ארון הספרים בבתי הכנסת העתיקים

מ' סלוחובסקי וי' קפלן (עורכים), ספריות ואוספי ספרים, ירושלים תשס"ו, עמ' 64-49  מאיר בר-אילן

 

מגמת הדברים להלן היא לבחון את התפתחותו של ארון הספרים בבית הכנסת בעת העתיקה. תחילה יידונו ממצאים ארכיאולוגיים הקשורים בגומחה בקיר בית הכנסת העתיק, ולאחר מכן ייבחנו תמונות של ארון הספרים בעת העתיקה, ולבסוף יובאו מקורות ספרותיים - תלמודיים, ושאינם תלמודיים - בהם יתברר היחס אל ארון הספרים החל מתקופת התלמוד וכלה בתקופת הגאונים.

לפני כעשרים שנה נמצאה אבן מבית הכנסת בנַבֹרְתַיִן, אבן שתוארה על ידי מאירס כחלק מארון הספרים של בית הכנסת.1 רק בשלהי מאמרו מתייחס מאיירס לחומר ממנו היה עשוי הארון וכותב כי: 'דלתותיו ומדפיו - שהיו, כפי הנראה, של עץ'. יתר על כן, אף הוא היה מודע לכך שהארון בבית הכנסת הקדום היה נייד, וברור על כן שאי אפשר לראות בגמלון חלק מהארון עצמו, כי אם חלק מהשקע (אפסיס), אליו הוכנס ארון העץ. לפני כמה שנים כתב מאיירס מאמר שאמור היה לסכם את הנושא בכל הקשור לארון הספרים בבית הכנסת,2 אך, למרבית הפליאה, רוב רובו של החומר הרלבנטי נעלם מעיניו של החוקר, הן בתחום הממצא הארכיאולוגי, והן בתחום הספרותי (מקורות וביבליוגראפיה כאחד), ונמצא שהדיון בנושא זה מצוי עדיין בראשיתו. תחילה תידון אותה גומחה (נישה), בקיר בתי הכנסת הקדומים, בהמשך יתבאר מראהו של ארון הספרים בעת העתיקה, ולבסוף יתברר היחס הערכי - דתי אל ארון הספרים בבית הכנסת.

א. הגומחה בקיר בית הכנסת

במספר ניכר של בתי כנסת קדומים רואים אנו שקע בקיר. שקע זה נקרא בלשון המודרנית 'היכל', ומתואר כארון קודש, או מוטב: המקום של ארון הקודש. ברם, מה היה שמו של שקע זה בפי היהודים במאות הראשונות לספירה? עניין זה מן המקורות הספרותיים איננו יודעים, אך מן הממצא האפיגראפי העניין ידוע, ומשני בתי כנסת שונים. בבית הכנסת של דורא ארופוס, מאמצע המאה השלישית לספירה, נמצאה בסמוך לשקע שבקיר כתובת כדלקמן: 'אנא עזי עבדת בית ארונה',3 ובעברית: 'אני עזי עשיתי (את) בית הארון'. מונח זה 'בית ארונה', מופיע גם בכתובת שנתגלתה בנווה, כתובת בת שלוש שורות: '(1) ... [ב]ר יודן ... (2)... וח ובר אחוה (3)... בית ארונה דנה' (או: 'נית ארונה דכר').4 אם כן, מה פירושו של מונח זה 'בית ארונה'? תרגומו של מונח זה לעברית 'בית הארון' מלמדנו כי הכוונה היא למקום בו מונח הארון. מעין מונח זה רואים אנו בצירופים של מלים אחרות עם 'בית' בלשון המשנה, כגון: בית המזוזה, בית הכחול, בית החצים (כלים טז,ז-ח), בית הדיו (תוספתא כלים ב"מ ד,יא), ועוד.5 כיוצא בזה בארמית שבעזרא ו,א: 'ובקרו בבית ספריא די גנזיא מהחתין תמה בבל', היינו, 'ובקרו בבית הספרים אשר הגנזים מונחים שם בבל'. לאמור, 'בית ספריא' הוא הבית בו מצויים הספרים, הארכיון המלכותי, כשם שבית הדיו הוא הכלי בו נשמר הדיו. ממילא עולה כי 'בית ארונה' אינו אלא המקום בו נשמר הארון, היינו הגומחה, או הנישה בבית הכנסת.6 באותו 'בית הארון' שבדורא ארופוס לא עמד ארון ספרים באופן קבוע, ושלוש סברות מעידות על כך: (א) אין בצידי הקיר שרידים לצירי הדלתות, או הפרוכת, או הבריח של הדלתות; (ב) לו עמד שם ארון דרך קבע, לא היה טעם לצייר את הקיר שם, שכן אין טעם בהשקעת ממון בקיר המכוסה תדיר; (ג) אם עמד שם ארון דרך קבע, לא היה מקום להתפתחות מונח מיוחד. כך, למשל, אין מונח מיוחד כמו 'בית מגירה', הואיל ומגירה נמצאת דרך קבע במקומה. הווי אומר, מתפללי בית הכנסת בדורא ארופוס, וכנראה שאף בנווה, ראו את ארון הספרים מובא לבית הכנסת ומוצב בבית הארון שלו. ספר התורה הוצא ונקרא, ולאחר מכן הוכנס לארון והוצא מן הבניין.

מכל האמור כאן עולה בבירור כי האבן מנברתין אינה שריד לארון הספרים, כי אם לבית הארון, וממילא יש להיזהר בקביעת מסמרות על 'מקומו הקבוע של הארון בבית הכנסת', כדברי מאירס. יתר על כן, התברר עתה, כביכול מאליו, שכל מקום שאנו מוצאים שקע בבית הכנסת, עדיין אין פירושו כי עמד שם ארון דרך קבע, אלא אם נמצאו לכך ראיות במבנה עצמו, כאמור לעיל. ובכן, עתה משנתברר לנו כי השקע בבית הכנסת לא היה ארון, אלא 'בית הארון', צריכים אנו לשאול כיצד נראה ארון הספרים שהובא לבית הכנסת בעת העתיקה? ולדיון בשאלה זו מוקדש המשך הדברים.

ב. ארון הספרים בעת העתיקה: מנייד לקבוע

הספרים שכבו בארונות, ובהתאם לכך היו הארונות מחולקים לתאים קטנים, אשר סדר הנחת המגילות בהן (במקדש) יצר, כנראה, את התקדים לקראת סדרם הסופי של הספרים בתנ"ך.7 ברם, בעוד שבמקדש היו הארונות נייחים, כך מסתבר, הרי שהארון הרגיל בשימוש היום-יומי היה נייד, ולא היה אלא תיבה שהיתה מחופה בבגד לנוי ולשמירת הספרים.8 העובדה שהארון הקדום, התיבה, היה מיטלטל ולא קבוע, יש לקשור בפולחן היהודי להוציא את התיבה, ובה ספר התורה אל 'רחובה של עיר' בשעת תענית ציבור, כגון בשנה בה לא ירדו גשמים, או בשעת צרות אחרות.9 כלומר, בטרם התמסד מוסד בית הכנסת היו מתפללים ב'רחובה של עיר', ולשם היו מביאים את ספר התורה בארון-ספרים, או בתיבה. כלומר, במאות הראשונות לספירה עת החלה להיעצב דמותו של בית הכנסת כבניין של קבע היתה מודעות לכך שספר התורה מטולטל בארון, וממילא עולה שארון הספרים בבית הכנסת בעת העתיקה היה נייד.

