הערה נומרולוגית על מחבר "כתאב אלחקאיק" חכם שלא נודע בשמו, צעדה, תימן, המאה הי"ד

י' טובי (עורך), עטרת יצחק: קובץ מחקרים במורשת יהודי תימן מוגשים ליצחק קרנר, נתניה תשס"ד, עמ' 80-73  מאיר בר-אילן

 

במאה ה-14, חכם מצעדה שבתימן, אשר שמו אינו ידוע, כתב ספר ובו דרושים פילוסופיים על התורה בשם 'כתאב אלחקאיק', ובעברית: ספר האמתיות. הספר פורסם בחלקו לפני כחמישים שנה, ואך לפני כמה שנים יצא לאור בצורה רחבה יותר כשהוא מתורגם ומפורש על ידי הרב י' קפאח ז"ל.1 הספר מכיל לג פרקים, ואף אם מעט בתחילתו חסר (בהקדמה), ומעט ממנו אבד (עמ' 59, מסוף פרק טו עד סוף פרק יח), הרי שניתן בהחלט לעמוד על טיבו.2 המחבר עסק בפירוש אליגורי על התורה, פירושים מהסוג המכונה בערבית 'אלתאויל'.3 פירוש זה עורר בזמנו את חמתם של חכמי צנעא אשר נקטו בביקורת מחמירה על הספר, על מחברו, ועל חכמי צעדה שהגנו על הספר. ניכר על הרב קפאח שהיה מסויג מתוכן הספר שההדיר, שכן במבוא לספר כותב הוא 'בכל אופן, גם לספר זה זכות השרדות בעולמו של הקב"ה'.4

אופייה המדויק של הפרשנות האליגורית בספר האמתיות לא יתברר עתה, שכן נושא זה חורג מהדיון כאן, והוא קשור לתולדות ההרמנויטיקה. ואולם, היבט אחד מסוים בספר זה נתעלם מן המהדיר, כפי שהוא עצמו הודה: 'כי יש בספר מספרים וסכומים שאין כולם מובנים לי, אך מסרתים כפי שהם'. מסתבר, אפוא, שמדובר לא רק בדרשן אליגוריסט, כי אם גם בפרשן נומרולוג, כפי שעולה הדבר בבירור מפתיחת ספרו:

וכל המספרים שבתורה, וכל המצוות שהם תרי"ג, אם היה האדם שידע את המספרים הללו, והוציא מה שיש בהם בכוח אל הפועל עד שיהיו אצלו דבר אחד בידיעה האחת – הרי אותו האדם אדם מחמת היותו אדם, כמו שנאמר בו: 'זה ספר תולדות אדם', ואמרו זה ספר מנין העולם, וכל תולדות בני אדם כפי שכבר נתבאר זה.
ודע כי המספרים יסוד גדול בידיעת המציאות, הלא תראה מאמר הפילוסופים כי המספרים יסוד גדול בידיעת הדברים…

המהדיר בפירושו התייחס לפילוסופים המוזכרים בשלהי הפתיחה וכתב עליהם: 'איני יודע למה כוונתו', ואולם עניין זה ברור לגמרי. הרעיון כי המספרים הם רעיון עיוני, או מושג מופשט, אותו יש לחקור, וכי המספרים הם יסוד גדול בידיעת המציאות הוא רעיון פיתגוראי מובהק.5 ההשפעה הפיתגוראית על החיבור ניכרת אף ממקום אחר, שכן המחבר כותב כך ביחס לשחיטת בהמות (בעמ' 102): 'וזו הלכה תורנית אשר התירה אכילת בעלי חיים, אבל השכל אינו מתיר שחיטתו, כלומר שחיטת בעלי החיים. וכבר אמר אחד הפילוסופים: אלפֵת בעדשים, ואתמתק בתאנים, ולא אחייה נפשי במיתה זולתה'. דומה כי ניסוח הדברים כדרכם של פתגמים עשוי ללמד כי אין כאן ציטוט ישיר מהספרות הפילוסופית (אף אם כמה מהפילוסופים הקדם-סוקראטיים הביעו את רעיונותיהם הפילוסופיים בשיר). ואולם, הרעיון עצמו – שהשכל אינו מתיר שחיטת בעלי חיים – היינו רעיון הצמחונות, הוא רעיון פיתגוראי מובהק, כפי שעמדו על כך הן כותבי תולדותיו של פיתגורס,6 והן חוקרי קדמות חזון הצמחונות.7 בהקשר זה יוער כי אף בין הניאו-פלטוניקאים (וככל הנראה, אפלטון עצמו), היו צמחונים, ופורפיריוס הניאו-פיתגוראי כתב ספר בשבח הצמחונות. כלומר, המחבר מצטט את עמדת הפיתגוראים המוצגים אצלו כ'פילוסופים' באופן סתמי, ללמדנו ממי הושפע. דומה, על-כן, שמהדיר החיבור, שהיה בקי גדול בכתבי הרמב"ם, בקי פחות היה בפיתגוריאניזם, תחום זניח לגמרי בחקר הפילוסופיה בכלל.

