבודה לתואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשנ"ח.

11. David Kennedy, ‘Demography, the Population of Syria and the Census of Q. Aemilius Secundus’, LEVANT, 38 (2006), pp. 109-124; המאמר פותח בלקט של אזהרות לכל מחקר היסטורי-דמוגרפי, והמחקר המוצע עתה אינו יוצא מן הכלל.

12. J. Z. Lauterbach, ‘Talmudic-Rabbinic view on birth control’, Central Conference of American Rabbis Yearbook, 37 (1927), pp. 369-384 [=idem, Studies in Jewish Law, Custom and Folklore, New York: Ktav, 1970, pp. 209-224].

13. מ' ברושי, 'אוכלוסיית ארץ-ישראל בתקופה הרומית-ביזנטית', צ' ברס, ש' ספראי, י' צפריר, מ' שטרן (עורכים), ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, ירושלים תשמ"ב, עמ' 455-442 [=M. Broshi, Bread, Wine, Walls and Scrolls, London: Sheffield Academic Press, 2001, pp. 80-120].

14. Brian McGing, ‘Population and Proselytism: How many Jews were there in the ancient world?’, John R. Bartlett (ed.), Jews in the Hellenistic and Roman Cities, London and New York: Routledge, 2002, pp. 88-106.

15. ברושי מחשב את גודלה של האוכלוסייה באמצעות הצלבה של שתי שיטות מחקר שונות המוליכות אותו לתוצאה דומה, אלא שכל אחת משתי השיטות מעוררת תהייה, אם לא מעבר לכך: א) ביחס לחישוב אוכלוסייה בהתאם לצפיפות אוכלוסייה בשטח בנוי לעומת צפיפות בשטח חקלאי – הקשיים בחישוב זה ידועים לכל, ואין צורך לפרטם. ב) ביחס לחישוב אוכלוסייה המבוסס על יכולת-נשיאה של חבל-ארץ, ראה: Joel E. Cohen, How many people can the earth support?, New York: Norton, 1995; Bruce W. Frier, ‘More is Worse: Some Observations on the Population of the Roman Empire’, W. Scheidel (ed.), Debating Roman Demography, Leiden: Brill, 2001, pp. 139-159. עיון במחקרו המעמיק של כהן מגלה כי כל ניסון לחשב יכולת-נשיאה של אוכלוסייה בשטח נתון, בין ביחס לעבר ובין ביחס להווה, מופרך מיסודו.

16. ז' ספראי, 'הריבוי הדמוגראפי כתהליך-יסוד בחיי הארץ בתקופת המשנה והתלמוד', א' אופנהיימר, א' כשר וא' רפפורט (עורכים), אדם ואדמה בארץ-ישראל הקדומה, ירושלים תשמ"ו, עמ' 48-20.

17. הערכות שונות על גודלה של האוכלוסייה בארץ ישראל בימי בית ראשון ובתקופה הפרסית, ראה: C. C. McCown, ‘The Density of Population in Ancient Palestine’, JBL, 66 (1947), pp. 425-436; O. Lipschits, ‘Demographic Changes in Judah between the Seventh and Fifth Centuries B.C.E.’, Oded Lipschits and Joseph Blenkinsopp (eds.), Judah and the Judeans in the Neo-Babylonian Period, Winona Lake, Indiana: Eisenbrauns, 2003, pp. 323-376; M. Schniedewind, How the Bible Became a Book?, Cambridge: Cambridge University Press, 2004, pp. 167-169.

18. כאן ניתן לראות את ההבדל בין שיידל לבין ברושי. שיידל מבסס את מחקרו על סידרה ארוכה מאד של מחקרים קודמים, על מספרים ועל שיטות-מחקר שונות העוסקות בהערכת המספרים, ומחקרו מייצג מחקר דמוגרפי במיטבו, גם אם הוא מבוסס על השערות שונות. שיטתו של ברושי נועדה, למעשה, לדחות ספקולציות קודמות, אך דרך החישוב בה – הערכות בתחום הארכיאולוגיה כמו גם בתחום התזונה – שונות מאד מאלו של שיידל.

19. י' שצמן, 'על גיורם של האדומים', מ' מור ואחרים (עורכים), לאוריאל – מחקרים בתולדות ישראל בעת העתיקה מוגשים לאוריאל רפפורט, ירושלים תשס"ו, עמ' 241-213.

20. פירוש: ארץ-ישראל נחלקה לשלושה אזורים מבחינה סוציו-אקונומית, ובהתאם להם נקבעו מחויבויות החתן והכלה (אלא אם כן נכתב בפירוש אחרת), בהתאם לרמת-חיים שונה, תוחלת חיים ועוד (וראה להלן). חבלי-ארץ אלו נבדלו, כמובן, ברמת החיים, באקלים, בגידולים החקלאיים (קרי: בתזונה), ואף במנהגים. ראה: סנהדרין יא ע"ב; שביעית ט,ב; פסחים ד,ה; ועוד.