מדוע שינה הארון את אופיו, ומתיבה מיטלטלת הוא נעשה ארון קבוע בקיר? לכך ניתן למצוא שתי תשובות, האחת פראקטית, והאחרת הלכתית. השיקול הפראקטי חייב שיישאר הארון על מקומו מבלי שיהיה צורך לטלטלו, כדי לשמור על הספר לבל יינזק בטלטול, ואף לדאוג לו למקום של קבע למען שמירתם של הספרים שלא ייגנבו.10 על כך יש להוסיף את השיקול ההלכתי: ספר תורה שאין לו מקום של קבע מצריך את טלטולו, ובהקשר של הלכות ערוב וטלטול בשבת עשוי היה ספר תורה שלא להימצא בבית הכנסת בשעה שנזקקו לו, ובפרט אם במהלך ימות השבוע הספר לא היה בבית הכנסת. דוגמה לכך מתוארת בערובין פו ע"ב על אודות מעשה שנעשה בציפורי על פי ר' ישמעאל בר' יוסי: 'פעם אחת שכחו ולא הביאו ספר תורה מבעוד יום. למחר פרסו סדין על העמודים והביאו ספר תורה וקראו בו'.11 לאמור, כיוון שלא הובא הספר, צריך היה להתגבר על דיני הערוב (מעין 'הערמה' מותרת), ולהביא את הספר בכל זאת. כעין זה שנו בתוספתא ערובין ה,כד מהדורת ליברמן עמ' 117: 'אמ' ר' יהודה: מעשה בשעת סכנה שהיינו מעלין ספר תורה מחצר לגג, ומגג לגג אחר, והיינו קורין בו'. כלומר, אם קרה ו'אנשי חצר שכחו ולא עירבו', או שמפאת הסכנה לא רצו להשאיר את ספר התורה בבית הכנסת לפני שבת, כי אז צריכים היו בשבת לטלטל את ספר התורה באופן מיוחד.12 דומה, אם כן, שארון הקבע בבית הכנסת פטר הן את הקושי הכרוך בטלטול הספר מחד גיסא, והן את בעיית העירוב מאידך גיסא, ושיקולים פראקטיים והלכתיים חברו יחדיו במהלך היקבעותו של ארון הקודש בבית הכנסת במקביל להיקבעותו של בית הכנסת כמקום תפילה קבוע (תוך התעלמות מתקדימים של תפילה שלא בבית הכנסת).

ג. צורתו החיצונית של ארון הספרים

הממצא הספרותי אינו יכול לסייע בתיאור הארון וספריו, אלא שלעומת דלותו של המקור הספרותי ניתן להסתייע בשפע המקורות על ארון הספרים כפי שהם ידועים מהממצא הארכיאולוגי. למעשה, ידועים לנו כיום תמונותיהם של למעלה מ30- ארון ספרים יהודיים מן העת העתיקה, רובם מצוירים על גבי פסיפסים בבתי כנסת, ומיעוטם ידועים מתוך חקיקה או ציור באבן, צלחות זכוכית מרומא, ונרות-חרס מארץ-ישראל. לפני קרוב ליובל שנים כבר נאספו תמונותיהם של מרבית ארונות אלו בספרו החשוב של גודנאף על הסמלים היהודיים,13 ואין עלינו אלא לפסוע בדרכיו ולהשלים את תמונה על פי ממצאים שנתגלו מאוחר יותר. ובכן, להלן ייסקרו בקיצור נמרץ ארונות ספרים כפי שכבר נתפרסמו. ליד כל ארון (או: ארונות) מצוי מספר סידורי (ובסוגרים, מספר הארון בספרו של גודנאף). יצוין עוד כי הארונות משקפים את כלל הפזורה היהודית, כשרובם מארץ-ישראל ומיעוטם מדורא אירופס שבמזרח ורומא שבמערב.

סקירת הארונות:

1 בדרומה של ארץ-ישראל ייצרו אומנים נרות-חרס העשויים לשמש מקור להכרת ארון הספרים העתיק, נרות המעוטרים בארון ספרים.14 על גבי נר-חרס אחד צייר אומן בן המאה הראשונה או השניה לספירה, ארון ספרים מעין הארונות המתוארים להלן. הארון נחלק לשלושה מדפים, וללא חלוקת משנה, ויש בו שבעה ספרים. נראה כי נר זה יועד ללימוד תורה, ולא לעבודות הבית האחרות,15 ועל כן צויר עליו ארון הקודש המקובל, כפי שהוא נראה לאומן בבית כנסת סמוך.

2 (573) פקיעין: ארון קודש סגור בדלתות מגולף באבן. מעל לארון קונכיה. הארון בין שני עמודים עגולים, ואינו מחובר אליהם. שתי הדלתות נסגרות במרכז, וחלוקתן הפנימית היא לשלוש, היינו משקפות כנראה שלושה מדפים בארון. כפי שמתברר להלן, משקף הציור ארון ובו מקום לשש מגילות.

3 (639) בית אלפא: ארון סגור, עומד בפני עצמו ללא תלות בבניין. שתי דלתות, ובכל דלת ארבעה תאים קטנים. מעל לדלת מצוירת קונכייה כמו בציור בדורא ארופוס, אך ניכר, שוב, כי אין קשר בין הארון לבין קונכיית האבן. נראה שהיו בארון שמונה מגילות.

4 (646) נערן: ארון קודש ולו שתי דלתות, ובכל דלת חמישה תאים. מעל לארון דלתון. שתי הרגליים הקדמיות של הארון נראות בבירור, ואין כל מניעה להעבירו. נראה שהיו בארון עשר מגילות.

5 (666) יריחו: בפסיפס מצוייר ציור סכימטי של ארון, מעליו קונכייה בלתי מותאמת לגודלו, המשקפת את חוסר הקשר בין הארון (מעץ) לבין הקונכייה (מאבן). לארון היו שתי דלתות, ובכל דלת שלוש תאים. נראה שהיו בארון שש מגילות.

6 בית שערים: ציור של ארון קודש נחרט באבן, והוא דומה מאד לציור ארון הקודש שמעל הגומחה בבית הכנסת בדורא ארופוס.16 הארון הוא קטן יחסית למבנה בו הוא מצוי, מעליו קונכיה גדולה מידי, ואריה אחד בלבד אשר נחרט ביד בלתי מקצועית. נראה כי חוסר הסימטריה בגדלים השונים, כמו גם מסגרת הארון הנראית בבירור משקפים אף כאן ארון קודש נייד. חמש מדרגות לפני הארון, ולארון עצמו שתי דלתות, ונראה שהחלוקה הפנימית של הארון היא לארבעה תאים בלבד המשקפים ארבעה ספרים.

7 כפר נחום: ארון דומה נחרט באבן.17 הפעם הקונכיה מתאימה בגודלה, אך שוב לפנינו ארון קטן המיטלטל בעגלה, ולו שתי דלתות, היינו ארבעה תאים. ברם, בשל ניסיונו הבלתי מוצלח של האמן לצייר ציור איזומטרי הרי שניתן לחשוב כי לפנינו בניין ולו סטיו של עמודים, כפי שאין הדבר ידוע מאף ארון אחר.

