הגניזה: אוספי אנטונין וורטהיימר

עלי ספר, כג (תשע"ג), עמ' 137-121  מאיר בר-אילן

 

מגמת הדיון להלן היא לבחון את כתבי היד מהגניזה הקהירית שהגיעו בשלהי המאה ה-19 לשני אישים שונים אשר חיו בירושלים: האחד היה נזיר נוצרי והשני היה רב מהיישוב הישן. כתבי היד שהגיעו אל הראשון נותרו באוסף הנושא את שם בעליהם: אוסף אנטונין, המצוי היום בספרייה בסנט פטרבורג.1 לעומת זאת, כתבי היד מהגניזה שהגיעו אל הרב ש"א ורטהיימר התפרסמו באופן חלקי בלבד, והם לא נותרו בצורת אוסף. ייעשה ניסיון לברר מחדש את השאלה: מה היה הטקסט הראשון אשר התפרסם מתוך הגניזה, ומוכרי-עתיקות, מתווכים וזייפנים יוזכרו אף הם לצורך הבנת פרק עלום בראשיתה של הגניזה.

א. ארכימנדריט אנטונין (1817 – 1894), ואוספיו

על מנת להבהיר את טיבו של 'אוסף אנטונין', היינו כתבי הגניזה שהגיעו לידיו של אנטונין, יש לבחון תחילה את כלל פעילותו של האיש, הרקע שלו, כמו גם אוספיו המגוונים, ורק לאחר מכן ניתן יהיה לבחון את הייחוד שבאוסף הגניזה שלו. לאנטונין ופעולותיו הוקדש ספר (ברוסית), כבר ב-1934, ולאחרונה נדונה פעילותו בעבודת דוקטור של עודד שי.2 תולדות חייו של אנטונין סוכמו על ידי ע' שי, והם מובאים להלן בהתאם לדבריו:

ארכימנדריט אנטונין נולד בשם אנדרי איוונוביץ קפוסטין (Kapustin), באטורינה שברוסיה (1817), לאדם ששימש כומר במחוז פרם ((Perm. הוא סיים את לימודיו באקדמיה התיאולוגית בקייב בשנת 1843, ובשנת 1865 הגיע לירושלים, כדי לבדוק את מצב היחסים בין נציג הכנסייה הפרבוסלאבית לבין הקונסול הרוסי, ובה נותר עד פטירתו. בשלב כלשהו הוא התמנה לארכימנדריט (=ראש המנזר). אנטונין היה פעיל בחפירות ובגילויים הארכאולוגיים בירושלים, והיה חבר ב'אגודה הגרמנית לחקירת ארץ-ישראל' שקיבלה לשורותיה גם חוקרים לא גרמנים. נוסף לכך, הוא עמד בראש משלחת המיסיון הרוסי בארץ בשנים 1894-1885. בשנת 1882 הקימו אנשי הכנסייה והמלוכה ברוסיה את 'החברה הקיסרית האורתודוכסית הרוסית בפלשתינה', שנקראה גם 'החברה האימפריאלית הפרבוסלאבית', היינו הרוסית, ובה היה אנטונין פעיל. נשיא הכבוד של החברה היה הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ לבית רומנוב, אחיו של הצאר אלכסנדר השלישי, ונכסי הכנסייה הרוסית בארץ נרשמו על שמה. אנטונין הרחיב את הרכוש הקרקעי הרוסי בכל חלקי הארץ, במיוחד, בירושלים. אנטונין רכש, בין היתר, את השטח, שנקרא לימים 'מגרש הרוסים' (אשר כלל, במשך הזמן: כנסייה, אכסניה קונסוליה ומוזיאון), ושטחים נוספים בהר הזיתים, בעין כרם, ועוד.3 מן הסתם היה אנטונין מוסיף ורוכש עוד אדמות אלא שבשנת 1871, שגריר רוסיה, ולאחר מכן אף הסינוד של הכנסייה, אסרו על אנטונין כל רכישת-אדמה נוספת בטענה כי קניית אדמות מעוררת קנאה וחשדות כנגד הרוסים.4

אנטונין היה מלומד, וסייר גם מחוץ לגבולותיה של ארץ-ישראל. בהיותו במנזר סנטה קתרינה (בהר סיני), הוא הכין את הקטלוג של כתבי היד היווניים במנזר. נוסף על קרקעות רכש אנטונין עתיקות מסוגים שונים: מתרבויות מצרים, ארץ-ישראל, יוון, האיסלאם, ועוד. אוסף כתבי היד שלו כלל טקסטים בשפות שונות: יוונית, עברית, עברית-שומרונית וערבית, עדות למגוון התעניינותו. אנטונין יזם את הקמתו של מוזיאון לתצוגת ממצאיו השונים, מוזיאון שעמד סמוך לאכסניה. במוזיאון זה עמדו ממצאים שונים, שחלקם נרכשו לאחר מותו של המייסד, ועל כן קשה לדעת בבירור מה רכש אנטונין ומה רכשו יורשיו. אנטונין מת בשנת 1894 בירושלים, ונקבר בהר הזיתים.

אנטונין היה מקורב למלכות, והצארינה מריה אלכסנדרובה תמכה בו בפעילותו בארץ-ישראל. בחלק הראשון של תקופת שהייתו בארץ-ישראל קיבל אנטונין קצבה שנתית בת 14,500 רובל, ובתקופה מאוחרת יותר עלתה הקצבה לסך של 30,000 רובל. בנוסף על כך, תרמו לאנטונין אנשים פרטיים, מן הסתם אנשי-אצולה והמקורבים למלכות, סכומי-כסף בלתי מבוטלים נוספים. אנטונין רכש אדמות על שמו של המתורגמן שלו, יעקב חאלבי, בהתאם לחוקים העותמאניים, ובשנת 1889 הוא העניק את אדמותיו למיסיון הנוצרי, אדמות אשר הוערכו במיליון רובל! דומה כי רקע כלכלי זה, כמו גם אישיותו הבלתי-נלאית, הם שעמדו מאחורי 'מסע הרכש' של אנטונין, מסע שכלל: אדמות, פריטים ארכאולוגיים רבים, וכתבי-יד.5 ראויה לציון העובדה כי אחד מיעדיה של הכנסייה הרוסית בארץ-ישראל היה הקמת בתי ספר לערבים נוצרים-אורתודוכסים, וברור, אפוא, שאנטונין עסק לא ברכש של קרקעות כי אם גם ברכש אנושי: משומדים.

לאחר פטירתו של אנטונין הועבר אוסף כתבי היד שלו לספרייה המלכותית בסנט פטרבורג, ושם מצוי האוסף שלו עד היום בתוך אוסף כתבי היד המזרחיים. במשך השנים הפך אוסף זה למוקד עלייה לרגל, במיוחד: אינטלקטואלית, לחוקרים רבים במדעי היהדות, וזאת בשל חשיבותם של כתבי היד המצויים באוסף זה.

אוספי הספרייה בלנינגרד, היא סנט פטרבורג, ובהם אוסף הגניזה של אנטונין, תוארו בעבר כמה פעמים, וברמות שונות של פירוט.6 לצורך הדיון כאן יסוכמו הנתונים בקצרה, אף כי ניתן להאריך בכך כהנה וכהנה. ראשון מתארי האוסף היה אברהם אליהו הרכבי (1835 – 1919), בוגר ישיבת וולוז'ין, תלמיד-חכם, חוקר, בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת פטרבורג, וספרן בספרייה המלכותית שם (1877 – 1919).7 בשנת תרמ"ו (1886) ביקר הרכבי בערים שונות במזרח: דמשק, חאלב, ירושלים, קהיר, ואזמיר. הרכבי תיאר כמה כתבי יד שראה באותו מסע, כתבי יד אותם הלך לבקש לא רק בקרב חכמי ישראל, אלא גם בין הקראים, ואחרים. בהיות הרכבי בירושלים הוא בחן את אוסף כתבי היד של אנטונין, ותיאר כמה מהם.8 הרכבי, אם כן, הכיר את האוסף בירושלים, ולאחר פטירתו של אנטונין הוא 'קלט' אותו בספרייה בפטרבורג, ואך טבעי הדבר שהוא היה גם הראשון שהדפיס מתוך אוסף אנטונין.9 בשנת 1899 תיאר הרכבי את האוסף ברוסית, ודומה כי שילוב זה של תיאור מחד גיסא, ופרסום מאידך גיסא, אוסף חשוב וחוקר חשוב, הגבירו את פרסום האוסף ותהילתו.

ממשיכו של הרכבי בספריית פטרבורג, דוד מגיד (1862 – 1941), תיאר בקצרה את כתבי היד, אך לא פרסם את דבריו.10 חלפו עשרות שנים עד אשר, בתמיכתה של קרן רוקפלר וקרנות-מחקר נוספות, בא אברהם יצחק כ"ץ לברית המועצות ארבע פעמים בין השנים 1960-1956, על מנת לבחון את אוסף אנטונין. כ"ץ הקדיש מאמצים רבים לאוסף אנטונין, והוא עשה זאת בכמה שלבים. ראשית הוא תיאר את האוסף, תחילה בחוברות מודפסות במכונת כתיבה, הנראות כמיועדות לספרנים,11 ולאחר מכן בחוברת דקה בעלת אופי 'מדעי'.12 מאוחר יותר הוא הוציא לאור, על פי כתבי היד שבאוסף זה, שני ספרים המבוססים על למעלה מ-300 קטעים של כתבי יד מאוסף אנטונין: גנזי משנה (ירושלים תש"ל), וגנזי תלמוד בבלי (ירושלים תשל"ו).13 עם נפילת חומותיה של ברית המועצות הגיעו לאוסף אנטונין שליחי המכון לתצלומי כתבי יד עבריים בירושלים, וכתוצאה ממפעלם ניתן היום לדעת פרטים, ולראות צילומים, מתוך אוסף אנטונין יותר מאשר אי-פעם.

