מענה לביקורתו של מגן ברושי: על מִסְפָּרִים, היסטוריה דמוגראפית וחוקרים דגולים

קתרסיס, 10 (תשס"ט), עמ' 186-156  מאיר בר-אילן

 

לפני למעלה משנה התפרסם מאמרי בכתב העת קתדרה, מאמר העוסק בדמוגרפיה יהודית עתיקה, כמו גם בעוד כמה שאלות-יסוד בתחום ההיסטוריה החברתית (להלן: המאמר).1 מאמר זה זכה לביקורתו של מגן ברושי בחוברת קתרסיס האחרונה,2 ועתה אני מבקש להגיב על דבריו. על דעת המקום, אני מתנצל מראש בפני הקורא על כי איני ממצה את הדיון, ולא אוכל להיכנס כאן לעובי הקורה בכל תחום ועניין, ועם הדמוגרפיה ההיסטורית – סליחה. ואולם, תחילה תוצג עמדתי במאמרי הנ"ל, ולו אף בקיצור מרובה, ולאחר מכן יובאו דברי ברושי ועליהם תשובתי.

נקודת המוצא של מאמרי היתה עיון בשאלה: כיצד אירע הדבר שבחברה המקראית נשא אדם אשה באמצעות מוהר, היינו סכום-כסף או מתנה שניתנה לאבי הכלה, בעוד שבתקופת התלמוד נשא אדם אשה באמצעות כתובה, היינו התחייבות עתידית לכלה עצמה. במאמרי הראיתי כי שאלה זו מורכבת מכמה שאלות הבאות כאחת, ויש להתבונן בכל אחת מהן בנפרד, ובכולן ביחד. בנוסף על כך, טענתי – תוך הטיית הדיון משאלה חברתית-משפטית, לכאורה, לשאלה דמוגרפית – כי פתרון הבעייה נעוץ בהבנה של תהליכים דמוגראפיים אשר כללו: א) גידול באוכלוסיה היהודית במהלך ימי הבית השני; ב) גידול בשיעור היחסי של נשים בחברה, היינו ששיעור הנשים בחברה עלה, וכתוצאה מכך ירד 'מחירה' של אשה – בהתאם למשנה: 'האשה נקנית'; ג) הוסבר כי גיל הנישואין בעת העתיקה לא היה סטטי אלא השתנה בהתאם למצבה הכלכלי של החברה, וכי גיל זה היה גבוה, יחסית, בתקופת המקרא, גיל הנישואין ירד במהלך התקופה ההלניסטית, עד למרד הגדול, ולאחר מכן גיל זה שב ועלה, פחות או יותר לקדמותו, בתקופה הביזנטית; ד) למאמר צורף תרשים של היסטוריה דמוגרפית, ולפיו האוכלוסייה בארץ-ישראל הלכה ופחתה במשך מאות שנים, מן המאה הראשונה לספירה ועד לתקופה הביזנטית, אף כי במאמר עצמו לא הוסבר פשרה של ירידה זו אלא בקיצור נמרץ. כתוצאה מכך, ומסיבות נוספות, נראות כמה מדעותיי חסרות-ביסוס, וכך אירע שיצא עלי קצפו של מ' ברושי, שעסק בחקירת הדמוגרפיה היהודית העתיקה.3 בשל דרך-הילוכי במאמר הראשון לא היה צורך בהבאת דעותיי שלי לעומת דעותיו של מ' ברושי, וממילא יכול היה הקורא לסבור, בוודאי אם הוא 'נוגע בדבר', כי איני מכיר את פרסומיו; ולא היא.

כנגד מאמרי זה כתב ברושי את מאמרו, ולהלן יופרכו דבריו אחד לאחד, אך בסדר מעט שונה מדבריו שלו.

פער מספרי בין המינים: Sex-Ratio

ברושי חולק עלי ביחס לשאלת השיעור היחסי השונה של גברים ונשים באוכלוסייה, ועניין זה טעון הבהרה.

מסתבר שברושי לא קיבל את עמדתי ביחס לפער המספרי בין המינים כשם שלא קיבל את עמדתם של חוקרים אחרים שעסקו בשאלה זו ביחס לאתונה, וייחס להם שרירותיות.4 אכן, עמדתו זו של ברושי מפתיעה למדי בהתחשב בכך שהוא כבר כתב כמה מחקרים בתחום זה: דמוגרפיה עתיקה, ושאלת היחס המספרי בין המינים מוכרת היטב לדמוגרפים. ברושי לא עיין בספר-יסוד העוסק בבעיית שיעורם היחסי של בני המינים באימפריה הרומית, אף כי הפניתי אליו במאמרי, ושם הובהר, על פי קרוב ל-43,000 מצבות-קבורה, ששיעור הגברים באוכלוסייה היה 147 (קרי: על כל 100 נשים חיו 147 גברים). אמנם, חישוב מדוקדק לפי הגילאים מגלה הפרשים משמעותיים בשכבות הגיל השונות, כמו גם בהתאם למקומות ולתקופות, אך הפערים בעינם עומדים.5 כיוצא בכך התעלם ברושי מהדיון הסוציולוגי הבסיסי בסוגיה זו, הכולל אף היבטים היסטוריים,6 כשם שהתעלם מדיונה של טל אילן ביחס לממצאים הארכיאולוגיים העולים מארץ-ישראל בכלל, מהם עולה כי שיעור הגברים היה 129 או 124. (מבלי להיכנס עתה לנתונים הבעייתיים העולים מקומראן).7 אף אם אין ברושי מודיע זאת, הרי שביקורתו עלי שעונה על מחקריו הדמוגראפיים, ובשעה שהוא דוחה אנאלוגיה מהודו המודרנית הוא מתעלם ממחקר-יסוד של ב' פריאר בדמוגרפיה של האימפריה הרומית, מאמר השעון על נתונים היסטוריים מפאנוניה, הונגריה, וממקורות נוספים באימפריה הרומית.8 ב' פריאר ציין כי בפאנוניה, על פי השלדים, היה שיעור הגברים, ביחס לנשים: 150, אך הוא משער שמִסְפָּר זה נעוץ בחוסר-דיוק. אכן, קורה לעתים שגם חוקר מומחה מעדיף תיאוריה (של שוויון בין המינים), על פני העובדות (המצביעות על פער של ממש ביניהם), ונראה שפריאר מתכחש לנתוניו שלו. מכל מקום, הוא מביא נתונים, על פי כתובות-קבורה, מהם עולה ששיעור הגברים, ביחס לנשים, באפריקה היה: 139, בספרד: 125, וברומא: 131. מובן שגם נתונים אלו ראויים לעיון מדוקדק ביחס לתקפות המסקנות הנלמדות מהן,9 אך בסך הכל אי אפשר להתעלם מנוהג אנושי חובק-עולם: העדפת המין החזק את עצמו, כלומר: עודף של גברים באוכלוסייה לעומת הנשים.10

והנה, הפער המספרי בין המינים ניכר היטב, כידוע, בבעלי חיים מבויתים שונים: החל מבקר לסוגיו (בראשית לב,טו-טז), וכלה באפרוחים, וטענתי היא שכך המצב גם בבני-אדם: הכל בהתאם למשק החקלאי בו הם חיים. כמו כן, טענתי במאמרי כי החקלאות בימי בית שני היתה מפותחת ומתקדמת יותר בהשוואה לימי בית ראשון, כפי שניכר הדבר בהיבטים שונים, וחלק מהחוקרים מודע לכך.11 השיפורים בחקלאות מסוכמים להלן בקיצור נמרץ: א) כניסתו של מחזור-זרעים. ב) כניסת הרכבה להשבחת עצים. ג) כניסתם של עשרות גידולים חקלאיים שלא היו בארץ-ישראל לפני כן, כגון: אורז, שומשום, שזיף, אפרסק, קטניות לסוגיהן, חרדל, חריע, ועוד. ד) גידול בגיוון התת-סוגים: זרעי חיטה שונים, תמרים מסוגים שונים,12 דלעת מסוגים שונים, וכן הלאה. ה) כניסת בעלי-חיים שלא היו במשק החקלאי הקדום, כגון: תרנגולות, אווזים, דבורים, ועוד. ו) כניסת השקייה באמצעות תעלות-מים, ואמצעי העברה כגון אנטיליא (=קילון).13 כלומר, מעבר מחקלאות-בעל לחקלאות-שלחין (שמשמעותה: גידול באדמות המעובדות, ומעבר לחקלאות יותר אינטנסיבית).14 ז) כניסת טחנות-קמח הפועלות על בסיס של זרם-מים, 'אוטומציה' שסייעה להפנות ידיים עובדות למטרות ייצור, לערך מראשית המאה הראשונה לפני הספירה.15 ח) מעבר הדרגתי ממחרשת-עץ למחרשת-ברזל. כללו של דבר: היהודים בארץ-ישראל עברו לחיות בהתאם לחקלאות שהיתה הרבה יותר אינטנסיבית מקודמתה, וכמובן שסיפקה הרבה יותר אוכל, וממילא התאפשר למִסְפָּר גדול יותר של נפשות לחיות בארץ-ישראל. על נושאים אלו בכוונתי להרחיב במקום אחר, ואני מודה באשמה שלא הזכרתי זאת במאמרי, ועל כן לא נרמז ברושי שיש עימדי חומר רב ביחס להתפתחויות החקלאיות בעולם הקדום (רובם בעקבות י' פליקס, וקצתם בניגוד לו).

החשוב לעניין הנדון עתה הוא שהמשק החקלאי בימי בית שני אפשר לנשים להביא תועלת רבה יותר מהתועלת שהביאו הנשים, בתור כוח-עבודה, בימי בית ראשון. כלומר, עם התפתחות המשק החקלאי הקדום הלכה וגדלה התועלת מעבודת נשים במשק החקלאי וכתוצאה מכך הלך ועלה שיעורם היחסי של הנשים באוכלוסייה (שתמיד נפל מ-50%, כלומר שעל כל 100 נשים חיו בעבר יותר מאשר 100 גברים). להבהרת תופעה חברתית זו הפניתי את מבטי להודו 'המודרנית' המספקת נתונים דמוגראפיים למכביר ביחס לשיעורם השונה של גברים ונשים באוכלוסייה: בצפון לערך 117 גברים (לכל 100 נשים), לעומת הדרום בו יש כ-108 גברים. הואיל ובהודו עמים ותרבויות שונות, אי אפשר לתלות שוני זה בדת כלשהי, אלא בחקלאות, תשתיתה של הודו עד ימינו. בהודו הצפונית שוררים תנאי-אקלים קשים יחסית, ומדבר בכלל זה, בעוד שבהודו הדרומית האקלים הוא טרופי, ונשים עובדות שם בשדות אורז. אם כן, במאמרי השתמשתי בהודו בתור מודל דמוגראפי, תוך הסבת הציר הגיאוגראפי: מצפון לדרום (בהודו), לציר ההיסטורי (בארץ-ישראל): מימי בית ראשון לימי בית שני. לאמור, כאשר החקלאות הארץ-ישראלית עברה מחקלאות קדומה לחקלאות מפותחת יותר, התאפשרה עבודת נשים בחקלאות בצורה טובה יותר, וממילא גבר חלקם היחסי של הנשים בחברה (היינו ששיעור הגברים ירד מ-150 ל-125). מאמרי, אפוא, מבוסס על תזה בסיסית בדמוגרפיה היסטורית, שמשום-מה ברושי מתכחש לה, ותזה זו כרוכה בשינוי היסטורי ביחס למבנה החקלאי, שרק נרמז, ולא נדון עד תום במאמרי, וברושי סבור היה כי יכול הוא להתעלם ממנה.