8 חמת טבריה: בפסיפס נראה ארון הקודש ומעליו דלתון ובו קונכיה, כשהפרוכת שלו גלולה במקצת על מנת להראות לקהל (קרי: ליוצר הפסיפסים), את הארון.18 הארון מחולק לששה, ואולי לתשעה, תאים בגדול בלתי אחיד: במדף העליון והתחתון יש מקום רב יותר בהשוואה למדף האמצעי בו לתאים יש צורה מרובעת.

9 כפר פחמה, שומרון: בפסיפס מתואר ארון קודש ומעליו קונכיה.19 לארון שתי דלתות והיו בו, כנראה, ארבעה תאים למגילות. ה'שקעים' הקטנים והמאורכים יש לייחס לעיצוב של הדלתות בהתאם לתאים, לקירות הארון, ולמדפים העומדים מאחוריהם.

10 ח'ירבת סאמרה, שומרון: בתבליט על אבן מעוצב ארון-קודש ולו קונכיה. תבליט דומה התגלה בכפר פחמה שאינו רחוק משם, ונראה כי מדובר באותו ארון קודש.20 הארון עשוי מארבעה תאים גבוהים באופן יחסי, וקשה לדעת לכמה מגילות הוא נועד.

11 בית שאן: בפסיפס רואים ארון קודש בין מנורות וקישוטים נוספים.21 מסתבר כי הארון המתואר לא היה נייד ועמודיו, או קירותיו החיצוניים, עוצבו, כמו גם ארונות אחרים, במתכונת של בית הארון (או ההיכל). מעל הארון נראית קונכיה הנתונה בין הארון לבין חצי קשת ומקושט בזר. אפשר שקשת מדויקת זו מסגירה כיצד נעשה הקישוט כאן ובארונות נוספים (ומטבעות בר- כוכבא בכלל זה). לפנינו, כנראה, קרש עץ אשר כופף בצורת קשת בת 180 מעלות המחוברת לארון בסיוע חלקי עץ נוספים. הפרוכת המדויקת (ולה שבע טבעות), מכסה את הארון כך שאין לדעת מה היה מספר המגילות בו.22

12 חורבת סוסיה: בפסיפס של בית הכנסת נראה ארון קודש בין שתי מנורות.23 למרות הפגם בשרידי הפסיפס ניכר שהארון המתואר בו היה בן שתי דלתות וששה תאים. רגלי הארון כמו גם אופן 'חיבור' הארון לבניין מעיד עליו שהארון היה מיטלטל. מעל הארון נראית הקונכיה ומעליה הגמלון. השינויים הרבים בבית הכנסת משתקפים אף בארון ויחסיו אל הגומחה. כאמור לעיל, האמן, כנראה, צייר את הארון כפי שהועמד לפניו, ומול הפסיפס אין גומחה אלא במה. לעומת זאת, נראה כי עם הגידול בבניין הועבר 'מרכז' המבנה יותר מערבה, נבנתה במה גדולה ומפוארת יותר, והפעם נבנתה גומחה בקיר, היינו 'בית הארון'.24

13 (706) רומא: על חקיקת אבן בקטקומבה מתואר ארון קודש פתוח, שתי דלתות לארון, ובפנים מונחות בשכיבה שש מגילות המתוארות, דרך קבע כמעגל, היינו תיאור סכמאטי של מגילה, ולא כספיראלה, כפי שמגילה מונחת נראית מן הצד במציאות. שני מדפים ללא מחיצה ביניהם. מעל הארון יש דלתון.

14 (707) רומא: כבציור הקודם, אך באיכות פחותה יותר. שש מגילות שוכבות.

15 (710) רומא: ארון דומה (דלתות פתוחות, וגמלון), אך כאן הארון נחלק לשלוש קומות, ובכל קומה שלוש מגילות. סך הכל תשע מגילות.

16 (817) רומא: בקטקומבה אחרת, למרות הליקוי בציור, ניכר ארון הדומה לארונות הקודמים. נראה כי היו בו שש מגילות.

23-17 (978-964) רומא: על צלחות זכוכית מוזהבות, אשר מסתבר כי נעשו כולן בידי אותו אומן, מצוירים ארונות קודש דומים אך שונים. למרות הדמיון הטכני בציור, הרי שהאומן לא תיאר את הארון באופן שבלוני, ועל כן ניתן להתייחס לכל תיאור כאל ארון אחר. ובכן על ארבע צלחות רואים ארון מאותו טיפוס: קונכייה או דלתון ממעל, ומדף (או: מדפים), חוצה את הארון לשניים, או לשלושה תאים. בשלוש ארונות יש שש מגילות.25 בצלחת נוספת אין מגילות, אך התאים (המרובעים ועשויים במיוחד), הוכנו לצורך שש מגילות. בארון אחר ולו גמלון רואים בבירור תשע מגילות (וללא העמוד באמצע). לארון אחר יש גמלון חד-זווית. בשל מידתו הצרה של הארון, מבחינים אנו בארבע תאים, ובכל תא מגילה אחת (ובתא התחתון המגילה לא נגללה עד סופה, כמראה ספרי התורה בימינו).

על צלחת נוספת מבחינים בארון ולו גמלון קטן, אלא שחמש מדרגות אבן מצויות לפניו. הארון חלוק לארבע תאים גדולים, ובכל תא, שלא כרגיל, יותר ממגילה אחת. בסך הכל יש באותו ארון עשרים ואחת מגילות. אין זאת אלא שרצה האומן לבטא בציור כי בתוך הארון מצוי התנ"ך, אשר נחלק, לדעת האומן, לעשרים ואחד ספרים.26 יתר על כן. שונותו של ארון זה מכל יתר הארונות באה לידי ביטוי בתיאור לפיו מונחים הספרים (קרי: מגילות), אחד על השני. אמנם, התירו חכמים להניח ספרי תורה על גבי ספרי תורה (ירו' מגילה פ"ג ה"א, עג ע"ד), אך למראה הארונות האחרים נדמה כאילו ארון זה יותר סמלי ממציאותי. בצלחת אחרת (978) מבחינים בארבע מדרגות, אלא שהארון, פתוח, כביכול כלפי פנים. אין לדעת כמה מגילות הונחו שם, שכן יתכן וארון זה משקף מנהג לשים מגילה אחת על השניה, ואם כן, הרי שהיו שם יותר מארבע מגילות כמספר התאים המשוער על פי הדלת.

24 (602) דורא ארופוס: ארון ספרים סגור מצוייר מעל לגומחה. הארון דומה מאד לארון הקודם, אלא שלא ניתן לדעת ממנו כמה מדפים (או ספרים), בארון. שני המעגלים בחלק העליון של הדלתות הינם, כנראה, ידיות הפתיחה לדלתות, או ידיות הנשיאה של הארון. רואים היטב שאין הארון חלק אינטגראלי מן הבניין בו הוא מוצב. מספר ספרים בלתי ידוע.