כ"ץ הכיר היטב את כתבי היד שבאוסף אנטונין, יותר מכל אלו שקדמוהו. לפי הקטלוג שלו יש באוסף זה 1189 פריטים המייצגים 36 מקצועות שונים. לעניין הנדון עתה חשובה במיוחד היא אבחנתו הבאה: 'אוסף אנטונין הוא בעל ערך ומשקל, לא כל כך בכמותו אלא בעיקר באיכותו'. אמנם, נ' אלוני, חוקר מובהק של הגניזה בזכות עצמו, חלק במקצת על כ"ץ, מבלי להזכיר את שמו, אך גם הוא קבע שאנטונין 'ידע לבחור את הקטעים הנבחרים והמשובחים בין קטעי הגניזה'.14 כתוצאה מכל האמור לעיל היה אוסף זה, במשך שנים רבות, משאת-נפש לחוקרים רבים במדעי היהדות – ובהם: הרב שמחה אסף, הרי"ן אפשטיין ואחרים – אשר טרחו לא מעט בהדפסת כתבי היד מן האוסף. נראה כי יחסית לגודלו נדפסו כתבי-יד מאוסף אנטונין יותר מאשר מכל אוסף אחר, ולא רק בשל העובדה כי מדובר באוסף קטן (פחות מאחוז אחד מכלל קטעי הגניזה).

והנה, איכותו המיוחדת של אוסף אנטונין, והעובדה שבעל האוסף לא היה מצוי בספרות התלמודית (וככל הנראה גם לא ידע עברית), גורמת לחשוב כי טרם הקנייה של כתבי היד התייעץ אנטונין בתלמיד-חכם אשר דאג לכך שהוא ירכוש סחורה 'טובה', היינו ספרות תלמודית, ואחרת (ברובה), ולא יסתפק בכתבי-יד שעיקר מעלתם הוא שהם בני אלף שנה, אך הם מכתבים אישיים שבהם איש לא מצא חפץ, לפחות באותה העת (גם אם יש באוסף כמה מכתבים). ואכן, עיון בדבריו של אלוני על אוסף אנטונין מראה כי אלוני הרהר בשאלה זו, שאלת המתווך האפשרי, אך לא הוציא את מחשבתו מכלל הרהור, ויש לבחון את שאלת המתווך בשל כמה סיבות, ולו רק בשל איכות האוסף. מאליו מובן שהמתווך שמר על שתיקה, שכן דרכם של מתווכים שהם שותפים סמויים בעסקה, ואין לצפות שהם ידווחו על פעילותם. המתווך היה יועץ-סתרים לקונה, וברור, אפוא, שאנטונין לא נעזר ביהודי מקהיר שייעץ לו מה לקנות, שהרי עשוי היה להיות קשר בין המוכר למתווך, וקונה נבון – ואין ספק שאנטונין היה קונה נבון – לא היה פועל כך. דומה, אפוא, כי ניתן להעלות על הדעת שמו של אדם אחד לפחות אשר עשוי היה לייעץ לאנטונין ברכש כתבי היד: מוזס שפירא.

פרשת מעלליו של מוזס וילהלם שפירא (1830 – 1884) כבר נתפרסמה בעבר, ואין צורך לכפול את הדברים.15 מוזס שפירא נולד כמשה בן נתנאל יצחק שפירא, המיר דתו, נקרא בשם מוזס וילהלם, והתפרנס ממסחר-עתיקות בירושלים. מלבד הממצאים אותם שפירא רכש ומכר, הוא גם זייף ממצאים ארכיאולוגיים, והציע אותם למכירה, עד אשר נתפס בקלקלתו, ולבסוף התאבד. באוסף אנטונין נמצא פריט אחד, המצוין בעבודתו של ע' שי, פריט המכונה בשם 'מצבת ישעיהו'(!), אבן ועליה כתוב: 'לימי ישעיה מלך העברים שלום לביתו' (!, ואולי צריך להיות: 'לידי'). כזכור, לפני כמה שנים התעוררה בארץ-ישראל פרשת זיופים 'מלכותיים' בעלי אופי דומה, ויש מקום להניח כי אנטונין נפל בפחו של שפירא. ברור, אפוא, כי כאשר נוצר מצב בו סוחר רוצה למכור, וקונה רוצה לקנות – וכספו בידו – תבוצע עסקה, וגם אם לא ניתן לעקוב אחר כל מכירותיו של הסוחר או של הקונה, נראה כי האחד היה מודע לשני. הן שפירא והן אנטונין חיו בירושלים, ושניהם אף שהו זמן-מה בקהיר, אך שוב, קשה לדעת אם הם שהו בה באותה שעה. על כל פנים, ניתן לחשוב, לכאורה, ששפירא היה אחד מיועציו של אנטונין ביחס לכתבי היד מהגניזה. הסיבה לכך היא פשוטה: בין השנים 1877 – 1882 מכר שפירא למוזיאון הבריטי לערך 300 כתבי יד: תימניים, קראיים ומהגניזה, כפי שמופיע ברשומות המוזיאון,16 וסביר להניח שהוא ניסה למכור את סחורתו לא רק מעבר לים כי אם בירושלים עצמה – לאנטונין.

לכאורה, נצרותו של שפירא יכולה היתה להוות מעלה בעיני אנטונין, כזכור: אדם מלומד, אך נדמה כי גם אנטונין ידע ששפירא לא היה תלמיד חכם (על דרך ההמעטה). יתר על כן, שפירא עצמו היה סוחר, וספק רב אם אנטונין היה נעזר בחוות-דעתו של סוחר כדי לדעת ערכו של חפץ אותו עמד הוא לקנות, מה עוד שייתכן ששפירא תיווך בעצמו בחלק מעתיקות הגניזה. נראה, על כן, ששפירא לא היה יועצו של אנטונין, והאוסף המשובח של אנטונין נאסף תחת עינו הבוחנת של אדם אחר, אשר ספק אם שמו ייוודע לעולם.17

ב. ש"א ורטהיימר (1867 – 1935), ופרסום טקסטים מהגניזה

תולדות חייו, ופעילותו הספרותית, של ורטהיימר לא נבחנו עד כה כיאות, והמעט שכתבו עליו רחוק מלהקיף את פעילותו.18 שלמה אהרן ורטהיימר נולד בשנת 1867 לאביו יעקב ולאמו שנדל בעיר פיזינג שליד פרסבורג (אז בהונגריה וכיום ברטיסלבה שבסלובקיה).19 יחד עם הוריו הוא עלה לירושלים בשנת 1872, ומאז גר בה כל ימי חייו. עם מות אביו, בהיותו בן 8, הוא גדל בבית הרב טוביה גדליה פריינד, ולמד בתלמוד-תורה ובישיבות ירושלים. בשנת 1883 נשא ורטהיימר לאשה את גולדה לאה בת הרב נתנאל הלוי מוורשה, ונולדו להם חמישה בנים ושתי בנות. הוא עמד בראש ישיבת 'אור המאיר' לעדת כולל אונגארן, שימש כמגיד, דרשן ודיין. ורטהיימר חי חיי עוני ודוחק, אף מעֵבר למה שהיה מקובל בעירו באותה תקופה – כפי שתיאר זאת דוד תדהר, חוקרה המובהק של ארץ-ישראל.20 ורטהיימר נסע למינכן לעיין שם בכתבי-יד, ולצורך ההדרת כתבי-יד, ובהם קטעי הגניזה, מפעל-חייו אשר יידון להלן, למד ורטהיימר ערבית ספרותית, וקשה לראות בפעולות אלו תופעות המאפיינות דיין מורה-צדק בבית דין. אף שהציעו לורטהיימר מישרות בחו"ל הוא העדיף חיי עוני בירושלים על פני חיי שפע בגולה, ונפטר בי' תמוז תרצ"ה (11.7.1935).

ורטהיימר היה תלמיד חכם ומורה הוראה, בקי בכל מקצועות התורה, פרשן וחוקר, מהדירם של כתבי-יד רבים, ומעל לכל: הוא גילה פוריות ספרותית בלתי רגילה, והוציא לאור למעלה מ-30 ספרים במשך יותר מ-40 שנה. רשימה ביבליוגראפית מפורטת של כל כתביו – על מהדורותיהם השונות – טרם נכתבה, ולמעשה, עניין זה טעון לימוד מרובה הואיל ולא כל כתביו רשומים בקטלוג המאוחד של הספריות בישראל, ככל הנראה, בשל תפוצתן הדלה של כמה מחוברותיו. ספרו הראשון בעברית, שאינו אלא חוברת דקה, ובה הספד על השר משה מונטיפיורי, יצא לאור בשם: אבל משה, ירושלים תרמ"ט.21 הקו המנחה בספריו של ורטהיימר היה הוצאה לאור של כתבי יד בלתי ידועים, אך ורטהיימר עסק גם בביאורים של טקסטים קדומים, כמו גם בהוצאה לאור של ספריו שלו.