21. ראה עתה: ע' ליבנר, 'ראשית ההתיישבות היהודית בגליל בימי הבית השני: מקורות היסטוריים וממצא ארכאולוגי', ציון, עז (תשע"ב), עמ' 469-437.

22. א' כשר, 'הגירה והתיישבות יהודית בתפוצות בתקופה ההלניסטית-רומית', א' שנאן (עורך), הגירה והתיישבות בישראל ובעמים, ירושלים תשמ"ב, עמ' 91-65.

23. י' פליקס, החקלאות בארץ-ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד, מהדורה שנייה, ירושלים תש"ן.

24. לדוגמה: שיעור התחלואה בחברה מסוימת, שיעור בעלי המום בחברה, ועוד.

25. לפי שמ"ב כד,ט היו לדוד המלך לא פחות מ-1,300,000 אנשי חיל שולפי חרב, ואילו במקבילה שבדה"א כא,ה כתוב שהיו לדוד קרוב למיליון וחצי לוחמים.

26. ב' בר-כוכבא, מלחמות החשמונאים: ימי יהודה המקבי, ירושלים תשמ"א, עמ' 73-51. על פי הערכה מחושב מספר הלוחמים כ-15-10% מן האוכלוסייה, ואם כן, הסומך על מספרי המִפקד של דוד המלך (על דרך המועט), כמספר אותנטי, אמור להסיק מכך כי דוד המלך שלט על יותר משמונה מיליון תושבים! ברם, נקל להראות כי מדובר בשיבוש מספרי שאירע כבר בעת העתיקה, וברור שהיקף האוכלוסייה המשוער היה קטן בהרבה. ראה: J. Barton Payne, ‘The Validity of the Numbers in Chronicles’, Bibliotheca Sacra, 136 (1979), pp. 109-128; 206-220.

27. ר' ינקלביץ, 'היחס בין גודל האוכלוסייה היהודית לנכרית בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד', קתדרה, 61 (תשנ"א), עמ' 175-156; ז' ספראי, 'האוכלוסייה הנוכרית דוברת הארמית בארץ-ישראל בתקופה הרומית', א' אופנהיימר (עורך), יהודים ונוכרים בארץ-ישראל בימי בית-שני, משנה והתלמוד, ירושלים תשס"ג, עמ' 100-95.

28. Isaiah M. Gafni, ‘The World of the Talmud: From the Mishnah to the Arab Conquest’, H. Shanks (ed.), Christianity and Rabbinic Judaism, Washington D. C.: Biblical Archaeology Society, 1992, pp. 225-265 (esp. 227).

29. M. Bar-Ilan, 'Illiteracy in the Land of Israel in the First Centuries c.e.', S. Fishbane, S. Schoenfeld and A. Goldschlaeger (eds.), Essays in the Social Scientific Study of Judaism and Jewish Society, II, New York: Ktav, 1992, pp. 46-61.

30. J. Blenkinsopp, ‘Life Expectancy in Ancient Palestine’, Scandinavian Journal of the Old Testament, 11 (1997), pp. 44-55.

31. הטיית מספרים במקרא יכולה היתה להיגרם בשל שתי סיבות עיקריות: א) מספרים מוטים מסיבות נומרולוגיות (לאמור, העדפת מספר שיש לו ערך איכותי ולא רק כמותי, כגון 140 שנות חייו של איוב; השווה: ויקרא יב,ה); ב) מספרים המוטים בשל שיבוש הנגרם בדרכי ההעתקה (כגון שמ"א יג,א: 'בן שנה שאול במלכו'). ראה, למשל: G. R. Driver, ‘Once again Abbreviations’, Textus, 4 (1964), pp. 76-94. על כל האמור כאן יש להוסיף הטייה מספרית מסוג מודרני: מתודולוגיה מחקרית לקויה המקבלת את המספרים המקראיים כמות-שהם, למרות אופיים הסמלי.

32. M. Bar-Ilan, ‘Infant Mortality in the Land of Israel in Late Antiquity’, S. Fishbane and J. Lightstone (eds.), Judaism and Jewish Society, Montreal: Concordia University Press, 1990, pp. 3-25.

33. A. R. Burn, ‘Hic Breve Vivitur: A Study of the Expectation of Life in the Roman Period’, Past & Present, 4 (1953), pp. 2-31; Bruce W. Frier, ‘Roman Life Expectancy: The Pannonian Evidence’, Phoenix, 37.4 (1983), pp. 328-344. בהערת-אגב יוער כי הן שיידל והן פריאר הם היסטוריונים של הדמוגרפיה העתיקה, שכתבו לא-מעט בתחום זה, ויחד עם זאת, ככל הנראה הם לא הכירו את מחקרו של ברן.