26-25 דורא ארופוס: על הארון המתואר במקום כארון-קודש אפשר להוסיף עוד שני ארונות, כנראה, המתוארים בציורי בית הכנסת.27 בציור רואים ארון הנישא על ידי ארבעה אנשים, אשר, כך מסתבר, הינו ציור של ארון ה' שנפל בידי הפלשתים. ברם, חלקו העליון של הארון הוא מעוגל, בניגוד לכתוב במקרא (שמות כה,י), לפיו הארון נבנה כתיבה שמידותיה היו: 2.5 x 1.5 x 1.5 אמות. נראה כי בארון הושמו שמונה מגילות, אך קשה להכריע בדבר. כלומר, מסתבר כי האמן צייר את ארון הברית לפי הארון המיטלטל שהכיר. ראיה לכך ניתן לראות בהתאמת החלק המעוגל בראש הארון לצורת הגומחה בבית הכנסת שם.28 כיוצא בו הוא ארון הברית המתואר שם בקיר המערבי, שעה שהפרות העלו את הארון מן הפלשתים. הפעם אין הארון נישא על ידי אנשים, כי אם על גבי עגלה (בדומה לתבליט בכפר נחום), אלא שהפעם הארון מעט גדול יותר, ולפי חלוקת החלק הקדמי של הארון, הדלתות, נראה שהיו בו עשר מגילות. לאמור, במאה השלישית לספירה, בבית הכנסת בדורא ארופוס, הובא ארון הספרים לבית הכנסת כדי שיקראו בתורה, ולאחר כן הוצא הארון.29

29-27 סרדיס, פריאנה נווה: על לוחות שיש או אבן מבתי הכנסת, סמוך לעיטור המנורה, הלולב והשופר נראות שתי ספיראלות אשר ברור לגמרי כי הן מתארות שני ספרי תורה.30 אפשר כי משקפים שני ספרים אלו את אוצר הספרים הרווח בבתי הכנסת בעת העתיקה. כלומר, הספרים אינם מונחים בתוך ארון, ורק שני ספרים מצויים בבית הכנסת. אפשר כי אחד הוא ספר תורה בעוד האחר הוא נביא, שני ספרים מהם קראו בבית הכנסת, אך לא התחוור העניין.

מעתה, אפוא, ניתן לבוא ולסכם את מראה ארון הספרים העתיק כפי שהוא נראה בקרוב ל-30 איורים מכל רחבי הפזורה היהודית. ובכן, הארון נועד, דרך כלל, למספר מגילות, בין ארבע עד עשר מגילות. אמנם, היו חריגים, כגון בית כנסת שהיה לו ספר תורה אחד,31 או בית כנסת שהיו לו הרבה ספרים, ועל כן התקינו בו שני ארונות, או אף יותר.32 אשר לזמנה של תופעה זו, ריבוי ארונות בבית כנסת, היינו ריבוי ספרים, מסתבר כי למרות שהתופעה נראית מאוחרת באופן יחסי, הרי שהיו לה מספר תקדימים, כגון בבית הכנסת של סרדיס שם נמצאו שני ארונות קודש, ובית הכנסת בבית שאן אשר, כנראה, היו לו שלושה ארונות ספרים.33

לא נותר, אפוא, אלא להעיר הערה קלה על עומקו של הארון, עומק התלוי באורכם של הספרים בעת העתיקה, שכן הספרים היו מונחים בשכיבה, כפי שניתן לראות בציורים השונים. ובכן, 'עומק' זה אינו אלא 'גובה' היריעה, המימד האורכי של המגילה בעת שכתבו את הספר. על אורכם של הספרים, קרי: המגילות, יודעים אנו לא מעט מקומראן. לדוגמה, הגובה המקורי של מגילת המקדש היה לערך 26-24 ס"מ, מגילת ישעיהו השלימה 27 ס"מ, סרך היחד 24 ס"מ, מגילת בן-סירא 17 ס"מ,34 ספר שמות בכתב עתיק היה בגובה של 25 ס"מ,35 גובהה של מגילת מלחמת בני אור בבני חושך היה 16 ס"מ, אך גובהה של מגילת ההודיות הוא 32.5 ס"מ.36 כלומר, הספרים בעת העתיקה היו קטנים למדי, ומכאן שלא היה צורך בבניית ארון שעומקו עלה על 35 ס"מ.

ד. השפעת הארון על בית הכנסת

ובכן, אחר שעלה בידינו לתאר במפורט את ארון הספרים, נותר עוד לראות כיצד השפיע הדבר על מראה בית הכנסת ותכנונו הפנימי. מן הממצא הארכיאולוגי עולה כי לא היתה אחידות במבנה בית הכנסת, ואף לא בצורת ארון הספרים, אך עם זאת, דומה כי ניתן לתאר את השתלשלות הדברים כדלהלן.37 נראה כי בתחילה לא היה מקום קבוע לארון, וכאשר הוא הובא לבית הכנסת הוא הושם במרכז הבניין, או בקיר אליו פנו המתפללים. אין להתפלא על חוסר אחידות בעניין זה, שכן חוסר האחידות בתחום מנהגי התפילה, עניין מהותי יותר ביחס למתפללי בית הכנסת, היה ידוע לכל בעת העתיקה, וממילא אין לגזור מנהג אחיד של הנחת התיבה במקום זה או אחר בבית הכנסת.

בשל כך, כנראה, מוצאים אנו כי מתפללי בתי כנסת שונים (כגון גוש חלב, חרבת שמע, ועוד), הוסיפו בימה לבית הכנסת, כלומר, התקינו מקום קבוע להנחת ארון הספרים, אשר עדיין היה מיטלטל (או, למיצער, את ספר התורה). כיוון שכך, הרי מתפללי בית הכנסת יכלו להיכנס בכניסה הראשית, הואיל ורק לאחר שנכנסו הם הוכנס הארון (בדומה לכניסתו של אדם חשוב לאחר כניסת הקהל הרחב).38 במשך הזמן נהגו המתפללים להעדיף משיקולי נוחיות, כנראה, את הקיר אליו פנו כמקום אליו מובאת התיבה. זהו שאמרו בתוספתא מגילה ג,כא, מהדורת ליברמן עמ' 360: 'כשמניחין את התיבה, פניה כלפי העם ואחריהן כלפי הקודש', היינו לכיוון הקודש (קיצור לקודש הקודשים), היינו כיוון התפילה של המתפללים.39

כיוון שכך, הרי שהשלב הבא היה, באופן טבעי, התקנת בימה מוגבהת לארון הספרים, או אף גומחה אשר בראשיתה היתה מרובעת, כנראה, ורק אחר כך נתעגלה.40 כיוון שכבר היתה גומחה קבועה לארון, שוב, משיקולי נוחיות, החליטו המתפללים להשאיר את ארון הספרים במקומו, ולא לטלטלו כל פעם מחדש.

לסיכום, שלבי התפתחות היחס בין ארון הקודש למבנה בית הכנסת היו כדלהלן:

(א) התיבה היתה מובאת מן החוץ, ולא היה לה מקום מיוחד בבית הכנסת.

(ב) הוקצה מקום של קבע לארון בבית-הכנסת, בין אם בצורת חדר (מצדה, בית שערים), ובין אם בקביעת מקום של קבע לארון בקיר המבנה, לכיוון מקום התפילה.

(ג) בצורה מתוכננת נבנתה גומחה קבועה לארון-הספרים הנייד.

(ד) הארון הושאר דרך-קבע בבית-הכנסת, כמנהג המוכר כיום.