ורטהיימר היה בקשרים עם חכמי ישראל, לעתים אף נעזר בהם, וניכרת זיקתו אליהם בחומר וברוח. על טקסט שמקורו בכתב-יד פארמה כותב הוא: '...האגדה הזאת, והעתיקה אותה למעני מכת"י ההוא החכם הג' מהר"ש באבער נ"י, ומקרב לבי אודה לו נגד כל קהל הקוראים על חסדו הטוב אשר עשה בזה'.22 כותב ורטהיימר: 'ובהיות פה עה"ק ירושלים ת"ו (בשנת תרנ"א) הנוסע החכם והבלשן המפורסם מהור"ר יוסף הלוי מפאריז, דברתי אתו אדות הצוואה הנזכרת',23 וכו'. כיוצא בכך, כותב ורטהיימר: 'וכן הודיעני החכם הג' מוהר"א מארכס מניוארק כי גם בידו נמצא שריד מכתב-יד תימן',24 וכו'. על הרכבי כותב ורטהיימר כך: 'והתשובה המצוינת בפנים הספר סימן עד נעתקה לעברית על ידי החכם הגדול הבלשן המפואר מו"ה [=מורנו ורבנו הרב] אברהם אלי' נ"י [=נרו יאיר]. וכן: 'שראה את עצם כתב היד של קונטרס זה'.25 מסתבר, אפוא, שורטהיימר, הרב מבתי אונגארן, לא היה כותב דברי שבח כאלו על פרופסור באוניברסיטת פטרבורג אלמלא הכיר את הרכבי אישית (ולא בתכתובת), וידע שהוא ירא-שמים!26 מסתבר, אפוא, שבביקורו של הרכבי בירושלים (ב-1886), הוא ראה לא רק את אוסף כתבי היד של אנטונין, אלא שהה בחברתם של אנשי ירושלים, ולא מן הנמנע שאף ורטהיימר (בהיותו בן 19), מצא את ההזדמנות לשוחח עם חוקר דגול זה עליו ידע מפרסומיו הרבים. מובן מעצמו שורטהיימר הכיר חכמים ומלומדים נוספים, אם לא באופן אישי – כי אז מכתביהם, כפי שניכר הדבר במבואותיו המלומדים. לסיכום מפעלו התרבותי של ורטהיימר ניתן לומר כי למרות שחי ופעל במסגרת הישוב הישן בירושלים ניכרת עליו השפעתה של חכמת ישראל: בעצם ההתעסקות בהדפסת כתבי-יד עתיקים, בההדרה תוך שימת לב לחילופי גרסאות ומסורת הפרשנות, ובהכרה בחשיבותה של הערבית לידיעת ספרות הגאונים. למעשה, עד היום נזקקים לספריו חוקרים רבים במדעי היהדות, וזו בהחלט תופעה נדירה.

דיון מקיף בכל מפעלו הספרותי של ורטהיימר עומד מעבר להיקפו של הדיון להלן המוקדש לגניזה, ועל כן יתמקד הדיון להלן רק בזיקתו של ורטהיימר לגניזה, ובשני פניה של זיקה זו. ראשית תיבחן השאלה האם בהדפסת טקסטים מהגניזה הקדים ורטהיימר את שכטר, ולאחר מכן יתבררו שאלות אחרות הכרוכות במקורות כתבי היד של ורטהיימר.

ש"ז שכטר (1846 – 1915) נחשב בידי רבים כמגלה הגניזה, וכך הוא מתואר בספרי-עזר שונים. כך, למשל, במחקרו המאלף של י' זוסמן שהוקדש למפעלו של שכטר החוקר,27 תואר שכטר כמגלה הגניזה, ללא כל הסתייגות, אף כי זוסמן היה מודע היטב לנתונים אחרים. דרך כלל מתואר שכטר כמי ש'גילה' את הגניזה ב-1896, היינו שאז הוא רכש כתבי יד מהגניזה. ואולם, עוד לפניו היו במקום כמה חוקרים, ובהם אלקן אדלר ב-1888 (מאנגליה), ד"ר כורש אדלר ב-1891 (מארה"ב), ואחרים. החשוב לענייננו הוא זה: הרב ורטהיימר הוציא לאור את ספרו בתי מדרשות: בית ראשון, בירושלים תרנ"ג, היינו כמה שנים לפני ששכטר הגיע לגניזה. רק בשנת 1893 נודע לשכטר מא' אדלר על קיומה של הגניזה, וברור, אפוא, מי קדם למי. יתרה מזו, בכרטסת הקטלוג של ספריית אוכספורד (ואין לשכוח כי כרטסת כתובה ביד היתה בשימוש עד לשלהי שנות ה-80 וראשית ה-90 של המאה ה-20), כתוב כי כמה כתבי יד מהגניזה נרכשו מורטהיימר, ומן הכרטיס ניתן להסיק כי ורטהיימר מכר ארבעה כתבי יד, לפחות, כבר בשנת 1892.28

יתרה מזו, לבקשת צאצאיו של ורטהיימר שנעשתה בשנים האחרונות, הספרן בספריית הבודליאנה, Richard Judd, הכין רשימה של למעלה מ-30 כתבי יד שרכשה הספרייה מורטהיימר, חלקם כבר בשנת 1892, וחלקם מאוחר יותר. בנוסף על כך, התברר כי בארכיון של ספריית קיימברידג' נותרו כמה ממכתביו של ורטהיימר לרשויות הספרייה, ומהם עולה כי עוד בשנת 1893, החל מ-13.2.1893, שלח ורטהיימר לקיימברידג' כתבי יד לא מעטים. כך, למשל, מתברר באחד המכתבים כי הוא שלח 13 כתבי יד, בסכום של 6 פאונד ו-3 שילינג, ועוד 30 כתבי יד במחיר של 3 פאונד, וכתבי יד נוספים בסך העולה לסכום של 10 פאונד ו-3 שילינג. שכטר מוזכר בכמה ממכתבים אלו כמי שאמור היה לשלם לו עבור כתבי היד, וברור לגמרי חלקו של ורטהיימר ב'גילוי' הגניזה על ידי שכטר.29 כאן המקום להוסיף, מתוך מחקרים אחרים, כי בשנים 1894-1896 מכר ורטהיימר 62 מסמכים מהגניזה לקיימברידג' ועוד כ-239 לאוכספורד, אך לא כל הצעות-המסחר שלו התקבלו.30 כיום גם ידוע שספריית קיימברידג' רכשה לא פחות מ-25 כתבי-יד שנמכרו לה על ידי יעקב ספיר, ועוד 10 כתבי-יד שנמכרו על ידי שמואל רפאלי (רפאלוביץ', 1867 – 1923), סוחר-עתיקות נוסף מירושלים.31 ברור, אפוא, שהסיפור על שתי האחיות – הגב' לואיס והגב' גיבסון – כאילו הן 'גילו' לשכטר על הגניזה מופרך מעיקרו. מדויק יותר יהיה לומר כי הן אלו שגרמו לשכטר להעריך בצורה טובה יותר את חשיבותה של הגניזה בקהיר. הן הציגו בפני שכטר קטע עברי מתוך בן-סירא, ספר חיצוני אבוד, וקטע זה הוא שהגביר את תיאבונו הביבליופילי של שכטר. ואולם, הגניזה נודעה לשכטר ממקורות אחרים, ובהם ורטהיימר, וחבל שחלק מחוקרי הגניזה המובהקים התעלמו משמו של ורטהיימר כליל.32

אמנם, קדימותו של ורטהיימר לא התפרסמה כיאות, וקשה לדעת אם קרה הדבר רק בשל מחדליו של ורטהיימר שלא הודיע על כך כיאות (ובזמן!), או מפני התהילה שזכה לה שכטר מעבר לים, ממון וכבוד שאפשרו לו רכישות נוספות.33 ורטהיימר עצמו כותב בספר שפורסם בשנת תרפ"ז:

הספר היקר הלז, פירוש רבינו סעדיה גאון ז"ל למסכת ברכות הוצאתי ראשונה ת"ל (=תודה לאל) מתוך ספר כתב-יד עתיק שמצאתי בתוך הגניזה הישנה שבמצרים, אשר אני הייתי הראשון אשר הודעתי את טיב הגניזה הישנה הזאת בעולם לפני שלשים שנה, והראשון אשר הדפסתי מתוך כת"י של הגניזה ההיא...
והבאים אחרי נצלו את הגניזה וקנו להם שם עולם. ואדם לא זכר את המסכן ההוא אשר מלט העיר לראשונה, ועל ידו באה אלינו כל הכבודה הזאת.34

עם כל הכבוד לורטהיימר, וההכרה במפעלו, ברור כי לא על ידו התפרסמה הגניזה. דומה כי עיקר כוחה של הגניזה בא לה מפרסומה בין האומות, ולא בין ישראל, ויעידו על כך הכספים הרבים שהוציאו ספריות שונות, שאי אפשר היה לחשוד במנהליהן על אהבת ישראל, מה עוד שכתבי-יד מהגניזה התגלגלו לספריות כה רבות. לעומת זאת, ורטהיימר ישב בירושלים והוציא את ספריו במהדורות קטנות, וממילא לא יכול היה לפרסם את טיבה של הגניזה כיאות. סימן לדבר הוא קטע מספר בן סירא שהאחיות לואיס וגיבסון הראו לשכטר (13.5.1896), ושכטר פרסמו. פרסום זה הבהיר לעולם המחקר את טיבה של הגניזה במחקר, וברור ש'תחיית המתים' של טקסט זה הדהדה בין מלומדים (רובם שאינם בני ברית), הרבה יותר מאשר גילויו של מדרש רבני שכוח.