34. נתונים נוספים ביחס לתופעה זו ועל חשיבותה, ראה: מ' בר-אילן, 'נישואין ושאלות יסוד אחרות בחברה היהודית בעת העתיקה', קתדרה, 121 (תשס"ז), עמ' 52-23; Marvin Harris and Eric B. Ross, Death, Sex and Fertility, New York: Columbia University Press, 1987, pp. 155-161.

35. I. Morris, Death-Ritual and Social Structure in Classical Antiquity, Cambridge: Cambridge University Press, 1992, pp. 81-90.

36. Roger S. Bagnall and Bruce W. Frier, The Demography of Roman Egypt, Cambridge: Cambridge University Press, 1994, pp. 171-173 (vid. Sup.).

37. דברים ד,מ: 'ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נתן לך כל הימים', שם ה,טו; שם יא,ט; שם יז,כ; שם כה,טו.

38. נראה כי בלשון המקרא מכונה המלריה בשם 'קדחת' (ויקרא כו,טז; דברים כח,כב), אך אין הדבר וודאי.

39. Mirko D. Grmek, Diseases in the Ancient Greek World, Baltimore and London: The Johns Hopkins University Press, 1989 (rep. 1991), pp. 275-283; W. Scheidel, Death on the Nile: disease and the demography of Roman Egypt, Leiden: Brill, 2001, pp. 75-91.

40. מ' בר-אילן, 'על המחלות הקדושות', קורות, טו (תשס"א-תשס"ב), עמ' כ-סב (ראה שם בנספח: 'מדוֵי מצרים'); Scheidel, Death on the Nile, pp. 58-117.

41. מ' מרגליות, החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל, ירושלים תרצ"ח, עמ' 95-94; ר' יוסף קרו, שולחן ערוך, יורה דעה, שעד,ח.

42. Keith Hopkins, Death and Renewal, Cambridge: Cambridge University Press, 1983 (rep. 1985), p. 225 n. 32.

43. נתון תיאורטי זה תואם את הידוע באופן היסטורי. ראה: Pieter W. van der Horst, Ancient Jewish Epitaphs, Kampen: Kok Pharos, 1991, pp. 73-84. לאמור כאן השווה: Robert Salleres, The Ecology of the Ancient Greek World, Ithaca, New York: Cornell University Press, 1991 p. 110. טבלת תוחלת החיים מובאת שם (מבלי להכיר את שני המחקרים הנדונים עתה), אלא שהטבלה מתייחסת לגברים בלבד, ועל כן, כנראה, היא יותר 'נדיבה'. כמו כן, החוקר עצמו מודע לבעייתיות הנתונים המובאים על ידו.

44. דומה שאבחנה זו, חשיבותו של גיל ה-5 להערכת תוחלת-חיים, רמוזה בתורה (ויקרא כז), במתן ערך כלכלי אחד לתינוק בן חודש עד גיל 5, וערך כלכלי אחר לאדם בגילאי 20-5.

45. המונח 'גידול-טבעי' מובא בתוך גרשיים כדי לציין את מורכבות הבעיה ואת תלותה בגורמים שונים שאין צורך לדון בהם עתה. שיעור גידול טבעי מוערך ל- 0.4-0.3% לפרק-זמן מוגבל, ול-0.2-0.1% לתקופות-זמן ממושכות, ומשמעות הנתונים היא שאוכלוסייה יכולה להכפיל את עצמה בטווח של 700-350 שנה. ראה: Elio Lo Cascio, ‘The Population of Roman Italy in Town and Country’, John Bintliff and Kostas Sbonias (eds.), Reconstructing Past Population Trends in Mediterranean Europe (3000 BC – AD 1800), Oxford: Oxbow Books, 1999, pp. 161-171.

46. Carlo M. Cipolla, The Economic History of World Population, Fifth edition, Harmondsworth, Middlesex: Penguin Books 1970.

47. רשימה אלפביתית של הצמחים 'החדשים' נפתחת כך: אגוז, אגס, אוג, אורז, אחון (שזיף, פגע), אילסרין, אירוס, אסטס, אספרגוס, אפונים (השופין, גמלנים, לבנים, שחורים); וכו'. עיון במכלול הרשימה, והדיון המתודולוגי הכרוך בכך, חורג מהדיון כאן, אך מספרם הגדול של הצמחים 'החדשים' (אף אם יונח כי כמה מהם אינם רשומים בתנ"ך בדרך מקרה בלבד, ואחרים רשומים במשנה תחת שם אחר), מונע אפשרות של התעלמות מחדירתם המאוחרת יחסית, והשפעתם על החקלאות והחברה.