(ה) הותקנו מספר ארונות-ספרים בבית-הכנסת (סרדיס [2], בית שאן [3?], ומקומות נוספים בגולן).

כלומר, העיון בתולדות ארון הקודש העתיק אינו אלא בחינת תהליך התמסדותו של בית הכנסת, ותהליכי עיצוב אלו היו כרוכים בתהליך התמסדותה של התפילה בכלל. בתחילה היה ספר התורה מגיע למקום התפילה, לעתים בארון נייד, ולעתים אף בלא ארון. מאוחר יותר, כאשר מקום התפילה נהייה ל'בית כנסת' נעשה הארון קבוע (אף אם לא בו-זמנית), ולעתים אף כמה ארונות ספרים נקבעו בית הכנסת.

ה. היחס אל ארון הספרים

היחס אל ארון הספרים בבית הכנסת יכול להילמד מברייתא המופיעה בשבת לב ע"א:

תניא: ר' ישמעאל בן אלעזר אומר: בעון שני דברים עמי הארצות מתים, על שקורין לארון הקודש 'ארנא', ועל שקורין לבית הכנסת 'בית העם'.

מדברי התנא מסתבר כי החטא בקריאת 'ארנא', היה בכך ששם זה נראה כזלזול בארון הספרים אשר במקום שייקרא 'ארון הקודש', נקרא סתם 'ארון', כאילו היה ארון ספרים רגיל.41 ברור, אם כן, כי בימי ר' ישמעאל בן אלעזר (המאה שניה לספירה), עדיין לא נחשב הארון לחלק בלתי נפרד מבית הכנסת. עובדת היותו מיטלטל, ואי הקצאת מקום קבוע לארון במבנה בית הכנסת איפשרו תופעה זו של זלזול.42

דיון המשקף אף הוא את עובדת הארון המיטלטל ניתן לראות בירו' מגילה פ"ג ה"א, עג ע"ד, שם כתוב כך:

כל כלי בית הכנסת – כבית הכנסת: ספסלה וקלטירה כבית הכנס'; כילה שעל ארונא – כארונא; ...רב יהודה בשם שמואל: בימה ולווחין – אין בהן משום קדושת ארון, ויש בהן משום קדוש' בית הכנס'; אינגלין – אין בו משום קדושת ארון, יש בו משום קדושת בית הכנסת.

אם כן, הארון בבית הכנסת, אותם לוחות עץ שנוסרו והוכן מהם ארון, הפכו להיות חפץ קדוש, אך, לעומת זאת, ה'אינגלין', ספק מוטות העץ עליהם היתה תלויה הפרוכת, ספק שולחן לקריאה – נחשבו לבלתי קדושים.43

כלומר, שונה היתה קדושת הארון מזו של בית הכנסת, שהרי בית הכנסת במקומו עומד, ואילו הארון היה מיטלטל, וממילא היתה קדושתו פחותה יותר.44 זהו ששנינו במגילה ג,א: 'בני העיר שמכרו רחובה של עיר – לוקחי' בדמיה בית הכנסת; בית הכנסת – לוקחין תיבה; תיבה – לוקחין מטפחות; מטפחו' – לוקחין ספרין', וכו'. כלומר, הלכות אלו המבחינות בין קדושת בית הכנסת העולה על קדושת הארון לא נולדו אלא בשעה שלא היה הארון חלק בלתי נפרד ממבנה בית הכנסת, כי אם תיבה מיטלטלת.45

ביקורת קשה כנגד הארון בבית הכנסת השמיעו אפרחת הנוצרי (סורי), וכן גם יוחנן כריסוסטומוס, כפי שכבר העמידנו על כך ר"ש ליברמן.46 שני אלה קבלו על כך שהיהודים עושים ארון בבית הכנסת, בעוד, שלמעשה, אין מקומו של הארון אלא במקדש. ואכן, לא רק בין הנוצרים התנגדו לארון כי אם גם בין הקראים נשמעה ביקורת נוקבת כנגד ארון הספרים, ביקורת אותה אנו שומעים מכמה מקורות.

בפירוש לתרי-עשר של דניאל אל קומסי הקראי (בן המאה התשיעית), כתוב כך:

והם (הרבנים) הציבו מצבות בבתי כנסיותיהם, וישימו את ארון, והיא מצבה, והם משתחוים לו, כי לא יבינו. ובזאת תדע כי כן, כי לא היה בכל גבול ישראל ארון להשתחוות לו, כי אם ארון ברית ה', והם שמו בכנסיותיהם במדינות רבות בכל כניסה וכניסה (=בית כנסת) ארון.
...כי הם משתחוים היום לספר תורה בהוציאם מן הבית, וגם משתחוים לארון.47

לאמור, לדעת הקראים אין להשתחוות לארון בית הכנסת, ומכעסו של דניאל אלקומסי על הכנסת הארון דרך קבע לבתי הכנסת ניתן ללמוד כי בקרב חלק מהיהודים (בפרס?), עדיין לא התקבל מנהג זה של ארון קבוע בבית הכנסת אלא במאות השמינית והתשיעית. יתרה מזו, דניאל אלקומסי קובל על ההשתחוות לארון הקודש, ממש כשם שקובל הוא על ההשתחוות לספר התורה,48 מנהגים אשר לא ישרו בעיניו משום שהוא ראה בכך הקניית קדושה לחפצים שאינם קדושים, או, לפחות, שאין להם קדושה כקדושת המקדש.49 והנה, כיוצא בזאת שומעים אנו בדרשה מאוחרת יותר המיוחסת לדניאל אלקומסי:

ואם לכם תיבה להניח בה ספר, הניחו את התורה באחד מבתי כנסיות, ואל תציבו לנגדכם להשתחוות נגדה כמנהג ראשונים אשר עשו ארון ובו ספר תורה, ויסכו עליו מסך כפוכרת (צ"ל כפרוכת) המסך על מנהג ארון הברית. ואתם, אל תעשו כן כי הוא אסור. ואתם תדעו כי לא היה ארון בכל ארץ יש[ראל] לעבוד לפניו לה' כי אם ארון הברית אחד בכל ארץ יש[ראל], והוא בפנימה להיכל. ועתה אחינו יש[ראל] שובו מדרככם ואל תעשו כן, כי לא ירצה ה' מכם כן. ודעו כי כל מקום אשר תקראוהו מקדש, חוץ מאשר הקדישו ה', הוא כעובד אלהים אחרים.50

כלומר, הביקורת היתה כללית – שאין לייחס קדושה של ממש לבית הכנסת, ופרטית – שאין להשתחוות לארון ובו ספר תורה (ובוודאי שאין לקרוא לו 'ארון הקודש'). מן הסתם מייצג המנהג הקראי קהילות של יהודים בהם טרם התעצב הארון כחלק מהריהוט של בית הכנסת. מכל מקום, יש מקום לברר מה המקור לייחוס קדושה כה רבה לארון הקודש בבית הכנסת, וביתר פירוט: היכן שמענו כי יש להשתחוות לארון הקודש? עניין זה בפירוש לא מצאנו, אך קרוב הוא למה ששומעים אנו מבעלי ספרות ההיכלות.51 ובכן, בין קטעי תפילה כתוב כך:

עמוד לפני הארון והתפלל 'הבו לה' בני אלים' (תהלים כט), ז' פעמים, ואמור על[יו] ז' פעמים: 'רביניאל רביואל המשרת את כסא הכבוד, הריני משביעך בשם ה' אלוהי ישראל... שתפנה לשלום ולא תזיק אותי...52
ובכן, עמדתי לחלות פניך ולשבח שם תהלתך, באימה ובפחד וביראה אני כורע ומשתחוה לפני כסא כבודך, וכו'.53

כלומר בעלי ההיכלות הם שהתפללו לפני הארון, ומסתבר כי ההשתחוויה לפני כסא ה' לא היתה אלא לפני ארון הקודש בבית כנסת אשר, כתקדימו במשכן מן התקופה המקראית, נחשב לכסא הכבוד, היינו כסא ה'.54 מסתבר, אם כן, שהפולמוס הקראי כוון כנגד בעלי ההיכלות אשר השתחוו אל ארון הקודש בבתי הכנסת.55 לאמור, נתעצמה קדושת ארון הספרים בבית הכנסת, עד שלפחות חלק מהיהודים נהגו להשתחוות לו.56 ברם, בין אם כתוצאה מאותה ביקורת כיתתית, ובין אם מסיבות פנימיות, פסק נוהג זה של השתחוויה לארון הספרים בבית הכנסת, לבד מקידה קלה, ואף שזכה לתואר 'ארון הקודש', הרי שנזהרו לבל ייתפס ממש כקדוש, לבל ייעשה בו שימוש מאגי.57

סיכום

בבית הכנסת הקדום (דוגמת מצדה ואחרים), היה ספר התורה מובל לבית הכנסת עם הקריאה, ומוצא לאחר מכן לבית פרטי, מקום שם עשוי להישמר טוב יותר מאשר בבניין ציבורי מחוסר השגחה. משום כך לא היה שקע בקיר בית הכנסת המיועד לארון הספרים. משיקולי נוחיות ומן הנסיון למדו הבריות כי מוטב להכין מקום של קבע לארון הספרים שהובא לבית הכנסת, ועל כן נבנה שקע בקיר. הארון הובא לשקע, ולאחר הקריאה בתורה הוצא הארון מן האולם. השלב שלאחר מכן היה התפתחות נוספת: במקום להביא את הארון ולהוציאו מדי פעם מחדש, נבנה הארון מתחילתו קבוע בקיר בית הכנסת.

השקפות עממיות ראו בארון הספרים מעין ארון הברית במשכן, ו'כסא ה'', ובכך נתעצם מעמדו של הארון, עד שהיו יהודים אשר השתחוו לארון ונהגו בו קדושה. ברם, דעת חכמים לא היתה נוחה מכך, ואף הקראים יצאו בחימה כנגד מנהגים אלו של קדושת-יתר.

מספר הספרים בבית הכנסת העתיק, כפי שהוא ניצפה מן הממצא הארכיאולוגי האמנותי, מוצא את השלמתו במקורות הספרותיים. לפי האמור במגילה כט ע"ב משמו של ר' יצחק נפחא, אין צורך ביותר משלושה ספרי תורה בבית כנסת. ברם, היו קהילות בהן גם שלושה ספרים לא נמצאו בבית הכנסת, ובשל כך, בתקופה מאוחרת יותר, נזקקו המתפללים לשאול את הגאונים מה עושים כאשר אין שלושה ספרים, והשיב רב יהודאי גאון: 'אמרו "מביאין ג' ספרים וקורין", בדאיכא, ואי ליכא אלא חד – ליכריכי' וליקרי, ולא ליכרכיה ברבים'.58 נראה כי ריבוי הספרים בבית הכנסת, תופעה המוכרת היום מבתי כנסת רבים, החלה לאחר תקופת הגאונים, כאשר נהגו לתרום לבתי כנסת ספרי תורה מעבר לנחוץ, אל שעניין זה חורג מגדר התקופה הנדונה עתה.59

1. א"מ מאירס, 'ארון-הקודש של נברתין', קדמוניות, טו 59-58 (תשמ"ב), עמ' 81-77; צ' אילן, 'חקרי גולן - ארונות קודש מבתי כנסת קדומים', ארץ הגולן, 58 (תשמ"ב), עמ' 14-12; הנ"ל, בתי כנסת קדומים בגליל ובגולן, מהדורה שניה, המדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית, תשמ"ו, עמ' 19-16.

2. E. M. Meyers, ‘The Torah Shrine in the Ancient Synagogue: Another Look at the Evidence’, JSQ, 4 (1997), pp. 303-338. אגב, בעמ' 311 כתוב כך: ‘We might also suggest that the archive of the synagogue also contained copies of magical prayers and piyyutim as well’. ברם, איני יודע למה כיוון החוקר בכותבו 'תפילות מגיות'.

3. A. R. Bellinger (and others), The Excavations at Dura Europos, Final Report; VIII, Part I, New Haven 1956, p. 269.; י' נווה, על פסיפס ואבן, ירושלים תשל"ח, עמ' 133.

4. י' ברסלבסקי, 'כתובת עברית-ארמית בנוה', ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ד (תרצ"ו), עמ' 12-8. אמנם, י' נווה עצמו מטיל ספק בנכונות הקריאה, אך ש' קליין קרא אף הוא כן, כפי שהודיע ברסלבסקי במאמרו שם, ובספר הישוב, א, עמ' 108. מכל מקום, אף אם נודה לנווה, נותרה במקומה הקריאה בדורא ארופוס.

5. ראה: א' בן יהודה, מלון הלשון העברית, א, ירושלים - ברלין תרס"ח, עמ' 534 ואילך.

6. תן דעתך כי הכתובת כתובה בצד אותו 'בית ארונה', וברור שהעושה כתב את מעשהו על החפץ שעשה (במקרה זה - הגומחה), בדומה לכתובות עשייה או הקדשה אחרות. ראה אצל נווה (לעיל הע' 2), עמ' 147: 'ע]וזי עבד הדן רבוע[ה'; שם עמ' 38: '... עבד הדן עמודה' (וראה עוד להלן).

7. נ"מ סרנה, 'לבעית סידורם של ספרי המקרא', שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, א (תשל"ו), עמ' 203-197.

8. תענית ב,א; מגילה ג,א; תוספתא כלים ב"מ ב,ט מהד' צוקרמנדל עמ' 580; סוטה לט ע"ב; ברכות כו ע"א.

9. עיין: ש' קרויס, 'תפלת טל ומטר', השלח, מו (תרפ"ו), עמ' 416-388; Sidney B. Hoenig, ‘The Ancient City Square: The Forerunners of the Synagogue’, Wolfgang Haase (ed.), Aufstieg und Niedergang der roemischen Welt (ANRW), II.19.1 Berlin – New York: Walter de Gruyter, 1979, pp. 448-476.

10. במציאות היום-יומית אירע שנקרע ספר תורה במהלך ויכוח הילכתי בין שני תלמידי חכמים (יבמות צו ע"ב; ירו' שקלים פ"ג, מז ע"א), ובהקשר אחר ידוע כי נגנבו ספרי תורה (בבא קמא י,ג; שם קטו ע"א), וכנראה שאף על ידי יהודים (בבא בתרא מג ע"א).

11. עיין גם: ערובין י,ג; גטין ס ע"א.