חובה להודות כי אין תלונתי על ברושי, או על דמוגרפים אחרים, שלא היו מודעים לפער בגודלה של האוכלוסייה בהתאם למגדר. ואולם, חוקר המערער על עבודתם של אחרים, ראוי לו שילמד תחילה את העובדות היטב, שיהיה בקי בספרות המחקר העדכנית, ורק לאחר מכן יציב עמדה שונה, שהיא לגיטימית במחקר, המבוססת על סך הנתונים הקיים. ואולם, ברושי, כך מסתבר, העדיף את הדרך הקלה: לבקר אחרים מבלי ללמוד בעצמו סוגיות-יסוד בדמוגרפיה היסטורית.

סיכום דמוגראפי

ברושי בוחן את הטבלה המסכמת את מאמרי, ומבקר אותי בשני תחומים שונים: האחד ביחס לשאלת היחס המספרי בין הגברים לנשים, והאחר ביחס למספרם של תושבי ארץ-ישראל בכלל, ובתקופה הביזאנטית בפרט. הדיון להלן יתייחס לשני תחומים אלו בנפרד.

הדיון בשאלת היחס בין שני המינים בחברה היהודית בעבר הוא דיון חדש אשר נועד לסייע בהבהרת מעמדה של האשה כמוצר-נרכש (כדברי התנא: 'האשה נקנית'), מתוך נקודת ראות של היצע וביקוש. הבנת ההבדלים בין המינים נכרכה בהבנה של חברות מודרניות, כגון סין המודרנית בה מיליוני נשים חסרות בטבלאות של הדמוגרפים, נדונה בעיה דומה בהודו 'המודרנית', וכן נסקרה השאלה בספרות המחקר של העולם העתיק, ובמיוחד תוך עיון בממצאים העולים מעשרות בתי קברות. מעצמו מובן שאין יכולת כיום להבין את כל פרטי הדברים, אך הוצע מודל חברתי התולה את היחס המספרי בין המינים עם רמת החיים וכורך מודל זה בציר הזמן ההיסטורי. לצערי הרב, לא עלה בידי לשכנע את מ' ברושי בצדקת עמדתי, ונראה שכך דינו של כל חדשן אשר טוענים כלפיו טענות שונות. על כל פנים, כאשר ברושי מגדיר את מרבית קביעותיי כ'שרירותיות', וטוען ש'אין עליהן על מה שיסמכו', הוא מבטל באחת עדויות רבות, ומסקנות מוצקות של סוציולוגים ודמוגרפים, ולא מן הנמנע שבנוסף על כך, בדבריו אלו הוא הגדיר מחדש את המלה 'שרירותיות'. זכותו של כל קורא להשתכנע מטיעון מחקרי, או לא להשתכנע, ומותר לו אפילו ללגלג על ניסיון זה ביחסו לי: 'הרצון להישמע מדעי'. עם זאת, מוטב היה שברושי ידגים את טענותיו בספרות מחקרית או בשיטת מחקר המפריכה את דבריי, אלא שהוא העדיף ללכת בדרך אחרת, ובכך לא קידם דבר. אכן, בימינו, כאשר מתברר שגם אנשי אקדמיה מפרסמים פרסומים פסאודו-מדעיים יש לבחון את דבריו של כל כותב – גם אם הוא פרופסור – אם דבריו מהימנים מבחינה ממחקרית, או רק מתחזים להיות כאלה. ישפוט הקורא אם נעשה כאן מאמץ מדעי-אינטלקטואלי, או שמדובר בשרירות-לב. והעיקר: האם המודל שהוצע על ידי בשאלת היחסים בין המינים סביר או שיכול חוקר אחר להפריכו ולהציע תמורתו הצעה טובה יותר.

עתה אנו עוברים לליבו של הפולמוס בין המבקר למבוקר, והכוונה היא למִסְפָּר התושבים בארץ-ישראל בעת העתיקה, בתקופה הרומית, ובמיוחד בתקופה הביזנטית. לפולמוס זה שני פנים: ראשית, כמה תושבים (וכמה מהם: יהודים), חיו בארץ-ישראל בימי בית שני? ושנית: כמה תושבים (וכמה מהם: יהודים), חיו בתקופה הביזנטית? להלן תתברר עמדת המבקר ועמדת המבוקר בסוגיות אלו, יוצגו תיאוריות וכמה עובדות שרק חלק קטן מההיסטוריונים מודע אליהם.

אשר לגודל האוכלוסייה – על כך מעיר ברושי: 'נושא הקרוב ללבי' – חובה לומר בראשית הדברים כי תחום זה הוא מהנושאים שאין עליהם הסכמה בין החוקרים השונים, אחד המרבה ואחד הממעיט, וסיבות רבות לכך. ברושי מודה כי אני 'הולך לשיטתו של ז' ספראי', ומוסיף כי 'לדעתי זוהי הערכה מוגזמת'. ברושי מציג את עמדתו כאילו אין בה פגמים, ומבלי להטריח את עצמו לומר לקורא עוד שתי עובדות מעניינות ביחס לדעתו שלו. האחת, כי הערכתו (של ברושי) מבוססת על שיטת-מחקר הייחודית אך לו, וכי לשיטה זו אין חבר אף לא באחד מכל המחקרים הדנים בדמוגרפיה עתיקה. והשנייה, כי מלבד שתי השיטות המוזכרות, שיטתו של ברושי ושיטתו של ספראי, קיימת שיטה שלישית, שיטתו של ש' בארון, ובעוד שבארון תופס את המספרים ומסיק מסקנות בעלות אופי מקסימליסטי (בקלות בלתי נסבלת),16 מסיק ברושי מסקנות בעלות אופי מינימליסטי. בקיצור נמרץ, ובהסתייגויות שונות, ניתן לומר כי ספראי קורא את דברי יוספוס מתוך זהירות, ומסיבות מוצדקות,17 בעוד שברושי מעדיף להתעלם מיוספוס כליל, ופיתח שיטה משלו לחישוב גודלה של האוכלוסייה. בין השיטות השונות, ניתן לומר שהנתונים שהובאו במאמרי מצויים ב'שביל הזהב', ובכל מקרה לא היה עלי להוכיח אותם, הואיל ומדובר היה רק ב'חומר רקע' לדיון העיקרי שלי, ולא היה זה בתחום המחקר העיקרי.

חמור מכך, ברושי אינו מיידע את הקורא כי שיטתו המחקרית נדחתה מכל וכל, ועל ידי כמה חוקרים, בלתי תלויים אחד בשני.18 חוקר שבחן את סוגיית גודלה של האוכלוסייה היהודית בעת העתיקה, ובדק את השאלות המתודולוגיות השונות הכרוכות בכך, כתב ביחס לשיטתו של ברושי את המלים הבאות:

It must be said that this whole procedure is extremely inexact… seems to me methodologically unsound, not to mention quite arbitrary. …The procedure is so speculative that the results can scarcely be of substantial value.19

נמצא, אם כן, ששיטתו של ברושי נדחתה, בעוד ששיטתו של ספראי לא נדחתה, והתקבלה על ידי. יתרה מזו, שיטתו של ספראי היא 'ממוצעת' מבחינה מספרית, והיא מבוססת על מתודה שונה. ברור, אפוא, מבלי להיכנס לעובי הקורה: כיצד יש לחשב את גודלה של האוכלוסייה בעת העתיקה, שהקשיים בעמדתו של ספראי פחותים מאלו המצויים בשיטתו של ברושי.

כשם שברושי העדיף, ובצדק, שלא לנמק את עמדתו, אף אני פטור מנימוק עמדתי, והמחלוקת בינינו היא זו: האם במאה הראשונה לספירה חיו בארץ-ישראל לערך שני מיליון נפש או קצת יותר (כדעת ספראי ובר-אילן), או רק מיליון אחד? תיושב בהזדמנות אחרת. מחלוקות מעין אלו קיימות ביחס לגודלה של כל אוכלוסייה עתיקה, ביחס ליוון הקלאסית, כמו גם ביחס לרומא. כיוצא בכך חלוקות היו הדעות ביחס לכושר הנשיאה של ארץ-ישראל בשנות ה-30 של המאה ה-20, וקיימת כיום מחלוקת בין הדמוגרפים ביחס לתחזיות הדמוגראפיות של מדינת ישראל לעוד 20-10 שנים. כללו של דבר, קצר המצע מלדון עתה בשיקולי גודלה של האוכלוסייה בארץ-ישראל בעת העתיקה, והדיון בשיקולים השונים אינו צריך להטריד את הקורא. בסך הכל, אין לברושי סיבה להתנשא על פני חוקרים אחרים כאילו דעתו שלו מוצקה יותר, ומכוח זאת ראוי הוא לבקר את מי שסבור אחרת ממנו.