בהקשר ההיסטורי של ימי הביניים, ותחת שלטון האיסלאם, יש לראות רעיון זה כניאו-פיתגוראי, ומוטב: ניאו-פלטוני בגוון מוסלמי. למעשה, אין צורך לנחש את מקור ההשפעה הפילוסופי הלא-יהודי על החכם היהודי, שכן המחבר מציין אותו בספרו בפירוש, לפחות פעמיים (עמ' 24, 28), בשם 'אבי געפר'. שם זה אינו אומר דבר למלומד יהודי בן זמננו, ועם זאת היטיב המהדיר לזהותו.8 שמו המלא של חכם זה הוא אלטוסי נסר אלדין אבו ג'עפר מוחמד בן מוחמד בן אלחסן, חכם איסמאעילי (שהיתה כת בשיעה), שחי במקומות שונים, ואף בבגדד, במאה ה- 13 (1201 – 1274).9 מלומד זה כונה באיסלאם בשם 'המורה השלישי', היינו המורה הנופל בחשיבותו רק מאריסטו (הראשון) ואלפראבי (השני), ולא בחינם. אלטוסי כתב למעלה ממאה וחמישים ספרים, יותר מאשר כל מלומד מוסלמי אחר, ספרים על נושאים רבים ומגוונים, ובין היתר גם על מתמטיקה, קוסמוגראפיה, אסטרונומיה, אסטרולוגיה, ואף גיאומנטיקה.10 כידוע, קודם לאמצאת הטלסקופ, ואף לאחר מכן, לא היתה האסטרונומיה אלא מתמטיקה שימושית, ואין פלא, אפוא, שחכם יהודי המצוי בכתביו של הרמב"ם, אשר דן באריסטו, מצטט מכתבי פילוסוף הנחשב לאחד מגדולי חכמי האיסלאם בזמנו, או מעט קודם לכן, ומושפע גם מידיעותיו המתמטיות.11 לא פחות מעניין הוא הציטוט מדבריו של מלומד זה (עמ' 24): 'אלולי שאני אמרתי שלא אעלים ממך סוד, כי אז היה זה ממה שראוי להסתירו', וכו'. לאמור, מדובר בתורה בעלת אופי סודי (לפחות בחלק מתחומי עניינה), בדומה לתורה הפיתגוראית המוכרת לקורא היהודי מדבריו עמוסי הסוד של ר' אברהם אבן עזרא.12

והנה, לאור הפתיחה הפיתגוראית של ספר האמתיות ניתן היה לצפות לספר פיתגוראי אשר בו פירושים נומרולוגיים רבים, אך לא כך המצב. אכן, יש בספר פירושים נומרולוגיים, אך ברוב המקרים אין הם עומדים במרכז הדיון, ואינם אלא מיעוט שבמיעוט מכלל הפירושים הדרשניים. מכל מקום, את הפירושים הנומרולוגיים שבספר ניתן לחלק לשלושה סוגים. הסוג הראשון הוא גימטריה בה עושה המחבר שימוש כמה פעמים (עמ' 37, 46, 59), שיטה פרשנית מפורסמת הן בספרות חז"ל, והן אצל גדולי ישראל, ואף אצל הרמב"ם יש לה זכר.13 הסוג השני הוא עיון בכמות המספרית של המלים בטקסטים, כגון בעמ' 38 בו דן הדרשן בברכת כהנים ומבהיר: 'אשר נחלקו הדברים בהם לשלושה [פסוקים], כיוון שהם חמש עשרה תיבות ושישים אותיות. פסוק ראשון יש בו שלוש תיבות כנגד שלושה אבות וכנגד שלושה עולמות. פסוק שני, יש בו חמש תיבות כנגד חמשה חומשי תורה… ופסוק שלישי בו שבע תיבות כנגד שבעה רקיעים', וכו'. פרשנות מעין זו הדורשת את מספר המלים בטקסט נתון קיימת בספרות חז"ל,14 ומקור הדברים מצוי במשנת ר' אליעזר.15