יש להודות כי עיסוק בשאלה 'מי קדם למי בפרסום טקסטים מהגניזה?' עשוי להיראות קטנוני, אך חובה להעמיד את הדברים על דיוקם, בבחינת 'צדק היסטורי'. ואכן, חוקרי הגניזה כבר עמדו על פרשה זו, היינו קדימות ורטהיימר לשכטר,35 אך עתה מצטרפות הוכחות חד-משמעיות לטענה זו באופן שלא היה בעבר.36 מכל מקום, נבוא עתה לבחון שאלות מהותיות יותר ביחס למפעלו של ורטהיימר, והכוונה היא לבחון את מקור כתבי היד שפרסם. לצורך הערכת מעשיו של ורטהיימר, לפחות אלו הקשורים לספרים שהוציא בשלהי המאה ה-19, ייעשה כאן ניסיון לאתר את המקורות של כתבי היד שהוציא לאור. ואולם, חובה להודות כי אין הדבר קל, שכן ורטהיימר, עם כל זכויותיו וידיעותיו, לא הבהיר הרבה ממעשיו, בין מפני שלא קיבל הכשרה אקדמית, ובין בשל סיבות אחרות (אשר יובהרו להלן). לצורך הדיון להלן יכונו כל כתבי היד שפרסם אותם ורטהיימר בשם 'אוסף ורטהיימר', גם אם ברור לגמרי שאוסף זה לא התקיים מעולם בשעה אחת ובמקום אחד, שכן, חלק מכתבי היד נמכר לאחר שראה את אור הדפוס: לקיימברידג' לאוכספורד ולמוזיאון הבריטי, וקשה לדעת מתי נרכש (או: הושג, ללא רכישה), כל אחד מכתבי היד השונים, וממי.

ורטהיימר לא מסביר כיצד הגיעו כתבי היד אליו, ובניסוחיו רב הסתום על הגלוי. הנה כמה דוגמאות מתיאור האופן בו הגיעו אליו כתבי היד שפרסם: 'שמצאתי בכתבי-יד ישנים בהגניזה שבמצרים', 'מצאתיה בכתב-יד פה עיר הקדש ירושלים', 'מצאתי כתוב בדף אחד ישן', או 'זכיתי שבא לידי',37 וכיוצא בכך. לעתים ורטהיימר כלל אינו אומר מה היה מקור כתב היד, כגון: 'מצאתי כתוב על קלף ישן נושן',38 וניתן להרחיב בדוגמאות מסוג זה כהנה וכהנה.39 נראה, אפוא, שורטהיימר נקט בשיטתו של מי שמגלה טפח ומסתיר טפחיים, שכן הקורא התמים עשוי לחשוב כאילו בזמנו היו כתבי-יד מתגלגלים בחוצותיה של ירושלים, מעין אלדוראדו של כתבי-יד, וטקסטים מהגניזה מגיעים מקהיר לירושלים, ודווקא לידיו של ורטהיימר.

כאשר הנזיר האספן אנטונין הלך לעולמו ב-1894 היה ורטהיימר בן 27, וסביר להניח כי היתה היכרות בין השניים. לשניהם היה עניין בכתבי-יד מן הגניזה, ושניהם נעזרו ב'איש-ביניים' (אחד, או יותר), שהביא את כתבי היד ממצרים. כלומר, גם אם לא היתה זיקה אישית בין הרב היהודי לבין הנזיר הנוצרי, עדיין חוט סמוי מקשר אותם, ולחוט זה קוראים גניזה, או מוטב: המתווך הסוחר בכתבי היד של הגניזה. קשר סמוי זה מתגלה כאשר בוחנים במקביל הן את 'אוסף ורטהיימר', והן את אוסף אנטונין, משימה שאינה קלה כלל. כבר במבט חטוף על שני האוספים ניתן לראות כי קיימת השלמה, אם לא דמיון וזהות בחלק מן האוספים. לדוגמה, ורטהיימר הדפיס שאילתא ל'וזאת הברכה',40 ואוסף אנטונין כולל שלוש או ארבע שאילתות (מספרם: 367, 860?, 867, 874). בחינה מדוקדקת של האוספים תגלה כי, למעשה, כמעט לכל אחד מהטקסטים באוסף אנטונין יש 'בבואה' באוסף ורטהיימר: במדרשי הלכה, במדרשי אגדה, בתשובות הגאונים, בכתבי רב סעדיה גאון, בפיוטים מימי הביניים, בשרידים מהספרות החיצונית, ועוד ועוד. למעשה, מעין הדברים האמורים כאן באופן כללי העיר אברהם יוסף ורטהיימר, מהדיר כתבי סבו בקשר למקרה מיוחד. ביחס לאחת מתשובות הגאונים הוא כותב: 'שלש תשובות מקונטרס הב' שהיה בידי זקני זצ"ל שנשלחו מאת רב האי לקהלת קאבס מצא גם פרופ' אסף בכתב-יד אנטונין מס' 305, והו"ל בספר 'מספרות הגאונים' עמודים 159-152'. לשון אחרת: אוסף אנטונין הוא בבחינת 'תאומו' של אוסף ורטהיימר לכל דבר ועניין. יחד עם זאת, שני תחומים מיוצגים היטב באוסף אנטונין בעוד שהם נעדרים לחלוטין באוסף ורטהיימר (מן הסתם כי הוא לא היה מעוניין בהם): קטעי מקרא וקטעי משנה או תלמוד.

והנה, השוואת שני האוספים, של שני אישים שונים בתכלית, תחשוף תופעה מוזרה, אם לא מדהימה: 'האוסף' של ורטהיימר עולה על האוסף של אנטונין! רוב כתבי היד של ורטהיימר היו טקסטים שהוא גאל מן השכחה, בעוד שרוב כתבי היד של אנטונין היו אמנם עתיקים, אך למעט גירסאות שונות בכתבי-יד עתיקים, אין בהם חידוש או חשיבות, וודאי שלא לבני היישוב הישן נטולי הכשרה אקדמית ופילולוגית. אדם בר-דעת, כמו גם רב בר-אוריין, לא היה מגלה כל עניין בכתב-יד של המשנה, עתיק ככל שיהיה, רק מפני שיש בטקסט כמה הבדלי-נוסח בהשוואה לנוסח המוכר לו. אדרבא, עצם הבדלי-נוסח אלו יכולים היו להיחשב כמגרעת עבור חכם חניך בית המדרש הישן, מעין 'זיוף' הנוסח המוכר. מסתבר, אפוא, שאם כתבי יד אלו היו מוצאים דרכם אל ורטהיימר הוא היה מראה להם את הדרך החוצה, לקונה אחר, נציגה של ספרייה אקדמית.

ברם, עצם ההשוואה בין 'אוסף ורטהיימר' לאוסף אנטונין מעוררת גיחוך: כיצד ניתן להעלות על הדעת להשוות את נכסיו של אדם עני, ללא כל מקור פרנסה ידוע,41 עם אדם המקורב למלכות שההון העומד לרשותו היה כמעט בלתי-מוגבל? בחינתם של האוספים השונים, כמו גם בחינת בעליהם, מעוררת, למעשה, שלוש שאלות שונות, שאינן קשורות אחת בשנייה, ואלו הן:

1. כיצד ניתן להסביר את העובדה שאוספו של אנטונין הוא איכותי ומיוחד, כעדותו של כ"ץ, בניגוד גמור לכל אוספי הגניזה שיש בהם טקסטים בעלי איכויות מגוונות?

2. כיצד להסביר את העובדה המופלאה שורטהיימר השיג כתבים מהגניזה אשר ברובם הגדול לא היו מוכרים עד לפרסומם על ידו? כלומר, כיצד עלה בידו להשיג טקסטים שהם כמעט האיכותיים ביותר, משאת-נפש של כל חוקר הגון, שניתן להעלות על הדעת?

3. כיצד תוסבר התופעה שתלמיד חכם ירושלמי שלא היו לו כל מקורות הכנסה הגיע לאוסף טקסטים מהגניזה העולה בטיבו על אוספו של 'מתחרהו', שהיה בעל יכולת כספית אשר אין לשערה?

שאלות אלו עשויות להיוותר ללא מענה, ואף אם נדמה שפתרון כל אחת מהן הוא בלתי אפשרי, הרי שהצגת שלושתן יחדיו עשויה לרמוז לתשובה, אך זאת רק בתנאי שהן תהיינה כרוכות אחת בשנייה. כלומר, על שאלות אלו, תמיהה היסטורית בעלת אופי אינטלקטואלי, יש להוסיף עוד שתי חזקות, האחת – סמיכות הזמן והמקום, והשנייה – אנטונין לא יכול היה לרכוש אוסף זה מבלי להיוועץ במומחה. לאמור, העובדה ששני אנשים חיו באותו מקום: בירושלים, ובאותה תקופה, ושניהם השיגו כתבי-יד מהגניזה (מבלי שורטהיימר יצא מירושלים), באה ללמד על מקור משותף, כגון שמתווך אחד מכר לשניהם את כתבי היד מהגניזה, אף אם בדרוג כרונולוגי (היינו, תחילה לאנטונין, ועם פטירתו – לורטהיימר).42 ואולם, העובדה שאוסף ורטהיימר עולה על אוסף אנטונין, בה בשעה שבאוסף אנטונין אין כמעט ממצא שעשוי היה לעניין יהודי רבני, יוצרת זיקה של ממש בין שניהם, היינו שהאוסף האחד 'משלים' את השני.

