מקומות-פלא בארץ-ישראל בעת העתיקה

מחקרי יהודה ושומרון, ה (תשנ"ה), עמ' 239-229  מאיר בר-אילן

 

מגמת המאמר היא לדון בברייתא יוצאת-דופן באופייה, המובאת בתלמוד הבבלי, ברכות נד ע"א. הברייתא מתייחסת באופן הילכתי למקומות גיאוגראפיים בהם אירעו נסים לאבותינו ביציאתם ממצרים, בסיני, בעבר הירדן ובארץ-ישראל. הדיון במקומות אלו ייעשה תוך שילוב אינטרדיסיפלינארי של מחקר תלמודי מזה, ומחקר פולקלור מזה, משולב בהיסטוריה גיאוגראפית של ארץ-ישראל בעת העתיקה.1 ייעשה נסיון לתהות על מוצאן של המסורות שהוכללו בברייתא, לעמוד על מקבילותיהן בעמים שונים, ולהציע את הרקע ההלכתי, ההיסטורי והפולקלורי המשתקף בעד הברייתא.

בתחילת פרק ט' של משנת מסכת ברכות הובאו מספר הלכות בעניין 'ברכות הראייה', היינו ברכות שאדם צריך לברך כאשר הוא רואה דבר מסוים.2 הפרק נפתח בהלכה: 'הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה'. להדגמת עניין זה מביא התלמוד הבבלי על אתר (נד ע"א), את הברייתא הבאה:

תנו רבנן: הרואה מעברות הים,
ומעברות הירדן,
מעברות נחלי ארנון,
אבני אלגביש במורד בית חורון,
ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל,
ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק,
ואשתו של לוט,
וחומת יריחו שנבלעה במקומה,
על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום.3

א. דיון פרטני

להלן, אפוא, יידנו המקומות השונים, תחילה כל אחד בפני עצמו, ולאחר מכן -כולם כאחד. ייעשה נסיון להבהיר עניינים שונים: גיאוגראפיים, היסטוריים, פולקלוריים והילכתיים הכלולים בהם.

1. מעברות הים

הגמרא על אתר ציינה את הפסוק המפורש בו יש התייחסות למעברות הים, היינו למקום בים-סוף בו עברו בני ישראל ביציאתם ממצרים, ככתוב: (שמות יד,כב) 'ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה'.

מן הסתם היו טיילים או סוחרים בעת העתיקה שבדרכם מארץ-ישראל למצרים וחזרה ראו מקום לו יוחס מעבר בני ישראל (על ידי מורי הדרך מבני המקום). כיוצא בכך הראו לאותם מטיילים את האבן עליה ישב משה במלחמת ישראל עם עמלק (להלן), ודומה הדבר לשיח אותו ניתן לראות במנזר סנטה-קתרינה, שיח שיושבי המקום מספרים כי הוא הסנה בו ניגלה ה' אל משה.

מקומות אלו הקשורים בהיסטוריה של עם ישראל, ובגיאוגראפיה שמחוץ לארץ-ישראל, דומים למדי לסיפורים שסיפר רבא בר בר חנה בבבא בתרא עג ע"ב - עד ע"א:

אמר לי (ההוא טייעא): תא אחוי לך מתי מדבר. אזלי, חזיתינהו...
אמר לי: תא אחוי לך הר סיני. אזלי, חזאי...
אמר לי: תא אחוי לך בלועי דקרח...
אמר לי: תא אחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי...4

כלומר, אותו נווד ישמעאלי הציע ליהודי לראות מקומות הקשורים במסורת היהודית, ואכן שניהם הלכו וראו הן את בני ישראל שמתו במדבר סיני, והן את הר סיני עצמו, את קורח ועדתו שנבלעו באדמה, ואפילו את המקום בו נושקים שמים לארץ. מסתבר, אם כן, שהמסורת בברייתא מייצגת תופעה דומה של יהודים שהגיעו למקומות-פלא במדבר סיני (בסיועם האדיב של בני המקום), והם בירכו בשם ובמלכות 'שעשה נסים לאבותינו במקום הזה'. מן הסתם, לא רק היהודים נהנו לחזור למקום שאירע נס לאבותיהם, מתוך מישאלת-לב של 'מעשה אבות סימן לבנים', אלא שגם מורי הדרך נהנו מנדיבות-ליבם של היהודים.