בביקורתו עלי מוסיף ברושי ומייחס לי דבר שלא אמרתי כלל, שכן הבעתי את עמדתי בעיקר באמצעות טבלה, אלא שהוא לא טרח ללמוד אותה כשם שאני טרחתי על הכנתה במשך שנים לא-מעטות. עלי להודות כי לא הבהרתי את הטבלה לעומקה, בשל העובדה שמאמרי עסק בשאלות של נישואין, ורק בעקיפין, כבעיית-רקע, עלתה שאלת היקף האוכלוסייה. במאמר אחר הבהרתי את עמדתי ביחס לגודלה של האוכלוסייה, ואף התייחסתי לעמדתו של ברושי,20 ועתה עלי להעמיד את הדברים על דיוקם. ברושי ייחס לי את עמדתו של ספראי 'הסבור כי בארץ ישראל התגוררו בתקופה הרומית-ביזאנטית שני מיליון עד שנים וחצי מיליון בני אדם', אך כלל אין זו עמדתי. עיון בטבלה יבהיר מייד את עמדתי, השונָה הן מדעת ספראי שייחס לי המבקר, והן מדעת המבקר עצמו (הסבור כי לא קראתי את מאמריו של ספראי כהלכה). עיון בטבלה יראה כי לפי דעתי, החל מן המרד הראשון ברומאים חלה ירידה בגודלה של האוכלוסייה בארץ ישראל. תהליך הירידה הלך ונמשך במאות השלישית, הרביעית והחמישית, תהליך המתבטא בגיל נישואין גבוה, היינו שיעור גידול שלילי, בו ברושי אינו מודה. ובכן, לאחר תהליך ירידה מתמשך ספגה האוכלוסייה מכות קשות במאה השישית לספירה (בשנת 600, לפי הערכתי חיו בארץ-ישראל פחות מ-250,000 תושבים). עמדה זו תנומק מייד, אך תחילה יובאו דברי ברושי: 'בשנת 540 לסה"נ  ירד מספר התושבים לחצי מיליון... קרוב לודאי שבימי יוסטיניאנוס [מלך: 565-527] הגיעה הארץ למספר שיא של תושבים, מספר שהארץ תגיע אליו רק בשנת 1931'. ועוד כותב הוא: 'שמספר האוכלוסים בשתי התקופות, הרומית והביזאנטית, היה דומה'. מעתה ברור לקורא: המחלוקת בין ברושי וביני היא על שני נושאים: כמה יהודים חיו בארץ-ישראל (ברושי מצמצם, בעוד אני מגדיל כמו ספראי), ומתי היתה נקודת השיא באוכלוסייה (אני מקדים, בעוד ברושי וספראי מאחרים).

מגמת הדברים להלן היא להראות כי שוגה מי שסבור כי שיא האוכלוסייה בארץ-ישראל היה במאה השישית לספירה, וכי רק מתקופה זו ואילך הלכה ופחתה האוכלוסייה בארץ-ישראל. הטיעון הוא כי שיא האוכלוסייה היה בשנת 70 לספירה – מבלי לדון עתה בגודל זה – ומתקופה זו ואילך הלכה האוכלוסייה הלוך ופחות עד למאה השישית (ואף לאחר מכן). כמה סיבות חברו יחדיו לכך שהאוכלוסייה פחתה, הן באופן חד-פעמי והן באופן מתמשך, ואלו הן. ראשית, במרד הראשון נהרגו כמה מאות אלפי איש (במלחמה, ברעב, ובמחלות בשל המלחמה). לא מעטים הלכו אף בשבי (או המירו דתם). במרד השני נהרגו, ככל הנראה פחות אנשים מהמרד הראשון, וזאת בשל השטח הקטן יותר של המרד, אך ברור שעקב המרד השני התמעטה מאד האוכלוסייה היהודית בארץ יהודה (כמחצית מסך השטח היהודי המיושב). מכות דמוגרפיות אלו, בהפרש של כ-65 שנה, לוו בהרס תשתיות (המשתקף בהעתקת ההנהגה היהודית לגליל), בהתאם לשיטת האדמה החרוכה של הצבא הרומאי, ומאז לא התאוששה האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל בכלל, וביהודה בפרט.

למכה ביד אדם, מכת-מלחמה, נוספה כעבור שנים לא רבות מכה מידי שמים. משנת 165 לספירה ואילך החלה 'המגפה האנטונינית' (כנראה חצבת או אבעבועות), להכות באימפריה הרומית. לפי הערכות שונות גרמה מגפה זו במשך 20 שנה למותם של מיליונים(!), וממילא לקריסתה של המערכת השלטונית,21 ואף אם אין ידיעה מפורשת ביחס להופעתה של מכה זו בארץ-ישראל, אין סיבה להניח כאילו יהודי ארץ-ישראל ניצלו ממכה זו. עם מותו של גלינוס (129 – 210? לספירה), רופאו האישי של מרקוס אורליוס, הלכה הרפואה הרומית הלוך וירוד. להדגמת ירידתה של הרפואה אימפריה ניתן להזכיר כי סמוך לשנת 380 לספירה, הרופא תיאודורוס פריסקיאנוס כתב שני ספרי רפואה: האחד היה רפואה מדעית והשני היה רפואה 'טבעית', היינו רפואה המבוססת על מאגיה, כאשר בספרו המדעי הוא מפנה את הקורא לספרו האחר אשר יש בו תרופות דתיות.22 ברור, אפוא, שעם ירידת הרפואה באימפריה, בתהליך שניתן לכנותו: דה-מדיקאליזציה, הלכה וגדלה תמותת האנשים. עובדה גלויה היא שרמת הידע הרפואי של התנאים היתה גבוהה בהרבה מזו של האמוראים, יורשיהם הרוחניים בארץ-ישראל, ואין לשגות באשליות כאילו לא היתה להידרדרות רפואית זו תוצאה בשטח.

אם בכך לא די, הרי שהמאה השלישית לספירה אופיינה במשבר מוניטארי, ולמעשה שררה בה אינפלאציה במשך למעלה ממאה שנה. כעקרון, משבר כלכלי גורם לדחיית נישואין, כפי שמעיד על כך ר' לוי (במאה השלישית לספירה), וממילא כאשר גיל הנישואין עולה – יורד הפריון של האוכלוסייה. ואכן, מומחים שונים לאימפריה הרומית עמדו על כך שמספרי האוכלוסייה היו במגמת ירידה במשך מאות שנים, אף כי היו מודעים, כמובן, לכך ששיעור הגידול השלילי היה שונה מארץ לארץ.23 במאמרי הוספתי: 'אין שום סיבה לחשוב שהאוכלוסייה בארץ-ישראל חרגה מן הכלל העולמי, אלא יש להניח שאף היא היתה בתהליך מתמיד של התדלדלות'. מאז ימיו של א' גיבון דנים ההיסטוריונים בסיבות ירידתה של האימפריה הרומית, ותחום ההסברים לכך גדל והתגוון באופן משמעותי ליותר מ-200 הסברים: מפלישות של שבטים גותיים למיניהם ומשבר בצבא ובמבנהו, עבור להיעדר זהב, וכלה בניצול-יתר של השדות, הרעלת-עופרת, ועוד. ברור, אפוא, כי התמעטות דמוגרפית, אינו מהווה את הסיבה לנפילתה של רומא אלא משקף את מצבה של האימפריה: שיעור גידול שלילי של האוכלוסייה במשך תקופה ארוכה. קשה לדעת באיזו מידה הסברים אלו תקפים גם ביחס לארץ-ישראל, שהיתה נתונה תחת שלטון ביזאנטיום, אך אין לשכוח כי בנוסף על משבר כלכלי מתמשך, סבלה האוכלוסייה משנות בצורת, מכות-טבע (כגון: ארבה), ותופעות אחרות שגרמו לרעב ומחלות מידי כמה שנים, והאוכלוסייה הלכה והתמעטה גם ללא מלחמות.24 תופעות-טבע אלו, אינן מתועדות בתקופה קדומה יותר – על כל פנים, לא במידת חומרתן – וניתן, על כן, להניח כי חלו שינויים לרעה במצבה של ארץ-ישראל, גם אם הסיבות לכך אינן ברורות.25 מכל מקום, ניתן לסכם את הדברים ולומר כי שילוב תוכף ומצטבר של סיבות: מלחמות, מגפות, ירידת האימפריה, דה-מדיקליזציה, משבר כלכלי ואסונות-טבע גרמו לכך שהאוכלוסייה באימפריה הרומית בכלל, ובארץ-ישראל בפרט, הלכה וירדה מן המאה הראשונה ועד למאה השישית לספירה.26

ברושי, לעומת זאת, סבור כי האוכלוסייה הלכה וגדלה, או לפחות: נותרה יציבה בגודלה עד למאה השישית לספירה, ורק מתקופה זו ואילך הלך ופחת גודלה של האוכלוסייה, בשל מגפת הדבר השחור (המגפה הבובונית), ובנקודה זו אין מחלוקת בינינו, למעט סך הכל של האוכלוסייה. ברושי סבור כי באמצע המאה השישית חיו בארץ-ישראל כחצי מליון תושבים בעוד שאני סבור כי מספר התושבים אז היה נמוך בהרבה, ולא הגיע ל-250,000. לפי השערתי מנתה האוכלוסייה היהודית פחות מרבע מכלל האוכלוסייה, ואולי זהו שיעור נדיב מדיי.

כיוון שברושי חשד בי בשימוש במקורות מפוקפקים (מייד להלן), אני סמוך ובטוח שכל קורא נבון יבדוק את הנתונים המובאים כאן, ולאחר מכן ישוב ויבחן את השערתו של ברושי, אותה הוא תיאר כ'קרוב לוודאי', לפיה במאה השישית היה שיא גודלה של האוכלוסייה בארץ-ישראל;27 הקורא יקרא וישפוט בין התיאוריות השונות המוצעות לפניו.

מקורות

בתחילת דבריו טוען ברושי כלפי 'שהמאמר מתעלם מאוצר בלום של מידע מהימן בנושאים הנידונים: הפפירוסים ממדבר יהודה... עשרות תעודות', וכו'. ברושי מחזק את טענתו בקובעו 'שמדובר פה בעדים המשיחים לפי תומם', ומסכם נקודה זו: 'התעלמות מחומר זה היא דבר בלתי נסלח בראשית המאה העשרים ואחת'.