והנה, הסוג השלישי בפרשנות הנומרולוגית של אותו חכם מצעדה, הוא מסוג הפרשנות הנומרולוגית 'האמיתית', היינו ייחוס משמעות סמלית למספר מוגדר (בזיקה למספר אחר). סוג זה של פרשנות ניכר בכמה דוגמאות, ולהלן שתיים מהן. בעמ' 37 כותב המחבר כך:

…כמו שאמרו כשירד הקב"ה ליתן תורה לישראל ירדו עמו ששים רבוא, ואמר אצל שלמה הנה ששים גבורים משמרים מטתו של שלמה, והם גם ששים מלכות, שהם מנין ששים מצוות שהן הכרחיות לאדם בכל זמן ובכל מקום.

במבט ראשון נדמה כאילו המפרש הולך כאן בדרך שסללו חכמי התלמוד, זו הרואה את שיר השירים בדרך האליגורית בלבד, היינו מגילה המתארת את אהבת כנסת ישראל לדודה, הקב"ה.16 ברם, המפרש לא הסתפק בכך, והוא העניק פירוש נומרולוגי למספר 60, היינו שהמספר המצוין בטקסט אינו מספר מקרי, כי אם מספר אשר לו משמעות סמלית.17 לאמור, המפרש רואה במספר 60 מספר המסמל שמירה, בהתאם להבנתו את מצוות התורה, בעקבות דעות המופיעות בספרות חז"ל ביחס לאופיין המשמר של המצוות.18 ובאשר לאופי הסמלי של המספר, חובה לציין כי הן המיון וההגדרה של ששים המצוות ההכרחיות, והן קישורן עם ששים המלכות הוא משל הרמב"ם (ספר המצוות, סוף מצוות עשה).19 ואולם, גם אם הדרשן מתגלה כאן כתלמיד נאמן של הרמב"ם, הרי שיש לשים לב להבדל ביניהם. בעוד הרמב"ם משתמש בפסוק המקראי 'ששים המה מלכות' כאמצעי מנמוטכני לזכרון המספר, הרי שהדרשן הולך כאן צעד אחד קדימה ומעניק משמעות סמלית לקשר זה. לא זו בלבד שהדרשן תלה דבריו ברמב"ם, אלא שאף הקשר שיצר בין ששים הגיבורים לבין ששים הרבוא במתן תורה אינו משלו, שהרי ר' יוסף בן יהודה אבן עקנין (במאה ה-12), חכם שכונה בשם 'תלמיד-חבר למאור הגולה הרמב"ם', כותב (בערבית) כך במפורש: 'וששים גבורים, רוצה לומר ששים רבוא של ישראל שהיו חונים מסביב למשכן', וכו'.20 כלומר, החכם מצעדה פירש פירוש נומרולוגי למספר 60 תוך שהוא מזווג בין הרמב"ם, כצפוי, מצד אחד, ובין חכם אחר יליד ספרד, פרשן העוסק בסודות, אשר פירש את שיר השירים באופן אליגורי, מצד שני. זיווג שיטות זה מדגים שימוש בחומרים ישנים, ובסך הכל ניכרת כאן בניית נדבך נומרולוגי בבניין האליגורי של הדרשן תוך העצמת המשמעות הנומרולוגית.

והנה, בדוגמה אחרת לסוג זה של פירושי מספרים מתגלה המחבר בכל כשרונו ומקוריותו (עמ' 56):

התבונן מה שאמרו בפרוכת, אשר אמרו עביה טפח, ועל שבעים ושנים נירין היתה נארגת,21 שהם שבעה הגלגלים, והגלגל השמיני, והתשיעי המקיף המניע את הכל, אשר בתנועתו נעים כל הגלגלים, ומן התנועה הזו נעים הכוכבים, וכו'.