איש הקשר שהביא את מסמכי הגניזה ממצרים לירושלים הביא לאנטונין רק כתבי-יד שהחשיבם כבעלי ערך, היינו לא חשבונות ומכתבים אישיים (אף אם בודדים כמותם מצויים באוסף). מסמכים אישיים נחשבו בשלהי המאה ה-19 ל'חסרי ערך', ורק עשרות שנים מאוחר יותר, חוקרים כש"ד גויטיין עמדו על ערכם. ואולם, אנטונין רכש כתבי יד עתיקים, שכן ערכם היה בעתיקותם, ולאו דווקא בתוכנם. לעומת זאת, ורטהיימר שהיה תלמיד חכם לא הסתפק בכתבי יד עתיקים, והתאמץ להשיג כתבי יד בעלי איכות מהותית, ובמיוחד טקסטים בלתי מוכרים, ובכך הוא העניק להם 'תחיית מתים' רוחנית. גירסאות במשנה, וכל יתר חילופי הנוסח שנתגלו בגניזה, נחשבו לבעלי ערך עבור בעלי הכשרה פילולוגית, היינו לאנשי מדעי היהדות, ואלו נצרכו לחכות לכ"ץ. ואולם, עבור ורטהיימר היה חשוב אם טקסט היה מוכר, אם לאו, וכתוצאה מכך הוא 'צָבר' אוסף בעל איכות מעולה.

שאלה בפני עצמה מצריכה בחינה והיא: מה היה מקור כתבי היד מתימן שהשיג ורטהיימר. לא מן הנמנע כי כתבי היד מתימן שרכש ורטהיימר לא נרכשו מהעולים בעליית אעלה בתמ"ר, כי אם באמצעות מתווכים: החשוד הראשון הוא המתווך המכונה 'התימני', והחשוד השני הוא אותו שפירא שנזכר לעיל, שהיה בתימן, והביא משם כמה כתבי יד בדרכים מפוקפקות. אין לשכוח כי הדרך הרגילה מתימן לארץ-ישראל עברה דרך מצרים כך שתיווך בכתבי-יד תימניים וכתבי-יד ממצרים משקפים, למעשה, אותו צינור תיווך, גם אם המתווך נותר עלום-שם. מכל מקום, ברור ששפירא התכחש למעשיו הבלתי כשרים, ולא דיווח עליהם לורטהיימר, וממילא ורטהיימר לא יכול היה לדעת כי הדפסת כתבי יד מתימן היו בבחינת מצווה הבאה בעברה. ואולם, מצד שני, ייתכן שהעובדה שורטהיימר אינו מגלה כיצד בדיוק הגיעו כתבי היד נבעה מכך שהוא היה מודע לכך שחלק מכתבי היד שבהם עסק הגיעו לידיו (שלו, או של שפירא), בדרך שאינה כשרה בתכלית, או שסתם רצה להסתיר את זהותו של איש הקשר שלו, כדרכם של סוחרים בכתבי-יד.

ג. הבכור לפרסומי הגניזה

אחר שהתברר כי ורטהיימר קדם לשכטר בפרסום טקסטים מהגניזה, חוזרת השאלה שהוצגה בראשית הדברים: 'מי היה הראשון אשר פרסם טקסטים מן הגניזה?', ועל כך ננסה לענות בהמשך הדברים, גם אם ללא מסקנה סופית חד-משמעית.

על שאלה זו: ראשון למדפסים מהגניזה, עמד ד' רוזנטל, במאמרו שראה אור בהארץ (26.5.2006), בו העיר כי החכם הירושלמי ש"ז שניאורסון המכונה שזבנ"י הוציא לאור פירוש על מסכת פסחים בשנת תרל"ט (1879), וציטט שם (בפירושו על פסחים קו ע"א), את תשובת רב האי גאון מתוך כתב-יד, ואם כך, הוא סבור, אפשר ששזבנ"י הוא המדפיס הראשון של חומר מהגניזה. על כך יש להעיר כי התשובה שהדפיס שזבנ"י היתה מוכרת לפני כן מתוך ספר העתים, והעיקר: הועתק שם קטע קטן ולא הודפס כתב-יד שלם.43

והנה, מחקר ביבליוגראפי מצד אחד, ועיון בתולדות הגניזה – סוחריה, מגליה ומפרסמיה – מוליך לכמה השערות באשר לזהות הבכור לפרסומי הגניזה. אפשרות אחת היא שהראשון שהוציא לאור טקסטים מהגניזה היה א"א הרכבי, אלא שהוא לא ידע זאת. הרכבי הוציא לאור כתבי יד מאוספיו של אברהם פירקוביץ (1787 – 1874), ורק מאוחר יותר, כאשר התפרסמה הגניזה הבין הוא שמקור האוסף השני של פירקוביץ היה בגניזה בקהיר, ולא זו בלבד אלא שאוסף פירקוביץ השני (שנרכש לאחר מותו של פירקוביץ), משלים במידה זו או אחרת את אוסף אנטונין.44 פירקוביץ הירבה לטייל במזרח: ב-1830 הוא ביקר בירושלים ובחברון ורכש כתבי-יד, רבניים וקראיים כאחת, ולאחר מכן חי שנתיים בקושטא. לערך בשנת 1841 ביקר פירקוביץ בקווקז, ובאחת השנים שלאחר מכן – בזמן בלתי ידוע – הוא ביקר בקהיר לראשונה, ובשנת 1862 הוא מכר את אוסף כתבי-היד הראשון שלו לממשלה הרוסית.45 פירקוביץ המשיך לטייל במזרח ולרכוש כתבי-יד, ומ-1863 הוא רכש 13,700 כתבי-יד אשר מאוחר יותר נמכרו כ'אוסף פירקוביץ השני', שמקורו בקהיר. רק זאת יוער כי הרכבי גילה את העובדה שפירקוביץ לא הסתפק בהעתקת מצבות וקניית כתבי-יד אלא שנהיה גם זייפן בעצמו, אף אם היקף זיופיו טרם נתברר עד כה כדבעי.46 אם הרכבי היה הראשון למפרסמי הגניזה, מבלי שידע זאת, הרי שאחד הטקסטים המועמדים להיות 'בכור פרסומי הגניזה' הוא המכתב ששלח יוסף, מלך הכוזרים, לחסדאי אבן שפרוט, מכתב שנדפס לראשונה על ידי הרכבי ב-1875 (אם אכן מדובר בטקסט שמקורו באוסף השני!). באותה שנה הדפיס הרכבי, יחד עם ה"ל שטראק קטעי מקרא מאוסף פירקוביץ, ואם בין אלו לא היו קטעי גניזה, יש לומר כי החל משנת 1878 הוציא הרכבי את 'מאסף נדחים', ומסתבר שבהם התפרסמה הגניזה לראשונה, ואיש לא ידעה (אז).

עם זאת, נראה כי את הבכור לפרסומי הגניזה יש לבקש בתקופה יותר מוקדמת, למעלה מ-30 שנה לפני שנודעה הגניזה בעולם, ונדמה שהמפרסם הראשון מהגניזה היה שמחה פינסקר (1801 – 1864). פינסקר היה יליד טרנופול שבגליציה, אך רוב חייו חי באודסה, והתמחה בחקר הקראים. בשנת 1860 יצא לאור ספרו 'ליקוטי קדמוניות',47 בו הוא פרסם מקורות חדשים מכתבי-יד לתולדות הקראים, ונדמה כי אף ששמה של הגניזה אינו מוזכר בספר, הרי, בכל זאת, הגיעו אליו כתבי-יד מהגניזה. במבוא לספר, עמ' IX כותב פינסקר כך:

כגלותי להציע מה שראיתי נחוץ להקדים, נשאר עלי החוב להודיע שרוב כ"י (=כתבי יד), שהשתמשתי בהם בספרי זה באו לידי ע"י (=על ידי) חסדו ואמונתו של ידידי אלופי ומיודעי מזמן רב הוא החכם החוקר המשתדל בחפוש אחר קדמוניות אומתנו זה דודי וזה רעי הישיש הנכבד מוה' אברהם פירקאויץ נ"י (=נרו יאיר) אשר זכרונו הטוב בא בספרי זה פעמים אין מספר בר"ת רא"פ, והוא זכני בכ"י אלו, זכות שתהא לו למשמרת שמו וזכרו עד נצח... להמציאני בלב טוב ונפש חפיצה כ"י שונים אם כמות שהם או בהעתקה ממנו בכתיבת ידו להשתמש בהם לכל מלאכתי, הוא התגבר חכם בעוז אשר על אודותיו ועל נסיעותיו למרחקים בסכנת נפשו ועל השתדלותו העצומה לאגור קדמוניות ישראל מכל פנות המזרח זעיר שם זעיר שם בלי ליאות ומרגוע דברתי בהרחבה בהקדמתי לכרך ב' מזה הספר...