2. מעברות הירדן

מעברות הירדן המוזכרים בברייתא הוא המקום בו חצו בני ישראל את הירדן, ככתוב: (יהושע ג,יז) 'ויעמדו הכהנים נשאי הארון ברית ה' בחרבה בתוך הירדן הכן וכל ישראל עברים בחרבה עד אשר תמו כל הגוי לעבור את הירדן'. שלא כמעברי ים-סוף הרחוקים מארץ-ישראל, היו מעברי הירדן מוכרים, מן הסתם, הרבה יותר, ואף שימשו כמעבר יום-יומי בין ארץ-ישראל ועבר-הירדן.

נזירה בשם אגריה ביקרה בארץ-ישראל בשלהי מאה הרביעית לספירה, ואת רשמיה מביקורה בארץ, על כל מקומות הפלא שבה, היא העלתה על הכתב.5 היא מספרת: 'ובאנו עד המקום של הירדן בו חצו בני ישראל כאשר יהושע בן נון הקדוש העבירם את הירדן'. כלומר, אותה מסורת יהודית המוכרת מן הברייתא (שזמנה מוערך למאה השנייה או השלישית לספירה), מתגלה במסורת נוצרית, מן הסתם ממקור יהודי, בת המאה הרביעית לספירה.

יש הסבורים כי מקום הטבילה של ישו בירדן הוא המקום בו חוצה הדרך הרומית את הירדן, מקום שאינו אלא המקום בו חצו בני ישראל את הירדן, והמקום בו חצו אליהו ואלישע את הירדן (מל"ב ב,יא).6 כמובן, יש הגיון פנימי באחיוד זה של המסורות השונות, אך החשוב לענייננו הוא כי המסורת החיה שהובאה בברייתא על אודות הכרות עם המקום בו חצו בני ישראל את הירדן היתה מוכרת מאות שנים מאוחר יותר, ואין זה משנה אם כל המסורות הצביעו במדויק על אותו אתר.

3. מעברות נחלי ארנון7

בעוד ששני המקומות הקודמים נזכרו בתורה בפירוש, הרי ש'מעברות נחלי ארנון' אינם ידועים מן התורה שבכתב, אך המסורת שבעל-פה הסבירה מה הם, כפי שהובאה על אתר:

תנא: 'את והב בסופה' (במדבר כא,יד) - שני מצורעים היו דהוו מהלכין בסוף מחנה ישראל, כי הוו קא חלפי ישראל אתו אמוראי עבדי להון נקירותא וטשו בהון, אמרי: כי חלפי ישראל הכא נקטלינון, ולא הוו ידעי דארון הוה מסגי קמייהו דישראל והוה ממיך להו טורי מקמייהו; כיון דאתא ארון, אדבקו טורי בהדי הדדי וקטלינון, ונחת דמייהו לנחלי ארנון.
תרגום: כאשר עברו ישראל באו האמוריים ועשו להם מערות והסתתרו בהם באומרם: כאשר יחלפו ישראל כאן - נהרגם. ואולם, הם לא ידעו כי ארון (ה') הלך לפני ישראל והיה מנמיך את ההרים לפניהם. כיוון שהגיע הארון, הודבקרו ההרים אלו לאלו ונהרגו (האמוריים), וירד דמם לנחל ארנון.