כלומר, הפרוכת היתה עשויה במתכונת המסמלת את גלגלי השמים. שבעת כוכבי הלכת נעים בשבעה גלגלים, כוכבי השבת נעים בגלגל השמיני, והגלגל התשיעי מניע את שמונת הגלגלים האחרים, בהתאם לתפישה האסטרונומית בת ימי הביניים. הואיל ומכפלת 8 ב- 9 היא 72 (כמספר המביע את השתי ואת הערב), הבין המפרש כי מספר החוטים בפרוכת מכוון כנגד גלגלי השמים. אכן, פירוש נומרולוגי זה מזכיר במידה לא מועטה את פירושם של פילון מזה, ושל יוספוס פלביוס מזה, ביחס למשכן: שבעת קני המנורה עשויים כנגד שבעת כוכבי הלכת, בעוד ש- 12 אבני החושן הם כנגד גלגל המזלות.22 בהזדמנות זו יצוין כי אף התנא ר' נחמיה סבר שקני המנורה מכוונות כנגד שבעת כוכבי הלכת,23 ונמצא, אפוא, שהכל מכוונים לרעיון אחד: המשכן שלמטה עשוי כנגד השמים שלמעלה, בהמשך לפירושם של רב סעדיה גאון ור' אברהם אבן עזרא.24 כלומר, המשכן היה ביטוי סמלי לקשר בין הארץ ובין השמים, והכלים במשכן הארצי נועדו לסמל את כליו של האל בשמים.

לסיכום, מבלי להקיף את שיטתו הדרשנית של מחבר ספר האמתיות, ומבלי לדון בכל פירושיו הנומרולוגיים, ברור לגמרי כי מדובר בחכם יהודי אשר שילב לתוך פירושיו התורניים את הפילוסופיה בת זמנו, פילוסופיה ובה משקעים מתורות ניאו-פיתגוראיות אשר מצאו את ביטוין בפרשנות נומרולוגית למספרים במקורות ישראל. לא יהא זה מיותר לציין כי חכמי צנעא שרפו את ספר האמתיות, ונראה שהם אף קללו את מחברו, מן הסתם מפני שראו בו ספר מינות וכפירה.25 את הסיבה להתנגדות זו אין לתלות בפרשנות נומרולוגית, שכן לא גישה פרשנית זו קראה תגר מבחינה תורנית, שהרי כבר נמצאו לה תקדימים.26 לעומת זאת, נראה כי את הסיבה לחרם על הספר יש לתלות בפרשנותו האליגורית הנועזת של המחבר, נועזת מדי לטעמם של חכמי צנעה.

1. י' קפאח (מהדיר) כתאב אלחקאיק: ספר האמתיות, תל-אביב תשנ"ח. הציטוטים להלן לקוחים ממהדורה זו.

2. דיון מוקדם בספר, ראה: י' צבי לנגרמן, 'פרק חשוב במחשבת ישראל בתימן', פעמים, 75 (תשנ"ח), עמ' 144-152. דברי לנגרמן שם: 'מכל מקום חלק ניכר מן הספר עדיין חסר', נראים כדברי גוזמה.

3. J. Faur, Golden Doves with Silver Dots, Bloomington: Indiana University Press, 1986, pp. 12-13, 122; Yitzhak T. Langerman, Yemenite Midrash, New York: HarperCollins Publishers, 1996, pp. XXV- XXVII, 282-289; ח' בן-שמאי, 'הפרשן הקראי וסביבתו הרבנית', דברי הקונגרס העולמי התשיעי למדעי היהדות, ישיבות מרכזיות: מקרא ומזרח קדמון, ירושלים תשמ"ה, עמ' 43-58 (במיוחד: 52-53).

4. גישה מסויגת זו של הרב קפאח ביחס לטקסט היוצא תחת ידו היא נדירה ביותר, אך היא מזכירה מהדיר אחר ביחס לספר אחר. ראה: מ' מרגליות, ספר הרזים, ירושלים – תל-אביב תשכ"ז, מבוא, עמ' XVI.

5. Johan C. Thom, The Pythagorean Golden Verses, Leiden – New York – Köln: E.J. Brill, 1995, pp. 175-176, 186-187.

6. Diogenes Laertius, The Lives and Opinions of Eminent Philosophers (trans. By: C. D. Younge), London: G. Bell and Sons, 1915, 8:12 (p. 343) ; ש' שקולניקוב, 'פיתגורס מסמוס ופיתגוראים', אנציקלופדיה עברית, גבעתים תשל"ה, כז, עמ' 803-804.