עקרונית אני סבור שצודק ברושי בכל מילותיו, למעט המלה 'מתעלם' שיש בה הערכה שיפוטית שלילית, וסבור אני כי מוטב היה לנסח את הדברים באופן חיוויי בלבד, היינו, כי לא התייחסתי לאוצר בלום זה, ועם ניסוח זה אני מסכים, גם אם בצער רב. צערי נובע מכך שגם אם מידע זה מוכר לי, הרי שאיני ידוע איזה שימוש אוכל לעשות בו למטרות מחקריי, שכן בכל מקרה מדובר באנשים פרטיים. אדרבא, מצפה הייתי מהמבקר שיציג בפני שטר-נישואין מסוים וידגים כיצד ניתן ליצור הכללה מתוך חייה הפרטיים של בבתא. ברושי זרה את שמה של בבתא בעיניו של הקורא ולא הדגים את דבריו, וכיוון שלא עשה כן לא יצאה טענתו מגדר של צפצוף הזרזיר. יתרה מזו, ספרות התלמוד כמקור היסטורי, שאלה מורכבת בפני עצמה, מתגלה עתה כמקור עדיף לצרכי המחקר בהיסטוריה חברתית. דווקא מפני שספרות התלמוד נתחברה על ידי קולקטיב, ויש בה השתקפות לא רק של מיעוט אליטיסטי של חכמים (כגון החכמים המשתקפים בעד ספרות החכמה המקראית), יש בכוחה לייצג את כלל החברה יותר טוב מאשר מסמך של אדם מוגדר היטב. העובדה שספרות התלמוד עברה עריכה מסוג כלשהו אינה יכולה להפחית מטיבן של עדויות שונות על תופעות כלליות, כפי שהובא במאמר, במיוחד בעדויות בעלות אופי סתמי שאין להן דבר וחצי דבר עם תיאולוגיה, כגון ירידה בגיל הנישואין במאה הראשונה לפני הספירה, או גיל נישואין גבוה במאה השלישית לספירה.

כללו של דבר: ברושי לא טען כלפי כי כלל לא השתמשתי במקורות ארכיאולוגיים, והמעיין במאמרי יבין על נקלה מדוע. ברושי התלונן על כי לא השתמשתי באוצר בלום של מידע שטוב הייתי עושה לו הייתי משתמש בו, אלא שהוא לא הדגים בפני את שיטת המחקר שלו בעניין זה, ובמיוחד כיצד הנתונים 'החדשים' עשויים היו לשנות את עמדתי, וחבל. מעתה אני מצפה שהמבקר ידגים את דבריו, ולא יסתפק בהאשמה כללית של 'התעלמות'. אכן, התעלמות ממידע רלבנטי היא דבר בלתי נסלח להיסטוריון – תהא תקופתו אשר תהא – אך את הטיעון יש ללוות במעשים, ולהדגים בפני הקורא – מומחה והדיוט כאחד – כיצד תובנה היסטורית חדשה נעלמה מעיניו של ההיסטוריון.

שימוש במקורות

ברושי טוען בפשטות שאני קורא את המִסְפָּרִים המופיעים במקרא בצורה נאיבית. הוא טוען: 'המחבר עושה שימוש תמוה ביותר במקורותיו' הוא טוען בהערה: 'מדוע לא עלה על דעתו של מחברנו ששאלה הם מִסְפָּרִים עגולים, טיפולוגיים, שאין להסיק מהם מסקנות אקטואריות?'. ברושי חושד בי שאיני יודע 'להבדיל בין מִסְפָּרִים ריאליים למספרים דמיוניים', ומכנה את שיטתי 'שיטה פסולה', כשהגיחוך ניכר מבין השורות.

בעניין זה עלי להעיר שתי הערות שונות, אחת בתחום תורת המִסְפָּרִים, והשנייה בתחום הדמוגרפיה. ראשית, יצוין בזאת כי כותב שורות אלו הוציא לאור בשנים האחרונות שני ספרים המוקדשים כולם לבעיית המִסְפָּרִים במקרא.28 ייטיב הקורא לעשות אם יעיין בספרים אלו ויתברר לו כי כל מגמתם של הדיונים באותם ספרים היא להראות כי למִסְפָּרִים היתה משמעות מטה-ספרותית בעת העתיקה, ורבים מן המִסְפָּרִים הנקראים על ידי הקורא כמִסְפָּרִים אמיתיים והיסטוריים, למעשה הם מִסְפָּרִים בעלי משמעות נומרולוגית (שאין בינה לבין הגימטריה ולא כלום). במכוון איני משתמש במונח 'מִסְפָּרִים טיפולוגיים', שכן הראיתי בספריי כי מונח זה שגוי, וכי הגדרת מִסְפָּר כ'טיפולוגי' מטעה. הרחבתי עוד בנושא זה בכמה מאמרים, אך החשוב הוא שברושי חשד בכשרים: בספרי האחד הוא לא עיין כהלכה ואת ספרי השני אינו מכיר, וממילא אף לא חש לעיין בביבליוגראפיה המרובה המצורפת לספרים אלו: למעלה מ-120 מאמרים וספרים. במקרא יש מִסְפָּרִים מסוגים שונים, וסופרים בני תקופות שונות עשו בהם שימושים מגוונים אשר אי אפשר לדון בהם עתה. בקיצור: איני יודע אם הקורא ישתכנע מספריי, אך די לי אם הוא יודה כי הראיתי לא פעם ולא פעמיים, שגם כאשר המִסְפָּר אינו 'עגול', כגון המספר 127 (מִסְפָּר המופיע גם אצל הרודוטוס),29 אין הכוונה בהכרח למִסְפָּר אמיתי והיסטורי.

אגב, ברושי מלגלג על ספרי וכותב: 'על ערכו המדעי של הספר יעיד משפט אחד: "...ואולי פותח פתח למחשבות על עידן בו היה ידע גנטי שהיה ואיננו עוד"'. הציטוט לקוח מדיון במִסְפָּר 127 ובו אני טוען כי אין לטעון טיעון שכלתני כנגד מִסְפָּר זה (היינו: לא ייתכן שאדם יחיה 127 שנה), וזאת בהתאם לקו החשיבה המקראי. אין לי אלא להצטער על כי בשל דלות ניסוחי טעה מישהו בהבנת דבריי כאילו מדובר באמת לאמיתה. צר לי כי הכשלתי כאן חוקר דגול שקרא את ספרי כאילו שמדובר במשפט-חיווי – ולא היא (המלה 'אולי' אינה אופטטיבית אלא אי-ריאלית). מפליא לגלות שברושי לא ניצל את ההזדמנות לדלות 'פנינים' נוספות מסִפרי, לטעמו. אין עלי אלא לסמוך על הקורא שיבחן בעצמו את ערכה המדעי של תורת המִסְפָּרִים אותה העמדתי בשני ספריי, ולא יסמוך על דברי ברושי אשר בחמתו נטה ללגלג על תחום חדש הנראה לו תמוה, במקום ללמוד את הדברים לעומקם.

והנה, עדיין לא נחה דעתו של ברושי, והוא טוען בצדק: מדוע קיבלתי מִסְפָּרִים אלו כנתונים היסטוריים? מדוע בכלל הבאתי אותם אם אני – לא פחות ממנו – סבור כי מדובר במִסְפָּרִים סמליים? ובכן התשובה לכך נעוצה בתובנה דמוגרפית. כל מי שנחשף לדמוגרפיה, ולו מעט, יודע שכל דיון בממצאים דמוגראפיים נפתח בשאלת האמינות, ואין זה משנה כלל אם מדובר בתוצאות של מִפקד מודרני, נתונים העולים משאלון דמוגראפי מן המאה ה-19 או בחינתם של תוצאות של מִפקד במצרים הרומית. הצד השווה בכל המקרים הוא שהחוקר אינו מקבל אף מִסְפָּר כמובן מאליו, והוא בוחן את אמינותו: האם מסתתרת כוונה כלשהי מאחורי מִסְפָּר מסוים? האם בכלל הנתונים שהתקבלו במִפקד נכונים? אולי האדם שפקדו אותו זייף נתונים מסוימים בשל חישובי מס או מסיבה אחרת, וכיוצא בכך. כלומר, בחקירה דמוגראפית היסטורית יש שני שלבים: בשלב הראשון יש לאסוף את הנתונים המספריים, ובשלב השני לבחון את מהימנותם. מתברר מדיון זה כי לא רק מִסְפָּרִים העולים מִסֵפֵר בעל מגמה תיאולוגית ברורה חשודים להיות מוטים, מסיבה כלשהי, אלא, למעשה, כל תוצאות מִפקד באשר הוא.

במאמרי לא היתה לי כל מגמה לדון במִסְפָּרִים המקראיים או בנכונותם. ברושי, לדוגמה, סבור כי דינה הוזכרה במקרא בשל העובדה שהיא נאנסה, אך כאשר הובאו הדברים במאמרי לא הערתי על כך דבר, ולא הזכרתי, למשל, שמסופר במקרא שליעקב היו בנות (בראשית לז,לה), כשם שלא עסקתי בכל ניתוח מִסְפָּרִי שהוא (ומובן שאף לא התקיים דיון היסטורי בדיווח המקראי). הבאתי את הנתונים הגולמיים כדי שהמִסְפָּרִים עצמם ידברו, מבלי לחוות את דעתי על נכונותם. הרעיון היה להראות לקורא כי הנתונים הדמוגראפיים המקראיים מוטים לטובת הגברים בצורה בולטת מאד, עובדה המחייבת ללמוד מן הגלוי: מִסְפָּר הגברים, על הסמוי: מִסְפָּר הנשים. מכל מקום, עיון במִסְפָּרִים המקראיים מגלה כי נרשמו הרבה יותר גברים מאשר נשים, אך לא קבעתי דבר וחצי דבר ביחס לנכונות ההיסטורית של מִסְפָּרִים אלו. מספרם היחסי של גברים ונשים בחברה התברר על פי ממצאים ארכיאולוגיים שונים, והתגלתה תאימות בין שיטות המחקר השונות ביחס לעודף גברים על פני נשים. ברושי סיים תחום-ביקורת זה בשאלות רטוריות, המביעות סוג מסוים של זלזול. ברם, מוצע לקורא לבחון שאלות אלו לעומקן, ולשאול מדוע פעם אחר פעם התחתנו גברים יהודים עם נשים נכריות, כמתואר, למשל, בספר נחמיה, וכמעט שאין אף עדות בעלת אופי הפוך (יהודיה עם נכרי).30 התשובה המובהרת במאמר היא: בחברה היהודית הקדומה היה עודף גברים על פני נשים, ועל כך עוד להלן.