48. מספר הצמחים והגידולים המוזכרים במקרא הוא לערך 100 (א' פלדמן, צמחי התנ"ך, תל-אביב תשי"ז), ואם כן בסך הכל היו מוכרים בארץ-ישראל הרומית (בתקופת התנאים), מעל 250 צמחים שונים (אף כי חלק מ'צמחי המקרא' אינם מוזכרים במקורות התנאיים). לשם השוואה, דיוסקורידס, רופא צבאי ורופא אישי של קלאודיוס ונרון, בספרו הידוע על צמחי מרפא, תיאר כ-600 צמחים.

49. ההנחה כי במקרא לא נזכרו כל הצמחים המוכרים לבני התקופה סבירה בהחלט, אך בהתאם לכך יש להניח כי גם ספרות התנאים אינה מזכירה את כל הגידולים הקיימים. לאמור, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות (קרי: קוראות).

50. ייתכן לראות מקבילה לתופעה זו במספרם הגדול-יחסית של הציפורים אותן ניתן לצפות בארץ-ישראל: למעלה מ-550, מספר שכנראה אין לו חבר ביחס לחבל-ארץ כה קטן.

51. לדוגמה, תוספת הקיווי לסל המזון המודרני היא זניחה בהחלט. ואולם, תוספת השומשום לסל המזון העתיק היוותה שינוי משמעותי, הן כהוספת אלטרנטיבה לשמן-זית, והן בשל העובדה שמדובר בירק הגדל תוך כמה חודשים ולא בעץ המצריך השקעה אנרגטית גבוהה וארוכת-שנים.

52. תופעה זו כונתה בארץ-ישראל המודרנית בשם 'כיבוש השממה', ונדמה היה שמדובר בתופעה היסטורית חד-פעמית. ואולם, תופעה זו של הרחבת שטחי העיבוד היתה תופעת-קבע לאורך שנותיה של התרבות האנושית, והיא ידועה היטב הן ממצרים הפרעונית והן מהולנד במוצאי ימי הביניים (אלא שלא אדמת השממה נכבשה כי אם אדמת הים). על הולנד ראה בספרו של גריג הנזכר להלן, וביחס למצרים: Alan K. Bowman, and Eugene Rogan (eds.), Agriculture in Egypt: From Pharaonic to Modern Times, Oxford – New York: Oxford University Press, 1999.

53. אמות המים לירושלים או לקיסריה משקפות אספקת מים לצריכה עירונית, ולאו דווקא למטרות חקלאיות, גם אם ניתן בקלות לנצל את זרם המים החולף ליד שטח חקלאי. ברם, אין לשכוח את אמות המים בנחל פרת (קלט) ובנחל פצאל, אמות שנועדו, בראש ובראשונה, למטרות חקלאיות; קרי: להרחבת שטחי העיבוד.

54. Karl W. Butzer, Early Hydraulic Civilization in Egypt, Chicago and London: The University of Chicago Press, 1976, pp. 81-98. בוצר אינו מסביר את החפיפה בתהליכים, אף כי ברור שגידול באדמות המעובדות הגדיל את האוכלוסייה. נראה, אפוא, שהגידול בצפיפות במצרים נבע משכלולים חקלאיים שונים, ובהם, בין היתר, הרחבת מבחר הגידולים, גם אם כי עיקר הגידול נבע משכלול אמצעי ההשקיה, מערכות הסכרים, האיגום, וכדומה.

55. זיקת הגידול הדמוגרפי לשכלול החקלאי דומה לשאלת הביצה והתרנגולת. במקרה הנדון עתה מוצע לראות את הגידול הדמוגרפי כנובע משכלול חקלאי, אף כי התיאוריה המקובלת היא ש'גידול אוכלוסייה מביא שכלול והמרצת הייצור החקלאי'. ראה: י' פורטוגלי, 'ספקולציות דמוגרפיות על אבולוציה, התיישבות ועיור', ארכיאולוגיה, 2 (תשמ"ט), עמ' 18-8.

56. Bruce W. Frier, ‘Demography’, Alan K. Bowman, Peter Garnsey and Dominic Rathbone (eds.), The Cambridge Ancient History,2 XI, Cambridge: Cambridge University Press, 2000, pp. 787-816 (esp. p. 814). על האינטנסיפיקציה בחקלאות בתקופת הפרינקיפט (27 לפנה"ס - 164 לספירה), ראה שם עמ' 695-692, 706.

57. על תפוצת התרנגולת בעולם העתיק, ובמיוחד ביחס לנתונים ממצרים, בה לא גודלו תרנגולות לפני התקופה הרומית, ראה: George F. Carter, ‘Pre-Columbian Chickens in America’, Carrol L. Rilet (ed. inter alia), Man across the Sea: Problems of Pre-Columbian Contacts, Austin & London: University of Texas Press, 1971, pp. 178-218 (esp. 185-189).