ובכן, כתבי היד שפרסם פינסקר הגיעו אליו מפירקוביץ, ואלו הגיעו אליו מן המזרח ('האוסף הראשון'). מהיכן בדיוק הגיעו כתבי היד – אין פינסקר מודיע (ובשל אופיו הראשוני של מחקרו אין להטיל בו אשם), שכן פירקוביץ לא הבהיר את מוצאם של כתבי היד שברשותו, או שיש להטיל ספק באמינות דבריו. והנה, המיוחד בכתבי היד שפרסם פינסקר הוא בכך שיש בהם חומר מראשוני הקראים, עדות על מפעלם של חכמים שונים שבקושי נודע שמם עד לפרסומו של פינסקר. לאמור, כתבי היד שפרסם פינסקר דילגו בבת-אחת על פער של שבע-מאות שנה ויותר, בדומה לטקסטים שהתפרסמו מאוחר יותר מן הגניזה.48 בנוסף על כך, בחלק השני של ספרו, בנספחים (עמ' 53-50), הציג פינסקר 'מכתב אל קהלת אלקהרא. וזה המכתב שגרתי מאלקשנדריאה אל קהלת אלקהרא אני מנחם הגולה', והדעת נותנת שמקורו של מסמך זה היה בקהיר, ולא במקום אחר.49

הואיל ופירקוביץ לא סיפר על מקור כתבי היד שהגיעו אליו לא ניתן אלא לנחש כי לפחות חלקם הגיעו אליו מבית הכנסת הקראי שבקהיר (בין אם היה שם בעצמו, ובין אם הגיע אליו כתב-היד באמצעות מתווך), וכבר עמדו החוקרים על כך שמקורה של הגניזה הקהירית אינו אחד, חלקו בעליית הגג של בית הכנסת הידוע, חלקו בבית הקברות, וחלקו מבית הכנסת הקראי. מכל מקום, אם בין כתביו אלו של פירקוביץ, בתיווכו של פינסקר, אין טקסט שמקורו בגניזה הקהירית, ניתן להצביע על מועמד אחר לתואר הבכור לפרסומי הגניזה, ושוב אנו עוסקים בכתבי היד שפרסם פינסקר. בשנת תרכ"ג (1863) יצא באודסה ספר אחר של פינסקר: 'מבוא אל הנקוד האשורי או הבבלי', המבוסס על כתב-יד של המקרא עם ניקוד עליון (בבלי), ונראה שספר זה שעון על כתבי-יד שהוצאו מהגניזה.50 פינסקר כותב כי ספרו מבוסס 'על פי כתבי יד המונחים באודיסא בבית האוצר של חברת דורשי הקורות והקדמוניות', ולא הבהיר את מקורם. עם זאת, לאור הודעתו הגלויה במבואו לליקוטי קדמוניות, ולאור אופיים של כתבי היד שנחקרו על ידי פינסקר, אין ספק שכתבי יד אלו הגיעו לאודסה באמצעות פירקוביץ, שהביאם לפני כן מן הגניזה הקהירית,51 שכן קשה להניח כי כתבי יד אלו הגיעו לאודסה בדרך המסורת הרגילה של העתקת כתבי-יד (שגם היא טעונה בירור).52 לאורה של השערה זו שאלתי את הפרופסור דן שפירא על קשריהם של פינסקר ופירקוביץ, והנה תשובתו:

פינסקר היה מקורב לפירקוביץ מאמצע שנות העשרים ועד סוף הששים. פינסקר הרי שימש בתפקידים "משכיליים" מובהקים באודסה, ואודסה היתה המרכז המינהלי של האזור שכלל [את] קרים, ופירקוביץ נסע לאודסה בתדירות גבוהה.
כל כתבי היד המתוארים ב"לקוטי קדמוניות" מקורם באוסף פירקוביץ שפינסקר קיבל גישה בלתי מוגבלת כמעט לתכניו. יש מקרים שבהם בלע פינסקר את התיאוריות של פירקוביץ ויש שהיה ביקורתי כלפיו.

לא נותר עתה אלא להוכיח את הדברים בצורה ודאית, כי פינסקר פרסם טקסטים מן הגניזה עוד בטרם נודע טיבה של הגניזה בעולם, אלא שמלאכה זו צריך להותיר בידי אחרים. אפשר שכתבי היד בהם עסק פינסקר עדיין קיימים, ומלאכת הבירור תיעשה בנקל, ואפשר שכבר נעלמו כתבי-יד אלו מן העולם.53 בכל מקרה, ראוי מפעלו המדעי של פינסקר לבירור נוסף ביחס לגניזה, ולעתיד פתרונים.

דומה כי עדיין זקוקים אנו למלאכת בלשות על מנת לברר מהו הטקסט הבכור לגניזה, ומכל מקום, מה שעולה בבירור הוא שהראשון אשר פרסם מן הגניזה והודיע על מוצאו כתב היד שלו ברבים היה ורטהיימר. האחרים לא פרסמו את מוצא כתבי היד שלהם, בין מפני שהם לא ידעו את המקור ובין מפני שהמקור הוסתר מחמת עינא-בישא של סוחר מתחרה. אין ספק כי לא רק חקר הגניזה, אלא גם חקר תולדות הגניזה הוא עניין גדול ובו מתבארים פרשיות חשובות בהתפתחות מדעי היהדות במאה ה-19.

סיכום

ככל שמתקדם חקר הגניזה, והנגישות לכתבי היד נעשית קלה יותר, כך מתאפשר לבחון בצורה טובה יותר לא רק את המסמך הבודד, כי אם גם את האוסף השלם. להבנה הכוללת של האוסף יש חשיבות בהבהרת מוצאם של כל אחד מכתבי היד בגניזה הקהירית וכיצד הועבר למקומו הנוכחי, החל מהסוחר, עבור למתווך ולרוכש הראשון, וכלה בספרייה או מוזיאון בו מצוי כתב-היד עתה.

לעיל נסקרה פעילותו של הנזיר אנטונין למען כנסייתו שהוליכה למפעל הרכש שלו: אוסף של נדל"ן, חפצי-אמנות וכתבי-יד, ובהם גם מהגניזה. יש לקוות כי בעתיד, עת ייחשפו יומניו האישיים של אנטונין, השמורים בסנט פטרבורג, יתברר מי היה איש-הקשר שלו לגניזה, אך אפשר שקשרים אלו ייוותרו עלומים לעולם.

מפעלו החריג של הרב ש"א ורטהיימר נסקר אף הוא, ואף שפעל במאה-שערים הוא אימץ לעצמו כמה מקווי המחקר של מדעי היהדות, והיה הראשון לפרסם טקסטים מהגניזה תוך שהוא מכריז על מוצא כתבי היד שלו.

ועדיין צריכים אנו לברר מהו כתב היד 'הבכור לגניזה', ויש לקוות כי מחקרים נוספים יאירו פינה בלתי-ידועה זו בתולדות מדעי היהדות.

תמונתו של א"א הרכבי
מקור: א"א הרכבי, חדשים גם ישנים, ירושלים תש"ל.


פסלו של אנטונין
מוצב במנזר הנשים על שם גורנסקי בעין-כרם. (מקור: אינטרנט)



מכרטסת הספרייה באוקספורד




בתי מדרשות, דפוס ראשון, ירושלים תרנ"ג

1. ראשיתו של מחקר זה בחורף תשמ"א עת דנתי עם חברי י' תא-שמע ז"ל במאמרו של הרכבי הנזכר להלן, מאמר המבוסס על כתב-יד אנטונין B 798. במכון לתצלומי כתבי-יד עבריים הרישום הישן הוא 32269, והציון החדש באוסף אנטונין הוא B 68735 (צילום 4598). מחקרי על כתב-יד זה הבשיל עתה לכדי מאמר: M. Bar-Ilan, ‘Non-Canonical Psalms from the Genizah’, Armin Lange, Emanuel Tov, and Matthias Weigold, in association with Bennie Reynolds (eds.), The Dead Sea Scrolls in Context: Integrating the Dead Sea Scrolls in the Study of Ancient Texts, Languages, and Cultures, VTSup, Leiden: Brill, 2011, pp. 693-718.

2. עודד שי, ראשית המוזיאונים והאוספים בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית (1848 – 1917), עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ו. חלק מ'תולדות חייו' של אנטונין לקוח מעבודה זו. ראה עוד: Archimandrit Kiprian (Kern), Otets Antonin Kapustin, Arkhimandrit i Nachal`nik Russkoi Dukhovnoi Missii v Ierusalime (1817-1894) [= Father Antonin Kapustin: Archimandrite and superior of the Russian spiritual mission in Jerusalem (1817-1894)], 2nd ed. Moscow: Izd-vo Krutitskogo Podvor`ia Obshchestvo Liubitelei Tserkovnoi Istorii, 2005.

3. בשנת 1866 רכש אנטונין שטח אדמה בבית-ג'אלה, ובשנת 1868 הוא רכש את עץ האלון המכונה 'אלוני ממרא' ליד חברון, והשטח הסמוך לו. כמו כן הוא רכש את השטח עליו הוקמה הכנסייה הרוסית ביפו. בשנת 1872 רכש אנטונין לא פחות מ-13 נכסי נדל"ן בארץ-ישראל. ראה: D. Hopwood, The Russian Presence in Syria and Palestine – Church and Politics in the Near East, 1843 – 1914, Oxford: Clarendon Press, 1969, pp. 90-95.