מקורות מפוקפקים

ברושי ממשיך לתקוף אותי על כי אני עושה שימוש במקורות מפוקפקים, לצורך חישוב גיל נישואין גבוה בתקופת המקרא, בכך שאני מסתמך על נתונים מספריים שמקורם בספר בראשית. כידוע, בספר בראשית מובאים שמותיהם של 'אבות העולם', ומצוינים כמה שנים חי כל אחד עד לידת בנו (בכורו או יורשו), ומה היה מספר שנותיו הכולל.31 במאמרי הובהרו לקורא הקשיים המרובים בהבנת המספרים הכרוכים ב-19 הדורות הראשונים (בשונה מגילאי האבות, ומספרים אחרים), אשר כבר נלאו החוקרים מלדון בהם, וקשה לדעת מה מקורן.32 ואולם, מתברר כי גילאי הנישואין של הדורות ה-19-11, המחושבים על פי גילאי האבות בלידת בנם, מגלים עקביות בכך שאין הם גבוהים עד כדי הפרזה (לדוגמה: שֶלח חי 30 שנה עד לידת עֵבר, וכך משתקפים נישואין בגיל 29, ולאחר מכן חי עוד 403 שנים, מִסְפָּר חסר-פשר). כדי לא לייגע את הקורא איני כופל את הדברים, ומסכם את ממוצע גיל הנישואין ל-30.8. גיל נישואין גבוה-יחסית זה, המחושב סטטיסטית, עולה בקנה אחד עם ידיעות 'מפורשות' על גילו של יצחק עת נשא אישה: 40, ועל גילו של עשו בנו: 40. אכן, המספר 40 הוא מספר בעל אופי סמלי (המביע מטא-מורפוזה), אשר לו היקרויות רבות במקרא, אך לא כך המצב ביחס לגילו של ארפכשד, למשל, שבגיל 35 הוליד את שלח, ולמספר זה יש אופי חד-פעמי. כלומר, מבלי לקבוע את מקורה של רשימת האבות, ומבלי לנסות ולהסביר את גילם המופלג, מתברר כי גילם של אנשים אלו עת נולד בנם הבכור היה בהחלט 'נורמאלי', כל כמה שנישואין בגיל גבוה היו נורמאליים, והוא הטיעון הכללי במאמר (מַעֲבָר משיעור גידול דמוגראפי חיובי לשיעור גידול שלילי). אין טעם לכנות רשימת גילים זו כמפוקפקת (גם אם הגרסאות השונות של תרגום השבעים והתרגום השומרוני היו נבדקות), ולמעשה, כמי שבחן מִסְפָּרִים רבים במקרא, ובמקורות אחרים, אני יכול להעיד כי מדובר בסדרת מִסְפָּרִים שאין עוד דוגמתה. יש לקוות שדור חוקרים חדש יפצח את שיטת ההצפנה הגלומה במִסְפָּרִים אשר טרם התלבנו.

והנה, בהמשך המאמר הובאו דבריו של ר' לוי לפיו מקובל היה בימיו שיישא אדם אישה בהיותו בן 30 או 40,33 אך נקל היה על ברושי לתקוף את החישוב הסטטיסטי כמפוקפק, במקום לבטל את דברי ר' לוי במחי-יד כמפוקפקים; ולא היא. מובן שלו הייתי מביא את הגילאים הגבוהים ומנסה להסיק מהם כי בני הדורות הקודמים נהנו מידע רפואי מתקדם, או ממאגר גנטי מופלא, כי אז מצבי היה שונה. ברם, כל שנאמר עתה הוא שניתן למצוא את הרציונאל העומד מאחורי סדרת מִסְפָּרִים של אבות העולם (השניים), סדרה שממנה משתמע גיל נישואין גבוה עליו ידוע ממקורות אחרים, מקראיים ובלתי מקראיים כאחת.

תחום-ביקורת זה מסיים ברושי, תוך התייחסות לגיל נישואין גבוה-יחסית: 30.8 בקובעו: 'צריך להבין שגיל זה לנשואי גברים הוא אבסורדי', ועל כך אני חולק מכל וכל. אני מניח שקריאתו של ברושי 'צריך להבין' מתייחסת גם אליו, ועל כן חובה לומר כי היסטוריון אשר ינסה להבין את העבר חייב להכיר בכך שאין שום דבר אבסורדי, ומה שנראה מוזר ובלתי מתקבל על הדעת עבור תרבות אחת נראה נורמאלי בתרבות אחרת (לדוגמה: נישואי אח ואחות). אין להיסטוריון שום סיבה לפקפק בנתון כלשהו, בפרט שהוא נתמך מכמה כיוונים, רק בגלל שנתוּן זה סותר את ניסיון החיים שלו. וכיוון שהגענו לתחום האבסורד מוסיף ברושי בהתרסה: 'מה היה גורם להם לדחות את החתונה כל כך הרבה?', והתשובה היא: שרות צבאי בן כמה שנים, ולאחריו שיבה הביתה וצבירת רכוש לצורך רכישת אשה במוהר.34 גיל נישואין גבוה יחסית היא תופעה המוכרת מן המקורות הספרותיים היהודיים, ומוצאת את חיזוקה בחברות רבות, ועד ימינו.

כלכלה

את גידולה של האוכלוסייה בארץ-ישראל כרכתי במאמרי עם שיפור ברמת החיים, שיפור הניכר בפריחה ארכיטקטונית, באורבניזאציה, היינו: בניית ערים בארץ-ישראל, בכלכלה טובה יותר, הניכרת ביבוא מהודו, למשל, ובכניסתם של מיני מזון חדשים לסל המזון (חלקם מהודו), כגון האורז. בנקודה זו, אכן, צודק ברושי: גם אם היה סחר עם הודו (בתיווכה של מצרים), כפי שהוכח הדבר, הרי שמדובר בהיקף נמוך המיועד לשכבות האוכלוסייה הגבוהות.35 כיוצא בכך, אחוז השטח הראוי לעיבוד אורז בארץ-ישראל הוא נמוך, ועל כן יש לשים את גידול האורז בפרופורציה הנכונה. מכל מקום, אין לשכוח כי הוספת אורז למגוון הגידולים בארץ-ישראל שיפר את כושר עמידתו של החקלאי, שכן במקרה של קימחון, למשל, יכול היה החקלאי לסמוך על האורז, כי אם אין לחם-חיטה – יאכלו עוגות-אורז. הוספת אורז לתפריט של יהודי ארץ-ישראל בעת העתיקה אינה דומה להכנסת מאכל בעל ערך שולי, כגון אפרסק, כפי שניתן ללמוד מהעובדה הפשוטה שאוכלוסיית המזרח הרחוק מתקיימת על בסיס האורז, ומכאן חשיבותו של האורז (מה עוד שעל יחידת-שטח זהה בגודלה היבול בשדה-אורז גדול בהרבה מיבול חיטה). מסתבר, אפוא, שגם שטחים קטנים יחסית של גידול אורז עשויים היו להוסיף רווחה משמעותית לאוכלוסייה, וכלל אין לזלזל בהם.

עם זאת, מאמרי אינו תלוי בשאלות אלו: מה היה היקף גידול האורז או היקף המסחר עם הודו, אלא רק מבהיר כי קיימת זיקת-גומלין בין גידול באוכלוסיה לבין שיפור כלכלי, ובנייניו המפוארים של הורדוס יוכיחו, אמות המים ההלניסטיות יוכיחו, הפרוזבול יוכיח, ותופעות שונות נוספות, שלא כאן המקום לדון בכולן, מוכיחות על שיפור בתנאי הכלכלה בשלהי ימי בית שני. דומני כי עקרונית מסכים עמי ברושי שבימי בית שני היה גידול באוכלוסייה, וכן מסכים הוא עמי כי חל שיפור כלכלי.36 מעבר לכך, באיזו מידה היה גידול או שיפור, ומה היו תוצאותיו של תהליך זה, הרי שלכך יוקדשו, מן הסתם, פולמוסים בעתיד, אך הסכמה בסיסית כבר קיימת.

ברושי ממעט מאד בהערכת השפעתה של אלכסנדריה, או מצרים בכלל, על ארץ-ישראל. כך למשל, כותב הוא כי "בכל הספרות התלמודית יש רק הזכרה אחת של יבוא חיטה ממצרים, וקרוב לוודאי שאין זה אלא פלפול לגאליסטי'. ברושי רומז לתוספתא מכשירין ג,ד, ורומז, באופן שעשוי להטעות את הקורא, למאמר הדן בכלל היקף הסחר בין ארץ-ישראל ואלכסנדריה,37 ומתעלם ממאמר עדכני המוקדש לסוגיה זו, מאמר בו מתברר כי אלכסנדריה השפיעה רבות, בחומר וברוח, על יהודי ארץ-ישראל.38 בנוסף על כך, אין להתעלם ממשנה מפורשת (חלה ב,א): 'פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ – חייבים בחלה, יצאו מכאן לשם – ר' אליעזר מחייב, ור' עקיבא פוטר'.39 ברור, אפוא, שהתנאים סברו כי ייבוא חיטים לארץ-ישראל אינו דבר בלתי שכיח, שאם לא כן, ככל הנראה, לא היו דנים במקרה זה. לא זו בלבד שברושי מצמצם את העדות התלמודית בהכתירו אותה 'פלפול לגאליסטי', הוא אף ממעט את משמעותן של העדויות העולות מיוספוס באשר לייבוא חיטה ממצרים לארץ-ישראל, שכן הוא מצמצם יבוא זה לעדות אחת בלבד, בעוד שקיימות שתיים,40 צמצום שיש בו כדי הטעיית הקורא. ברושי ממעט את העדויות ביחס לייבוא מזון לארץ-ישראל, מהתלמוד ויוספוס כאחת, באופן מגמתי, בהתאם להשקפתו כהיסטוריון של מזון, המשתקפת בעמדתו כדמוגרף, כפי שניכר הדבר במאמריו, לפיה ניתן לחשב את סך כל המזון המיוצר בארץ-ישראל כמערכת 'סגורה'. ברם, נקל להראות כי מערכת ייצור המזון בארץ-ישראל היתה מערכת 'פתוחה', וכי לא ניתן לקבוע בביטחון כי כל האוכל שנאכל בארץ-ישראל יוצר אף בארץ-ישראל.41 כך, למשל, עיון קל בספרות התלמוד ילמד כי התנאים הכירו (פסחים ג,ג): 'כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי',42 וייתכן שמדובר כאן במוצרי יבוא. התנאים הכירו גם ירקות שונים, ובהם: גריסין הקילקין, דלעת מצרית, דלעת יוונית, חרדל מצרי, פול מצרי, ואף אם ירקות אלו גודלו בארץ-ישראל, סוף-סוף אבותיהם הבוטאניים הובאו ממצרים, מקיליקיה, או מיוון בשלב כלשהו.43 הדיון במשנה על (מכשירין ו,ג): 'ודג המצרי הבא בקופה' מלמד בבירור על יבוא לארץ-ישראל, ואותה ספינה שמביאה לארץ-ישראל דגים וירקות, מן הסתם היתה זו 'ספינה אלכסנדרית',44 עשויה היתה להביא גם חיטה, אפילו אם רשויות המס המצרי היו עומדות על המשמר (והיסטוריונים חמורי-סבר מתעלמים מהברחות).45 בעוד המקורות התלמודיים מדווחים על יבוא לארץ-ישראל, הרי שהמקורות הביזאנטיים מדווחים על יצוא מארץ-ישראל, יצוא של: יין (מעזה ומאשקלון), בגדי פשתן, תמרים, ועוד.46 ברור, אפוא, שהספינה המייצאת היא הספינה המייבאת, ולו רק משיקולים של שמירה על יציבות הספינה, ומן המקורות הביזנטיים עולה שארץ-ישראל לא רק ייצאה אלא אף ייבאה: יין, דבלים, וכנראה אף מוצרים אחרים.