58. מ' בר-אילן, 'השיפורים בתזונה במהלך ימי בית שני', מורשת ישראל, 6 (תשס"ט), עמ' 50-31; רם בוכניק, גיא בר-עוז ור' רייך, '"מובחר שבעופות תרנגול" – על מקומו של התרנגול בכלכלת החי של יהודה בשלהי ימי הבית השני', חידושים בחקר ירושלים, טז (תשע"א), עמ' 140-119.

59. M. Gruber, The Motherhood of God and Other Studies, Atlanta, Georgia: Scholars Press, 1992, pp. 101-102.

60. בעידן המודרני גרם שיפור התזונה להורדת הגיל הממוצע של הווסת הראשונה (לאמור, הגדלת התקופה בה אשה יכולה להיכנס להריון), ולא מן הנמנע שתופעה דומה אירעה גם בעבר גם אם בקנה-מידה קטן יותר. על תופעה דומה, ראה (כתובות י ע"ב): 'ההוא דאתא לקמיה דרבי. אמר ליה: רבי, בעלתי ולא מצאתי דם! אמרה לו: רבי, עדיין בתולה הייתי, ושני בצורת הוה! ראה רבי שפניהם שחורים, צוה עליהן והכניסום למרחץ והאכילום והשקום והכניסום לחדר, בעל ומצא דם. אמר לו: לך זכה במקחך!'. בלשון אחרת: שיפור התזונה שיפר את המאזן ההורמונאלי ואפשר כניסה להריון לנשים שהדבר נמנע בעדן בשל מצב תזונתי ירוד.

61. שיידל (שם, עמ' 65-63, כורך את האינטנסיפיקציה החקלאית בעיקר עם תופעת העבדות, וכלל אינו דן בבעיות היסוד המוכרות היטב מאירופה במוצאי ימי הביניים); David B. Grigg, Population Growth and Agrarian Change: An Historical Perspective, Cambridge: Cambridge University Press, 1980. עם זאת, מדובר בשיטות-מחקר שונות, ונראה ששיידל נמנע ממחקר השוואתי העוסק בתקופות שונות.

62. את גידולה המואץ של האוכלוסייה באירופה, ובמיוחד: אירופה המזרחית במוצאי ימי הביניים, יש לייחס להכנסת שני גידולים חדשים ששינו את המאזן התזונתי מן היסוד, והכוונה היא לתירס ולתפוחי-אדמה. ראה: Alfred W. Crosby, The Columbian Exchange: Biological and Cultural Consequences of 1492, West Port, Connecticut: Greenwood Press, 1973. שים לב לכך שהשינוי האירופאי מיוחס לשני גידולים עיקריים בלבד, בעוד שהשינוי בארץ-ישראל מיוחס ליותר מ-140 גידולים. אגב, חדירת התירס לחקלאות לא שינתה רק את קצב גידול האוכלוסייה באירופה כי אם גם במצרים במאות ה-20-19. גריג (בהערה הקודמת), מביא נתונים מפורטים על חדירת תפוח האדמה לאירופה, אך נראה כי אין הוא חולק את הכבוד המגיע לתפוח האדמה (המכונה אצלו 'גידול נחות'). ראה עוד אצל כהן (לעיל, הע' 15, עמ' 45-42, ושם ספרות קודמת והתייחסות לקשר שבין שיפור בתזונה להקטנת התמותה בין ילדים). לעומת זאת, כניסת האורז לארץ-ישראל, השפיעה, קרוב לוודאי, הרבה פחות על האוכלוסייה, ולו מן הטעם כי השטח הראוי לגידול אורז בארץ-ישראל הוא קטן למדי, שלא כמו במקרה חדירת תפוח האדמה לאירופה.

63. Ester Boserup, The Conditions of Agricultural Growth: The Economics of Agrarian Change under Population Pressure, Chicago: Aldine, 1965.

64. Peregrine Horden and Nicholas Purcell, The Corrupting Sea: A Study of Mediterranean History, Oxford: Blackwell, 2000, pp. 295, 596-597.

65. על שם תומס רוברט מלתוס (1834-1766), אשר טען כי בעוד שקצב הגידול האנושי מחושב בשיעור הנדסי הרי שקצב גידול היבולים מחושב בשיעור חשבוני, ומכאן שבשלב כלשהו בעתיד לא תוכל האנושות לכלכל את עצמה. ספרה של בוסראפ נכתב כתגובת-נגד, אם לא מתקפה, על הגישה המלתוסית. כאן, לעומת זאת, אומצה הגישה המלתוסית – תלות הגידול הדמוגרפי בגידול ביבולים – אך ללא הנחת המוצא לפיה הפער בין הגידול האנושי לגידול ביבולם אינו ניתן לגישור, שכן הנחה זו מופרכת מידי פעם מחדש.