כידוע, סיפור זה אינו מוכר מן התורה שבכתב אך בתורה שבעל-פה הוא מוכר מכמה מסורות מקבילות.8 מסתבר, אפוא, כי דרך המלך החוצה את הארנון, בגבולה של ארץ- ישראל המזרחית עם מואב, עברה בנחל ב'מעבר', היינו במקום בו התנאים הטופוגראפיים מאפשרים ירידה ועלייה נוחים באופן יחסי. מקום זה היה רב-רושם, אך העוברים במקום לא הסתפקו בהוד הטבע אלא אף קישרוהו לתנ"ך ולמסורת האבות.

4. אבני אלגביש במורד בית חורון

הגמרא במסכת ברכות מסבירה על אתר את עניינן של אבני האלגביש כך:

תנא: אבנים שעמדו על גב איש וירדו על גב איש; עמדו על גב איש - זה משה, דכתיב: (במדבר יב,ג) 'והאיש משה ענו מאד', וכתיב (שמות ט,לג): 'ויחדלו הקלות והברד ומטר לא נתך ארצה'. ירדו על גב איש - זה יהושע, דכתיב: (במדבר כז,יח) 'קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו', וכתיב: (יהושע י,יא) 'ויהי בנוסם מפני בני ישראל הם במורד בית חורן וה' השליך עליהם אבנים גדלות [מן השמים]'.

לאמור, התנאים פירשו כי המדובר באבנים שה' השליך על האמוריים בנוסם מפני בני ישראל במורד בית חורון ככתוב ביהושע י,ה-יד. ברם, שם לא הוזכרו אבנים אלו כאבני אלגביש כי אם כ'אבני ברד', ואם כן, הנס שאירע לישראל בבית חורון דומה עקרונית למכת הברד שאירעה במצרים. מסתבר על כן שהמסורת ליכדה את סיפור הנס בבית חורון עם אבני האלגביש המוזכרות ביחזקאל יג,יא-יג, ומעין הכתוב שם לח,כב: 'ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו ועל עמים רבים אשר אתו'. כדאי אף להעיר כי האופי העממי של הסיפור ניכר גם מהאטימולוגיה שהוצעה ל'אלגביש' - על גב איש, הוא משה, אטימולוגיה עממית שקשה לקבלה.

בעלי האגדה קישרו את אבני האלגביש עם העתיד לבוא, בימי גוג ומגוג,9 ומחברי ספרות ההיכלות קבעו את אבני האלגביש במרום, ובדין,10 שהרי משם הן הושלכו ארצה. לאמור, המסורת העצימה את הנס שבספר יהושע וקישרה את הנס שבעבר עם הנס לעתיד לבוא. אם ייאמר שהאגדות קושרות את אבני האלגביש במורד בית חורון עם אבני האלגביש שבמלחמת גוג, כי אז נראה שההולך במעלה בית חורון ראה אבנים משונות לצידי הדרך (כגון שרידי מטאוריטים), וראה בהן לא רק איזכור של הנס בעבר כי אם גם מעין רמז מבטיח לעתיד.11

5. אבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל

הכתוב בספר במדבר כא,לג-לה מתאר את הקרב עם עוג כך:

ויפנו ויעלו דרך הבשן ויצא עוג מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה אדרעי. ויאמר ה, אל משה אל תירא אתו כי בידך נתתי אתו ואת כל עמו ואת ארצו ועשית לו כאשר עשית לסיחן מלך האמרי אשר יושב בחשבון. ויכו אתו ואת בניו ואת כל עמו עד בלתי השאיר לו שריד ויירשו את ארצו.

תיאור זה אינו מפורט דיו, ובאו חכמי האגדה ודרשוהו מתוך שימת-לב מיוחדת למלה 'בידך'. כלומר, הפסוק הובן כאילו ה' הבטיח למשה שיגבר בידו שלו -היינו לבד - על עוג, וממילא הגדיל המדרש את הנס. בהתחשב בעובדה כי עוג נחשב ענק כבר במקרא,12 הרי שהקרב בין משה לעוג הובא כתיאור אגדתי בגמרא שם בברכות, וניתן מקום לאבן המוזכרת בברייתא:

אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל, גמרא גמירי לה. אמר: מחנה ישראל כמה הוי? תלתא פרסי, איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינהו. אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה, ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי ונקבוה ונחית בצואריה; הוה בעי למשלפה, משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה, והיינו דכתיב: (תהלים ג,ח) 'שני רשעים שברת'. וכדרבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב (תהלים ג,ח) 'שני רשעים שברת' - אל תקרי שברת אלא שרבבת. משה כמה הוה - עשר אמות, שקיל נרגא בר עשר אמין שוור עשר אמין, ומחייה בקרסוליה וקטליה.
תרגום: 'אמר (עוג): מה גודלו של מחנה ישראל? שלוש פרסות, אלך ואעקור הר בן שלוש פרסות ואשליך עליהם ואהרגם. הלך ועקר הר בן שלוש פרסות ושמו על ראשו, והביא הקב"ה עליו נמלים שניקבוהו (את ההר אשר) נפל על צווארו. ביקש (עוג) לשולפו, ומשך בשיניו לכיוום אחד ולכיוון אחר - ולא הצליח לשולפו. זהו שכתוב (תהלים ג,ח) 'שני רשעים שברת'. וכדרבי שמעון בן לקיש, שאמר רבי שמעון בן לקיש: מהו שכתוב (תהלים ג,ח) 'שני רשעים שברת' - אל תקרי שברת, אלא שרבבת. מה היה גובהו של משה? - עשר אמות, נטל קרדום בן עשר אמות, קפץ (למעלה) עשר אמות, והיכה (את עוג) בקרסוליו והרגו.

לאמור, עוג היה ענק, ואף שגם משה היה גבוה, עדיין נחשב לננס לעומת עוג, ולמרות כן הצליח לגבור על עוג.13 והעיקר, האבן שהרים עוג להרוג בה את ישראל, היא האבן שהפכה לציון קבורתו, ואבן ענקית היתה, בת שלוש פרסות אורך על שלוש פרסות גובה. מן הסתם היה הר כלשהו בעבר הירדן שהיה משונה מכל ההרים (בצורתו החיצונית, היינו במקורו הגיאולוגי השונה מזה של הסביבה), ושוני זה הוסבר על ידי העוברים במקום (או היהודים הגרים שם), כאבן שמקומה הטבעי היה במקום אחר, אלא שעוג ביקש להרוג בה את ישראל, והיא שהפכה למקום קבורתו. לאמור, מלחמת ישראל ביושבי הבשן הפכה בדמיונם של בני הדורות המאוחרים למלחמתם הפרטים של שני ה'מלכים', עוג ומשה, והאבן (או מוטב: ההר) שהצביעו עליה זוהתה כזירת הקרב בעבר (בדומה לזירות-קרב מודרניות יותר), בו אירע נס לישראל.

6. אבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק

הגמרא בברכות הסבירה מהי האבן שישב עליה משה: 'דכתיב: (שמות יז,יב) וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה'. כלומר, היתה מסורת (בין היהודים או יושבי מדבר סיני), כי אבן מסויימת אחת במדבר סיני היא האבן עליה ישב משה בעת שנלחמו ישראל בעמלק.14

מסורת מעין זו ניתן לראות בדברי רבה בר בר חנה (חי בארץ ישראל ובבל במאות 4-3) אשר סיפר כי נווד אחד הראה לו במדבר (סיני) את יוצאי מצרים שמתו במדבר, את 'בלועי דקרח', כלומר, אנשי קורח ועדתו שנבלעו באדמה, ועוד.15 לאמור, מדבר סיני לא היה ארץ-שממה כי אם מקום בו נותרו זכרונות למעברם של בני ישראל שם בצאתם ממצרים, חלק מהזכרון ההיסטורי הלאומי.