כללו של דבר, ברושי מצמצם בערך העדויות שהובאו, ולא בחן את הדיונים במחקרים שצוינו במאמרי. בנוסף על כך הוא משמיט חלק מהנתונים – ככל הנראה: מתוך שכנוע פנימי, לא במזיד – כדי להגיע למסקנה 'הנתונים הכלכליים שהביא המחבר אין בהם ממש'. אדרבא, דומה כי מי שהופך דיון תלמודי ל'פלפול לגאליסטי', ומי שמתעלם מעדויות שונות – גם כאלו שלא נדונו עתה – חייב לבחון את עצמו אם בדבריו יש ממש. כיוון שאנו עומדים בתחום הכלכלי רק יצוין שבימי בית שני החלו לטבוע מטבעות בארץ-ישראל, ועל השתפרותה של הכלכלה הארץ-ישראלית ניתן ללמוד מדרכים שונות; נמל אחד קטן יכול לספר רבות, אך צר המקום מלהכיל את הכל.

אינפנטיסייד

תמותת ילדים היא תופעה דמוגראפית ידועה המבטאת באופן סטטיסטי את תוחלת החיים של ילדים בתקופה מסוימת.47 ילדים עשויים למות מסיבות רבות ומגוונות, חלקן בדרך הטבע (כגון מחלה), וחלקן בידי אדם (כגון תאונה), חלקן נעשה במכוון (כגון: הקרבת ילדים), וחלקן נעשה בשוגג (כגון אי מתן טיפול רפואי), וקיימות רמות שונות של מעורבות אנושית בתמותת ילדים. התוצאה החברתית המתקבלת מתמותה זו מתבטאת ביחס המספרי בין בנות לבנים השורדים, והיא התופעה המעסיקה אותנו עתה. ברושי טוען כלפי 'יש להתפלא על כך שהמחבר העלים מקוראיו את המידע החשוב כי לא רק סופרים יהודים אלא גם סופרים נוכריים, יוונים ורומים בני הזמן, מספרים על הימנעותם של יהודים מן המנהג האכזרי הזה'. דא עקא, דומה כי המבקר כה נחפז לבקרני עד שנשמט ממנו את שכתבתי במפורש במאמרי: 'אמנם, מן התקופה ההלניסטית-רומית קיימות עדויות היסטוריות, הן מיהודים והן מנכרים, לפיהם היהודים לא נהגו לנטוש את ילדיהם'.48 כלומר, במאמרי לא העלמתי דבר, אלא, אדרבא, התייחסתי לעדויות אלו, וקבעתי כי גם אם הן נכונות עקרונית, הרי שבפועל גם יהודים, ככל בני העולם העתיק, נהגו לעתים להפקיר את ילדיהם, כפי שהתנא ידע לתאר זאת (מכשירין ב,ה-ז): 'עיר שישראל ונכרים דרים בה... מצא בה תינוק מושלך', וכו'.49 אין אלא להוסיף כי מתוך עדות זו, המתארת מצב שאינו חד-פעמי, ומהלכות נוספות מסוגה, כגון העוסקות ב'אסופי', אסור להתעלם.50 והנה, כאשר יוספוס מספר על מנהגי היהודים ביוונית אי אפשר לצפות ממנו שיכתוב דברים רעים על יהודים בני עמו (למעט מגמתם להילחם ברומאים בניגוד לעמדתו של הכותב). כיוצא בכך, כאשר בא אדם זר לארץ-ישראל ושאל ביחס למנהגי יושבי המקום, ספק אם היה בא אליו יהודי ואומר לו שהוא הפקיר את ילדו, שהרי עדויות 'פוזיטיביות' מסוג זה אינן קיימות אף בקרב היוונים שחכמיהם התירו הפקרת ילדים לכתחילה. כלומר, מדובר בעדויות בעלות אופי אידיאליסטי, אם לא אפולוגטי (שמקורן במעמדות חברתיים גבוהים), אשר יש סיבה לחשוד במהימנותן, מה עוד שידועות עדויות אחרות – אשר ברושי מתעלם מהן – המספרות סיפור אחר. במאמרי הבאתי הוכחות שגם יהודים – שוו בנפשכם – עשו מעשים בלתי ראויים על פי קנה-מידה מודרני, ובחינם פירט ברושי את העדויות המוכרות לכל היסטוריון העוסק בשאלות חברתיות (תוך התעלמות ממקורות תלמודיים).51 ועתה, על הקורא להחליט אלו עדויות היסטוריות הוא נוטה לקבל: אלו המייפות את המציאות ונועדו 'לצרכי-חוץ', חלקם על ידי אנשים שכלל לא היו בארץ-ישראל (ובהם פילון), או עדויות של בני ארץ-ישראל המתארות את החיים ללא כחל וסרק, עדויות אשר נאמרו לא לצורך חיצוני, כי אם לצרכי-פנים: כיצד להתמודד עם שאלות הלכתיות הנובעות מהמציאות היום-יומית הקשה.

גבהות לב

ברושי ייחס לי גבהות לב, ולא אִפשר לי לומר את אשר על לבי, כאותה ששנינו ביחס למי שחשדו בו (יומא א,ה): 'והשביעוהו... הוא פורש ובוכה, והן פורשין ובוכין'. אין אדם רואה את נגעי עצמו, ויעידו אלו שמכירים אותי. אני יכול להעיד שברושי כלל אינו מכיר אותי, וחוות-דעתו אודותי התקבלה לא לאחר שעברתי אצלו אנאליזה פסיכולוגית, אלא מתוך התרשמותו הסובייקטיבית מתוך מאמרי. איני יכול אלא להצטער על דבריו (ושמא אף המערכת צריכה להצטרף אלי בצערי זה).

לדעתו של ברושי יש במאמרי 'ביטויים של זלזול גס בחוקרים נכבדים', שכן על 'חוקר דגול של ימי הבית השני' כתבתי שהוא: 'עסק במשפט משווה, ועירב את כל המקומות והזמנים כאחד'. על חוות-דעתי זו מוסיף ברושי: 'זוהי האשמה גורפת, וחובה מדעית ומוסרית היה לגבותה'. ברם, דומני כי המבקר שפט אותי בחומרה יתרה, שכן אני לא כתבתי נקרולוג, אלא רק תיארתי את דרך עבודתו של חוקר מסוים אשר בעסקו בכתובה טרח ודן, במספר משפטים תוכפים, בשטרי-נישואין המוכרים מחברות רבות בהפרשי זמן ומקום. כיוון שברושי טוען כלפי שאני מוציא שם רע, אין לי ברירה אלא לומר: 'אמת אמרתי', והקורא המעוניין יעיין במאמרי ויבחן את מאמרו של אותו חוקר, על מנת לקבוע האם חוות-דעתי מדויקת, או שהאשמתי חוקר דגול בהאשמת-שווא.

ברושי טוען כלפי כי התייחסתי לדבריו של 'חוקר רב זכויות' באופן בלתי ראוי, בכותבי על דבריו: 'הסברים אלו הם בדותות היסטוריות המבוססות על נאיביות, ועל חוסר היכרות מספיק עם המקורות (ראשונים ומשניים)'. ואכן, נכון הדבר שכך כתבתי, אלא שברושי לא טרח לציין מה זכויותיו של המבוקר (אולי מקום ההוראה שלו, אולי הביקורת על מחקריו), ובאיזה הקשר כתבתי זאת, ועלי להבהיר את דבריי. ובכן, קיימת הסכמה בין החוקרים כי האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל גדלה בימי בית שני, אך הסיבה לכך אינה ברורה. והנה, בא 'חוקר רב זכויות', כלשונו של ברושי, ותלה גידול זה בשלושה הסברים: 1) היהודים קיימו ברצינות את הציווי 'פרו ורבו'; 2) לא היתה נטישת ילדים ואף לא הפלות; 3) לא היה שימוש באמצעי מניעה. ובכן, לדעתי, היסטוריון המתיימר לדעת מה קרה בחדר-המיטות של מיליוני בני-אדם (בסיכומם של כמה דורות), והוא אף סבור שכולם התנהגו בהתאם להשקפת-עולם תיאולוגית (!), כותב היסטוריוגראפיה נאיבית, ואין לי מלה אחרת לתאר השקפה זו. כדאי לדעת שהקראים סברו שהמלים 'פרו ורבו' מביעות ברכה, ולא מצווה, ואפשר שיהודים בעת העתיקה סברו אף הם, מאות שנים לפני עלות הקראות, שאין מצווה בהולדת ילדים, שלא כדעת התנאים (יבמות ו,ו).52 בנוסף על כך, היתה נטישת ילדים, כמוכח במאמרי, וכן כבר התברר שלא תמיד הקפידו יהודים על 'לא תרצח',53 וממילא ניתן להניח כי לא תמיד הקפידו על הפלת עוברים,54 גם אם אין הכל מודים בכך. כמו כן: יהודים – כמו בני כל התרבויות – השתמשו באמצעי מניעה, ועל הכתוב בנושא זה ניתן להוסיף כהנה וכהנה.55 ואגב, בהזדמנות זו יוער על טעות אופטית נפוצה, לפיה סבורים החוקרים כי גידול באוכלוסייה נעוץ בגידול בילודה; ולא היא. עיון בחברות שונות בעולם, תוך התבוננות בשינויים שחלו בהם במשך מאות שנים, מגלה כי את עיקר הגידול באוכלוסייה יש לזקוף לא לגידול בלידות (שאין שום סיבה להניח את קיומו), כי אם לירידה בתמותה, ומיוחד של ילדים.56 כללו של דבר, יש היסטוריונים המציעים פרשנות מוטעית לשאלות דמוגרפיות, ויש המציעים פרשנות נאיבית, ויש הפרש בין הטעויות.