66. בלשון דומה, ובנחרצות, מחלקים סוציו-ארכיאולוגים את שיעור הגידול באוכלוסייה לשלוש תקופות בתולדות המין האנושי, בהתאם לשכלולים טכניים וחקלאיים. ראה: Charlotte Roberts and Keith Manchester, The Archaeology of Disease, Second Edition, Ithaca, New York: Cornell University Press, 1995, pp. 15-29.

67. B. Spooner (ed.), Population Growth: Anthropological Implications, University of Pennsylvania, The Massachusetts Institute of Technology, 1972. גישה עוד יותר 'קיצונית', לפיה יכולת ייצור המזון משפיעה לא רק על הדמוגרפיה כי אם על ההיסטוריה של המין האנושי בכללו, מובאת אצל: ג' דיימונד, רובים, חיידקים ופלדה: גורלותיהן של חברות אדם (תרגמה: עתליה זילבר), תל-אביב תשס"ג.

68. אמות-מים אחרות הובילו מים לשטחים חקלאיים, כגון ליריחו, וכך הורחב השטח החקלאי המעובד בארץ-ישראל (בניגוד לגישה הרואה את השטח המעובד כנתון 'קבוע'). ראה: ד' עמית, י' הירשפלד וי' פטריך (עורכים), אמות המים הקדומות בארץ-ישראל, ירושלים תשמ"ט.

69. Samuel S. Kottek, ‘Hygiene and Healing among the Jews in the Post-Biblical Period: A Partial Reconstruction’, ANRW, II.37.3, 1995, pp. 2843-2865; אסתי דבורז'צקי, 'בריאות הציבור בירושלים בימי בית שני', לב, א', עמר, ז', שוורץ, י' (עורכים), הרפואה בירושלים לדורותיה, תל אביב, תשנ"ט, עמ' 31-7.

70. מ' בר-אילן, 'הרפואה בארץ-ישראל במאות הראשונות לספירה', קתדרה, 91 (תשנ"ט), עמ' 78-31.

71. שלוש סברות שונות מצטרפות להנחה כי אין מדובר בתופעה שולית: 1) תופעה זו מתועדת בממצא הארכאולוגי שמוצאו מארץ-ישראל, עובדה המלמדת על 'מנהג העולם'. 2) המלכים אחז ומנשה העבירו את בניהם למולך (מל"ב טז,ג; שם כא,ו), ומדרך הטבע שמעמדות נמוכים בחברה והכפופים למלכות מחקים את מנהגי המשפחה המלכותית. 3) יש במקרא פולמוס לא-קטן כנגד קרבנות-אדם (ויקרא יח,כא; שם כ,א-ה; דברים יב,לא; שם יח,י; מל"ב יז,לא; שם כג,י; ישעיה נז,ה; יחזקאל טז,כ-כא; שם כ,לא; שם כג,לז, לכג,לט; תהלים קו,לז-לח). חלק מפולמוס זה מכוון מפורשות כנגד מעשים שנעשו, ובכל מקרה קשה להסביר את ריבויים היחסי של העדויות הטקסטואליות אם הן לא היו מעוגנות במציאות.

72. למעשה, גם במקומות שנמצאו הוכחות לקברי-ילדים, כגון בקרתגו, יש חילוקי דעות עמוקים ביחס לשאלה באיזו מידה מדובר במיתה טבעית או בקרבנות על רקע דתי. מכל מקום, דומה כי גם המרחיבים בהיקף התופעה לא יגדילו אותה מעבר לשברי אחוז אחד של האוכלוסייה. ראה: Shelly Brown, Late Carthaginian Child Sacrifice and Sacrificial Monuments in their Mediterranean Context, Sheffield: JSOT Press, 1991.

73. עיין: בר-אילן, 'השיפורים בתזונה במהלך ימי בית שני' (לעיל, הע' 41), סמוך להערה 66, שם הוצע להעריך את הגידול בשיעור הגידול השנתי, על דרך ההשערה, מגידול שנתי של 0.4% לגידול שנתי של 0.5%, ואולי אף מעֵבֵר לכך (ראה להלן נתונים על ציילון), בהתבסס על נתונים שהועלו בספר של בגנאל ופריאר (להלן, הע' 73, עמ' 90-81), וכן: Bruce W. Frier, ‘Roman Demography’, D.S. Potter and D.J. Mattingly (eds.), Life, Death, and Entertainment in the Roman Empire, The University of Michigan Press, Ann Arbor, 1999, pp. 85-109.