4. A. Carmel, ‘Russian Activity in Palestine in the Nineteenth Century’, Richard I. Cohen (ed.), Vision and Conflict in the Holy Land, Jerusalem: Yad Izhak Ben-Zvi, 1985, pp. 45-77.

5. ראה עתה: עודד שי, 'תרומתו של הנזיר הירושלמי האב אנטונין למדעי היהדות ולחקר התרבות החומרית בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית', חידושים בחקר ירושלים, טו (תש"ע), עמ' 259-252.

6. ח' שיינין, 'לקט שכחה מגנזי רוסיה', מ' זהרי (ואחרים, עורכים), הגות עברית בברית-המועצות, ירושלים תשל"ו, עמ' 122-97; א"י כ"ץ, 'כתבי-יד ביהדות ועברית בבריה"מ', עם וספר, ד (תשמ"ח), עמ' 125-116.

7. א"נ פולק, 'הרכבי, אברהם אליהו', אנציקלופדיה עברית, טו (תשכ"ז), עמ' 285-282.

8. א"א הרכבי, חדשים גם ישנים, דפוס צילום, ירושלים תש"ל, עמ' 101.

9. א"א הרכבי, חדשים גם ישנים, עמ' 431-401 (ועוד!); א"א הרכבי, 'תפלות בסגנון תהלים לאחד פלוני אלמוני', הגרן, ג (תרס"ב), עמ' 85-82. מאמר זה הוא 'העילה הראשונה' לכל המחקר המוגש בזאת.

10. א"מ הברמן, 'רשימה של כתבי יד בפיוט ובשירה שבספריית לנינגרד לדוד מגיד', העבר, כ (תשל"ג), עמ' 127-117.

11. Abraham I. Katsh, Catalogue of Hebrew Manuscripts Preserved in the USSR, New York: New York University Library, 1957, I, preface.

12. Abraham I. Katsh, The Antonin Genizah in the Saltykov-Schedrin Public Library in Leningrad, New York: Institute of Hebrew Studies, 1963.

13. Abraham I. Katsh, ‘Unpublished Cairo Genizah Talmudic Fragments from the Antonin Collection in the Saltykov-Schedrin Library in Leningrad’, Abraham I. Katsh and Leon Nemoy (eds.), Essays on the Occasion of the Seventieth Anniversary of the Dropsie University, Philadelphia, Pa: The Dropsie University, 1979, pp. 219-235.

14. נ' אלוני, 'אוסף אנטונין', הארץ 12516 (ל' תשרי תשכ"א; 30.9.1960), עמ' 10, 13 (בחתימת ר"י, ואינו אלא אלוני).

15. עירית שלמון (ואחרים), זיוף אמיתי: חייו וזמנו של זייפן העתיקות מוזס וילהלם שפירא, ירושלים תש"ס (בעמ' 11 מובאת ביבליוגראפיה מקיפה).

16. http://www.bl.uk/reshelp/findhelplang/hebrew/manuscripts/genizah/index.html; http://www.bl.uk/reshelp/findhelplang/hebrew/manuscripts/gastercoll/index.html. ד"ר עזרא שבט סייע בידי בעניין זה ואני מודה לו על כך.

17. 'מועמד' נוסף אשר עשוי להיחשב כיועץ לאנטונין לענייני הגניזה עשוי להיות אפרים דיינארד (1846 – 1930). בספרו: 'עתידות ישראל' (לא ראיתי, ולפי הרישום באל"ף – אינו בספרייה אקדמית בארץ. לפי ח"ד פרידברג, בית עקד ספרים, תל-אביב חש"ד [תשי"א-תשט"ו], ע,1273, יצא הספר בניו יורק תרנ"ג), הוא כותב כי שוחח עם אנטונין ביחס למקום הקבורה של ישו. ואולם נ"ש ליבוביץ יצא נגדו בספר שחיבר, כביכול, מאיר זיוו, אפרים דיינארד וספריו באמעריקא, ניוארק תרס"א, עמ' 5-4. בספר זה טוען ליבוביץ שדיינארד שיקר. ברם, דיינארד היה בארץ-ישראל ב-1880, ולא היה לו כל מניע לשקר. אם, אכן נפגש דיינארד עם אנטונין, כי אז סביר שגם שוחח עמו על עניינם המשותף: כתבי-יד. ברם, אוספו של אנטונין לא נרכש ביום אחד, וגם אם דיינארד התכתב עם אנטונין אין בכך כדי להסביר את ייחודו של האוסף.

18. פ' גרייבסקי, המעלות לשלמה, ירושלים תרצ"ו; א' הררי, 'אישים: איש סגולה', נרות שבת, ה\ד (תש"ז), עמ' קסח; ד' תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, ח, תל-אביב תשי"ז, עמ' 3102-3101. לאחרונה נדונה מעט מפעילותו בתיווך מסמכי הגניזה, ראה: Adina Hoffman and Peter Cole, Sacred Trash, New York: Nextbook – Schocken 2011, pp. 33-35.; ממחבריו של ספר זה נעלמו חלקם של אנטונין מזה ושל שפירא מזה, ולמרות כן הספר ראוי.

19. פ' גרייבסקי, בנות ציון וירושלים, ירושלים תש"ס, עמ' 275-274.

20. ורטהיימר כותב על עצמו: '...ואפיצם בישראל, אף כי בביתי אין לחם ושמלה'; ש"א ורטהיימר, משנת שלמה, ירושלים תשנ"ב, קפא ע"א.

21. כך על פי: ח"ד פרידברג, בית עקד ספרים, א,116. עם זאת, ורטהיימר עצמו (בתי מדרשות, ירושלים תש"ם, 'פתח דבר'), כותב כי ספרו זה הוא הוציא בתרמ"ה.

22. בתי מדרשות, א, עמ' קצא.

23. בתי מדרשות, א, עמ' קצא.

24. בתי מדרשות, ב, עמ' קלה.

25. ש"א ורטהיימר, גנזי ירושלים, ירושלים תש"ס, א, עמ' כט, מ.

26. על תמיכתו בתורה של א"א הרכבי, ראה: ר"ד דסלר (מהדיר), שנות דור ודור, ירושלים תש"ס, עמ' קפא-ריד.

27. י' זוסמן, 'שכטר החוקר', מדעי היהדות, 38 (תשנ"ח), עמ' 230-213. שנת הלידה של שכטר נקבעה בהתאם לדברי ר' לוי גינצבורג כפי שהובאו בביוגרפיה אודותיו שחיבר בנו: Eli Ginzberg, Keeper of the Law: Louis Ginzberg, Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1966, p. 134.

28. NC = A. Neubauer & A.E. Cowley, Catalogue of the Hebrew Manuscripts in the Bodleian Library, II, Oxford 1906. וסומנו כתבי היד נושאי המספרים הבאים: 2615, 2844, 2742. אלו צוינו כ-Bt, היינו bought = נקנו מש' ורטהיימר, מן הגניזה. ראשית התיבות SC לא התבררו. תודתי לפרופ' מ"ע פרידמן שפענח עבורי את הסימנים. ראה עוד: S. D. Goitein, Letters of Medieval Jewish Traders, Princeton, New Jersey: Princeton University Press 1973, p. 208 n. 3.

29. E. Gutwirth, ‘Coplas de Yocef from the Genizah’, REJ, 155 (1996), pp. 387-400.

30. הופמן וקול (לעיל, הע' 18), עמ' 34. השווה גם: S. Reif, A Jewish Archive from Old Cairo, Richmond: Curzon Press, 2000, pp. 70-72.

31. Hebrew manuscripts at Cambridge University Library, Cambridge: Cambridge University Press, 1997, p. 588-589; ב-1899 הגיע רפאלי ללונדון עם משלוח של עתיקות למכירה. ראה: י' טריואקס, ספר מאה שנה, ירושלים תפרי"ח, עמ' 314.

32. מ' כהן וי' סטילמן, 'גניזת קהיר ומנהגי גניזה של יהודי-המזרח', פעמים, 24 (תשמ"ה), עמ' 35-3.

33. מחקר בפני עצמו מצריכה תופעה זו: האם שכטר הפיץ את הדיעה שהוא גילה את הגניזה? או שחסידיו כינו אותו על שם הגניזה, והוא לא מנע בעדם? ראויה לציון העובדה כי אברהם יערי, ביבליוגרף בעל זכויות רבות, כינה את שכטר 'מגלה הגניזה בקהיר', וזאת אף שחי ופעל שנים רבות בירושלים, עירו של ורטהיימר. ראה: א' יערי (מהדיר), אגרות שלמה זלמן שעכטער אל שמואל אברהם פוזננסקי, ירושלים תש"ד, עמ' 5. נראה, אפוא, שהמלה 'מגלה' סובלת פירושים הרבה.

34. שלמה אהרן ורטהיימר, פירוש רב סעדיה גאון ז"ל על מסכת ברכות, מהדורה תנינא, ירושלים תרפ"ז (מבוא).

35. S. Reif, A Guide to the Tylor-Schechter Genizah Collection, Cambridge: Cambridge University Library, 1973, p. 3.

36. אברהם יוסף ורטהימר, כתב וספר, ירושלים, חסרה שנת דפוס [=?197]; מהדורה חדשה: כתב יד וספר, ירושלים תש"ן. מדובר בחוברת שהוציא הנכד לצורך הרחבת מעגל התומכים במפעלו הספרותי. נינו של ורטהיימר, שלמה אהרון לשם, נסע לקיימברידג' ולאוכספורד, והשיג שם הוכחות בכתב לעובדה שהסבא רבא היה חלוץ הגניזה. את החומר הוא סיפק למר ז' גלילי, והוא כתב על כך בעתון 'מקור ראשון' לפני כמה שנים.