דומה כי חובה להעיר כאן הערה נוספת הלקוחה מדיני מבקר: המסורת האינטלקטואלית שלנו – בין אם היהודית, ובין אם האקדמית – אינה דורשת כריעת ברך והשתחוויה בפני כל 'חוקר דגול', אלא שנטה אוזננו ונלמד בקפידה את דבריו. מי לנו חוקר דגול יותר מהרמב"ם, ואף על פי כן לא נמנעו מלבקרו ולכתוב עליו 'השגות', ולא זו בלבד אלא שהוא היה קשוב למתקניו, וביקש מהם לתקן את הכתוב בספריו, כפי שנהגו גדולי ישראל במהלך הדורות.57 איני חושב כי כתיבת מחקר ביקורתי היא זלזול, וכי הפניית הקורא לליקויים מתודולוגיים, ולוּ גם של 'חוקרים דגולים', היא מעשה בלתי ראוי. מצפים אנו מכל חוקר שלא רק יהיה בקי בדברי קודמיו, אלא שיידע אף לבקרם; בלי ביקורת לא יתקדם המחקר, ומובן שאף ברושי, היודע היטב את מלאכתו, דוחה את קודמיו לא פעם ולא פעמיים.58

ברושי אף ייחס לי חוסר יושרה, או היעדר של אתיקה אקדמית, בקובעו כי אני נושא פנים בביקורתי לעמיתי למחלקה באוניברסיטה, אליו אני מתייחס בסלחנות, בעוד שאני נוקט קו תקיף יותר כנגד אחרים. אין לי אלא לומר כי טענה זו נראית בעיני חמורה מקודמתה, ובניגוד לה, קל לי להכחיש את הדברים. עיון במאמרי הביקורת שלי (שלא כולם התפרסמו מסיבות ידועות), יראה כי לא נשאתי פנים לאיש, בין אם ביחס לעמיתיי למחקר ובין אם ביחס לאחרים. היעדרה של אתיקה אקדמית יש לייחס לא לי, ולא למוסד האקדמי בו למדתי ולימדתי במשך עשרות שנים, כי אם למוסד אחר. שם המוסד, וההוכחות למשוא הפנים האקדמי הנוהג בו, יפורסמו בהזדמנות אחרת.

דבריו של ברושי מראים בבירור כי הוא מקנא את קנאתם של חוקרים שונים, ואין הוא כותב דבר על כי הוא מקנא את קנאתו שלו על כי לא הזכרתיו במאמרי. אכן, אף לא אחד ממאמריו הוזכרו במאמרי, וכתוצאה מכך יכול היה הקורא לסבור כי איני מכיר את מחקריו או שאני מזלזל בהם; ולא היא. מאמרי נכתב במקור לא למטרות דמוגרפיות כי אם למטרות אחרות, ועל כן לא היה בו 'כיסוי' מלא של הדיונים, וכך נתעלם שמו של ברושי מן הדיון (כמו גם שמם של פריאר ושל אחרים), ואני מצר על כך. יחד עם זאת, כאשר מכתיר ברושי חלק מביקורתו בשם: 'גבהות לב' – על פי הערכה אישית ולא על פי הדיונים במחקרי שלי – אין עלי אלא לערער על כך: בפניו ובפני המערכת שאפשרה את פרסום הדברים, ועשתה מעשה בלתי ראוי. ייחוס ליקוי רוחני לחוקר פלוני, במקרה זה: גבהות-לב, אינו עניין הראוי לדיון אקדמי. ממה נפשך: אם הטענה היא שקרית, הרי שיש בה כדי הוצאת לשון הרע, ואם אמת בדבר, הרי שיש כאן פגיעה בצנעת הפרט. הדיון האקדמי חייב לחתור לגופם של דברים ולא לגופו של דובר, ומי שמטיל בוץ על אחרים עשוי לגלות, בסופו של המשחק, כי אין הוא נקי.

סיכום

אני מבקש להודות למ' ברושי על ביקורתו עלי, אשר חייבה אותי להסביר את עמדתי המחקרית. בשל אופי הבימה של כתב-הגנה זה, ומטרת כתיבת מאמרי, אני מנוּע מלהרחיב עוד בנושאים הדמוגראפיים.

טענתי העיקרית היא שברושי הטיח בי האשמות-שווא, והדיון ההיסטוריוגראפי הלך והתפרט עד לכיוון האבסורדי והנאיבי. נכון הדבר שלא הבהרתי כל דבר ועניין במאמרי, אך עדיין אין פירושו של דבר כי מלבי בדיתי זאת, או שהנומרולוג הוּלך שבי אחר המִסְפָּרִים. אני רוצה לקוות שהקורא את שני מאמריי, הנוכחי כמו גם את קודמו, ישווה את עמדתי עם עמדתו של ברושי, ויחליט איזו עמדה הוא מעדיף; יידע הקורא להיזהר!

בנוסף על האמור לעיל, התברר כי ברושי כבר ספג ביקורת קשה, וכי הוא מבקרני שלא 'בידיים נקיות'. ראוי היה שמבוקר יפשפש במעשיו ויכתוב כתב-הגנה על התיזה שלו תחילה, ורק לאחר מכן יבוא בביקורת על אחרים הסוברים אחרת מדעתו (מבלי שצוין הדבר מפורשות). אף כי דברי ברושי נדחו כולם, הרי שביקורתו לא היתה לשווא שכן היא אפשרה לי להבהיר את עמדתי.


1. מ' בר-אילן, 'נישואין ושאלות יסוד אחרות בחברה היהודית בעת העתיקה', קתדרה, 121 (תשס"ז), עמ' 52-23.

2. מ' ברושי, 'נישואים בישראל בעת העתיקה – ארפכשד כמשל', קתרסיס, 7 (תשס"ז), עמ' 85-78.

3. M. Broshi, Bread, Wine, Walls and Scrolls, London: Sheffield Acaydemic Press, 2001, pp. 80-120.

4. M. Broshi, Bread, Wine, Walls and Scrolls, pp. 195 n. 24.

5. Tim G. Parkin, Demography and Roman Society, Baltimore, Maryland: The Johns Hopkins University Press, 1992, pp. 15-17.

6. Marcia Guttentag and Paul F. Secord, Too many Women?: The Sex Ratio Question, Beverly Hills – London – New Delhi: Sage Publications, 1983.

7. Tal Ilan, Integrating Jewish Women into Second Temple History, Tübingen: Mohr Siebeck, 1999, pp. 195-214.

8. B. Frier, ‘Roman Life Expectancy: The Pannonian Evidence’, Phoenix, 37/4 (1983), pp. 328-344; idem, 'Roman Demography', D.S. Potter and D.J. Mattingly (eds.), Life, Death, and Entertainment in the Roman Empire, Ann Arbor: The University of Michigan Press, 1999, pp. 85-109

9. Tim G. Parkin, Demography and Roman Society, Baltimore and London: The Johns Hopkins University Press, 1992, pp. 15-17.

10. על תופעה זו באירופה בת ימי הביניים, ראה: Emily Coleman, ‘Infanticide in the Early Middle Ages’, Susan Mosher Stuard (ed.), Women in Medieval Society, Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 1976, pp. 47-70.

11. ראה, לפי שעה: ז' ספראי, 'הריבוי הדמוגראפי כתהליך-יסוד בחיי הארץ בתקופת המשנה והתלמוד', א' אופנהיימר, א' כשר וא' רפפורט (עורכים), אדם ואדמה בארץ-ישראל הקדומה, ירושלים תשמ"ו, עמ' 48-20.

12. מ' ברושי, 'חקלאות וכלכלה בארץ ישראל הרומית על פי הפפירוסים של בבתא', ציון, נה (תש"ן), עמ' 281-269; M. Broshi, Bread, Wine, Walls and Scrolls, pp. 126-132.

13. י' פליקס, החקלאות בארץ-ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד, מהדורה שנייה, ירושלים תש"ן, עמ' 316-269.

14. י' פורת, 'חקלאות השלחין ביריחו ועין-גדי בתקופת הבית השני', א' אופנהיימר, א' כשר וא' רפפורט (עורכים), אדם ואדמה בארץ-ישראל הקדומה, ירושלים תשמ"ו, עמ' 141-127; M. Broshi, Bread, Wine, Walls and Scrolls, pp. 189-190.

15. ש' אביצור, 'כיצד הומצא ופותח בארץ המנוע הראשון של האנושות – גלגל המים', א' אופנהיימר, א' כשר וא' רפפורט (עורכים), אדם ואדמה בארץ-ישראל הקדומה, ירושלים תשמ"ו, עמ' 222-209.

16. A. Wasserstein, ‘The Number and Provenance of Jews in Graeco-Roman Antiquity: A Note on Population Statistics’, R. Katzoff (ed.), Classical Studies in Honor of David Sohlberg, Ramat Gan: Bar-Ilan University Press, 1996, pp. 307-317.

17. A. Bayatt, ‘Josephus and Population Numbers in First Century Palestine’, Palestine Exploration Quarterly, 105 (1973), pp. 51-60.

18. י' גרפינקל, 'על יישובה של ארץ ישראל ואוכלוסייתה בתקופת הברונזה הקדומה', קתדרה, 38 (תשמ"ו), עמ' 192-183. השווה עוד: ב' בר-כוכבא, מלחמות יהודה המקבי: תדמית ומציאות היסטורית', א' קדיש וב"ז קדר (עורכים), מעטים מול רבים?, ירושלים תשס"ו, עמ' 26-9 (במיוחד: עמ' 19); Z. Safrai, The Economy of Roman Palestine, London and New York: Routledge, 1994, pp. 436-437.

19. Brian McGing, ‘Population and Proselytism: How many Jews were there in the ancient world?’, John R. Bartlett (ed.), Jews in the Hellenistic and Roman Cities, London and New York: Routledge, 2002, pp. 88-106. (ציטוט מעמ' 101, ושם גם דיון ביחס לשיטתו של בארון).

20. M. Bar-Ilan, ‘Major trends in Jewish Society in the Land of Israel: From the 5th century BCE till the 7th century CE’, Trumah, 15 (2006), pp. 1-23.

21. R. P. Dunken-Jones, ‘The impact of the Antonine plague’, Journal of Roman Archeology, 9 (1996), pp. 108-136; ידיעות על מגפה זו בארץ-ישראל אינן ברורות. היה 'מותנא' בציפורי בימיו של ר' חנינה (במאה ה-3 לספירה; ירו' תענית פ"ג ה"ד, סו ע"ג), וכן מסופר על 'מותנא' בארץ-ישראל בימיו של רב נחמן (במאה ה-4-3, תענית כא ע"ב). לפי התלמוד 'מותנא' נמשך שבע שנים, ונראה, על כן, שאין הכוונה לדֶבֶר, ואולי הכוונה למגפה האנטונינית.