7. אשתו של לוט

הגמרא בברכות שם מבארת: 'ואשתו של לוט - שנאמר (בראשית יט,כו): 'ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח'. מסורת-אגדה זו - ידיעת מיקומה של אשתו של לוט מוזכרת גם במכילתא בשלח ב (הורוביץ-רבין עמ' 185), בין הדברים שהראה ה' למשה טרם מותו. כלומר, המסורת המקראית הלכה ונימשכה בתקופת התנאים הן בברייתא והן במכילתא גם אם אין הכרח לקבוע כי 'אשת לוט' המקראית היתה זהה לזו התלמודית או לזו המאוחרת יותר. אין פלא, לפיכך, כי 'אשת לוט' היתה מוכרת ליושבי ארץ-ישראל גם מאות שנים מאוחר יותר כפי שמתואר הדבר בכתבי הנזירה אגריה שביקרה בארץ במאה הרביעית לספירה. היא תיארה את ים המלח וצוער, ולאחר מכן היא הוסיפה:

הראו לנו גם את המקום שבו היה הציון של אשת לוט אודותיו קוראים גם בכתבי הקודש. אך האמנה לי גבירותי הנכבדות, כי העמוד עצמו (היינו הציון - מ. ב.), אינו נראה עוד, אלא מקומו בלבד. אומרים כי העמוד עצמו כוסה על ידי ים המוות. ראינו לבטח את מקומו, אך לא ראינו כל עמוד, ועל כן אינני יכולה להטעותכן בעניין זה.16

הרי כאן דוגמה מעניינת של התפעלות-יתר ממראות המזרח מזה, וזהירות ביקורתית מזה, זהירות שלא כל המטיילים ניחנו בה.17

8. חומת יריחו שנבלעה במקומה

המקום האחרון המוזכר בברייתא התפרש בגמרא: 'וחומת יריחו שנבלעה - דכתיב: (יהושע ו,כ) "ותפל החמה תחתיה"'. הגמרא דנה במצבה של החומה, אם 'נפלה' ככתוב ביהושע או ש'נבלעה', כמו שנאמר בברייתא, והסיקה שגובהה ורוחבה של החומה היו שווים ועל כן נבלעה (רש"י: 'ואין נפילה ניכרת בה אם לא נבלעה, משום הכי אבלעה, והוא דרך נפילה לחומה כזו').

ראוי לזכור כי חומת יריחו עוררה הישתאות רואיה החל בתקופת המקרא וכלה בימינו, למן הראייה המסורתית התמימה ועד לחקירת הארכיאולוג המודרני.18 עם זאת, לא רק חומת יריחו נבלעה במקומה, אלא שאף המקונן באיכה ידע ששערי המקדש 'טבעו בארץ' (איכה ב,ט), ואמוראי ארץ-ישראל סיפרו על מגדל בבל ששליש ממנו נבלע במקומו.19 על פי מסורת יהודית מימי הביניים, השעונה כנראה על מדרש שאבד (ודומה לה מסורת סורית קדומה), היו ליריחו שבע חומות (מתוארות כלאבירינט סביב העיר), וגם אם נדרשו פסוקים שונים לצורך כך, מסתבר כי הואיל ופלא אחד נתלה בחומה, ניתלו בה פלאים נוספים.20

אחר העיון בכל מקומות הפלא המוזכרים בברייתא דומה כי הגיעה השעה לעיין בכל המקרים כאחת.

ב. דיון כולל

1. שיירי הנס

ניתן לסווג את הנס המקראי לסוגים שונים, ולצורך הנדון כאן די לחלק את הנסים לאלו שהשתמרו במסורת, וזכרם היה בעל משמעות לדורות הבאים, לבין אותם נסים שלא הותירו את רושמם על העתיד, למעט ציונם בדרך של התפעלות (למשל, נסי אליהו ואלישע). מבין הנסים שהשתמר זכרונם באומה, ניתן לחלק בין אלו שהשתמרו במימד הזמן ונהיו לאבן-פינה במסורת ישראל (כגון, יציאת מצרים),21 לבין אותם נסים שהשתמרו במימד המקום, הם הנסים בהם מדובר כאן, והם מיעוט במקרא.