74. Marcia Guttentag and Paul F. Secord, Too many Women?: The Sex Ratio Question, Beverly Hills – London – New Delhi: Sage Publications, 1983.

75. הטענה העיקרית מתייחסת לתת-ייצוג של נשים במפקדים (בדומה למפקדים המקראיים המתעלמים מנשים), ואף בקבורה (בשל ההשערה, שלא הוכחה, לפיה הואיל ועצמות הנשים קטנות וחלשות יותר משל הגברים הרי שהן מתפוררות לפני עצמות הגברים כך שהנתונים 'נוטים' לטובת הגברים.).

76. Roger S. Bagnall and Bruce W. Frier, The Demography of Roman Egypt, pp. 91-99, 161-164; W. Scheidel, Death on the Nile, pp. 149-150, 167-169.

77. Roger S. Bagnall and Bruce W. Frier, The Demography of Roman Egypt, pp. 151-153.

78. יוער בזאת כי שיעורם היחסי של הנשים באוכלוסייה בספרם של בגנאל ופריאר מבוסס על החזר של נתוני מפקד (n=1022), שלא כמו יתר החישובים המבוססים על נתונים העולים מבתי קברות. למרות שוני מהותי זה, צצה בכל פעם מחדש שאלת הנתונים 'הבלתי אפשריים'.

79. הממצאים מבית הקברות של עין גדי (במהלך של כ-700 שנה: 100 לפנה"ס – 600 לספירה), מלמדים על שיעור גברים בן 196. ראה: B. Arensburg and Anna Belfer-Cohen, ‘Preliminary Report on the Skeletal Remains from the ‘En Gedi Tombs’, G. Hadas (ed.), Nine Tombs of the Second Temple Period at ‘En Gedi (‘Atiqot, XXIV), Jerusalem: Israel Antiquities Authority, 1994, pp. 12*-14*

80. נתונים נוספים על כך בין היהודים, והמחקר הכרוך בה, ראה: Tal Ilan, Integrating Jewish Women into Second Temple History, Tübingen: Mohr Siebeck, 1999, pp. 202-205; מ' בר-אילן, 'תגובה לביקורתו של מגן ברושי: על מִסְפָּרִים, היסטוריה דמוגראפית וחוקרים דגולים', קתרסיס, 10 (תשס"ט), עמ' 186-156.

81. שיידל, עמ' 41. מבלי לקבוע עמדה בשאלת מהימנות מספרי הילדים ברשומות המקראיות, כדאי לשים לב שהמספרים אינם נראים מוגזמים (למעט ילדיה של לאה). לדוגמה, מבין 8 הנשים והפילגשים של אבות האומה [שרה, הגר, קטורה, רבקה, לאה, רחל, בלהה, זלפה] סבלו 3 מבעיות פריון חמורות, אשה אחת ילדה ילד אחד בלבד, 4 נשים ילדו 2 ילדים כל אחת, ונמצא שרק 2 מתוך 8 נשים היו ברוכות-ילדים. בממוצע היו לכל אשה 2.875 ילדים (המייצגים יותר מ-7 הריונות). על שיעור הפריון בחברות שונות, ראה: John Bintliff and Kostas Sbonias (eds.), Reconstructing Past Population Trends in Mediterranean Europe (3000 BC – AD 1800), p. 228.

82. על שיעור הגידול של האוכלוסייה משפיעה, כמובן, הנטייה לחיות חיי-פרישות (והקפדה על איסורים נוספים שאין מקום לפורטם עתה). לפי התנאים גבר חייב להוליד ילדים וממילא לשאת אשה (יבמות ו,ו; ג' כהן, 'מצוות פרייה ורבייה ומקומה בפולמוס הדתי', י' ברטל וי' גפני (עורכים), ארוס אירוסין ואיסורים: מיניות ומשפחה בהיסטוריה, ירושלים, תשנ"ח, עמ' 96-83.). ברם, לדעת הקראים אין מצווה להוליד ילדים (א' ניקומודיאו, כתר תורה, רמלה תשל"ב, עמ' 38), שכן 'פרו ורבו' היא ברכה ולא מצווה, ואף אם ההסבר מאוחר לתקופה הנדונה עתה, הרי שיש בכוחו להסביר את מנהגי הפרישות של חלק מהכיתות בשלהי ימי בית שני (ראה: D. Daube, The Duty of Procreation, Edinburgh 1977, pp. 34-37; Joseph Baumgarten, ‘The Qumran-Essene Restraints on Marriage’, Archaeology and History in the Dead Sea Scrolls: the New York University conference in memory of Yigael Yadin (ed. Lawrence H. Schiffman), JSOT Press, Sheffield 1990, pp.13-24; D. Biale, Eros and the Jews: From Biblical Israel to Contemporary America, New York: basic Books, 1992, pp. 35-36; ע' שרמר, זכר ונקבה בראם: הנישואים בשלהי ימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תשס"ד, עמ' 65-51). לאמור, לקראת שלהי ימי בית שני התחזקה המגמה (הדתית), להוליד ילדים, שאינה אלא ביטוי להורדת גיל הנישואין (מבלי להיכנס לשאלה איזה חלק יחסי מהעם ראה עצמו כפוף לדברי התנאים. ראה עוד: כתובות ה,ט; פסחים קיג ע"ב). לשון אחרת, מבחינה תיאורטית, שיעור הגידול של האוכלוסייה הרבנית היה גבוה משל האוכלוסייה הכיתתית.