7. ה' ויליאמס, הטבעונות (תרגמו: י"ל ברוך ומ' מבש"ן), ירושלים תרצ"ח, א, עמ' 34-39, 91-97; Daniel A. Dombrowski, ‘Porphyry and Vegetarianism: A Contemporary Philosophical Approach’, W. Haase (ed.), Aufstieg und Niedergang der Römischen Welt (ANRW), Berlin – New York: Walter de Gruyter, 1987, II.36.2, pp. 774-791; Johan C. Thom, The Pythagorean Golden Verses, pp. 218-222.

8. מסיבה שאיני יודעה כתב עליו לנגרמן כך: 'הלא הוא אבו ג'עפר מחמד אלארדבילי. פילוסוף איראני זה פעל לפני המאה הי"ג, נשכח כליל, ולא תמצא ממנו זכר בתולדות הפילוסופיה'. הדיון הארוך במפעלו המדעי והמחקרי של מלומד זה, כפי שהוא מתואר בערך האנציקלופדי המצוין מייד להלן, מכחיש את הדברים.

9. H. Daiber and F. J. Ragep, ‘Al-Tusi, Nasir al-Din’, Encyclopaedia of Islam,2 10 (2000), pp. 746-752.

10. מלומד מוסלמי זה הוזכר בספר פילוסופי אחר שחובר בתימן, אשר ייתכן כי מחברו של אותו ספר הוא המחבר את כתאב אל חקאיק. ראה: י' קאפח, כתבים (בעריכת: י' טובי), ירושלים תשמ"ט, א, עמ' 233. הרב קאפח ציין גם כי אלטוסי נזכר בשירי ר' שלום שבזי, אך לא ציין היכן. אגב, בחקר הקבלה נזכר חכם מוסלמי זה בהקשר אחר, ראה: ר' כהן (מהדיר), ר' יהושע בר שמואל נחמיאש, מגדול ישועות, ירושלים תשנ"ח, עמ' קטז הע' 1547.

11. על נתונים אסטרונומיים (בלתי מדויקים), ראה שם בעמ' 12. למעשה, מכאן ניתן להקדים ולצמצם במקצת את זמנו של המחבר לראשית מאה ה- 14, או אף לסוף המאה ה- 13 (אלא שלנגרמן תיארך את החיבור, ללא נימוק, 'למאה הט"ו בערך'). לאמור, המחבר מבטא בכתיבתו התמודדות עם הפילוסופיה בת זמנו בעולם תימני המושפע משלטון האיסמאעיליה, וממילא גם מהשקפותיהם הפילוסופיות (כדבריו של י' טובי בדברי ההקדמה שם). על ניסיונם של האיסמאעילים לאסלם את היהודים תוך יצירת קשר ישיר עימם, ופרשנותם האליגוריסטית, ראה: ר' נתנאל בירב פיומי, גן השכלים, מהד' י' קאפח, ירושלים תשי"ד, עמ' 8-9; מ"ע פרידמן, הרמב"ם, המשיח בתימן והשמד, ירושלים תשס"ב, עמ' 108-112.

12. יצוין כי רוב (אם לא כל) המוסלמים החברים באחי הטהרה (במאה ה-10), היו מכת האיסמאעיליה, ודומה שזיקת אחי הטהרה לפיתגוריאניזם מצאה את ביטויה באיסימאעיליה המאוחרת יותר. ראה: Ian R. Netton, Muslim Neoplatonists: An Introduction to the Thought of the Brethren of Purity (Ikhwan al-Safa), London: George Allen & Unwin, 1982, pp. 95-104.

13. ב"ז בכר, הרמב"ם פרשן המקרא (תרגם: א"ז רבינוביץ), תל-אביב תרצ"ב, עמ' 6 הע' 2; אגרת תימן, בתוך: י' קפאח (מהדיר), רבינו משה בן מימון, אגרות, ירושלים תשל"ב, עמ' מח-מט: 'לפי שאנו ישבנו במצרים מנין 'רדו' – מאתים ועשר שנים', וחישובים נוספים הובא שם. השווה עוד: מ"ד רבינוביץ (מהדיר), רבינו משה בן מימון, אגרות, ירושלים תשל"ד, עמ' קעג (המשער: 'להרמב"ם ז"ל היה בלי ספק מקור אחר שממנו שאב דבריו כאן'); מ"ע פרידמן, הרמב"ם, המשיח בתימן והשמד, עמ' 93 הע' 50 (99).