דוגמה לשימור של מקום התרחשותו של הנס במקרא ניתן לראות במסופר על מעבר בני ישראל את הירדן:

ויהי כאשר תמו כל הגוי לעבור את הירדן... ויאמר להם יהושע עברו לפני ארון ה' אלהיכם אל תוך הירדן והרימו לכם איש אבן אחת... למען תהיה זאת אות בקרבכם כי ישאלון בניכם מחר לאמר מה האבנים האלה לכם, ואמרתם להם אשר נכרתו מימי הירדן מפני ארון ברית ה'... ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן... ויהיו שם עד היום הזה (יהושע ד,א- ט).

אם כן, אותו מקום המוזכר בפי התנאים ברשימת המקומות בהם התרחשו נסים לאבותינו מופיע כבר במקרא, גם אם בצורה שונה במקצת: 'מעבר' לעומת 'אבנים'.22 ואולם, בעוד שבעניין זה ניכרת במקרא מודעות חד-פעמית ביחס לידיעת בני הדורות המאוחרים את המקום בו אירע הנס, הרי שהברייתא התנאית מציגה 'התפתחות' ופיתוחו של הרעיון המקראי ממקום אחד לסידרה בת שמונה מקומות.

למעשה, הספרות המקראית מגלה מודעות רבה יותר למקרים ומקומות בהם אירע נס כזה או אחר, ואך שיירים מועטים, באופן יחסי ממסורות אלו נותרו במקרא. מסתבר כי אותם זכרונות על מקומות הקבורה של אבות האומה, למשל, או סיפורים על כובשי הארץ, לא היו אלא שריד למספר גדול בהרבה של שיירים אשר רובם בוערו מעולם המחשבה הדתית על ידי מעתיקים ומצנזרים פנימיים.23 בהתחשב באופי העממי של המסורות שבעל-פה בפי התנאים לא רחוק להניח שמה שנמחק על ידי יודעי-ספר בני 'תקופת המקרא', נותר כמסורת חיה ועממית, מעין הברייתא הנדונה כאן.

ואכן, אך טבעי הדבר שבארץ עליה סיפרו כה הרבה סיפורים במקרא יימצאו סיפורים נוספים אשר מסיבה כזו או אחרת לא נכנסו ל'קנון' המקראי (או שהדמיון היוצר יצרם בתקופה מאוחרת יותר). מסתבר, אפוא, שהיו מסורות שונות בעם ביחס למקום בו חצו בני ישראל את הירדן והחלו לכבוש את ארץ כנען,24 כשם שנחלקו בעמים אחרים על מקום הולדתו של הומרוס, בדומה למסורות על ארועים אחרים אשר אף לא הוזכרו במקרא (כגון מעברות נחלי ארנון).

לאמור, המודעות הרבה לזכרון ההיסטורי (או: הקולקטיבי), של עם ישראל גרמה לכך שמקומות בהם אירע נס, וארועים שונים בחיי העם שנקשרו בנסים, זכו להיקבע לא רק במימד הזמן כי אם גם במימד המקום.

2. ארגון החומר

אחת השאלות הכרוכות בהבנת הברייתא הנדונה עתה היא סדר הפריטים וארגון החומר בפי התנאים, שהרי לא רק התוכן חשוב, כי אם גם צורתו. ובכן, עיון קל בברייתא מגלה מיד כי הברייתא אינה אלא רשימה של מקומות בהם אירע נס לבני ישראל. צורה זו של רישום החומר כרשימה מוכרת היטב במקרא (למשל כרישום של שושלות יוחסין בפתיחת ספר דברי הימים), וגם בספרות חז"ל. דוגמה לרשימות מפורסמות בדברי החכמים היא רשימת ל"ט אבות מלאכה בשבת ז,ב, רשימת הדברים שאין להם שיעור (פאה א,א), ועוד.25

ובכן, רשימה זו של מקומות מסודרת כך: תחילה מובאים שלוש מעברות (בתוך ים / נהר / נחל), לאחר מכן מובאים שלושה סוגים של אבנים, ולבסוף מוזכרים שני מקרים יחידאיים (מנקודת ראותו של המסרן), ואף הם אבנים:26 אשת לוט וחומת יריחו, שני מקומות שאינם רחוקים כל-כך זה מזה.