83. שיידל (עמ' 67), מביא נתונים מפורטים ביחס למספר הלידות בקרב 1000 נשים נשואות, בהתאם לגילאים השונים. לעומת זאת, כאן מוצע לבחון את השאלה בהתאם לגודלה של האוכלוסייה, וזאת מתוך מודעות לגידול בשיעורן היחסי של הנשים בקרב האוכלוסייה (נושא אליו שיידל לא התייחס). יתר על כן, בדרך-חישוב זו ניתן להשוות נתונים דמוגרפיים בין חברות שונות. למשל, ב-1905 שיעור הלידות, לכל 1000 תושבים במצרים עמד על 45, במקסיקו 46 ובהודו 48 (בעוד שבאנגליה: 26, בבלגיה 25 ובגרמניה 32, מספרים המדגימים, כמובן, את השפעתה של המהפכה התעשייתית). חישוב מעין זה, המבוסס על גודלה של האוכלוסייה, מאפשר גם הערכה ביחס לתמותה, שכן באותה שנה עמד שיעור התמותה במצרים על 26, במקסיקו 33 ובהודו 43. באותה שעה עמדה תוחלת החיים בהודו על 23, ושיעור הגידול השנתי בציילון (שקשה להניח כי היה שונה משמעותית משל הודו), עמד על 9.3 לכל 1000 תושבים, כלומר: 0.93% (ראה: צ'יפולה, עמ' 85-84, 89, 93; גריג [לעיל, הע' 61], עמ' 241-237). מספרים אלו צריכים להילקח בחשבון עת יחושב המודל הדמוגרפי של יהודי ארץ-ישראל בעת העתיקה.

84. הנתונים לקוחים מספרו של גריג (לעיל, הע' 61), עמ' 191.

85. בראייה זו נעוץ ההבדל בין השיטה המוצעת עתה לבין שיטתו של ברושי. לפי ברושי יש לגלות מספר מסוים, באמצעות הערכה זהירה [פלוס-מינוס אחוז מסוים של טעות] ולהכניס אותו למשוואה, ואם כך, מדובר בנתון 'קבוע' ובלתי משתנה. לעומת זאת, מוצע כאן לראות בנתונים המבוקשים מספרים שהשתנו באופן דינאמי במרוצת הדורות: גידול במספר הגידולים, גידול במספר הקלוריות המופקות מיחידת-שטח נתונה, גידול בשטחים המעובדים, גידול בתוחלת החיים, גידול בצפיפות, וכן הלאה.

86. בשל ירידת גיל הנישואין יש לחשב את אורכו הממוצע של כל דור בכל תת-תקופה באופן שונה. לדוגמה: בתקופה הפרסית, לערך 7 דורות בני 28 שנה; בתקופה ההלניסטית (עד לחשמונאים), לערך 7 דורות בני 26 שנה; בתקופה החשמונאית-רומית, לערך 9 דורות בני 23 שנה. קצב הגידול של האוכלוסייה הלך וגדל בהתאם לתת-תקופות אלו.

87. בדיון לעיל הודגש הפן הדיאכרוני של השאלה הדמוגרפית, אך יש מי שנוקט בגישה סינכרונית תוך חיפוש מספר 'מקדם' לחבלי-ארץ שונים בתקופה נתונה. ראה: Y. Tsafrir, ‘Some Notes on the Settlement and Demography of Palestine in the Byzantine Period: The Archaeological Evidence’, Joe D. Seger (ed.), Retrieving the Past: Essays on Archaeological Research and Methodology in Honor of Gus W. van Beek, Mississippi State University, 1996, pp. pp. 269-283. דרך-חישוב זו יש לדחות משתי סיבות שונות: א) ספרו של כהן (לעיל, הע' 15), מדגים את הכשל בהנחת-מוצא מעין זו; ב) התנאים בתקופה הביזאנטית היו חמורים יותר ממה שצפריר היה מודע אליהם (שני גלים של המגפה הבובונית, ב-542 וב-558, וכן 'שנה ללא קיץ' ב-536).