22. M. Stol, Epilepsy in Babylonia, Groningen: STYX Publications, 1993, p. 3.

23. J. C. Russell, Late Ancient and Medieval Population [Transactions of the American Philosophical Society, 48/3], Philadelphia 1958, pp. 80, 139-141; M. I. Finley, ‘Manpower and the Fall of Rome’, Carlo M. Cipolla (ed.), The Economic Decline of Empires, London: Methuen, 1970, pp. 84-91; B. H. Slicher van Bath, The Agrarian History of Western Europe: A.D. 500-1850, London: Edward Arnold, 1963, p. 80. זליכר מביא נתונים ביחס לאירופה (לא כולל המזרחית). לפי הערכות היו באירופה בשנת 1 לספירה – 25.6 מליון תושבים, לפני שנת 543 היו 18.8 ובשנת 600 – 14.7 מליון נפש. הואיל ואירופה מתייחסת למקומות שונים ניתן לראות בה כעין ממוצע עולמי, אלא שבנוסף על כך, על ארץ ישראל חלפו שתי מלחמות.

24. Dionysios Ch. Stathakopoulos, Famine and Pestilence in the Late Roman and Early Byzantine Empire: A Systematic Survey of Subsistence Crises and Epidemics, Aldershot – Burlington, VT: Ashgate, 2004.

25. ניתן להוסיף גורם 'יהודי', אלא שלא ניתן לדעת את היקפו: ירידת יהודים מארץ-ישראל בשל עולה של הנצרות. כלומר, הלחץ הנוצרי על היהודים הוליך לא רק לשמד, כי אם גם לירידת יהודים למקומות בהם לנצרות לא היתה מחוברת לשלטון, כגון בפרס, תימן, ועוד.

26. יש מי שלא מודה בכך, ראה: ד' בר, 'משבר המאה השלישית באימפריה הרומית ותקפותו בארץ ישראל', ציון, סו (תשס"ו), עמ' 170-143.

27. באוסף המאמרים של ברושי באנגלית (לעיל, הע' 3), אין המגפה מוזכרת. לעומת זאת, המגפה מוזכרת במאמר עברי, אך מבלי להביא את חישוביו של דולס ביחס להיקפו של המשבר הדמוגראפי: Michael W. Dols, The Black Death in the Middle East, Princeton: Princeton University Press, 1977. ראה: מ' ברושי, 'כושר הנשיאה של ארץ ישראל בתקופה הביזנטית ומשמעותו הדמוגרפית', א' אופנהיימר ואחרים (עורכים), אדם ואדמה בארץ ישראל הקדומה, ירושלים תשמ"ו, עמ' 56-49. מכל מקום, נקודת השיא לפי ברושי היא שנת 541, לפני המגפה (תוך התעלמות מכמה גורמים: המשבר הכלכלי המתמשך בכל האימפריה והדמוגרפיה של כלל האימפריה, העדות התלמודית על נישואין מאוחרים, וכן 'שנה ללא קיץ'. ראה: Joel D. Gunn (ed.), The Years without Summer: Tracing A.D. 536 and its aftermath, Oxford: Archaeopress, 2000.).

28. מ' בר-אילן, נומרולוגיה בראשיתית, רחובות תשס"ד; הנ"ל, נומרולוגיה מקראית, רחובות תשס"ה.

29. הרודוטוס, היסטוריה, ח,1; H. Delbrück, Numbers in History, London: University of London Press, 1913, p. 31.

30. עיין: דה"א ב,לד-לה.

31. בראשית ה; שם יא.

32. Thomas C. Hartman, ‘Some Thoughts on the Sumerian King List and Genesis 5 and 11b’, JBL, 91 (1972), pp. 25-32.

33. ש' דונסקי, מהדיר, שיר השירים רבה, ירושלים - תל-אביב תש"ם, עמ' קנה.

34. בראשית כט,יח-כז (שבע שנות עבודה עבור כלה); יהושע טו,טו-טז (עכסה ניתנה למפקֵד שכבש את דביר); שמ"א יח,כ-כז (מיכל ניתנה למפקד שהרג מאה פלשתים).

35. יומא ג,ז-ח; M. Bar-Ilan, ‘India and the Land of Israel: Between Jews and Indians in Ancient Times’, The Journal of Indo-Judaic Studies, 4 (2001), pp. 39-77.

36. M. Broshi, Bread, Wine, Walls and Scrolls, pp. 190-191.

37. D. Sperber, ‘Objects of Trade between Palestine and Egypt in Roman Times’, Journal of the Economic and Social History of the Orient, 19/2 (1976), pp. 113-147.

38. מ' בר-אילן, 'הרפואה בארץ-ישראל במאות הראשונות לספירה', קתדרה, 91 (תשנ"ט), עמ' 78-31.

39. הוסף על כך (חלה ד,י): 'אנשי אלכסנדריא הביאו חלותיהן מאלכסנדריא ולא קבלו מהם'.

40. לא רק הורדוס ייבא חיטה (קדמוניות טו,307), מקרה בו 'מודה' ברושי, כי אם גם הלני המלכה (שם כ,ב); Jack Pastor, Land and Economy in Ancient Palestine, London and New York: Routledge, 1997; ז' ספראי, 'אדמה וכלכלה בימי בית שני', קתדרה, 87 (תשנ"ח), עמ' 168-163.

41. Z. Safrai, The Economy of Roman Palestine, pp. 417-421.

42. היינו zuÍqos, סוג של בירה מצרית, אך לדעת הרמב"ם מדובר ברפואה. ראה גם: ש' ליברמן, הירושלמי כפשוטו, מהדורה שלישית, ניו יורק וירושלים תשס"ח, עמ' 414 (שפרבר, לעיל, הע' 36).

43. ראה: כלאים א,ב; א' פלדמן, צמחי המשנה, תל-אביב חסרה שנת דפוס.

44. כלים טו,א; אהלות ח,א; ועוד.

45. לאחרונה נדון יצוא התבואה ממצרים והגעתו אף לערי הנמל בחלקו המזרחי של הים התיכון, אך ללא קביעת כמויות. ראה: W. Scheidel, Death on the Nile: disease and the demography of Roman Egypt, Leiden: Brill, 2001, pp. 231-235.

46. ירון דן, 'הסחר הבינלאומי של ארץ-ישראל בתקופה הביזאנטית', קתדרה, 23 (תשמ"ב), עמ' 24-17.

47. M. Bar-Ilan, ‘Infant Mortality in the Land of Israel in Late Antiquity’, S. Fishbane and J. N. Lightstone (eds.), Essays in the Social Scientific Study of Judaism and Jewish Society, Montreal: Concordia University, 1990, pp. 3-25.

48. Ross S. Kraemaer, ‘Jewish Mothers and Daughters in the Greco-Roman World’, Shaye J. D. Cohen (ed.), The Jewish Family in Antiquity, Atlanta, Georgia: Scholars Press, 1993, pp. 89-112 (esp. 108).

49. J. Cooper, The child in Jewish history, Northvale: J. Aronson, 1996, pp. 35-44.

50. קדושין ד,א-ב: 'אסופי – כל שנאסף מן השוק ואינו מכיר לא את אביו ולא את אמו'; קדושין עג ע"א-ע"ב; M. Broshi, Bread, Wine, Walls and Scrolls, p. 196.

51. D. R. Schwartz, ‘Did the Jews Practice Infant Exposure and Infanticide in Antiquity?’, The Studia Philonica Annual, XVI (2004), pp. 61-95; Maren R. Niehoff, ‘Response to Daniel S.(!) Schwartz’, ibid, XVII, (2005), pp. 99-101.

52. מ' בר-אילן, נומרולוגיה בראשיתית, עמ' 138; ע' שרמר, זכר ונקבה בראם: הנישואים בשלהי ימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תשס"ד, עמ' 65-51.

53. M. Bar-Ilan, ‘Jewish Violence in Antiquity: Three Dimensions’, Roberta Rosenberg Farber and S. Fishbane (eds.), Jewish Studies in Violence, Lanham – Boulder: University Press of America, 2007, pp. 71-82.

54. ג' אלון, מחקרים בתולדות ישראל, א, תל-אביב תשכ"ז, עמ' 280-279; מ' ויינפלד, 'המתת עוּבָּר – עמדתה של מסורת ישראל בהשוואה לעמדת עמים אחרים', ציון, מב (תשל"ז), עמ' 142-129; R. Freund, ‘The Ethics of Abortion in Hellenistic Judaism’, Helios, 10/2 (1983), pp. 125-137.

55. J. Z. Lauterbach, ‘Talmudic-Rabbinic view on birth control’, Central Conference of American Rabbis Yearbook, 37 (1927), pp. 369-384 [=idem, Studies in Jewish Law, Custom and Folklore, New York: Ktav, 1970, pp. 209-224].

56. המאה ה-20 היתה עדה לגידול דרמטי באוכלוסייה, אך באף חברה לא חל גידול במספר הלידות (למעט צרפת: מ-20.1 ל-20.6, וראה שם ביחס למדגסקר). הגידול באוכלוסיה התבטא בגידול ביחס שבין שיעור הלידות לבין שיעור המיתות השנתי. לדוגמה, במקסיקו, בין 1905 לבין 1950 שיעור הלידות נותר כמעט יציב (46 ל-1000), אך היחס בין הלידות למיתות עלה מ-1.398 ל-2.80. ביוון, באותה תקופה ירד שיעור הלידות באופן משמעותי (מ-33 ל-20), אך היחס בין הלידות למיתות עלה מ-1.655 ל-2.859 (ובצרפת: מ-1.03 ל-1.62). ראה: Carlo M. Cipolla, The Economic History of World Population, Fifth edition, Harmondsworth, Middlesex: Penguin Books 1970, pp. 77-88, 107.

57. M. Bar-Ilan, ‘Saul Lieberman: The Greatest Sage in Israel’, M. Lubetski (ed.), Saul Lieberman (1898-1983) Talmudic Scholar and Classicist, Lewiston – Queenston – Lampeter: The Edwin Mellen Press, 2002, pp. 79-87.

58. כגון: M. Broshi, Bread, Wine, Walls and Scrolls, pp. 76-77, 195, 202, 271-272. כיוצא בכך, ברושי גם דוחה את דבריו של חוקר דגול במלים: 'פקפוקיו... הם, כמובן, מיותרים'. ראה: מ' ברושי, 'סיפורה של בבתא – תולדותיה, ארחות חייה ושיגרתם', קשת החדשה, 14 (2005), עמ' 68-57.