12. בהמשך התוספתא שם שנו: 'אין שעת סכנה ראיה', אך מהקשרה של אותה הלכה להלכות הסמוכות לה, והדמיון בטלטול דברים אחרים, למדים אנו כי אין עניין סכנה קשורה לעניין כלל, עיין שם.

13. E. R. Goodenough, Jewish Symbols in the Greco-Roman Period, III, New York 1953.

14. ורדה זוסמן, נרות-חרס מעוטרים מימי חורבן בית שני עד לאחר מרד בר-כוכבא, ירושלים תשל"ב, עמ' 39 ואילך, עמ' 62.

15. על נרות רומאיים מהמאה הראשונה לספירה התגלו סצינות ארוטיות, ומן הסתם האיור על גבי הנר שיקף את שימושו העיקרי של הנר.

16. מ' אבי-יונה, 'הארכיטקטורה של בתי הכנסת הקדומים בארץ-ישראל', ב"ס רות (עורך), האמנות היהודית, תל אביב תשכ"א, עמ' 164-135; שם, עמ' 191. ראה עוד: מ' הרן, 'ספרי תורה וספרי מקרא במאות הראשונות לספירה', שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, י (תשמ"ו), עמ' 106-93.

17. אצל אבי-יונה בתוך: ב"ס רות, שם (לעיל), עמ' 147.

18. ד' עמית, '"מגללין להם את הפרוכת" – בציורי בתי כנסת קדומים', תרביץ, סא (תשנ"ב), עמ' 575-571.

19. עיין: ז' ספראי, 'בתי-הכנסת של השומרונים בתקופה הרומית-ביזנטית', הנ"ל (עורך), בית-הכנסת בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תשמ"ו, עמ' 185-157 (במיוחד: 174); התיאור על פי התמונה בידיעות, יג (תש"ז), לוח ג' ציור 1 (והוא שונה במקצת מזה של מ' אבי-יונה שם).

20. י' מגן, 'בתי הכנסת השומרוניים ופולחנם', מחקרי יהודה ושומרון, ב (תשנ"ב), עמ' 264-229.

21. נ' צורי, 'בית הכנסת העתיק בבית שאן', ארץ ישראל, ח (תשכ"ז), עמ' 167-149.

22. צורי מתאר את הארון במינוח לא מדויק: 'ארון-קודש עשוי שני היכלות זה בתוך זה'.

23. ש' גוטמן, ז' ייבין וא' נצר, 'חפירת בית-הכנסת בחורבת סוסיה', קדמוניות, ה (תשל"ב), עמ' 52-47.

24. הארכיאולוגים היו מודעים, כמובן, לשינויים שחלו במבנה, וכאן מוצע לראות ביחס לארון הקודש אמצעי נוסף לבחינת שינויים אלו. אין לפנינו 'בימה ראשית' או 'משנית' כהגדרתם, כי אם בימה קדומה, ובימה חדשה יותר.

25. שים לב שהאומן ציין את העמוד (שבמסורת ישראל כונה מאוחר יותר בשם 'עץ-חיים'), בתוך המגילה. לעניין זה, ראה: מ' בר-אילן, 'המעבר ממגילה לקודקס (מצחף), ורישומו בקריאת התורה', סיני, קז (תשנ"א), עמ' רמב-רנד.

26. לפי בבא בתרא יד ע"ב יש בתנ"ך עשרים וארבעה ספרים, אך לא מן הנמנע כי היו קיימות חלוקות נוספות, כגון שיהיו חמש המגילות באות בספר אחד, ומכל מקום, אין ללמוד מן האומן דבר, שמא לא למד כדבעי.

27. א"ל סוקניק, בית הכנסת של דורא-אברופוס וציוריו, ירושלים תש"ז, עמ' קטו-קטז.

28. יש לשים לב לכך שהגומחה עצמה אינה בדמות חצי מעגל בלבד, שכן העמודים בחזית יוצרים מימד של אורך לארון, בשל אורך המגילות (אשר לא היה כל-כך גדול כבימינו, לערך כחצי מטר.

29. אגב, שים לב לשיחזור החלק העליון של הגומחה. לפי סוקניק (תרשים עמ' מז), היה 'גג' הגומחה ישר, בעוד שלפי הדו"ח הסופי סברו החוקרים כי מעל הגומחה היה דלתון. נסיון דומה של 'בלבול' בין מוטיב הגמלון לקונכיה ניתן לראות באבן משרידי בית הכנסת בכוכבא. ראה: מ' בן-דב, 'בית-הכנסת בכוכב-הירדן וזיהויה של גרופינה', קדמוניות, ו (תשל"ג), עמ' 62-60.

30. י' שילה, 'גלילי ספרי-תורה ולוח המנורה מסארדיס', ידיעות בחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ל (תשכ"ו), עמ' 249-245.

31. משיקולים הלכתיים התלויים בקריאת התורה, יש צורך בשלושה ספרי תורה (מגילה כט ע"ב), אך למעשה עוד מאות שנים לאחר תקופת התלמוד היו בתי כנסת בהם היה ספר תורה אחד. ראה: ב"מ לוין, אוצר הגאונים - מגילה, ירושלים תרצ"ג, עמ' 54.

32. צ' מעוז, 'הישוב היהודי ובתי הכנסת בגולן', ז' ספראי (עורך), בית הכנסת בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תשמ"ו, עמ' 150-143, במיוחד עמ' 149 ביחס לעין-נשוט, גוש חלב, כפר נחום, ועוד.

33. ראה: ג' היטנמייסטר, 'ארון הקודש והתפתחות בתי הכנסת העתיקים', דברי הקונגרס העולמי השמיני למדעי היהדות, ירושלים תשמ"ב, חטיבה א, עמ' 6-1; וכן: ש' קרויס, 'שלשה היכלות בבית הכנסת', אוצר החיים, י (תרצ"ד), עמ' 42-41 (בית כנסת עתיק בבית שאן ולו שלושה ארונות ספרים); י' פינקרפלד, בתי הכנסיות בארץ ישראל, ירושלים תש"ו, עמ' נג; (השווה, במיוחד, לבית הכנסת על שם ר' יוחנן בן זכאי בירושלים).

34. י' ידין, 'מגילת בן-סירא שנתגלתה במצדה', ארץ-ישראל, ח (תשכ"ז), עמ' 45-1 (עמ' 2); הנ"ל, מגילת המקדש, א, ירושלים תשל"ז, עמ' 13.

35. P. W. Skehan, ‘Exodus in the Samaritan Recension from Qumran’, JBL, 74 (1955), pp. 182-187 (p. 182).

36. א"ל סוקניק, מגילות גנוזות, א, ירושלים תש"ח, עמ' יח, כח. החישובים הם מקורבים.

37. עיין אצל היטנמייסטר (לעיל הע' 33).

38. היטנמייסטר הניח כי בכפר נחום היה מקום קבוע לארון הקודש, אלא שהנחה זו טעונה הוכחה. ואדרבא, לא מן הנמנע כי לא היה לו מקום קבוע, אף כשהניחו אותו, וממילא אין צורך בהנחה ובקושיה של היטנמייסטר. לאמור, אין צורך לכרוך את בעיית הכניסה אל בית הכנסת עם בעיית מיקום הארון.