14. לדוגמה, ראה: ספרי דברים פיסקא שו (מהד' פינקלשטיין, עמ' 341), ד"ה דבר אחר; בראשית רבה כתב יד ותיקן פרשה צה ד"ה (ט) ויאמר יעקב, מהד' תיאודור-אלבק עמ' 1233; ועוד.

15. ה"ג הימן ענעלאו (מהדיר), משנת רבי אליעזר או מדרש שלושים ושתים מדות, ניו יורק תרצ"ד, עמ' 225 (ומשם נלקח למדרש הגדול).

16. ואכן, חכמי צעדה שהגנו על המחבר טענו להגנתו כי אין פירושיו האליגוריים אלא כדרך חז"ל (אף אם לא התייחסו לעניין הנדון עתה דווקא).

17. למעשה, כבר קדמו בדרך דומה ר' אברהם אבן עזרא בפירושו על אתר (שיר השירים ג,ט): 'וענין ששים גבורים - ששים רבבות הם הבאים אל הארץ כאשר פקד אותם משה ואלעזר הכהן'. יצוין כי פירוש נומרולוגי למספרים הוא מעשה נדיר מאד בדרכי פרשנותו של ראב"ע.

18. לדוגמה: תנחומא בחוקותי, א: 'אמר הקב"ה לישראל: אם עשיתם את חוקי - אין השטן נוגע בכם'; דברים רבה ד,ד 'אם שמרתם דברי תורה - אני משמר אתכם מן המזיקין'; שם ו,ו ד"א שלח: 'שלח תשלח - א"ר ברכיה: יש מזיק שקושט כחץ וטס כעוף מנין שנאמר (תהלים צא) "לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם". אמר הקב"ה אם קיימת מצות שילוח הקן אני מצילך מאותן' (צריך להיות: מאותו).

19. ספר המצוות לרבינו משה ברבי מיימון ז"ל, מהדורת י' קפאח, ירושלים תשל"א, עמ' קעח-קעט; מהדורת ח' העליר, ירושלים – ניו יורק תש"ו, מהדורה שניה, עמ' צה; י' לוינגר, הרמב"ם כפילוסוף ופוסק, ירושלים תש"ן, עמ' 67-87.

20. ר' יוסף בן יהודה בן יעקב אבן עקנין, התגלות הסודות והופעת המאורות: פירוש שיר השירים, מהד' א"ש הלקין, ירושלים תשכ"ד, עמ' 149.

21. ציטוט לא מדויק. שנינו בשקלים ח,ה: 'פרוכת, עביה טפח ועל שבעים ושנים נימין נארגת'.

22. פילון (חיי משה, ב), ויוספוס פלביוס (קדמוניות היהודים ג,ז,ז, עמ' 189). ראה: א' שליט (מתרגם), יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים, ירושלים – תל-אביב תשל"ו, א, מבוא, עמ' XLIII-XLIII.

23. ילקוט שמעוני, פקודי, רמז תיט (שם בהעלותך, רמז תשיט; מדרש אגדה – ש' בובר), שמקורו במדרש מ"ט מידות (מדרש שלא שרד אלא בהעתקות מועטות). ספרות על מדרש זה רשומה בתוך: ד' הימן, ילקוט שמעוני על התורה לרבנו שמעון הדרשן, ירושלים תש"מ, שמות ב, עמ' 789. בהערת אגב ייאמר שהבא לחפש מדרשים אבודים פונה הוא, דרך כלל, למסורת תימן. ברם, כאן יש מקרה דומה של הישרדות מדרש, אך באשכנז.

24. י' רצהבי, פירושי רב סעדיה גאון לספר שמות, ירושלים תשנ"ח, עמ' קלב-קלד; פירושו הארוך של ר' אברהם אבן עזרא על שמות על שמות כה,מ.

25. י' קפאח, 'הפולמוס על שיטת הפרשנות האליגוריסטית בתימן', י' טובי (עורך), לראש יוסף: מחקרים בחכמת ישראל תשורה הוקרה לרב יוסף קפאח, ירושלים תשנ"ה, עמ' 11-67 (במיוחד: 37, 41, 67).

26. לנגרמן (Yemenite Midrash, pp. 21, 33-35, 194, 222, 240-241, 322 n. 26), עמד על כך כי במסורת תימן ידועים מקרים נוספים של פרשנות נומרולוגית (במיוחד בגן השכלים המוזכר לעיל), ועל כן קשה להניח כי הפרשנות למספרים היא שהיוותה עילה למחלוקת.