37. בתי מדרשות, א, עמ' טו, קח, קסד, רמח, רמט, רצא, שיג.

38. בתי מדרשות א, עמ' קסה.

39. נכדו של ורטהיימר, המוציא לאור של כתביו: אברהם יוסף בן משה ורטהיימר, מצדיק את סבו, וכותב: '...הוא עצמו מצטט דברי זקני שכתבי-יד אלו הוציא מתוך הגניזה, ומה יש עוד לדעת מאין שם את החומר' (גנזי ירושלים, א, עמ' לג).

40. בתי מדרשות, ב, עמ' קכג-קכד.

41. יש לשים לב לכך שאוסף אנטונין הוא אוסף ממשי, בעוד ש'אוסף' ורטהיימר היה, בעיקרו, וירטואלי, שכן המונח 'אוסף' מתייחס לכתבי היד שעברו תחת ידו, אשר רובם הגדול נרכש באופן זמני בלבד. כלומר, ורטהיימר רכש כתב-יד שעניין אותו, למד אותו ואף הדפיס אותו, ולאחר מכן מכר אותו הלאה, וכך הוא 'גלגל' כספים שאפשרו לו רכישה נוספת, כמו גם את הדפסת ספריו. עם זאת, מתוך רשומות המוזיאון הבריטי (לעיל, הע' 16), נראה כי, בכל-זאת, שלמה ורטהיימר הותיר בידו כמות מסוימת של כתבי-יד אותם מכר אהרן בנו למוזיאון ב-1968.

42. לפי ספרם של הופמן וקול (לעיל, הע' 18), איש הקשר של ורטהיימר כונה 'התימני', ומן הסתם הוא תיווך לא רק בין הגניזה לבין ורטהיימר כי אם בין הגניזה לקונים פוטנציאליים נוספים. דומה כי עניין זה עשוי להתברר לאחר בחינתם של כל העוסקים במלאכה זו בירושלים של שלהי המאה ה-19.

43. ראה עוד: נ' וידר, התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב, ירושלים תשנ"ח, עמ' 237 הע' 12.

44. כך בדיווחו של הרכבי (רוסית), על פי כ"ץ בחוברותיו שהוזכרו לעיל. ראה עוד: מ' בית-אריה, 'אוספי כתבי יד עבריים בברית המועצות', מדעי היהדות, 31 (תשנ"א), עמ' 46-33; מ' בן-ששון, 'לשאלת מקור האוסף השני של פירקוביץ': הערות על מקורות היסטוריים והלכתיים', מדעי היהדות, 31 (תשנ"א), עמ' 67-47; ז' אלקין ומ' בן-ששון, 'אברהם פירקוביץ' וגניזות קהיר', פעמים, 90 (תשס"ב), עמ' 95-51.

45. ד' שפירא (עורך), מצבות בית העלמין של היהודים הקראים בצ'וּפוּט-קַלְעֵה, קרים, ירושלים תשס"ח, עמ' 35 (להלן: שפירא, מצבות). על ספר זה, ראה: מ' בר-אילן, 'בעקבות זיופיו של פירקוביץ' [ביקורת על: דן ד"י שפירא (עורך), מצבות בית העלמין של היהודים הקראים בצ'וּפוּט-קַלְעֵה, קרים: דו"ח משלחת אפיגרפית של מכון בן-צבי – קובץ מחקרים: מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים תשס"ח, 536 עמודים]', קתרסיס, 14 (2010), עמ' 72-59.

46. א' דיינרד, תולדות אבן רש"ף, ורשה תרל"ה; Simcha Berkowitz, Ephraim Deinard (1846 – 1930) "A Transitional Figure", M.A. submitted to Columbia University, New York, 1964, pp. 97-99; הרכבי, חדשים, עמ' 29, 35-33 (86, 154). הרכבי מעיר שחוואָלזָאהן בחן ובדק את כתבי היד של פירקוביץ במשך 25 שנה, וקבע שאין בהם זיוף (ובהמלצתו נמכר האוסף הראשון של פירקוביץ לספרייה בפטרבורג). רק לבסוף הכיר חוואלסון בזיופים, בעוד שהרכבי נהיה ראש ללוחמים בפירקוביץ. על דניאל (יוסף) חוואלסון (כך לפי הכתיב האחר, חי: 1819 – 1910), פרופסור למדעי המזרח באוניברסיטת פטרבורג, משומד, ראה: ש"ל ציטרון, מאחורי הפרגוד: מומרים, בוגדים, מתכחשים, וילנה תרפ"ד, עמ' 34-7; ש' גינצבורג, משומדים אין צארישן רוסלאנד, ניו יורק תש"ו, עמ' 156-119. על מצב המחקר, ראה: שפירא, מצבות (לדוגמה, בעמ' 26 מתברר כי הרכבי לא היה הראשון שהטיל ספק בממצאיו של פירקוביץ, שכן הראשון, ככל הנראה, היה ש"י רפפורט, ממייסדיה של חכמת ישראל).

47. ש' פינסקר, ליקוטי קדמוניות, וינה תר"ך.

48. דוגמה מובהקת לכך ניתן לראות בחיבורו של סלמון בן ירוחים ממנו מביא פינסקר בליקוט קדמוניות, נספחים עמ' 19-15. החומר כולו נדפס על ידי י' דוידזון מן הגניזה (ספר מלחמות ה', ניו יורק תרצ"ד), ומעניין מה מודיענו פינסקר על כך. ובכן, הוא כותב שמדובר בכ"י שהעתיק פירקוביץ ונתן לו, אך אין הוא מספר מה המקור ממנו העתיק פירקוביץ את כתב-היד שלו. עוד לבעיה זו ראה בדברי דוידזון, שם, עמ' 9-7, עמ' 16 הע' 87.

49. בליקוטי קדמוניות, עמ' מז מצוין שהדיואן של ר' משה דרעי חובר במצרים, וממנו מביא פינסקר מלוא חופניים (עמ' מו-קה, ומעתיקי הדיואן כתבו ערבית; עמ' עא, נספחים, עמ' 167). בליקוטי קדמוניות, נספחים, עמ' 143 מספר פינסקר כי מונק הוציא לאור קיצור של ספר המצוות לר' שמואל המערבי על פי כתב יד 'שממנו הביא הח' מונק נ"י ממצרים לפאריז', וכו', ולא מן הנמנע שכתבי יד נוספים הגיעו ממצרים לאירופה, בין אם בעקבות נפוליון, והעניין שעוררה מצרים באירופה באותה שעה, ובין אם בשל התפתחות המחקר המדעי במאה ה-19, התפתחות שהוליכה להדפסת כתבי-יד של טקסטים בלתי מוכרים.

50. ספר זה זיכה את פינסקר במענק מיוחד של הממשלה הרוסית, בשתי מדליות זהב, ואף בתשלום של משכורת קבועה של 300 רובל לשנה. אין ספק שמי שדאג לו היה חוואלסון, עימו עמד פינסקר בקשר הדוק (ליקוטי קדמוניות, עמ' V), ועיין עוד: שפירא, מצבות, עמ' 33.

51. פירקוביץ סיפר שגילה בבית כנסת קראי בקרים כתבי יד עתיקים, ובהם נביאים אחרונים משנת 916 או 917 לספירה (שפירא, מצבות, עמ' 14), ועדות דומה עולה מדברי פינסקר (כגון: ליקוטי קדמוניות, נספחים, עמ' 61). שפירא מכחיש דבריו של פירקוביץ, אך אינו כורך ממצאים אלו עם קהיר. על כל פנים, מאחר וכבר נודע פירקוביץ בזיופיו מצד אחד, והיה לו מניע להקדים את יישוב היהודים בקרים, מצד שני, הרי שאין לסמוך על דבריו, מה גם שהאיגרת שנכתבה לקהיר, בליקוטי קדמוניות, טוענת כנגדו.

52. ראייה להשערה זו ניתן למצוא בדברי רנ"נ רבינוביץ, בעל דקדוקי-סופרים, שהובאו בתוך: י' הלוי ליפשיץ, זכרון יעקב, ב, ישראל תשכ"ח, עמ' 185-182. ב-1872 נשאל רבינוביץ על ערכו של אוסף פירקוביץ הראשון והוא ענה כי להערכתו האוסף שווה הרבה פחות ממה שהוערך 'ורק שני דברים מצוינים (אנטיקים) נמצאים שמה באמת, והמה: שני ספרי נביאים ירמי' ויחזקאל עם ניקוד עתיק יומין, היינו שהנקוד הוא למעלה מן האותיות, ולא מתחת כמו אצלנו, וזה הוא אנטיק נפלא ששוים איזה אלפים רו"כ באמת'. אגב, מחבר הספר, ליפשיץ, ראה עצמו כראשון למגלים את זיופיו של פירקוביץ עוד ב-1865.

53. עזבונו של פינסקר נמסר לבית המדרש לרבנים בוינה, וגורלו לוט בערפל. ראה:י"ל פליישר, ר' אברהם בן עזרא: קובץ מאמרים על תולדותיו ויצירתו, תל-אביב: ציון, תש"ל, עמ' 115 הע' 31.