39. כך גם בהמשך, בהלכה כו: 'כלפי העם... כלפי קדש... במה דברים אמורים מן הצופים ולפנים', וכו'. ראה: א' ארליך, כל עצמֹתי תאמרנה': השפה הלא מילולית של התפילה, ירושלים תשנ"ט, עמ' 96-64.

40. ראה אצל אבי-יונה (לעיל הע' 16), עמ' 159, המפנה את תשומת הלב לגומחה המרובעת בגרש ובפריאנה. נראה כי הריבוע נעשה משיקולים פראקטיים, בעוד שהעגלת הגומחה נעשתה משיקולי יופי.

41. לעניין עמי הארץ, ראה: י"ל לוין, מעמד החכמים בארץ-ישראל בתקופת התלמוד, ירושלים תשמ"ו, עמ' 77.

42. ראה עוד: מ' מרגליות, החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל, ירושלים תרצ"ח, עמ' 156, שם כתוב: 'אנשי מזרח הופכין פניהם אל הציבור ואחוריהם אל הארון, ובני ארץ ישראל - פניהם אל הארון'. כלומר, נחלקו במידת הכבוד שיש לחלוק לארון (ומכאן נבעו מנהגי הישיבה השונים, לפי הסברו של ר"מ מרגליות. ברם, אפשר שנחלקו לאו דווקא ביחס לישיבה, אלא בכלל אם מותר להפנות את האחוריים אל הארון.

43. על ה'אינגלין', ועל עניינים אחרים בבית הכנסת, ראה: י"ל לוין, 'ממרכז קהילתי למקדש מעט: הריהוט והפנים של בית-הכנסת העתיק', קתדרה, 60 (תשנ"א), עמ' 84-36 (במיוחד: 56).

44. ראה על כך: י' בראנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, ירושלים תשל"ח, עמ' 198 ואילך.

45. דוגמה לקדושת בית כנסת שהוליכה לגניזת שברי בית הכנסת הישן, ניתן למצוא בנברתין [מאיירס, (לעיל, הע' 2), עמ' 318], מקום בו נגנזו (או נטמנו) שברי בית הכנסת הישן, וראה מקרה דומה במקדש (מידות א,ו).

46. ש' ליברמן, מדרשי תימן, מהדורה שניה ירושלים תש"ל, עמ' 25-24; הנ"ל, שקיעין, ירושלים תש"ל, עמ' 9 ובהשלמות.

47. דניאל אלקומסי, פתרון שנים עשר, מהדורת י"ד מרקון, ירושלים תשי"ח, עמ' 5, 46. ראה עוד: J. Mann, Texts and Studies in Jewish History and Literature, Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1935, II, pp. 75, 79.

48. ידועים מנהגים אחרים של כיבוד ספר התורה, אך אין הם כוללים השתחוויה. ראה: מסכת סופרים ג,טו ואילך, מהדורת מ' היגער, ניו יורק תרצ"ז, עמ' 130; מ' מרגליות, החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל, ירושלים תרצ"ח, עמ' 174-173; ש' ליברמן, 'מסכת סופרים... מיכאל היגער' (ביקורת), קרית ספר, טו (תרצ"ח-צט), עמ' 60-56.

49. ראוי להעיר כאן כי ענן הקראי קבע סדרי תפילה ועמידה של כהנים בהתאם לארון הקודש. כך, למשל, הוא כותב: '...בצפא (=שטיח) לשמאל הארון קימין [כה]ני וליואי, ובצפא לימין דארון קימין... לקמי ארון', וכו'. ראה בקטעי תפילה מאת ענן, מהדורת י' מאן בתוך: Ph. Birnbaum (ed.), Karaite Studies, New York 1971, p. 304.

50. L. Nemoy, ‘The Pseudo-Qumisian Sermon to the Karaites’, Proceedings of the American Academy for Jewish Research, 43 (1976), pp. 49-105. (הציטוט מעמ' 93-92).

51. ביבליוגרפיה לספרות ההיכלות, ראה: https://faculty.biu.ac.il/~barilm/bibmyshk.html.

52. את אמירת מזמור כט שבע פעמים יש להשוות לאמירת מזמור מז לפני התקיעות (ולמספר זה מקום של כבוד בליטורגיה היהודית במקרים נוספים, כגון: ברכות הנישואין, מספר העולים לתורה, ועוד). ראה: מ' בר-אילן, עטרת חתנים, ירושלים תשס"ג, עמ' 99-97. ואשר לסכנת הנזק אותה מביע המתפלל, השווה (שמ"ב ו,ו-ז): 'וישלח עזא אל ארון האלהים ויאחז בו... ויכהו שם האלהים על השל וימת שם עם ארון האלהים'.

53. מתוך: מ' מוסאיוב, מרכבה שלמה, ירושלים תרפ"א, ג ע"א, ח ע"ב. סדר אחר של קטעי היכלות, ובו רק הקטע הראשון להלן בפנים, מצוי אצל: P. Shäfer, Synopse zur Hekhalot-Literatur, Tübingen: J. C. B. Mohr, 1981, pp. 201. (פיסקה 517). אגב, בפיסקה 513 כתוב: 'והוא השם בן עשרה וארבע אותיות, והוא שאחורי המזוזה, נגד: 'כוזו במוכסז כוזו' (בטעות הדפוס, או הקריאה: 'במכסז כוזו'), היינו אותיות השם מוצפנות בתוספת 1 (בגימטריה), והוא המקור הראשון למנהג מגי זה על המזוזה. אגב, בהמשך הקטעים מוזכרים בתי כנסיות, ראה שם פיסקאות: 527, 530.

54. לעניין זה, ראה תנחומא ויקהל סי' ז, כגון: 'הארון... ששם צלו של הקב"ה שהוא מצמצם שם שכינתו. ...חביב הוא מעשה הארון ככסא הכבוד של מעלה... והארון מכוון כנגד כסא הכבוד', ועוד. ראה: מ' הרן, 'הארון והכרובים', ארץ ישראל, ה (תשי"ט), עמ' 90-83.

55. תימוכין לפירוש זה בטקסט, ולזיהוי בעלי ההיכלות כאלו אשר אליהם כוונו חצי הקראים ניתן לראות בהשבעות וענייני המאגיה בספרות ההיכלות מחד גיסא, ובביקורת הקשה של הקראים (ממש בכל אותם מקורות המובאים לעיל), מאידך גיסא.

56. לשאלה ההלכתית בעניין זה, ראה: י' פאור, עיונים במשנה תורה להרמב"ם, ירושלים תשל"ח, עמ' 234 הע' 35.

57. על אפשרות השימוש המאגי בארון הקודש של בית הכנסת בקרב חסידי אשכנז, ראה: י' דן, תורת הסוד של חסידות אשכנז, ירושלים תשכ"ח, עמ' 200.

58. ב"מ לוין, אוצר הגאונים – מגילה, ירושלים תרצ"ג, התשובות עמ' 54.

59. ראה: ש' קרויס, קורות בתי התפילה בישראל, ניו יורק תשט"ו, עמ' 16 הע' 25א: (21 ספרי תורה בעין זיתון בה חיו 40 בעלי בתים!), עמ' 283 (60 ספרי תורה במיורקה, 300 ספרי תורה בירושלים על פי עדות ר' עובדיה מברטנורא, ומן הסתם גוזמה קא נקט).