ברשימה זו של מקומות מצויים: שני מקומות בסיני, שני מקומות בעבר-הירדן, ועוד ארבעה מקומות בארץ ישראל. עם זאת, אין ברשימה סדר גיאוגראפי מובהק, למשל: סיני, עבר-הירדן, ארץ-ישראל, בית-חורון, היינו על פי הדרך בה הלכו בני ישראל, ואף אין בה סדר כרונולוגי של הדרך בה עברו בני ישראל. כלומר, הסדר שנקבע למקומות אלו בפי התנא היה אופיים כ'מעבר' או כ'אבן', וקנה-מידה זה שהינו אסוציאטיבי ביסודו הוא שקבע את מיבנה הרשימה.

3. ייחוד ומכנה המשותף

הייחוד של הברייתא הוא בכך שהיא משקפת מסורות-אגדה התלויות לא רק בכתוב המקראי, כמו האגדה בכלל, כי אם במקומות הגיאוגראפיים שבארץ-ישראל. דומה שמבחינה זו הברייתא הנדונה עתה היא יחידאית. אין לשכוח כי כשגלה עם ישראל מארצו נשארו בידו האגדות התלויות במקרא, אך האגדות התלויות בארץ - נשתכחו ונתבטלו, בדומה למצוות התלויות בארץ. עם שיבת עם ישראל לארצו, חודש הקשר הבלתי אמצעי של העם עם הארץ, וניתן לשוב ולעיין במסורות עממיות מקומיות שנשתמרו בפי יושבי הארץ הערבים, מסורות שמקורן מהתקופה שקדמה לשלטון האיסלאם, ואולי אף מתקופת התלמוד, אם לא קודם לכן.

רשימה זו של מקומות בהם אירעו נסים מעניינת הן מבחינת מה שיש בה והן מבחינת מה שאין בה. ביסודה רשימה זו היא של מקומות בהם אירעו נסים בעבר. ליתר דיוק, בכל המקומות המוזכרים, חוץ מאחד (אשתו של לוט), אירעו נסים לבני ישראל בצאתם ממצרים ובשלב הראשון של כיבושה של ארץ-ישראל.

דומה כי העומד מאחורי רשימה זו הם מטיילים וצליינים, עולי-רגל שבאו לארץ-ישראל (או בני ארץ-ישראל), שבדרכם ממקום למקום עברו ב'מקומות מופלאים' ובאותה הזדמנות הם שיבחו את ה' על מפעלותיו. דומה כי האופי ה'תיירותי' של רשימה זו ניכר מכך שרוב המקומות, אם לא כולם, מצויים על הדרך הראשית (ממצרים לארץ ישראל, (סעיף- משנה של) דרך המלך שבעבר הירדן, הדרך החוצה את הירדן, ומורד בית חורון ששימש נתיב תעבורה קדום לירושלים.27 לאמור, אל מקומות אלו לא עלו לרגל במיוחד, אלא שהמבקרים הגיעו אליהם במהלך תיורם בארץ-ישראל, ארץ הקודש.

עם זאת, אפשר גם שרשימת המקומות המופלאים, אם לא 'קדושים' נולדה לצורך צליינים שבמכוון באו אל אותם מקומות ושמעו ממורי הדרך המקומיים על הנסים שאירעו בהם. דוגמה לכך ניתן לראות במסעה של אגריה, הגם שלא היתה יהודיה, שכן תיאורה מדגים כיצד הציגו מורי-דרך קדומים את ארץ-ישראל בפני המבקרים בה. כל מקום שעברו בו, גם אם היה נטול-חשיבות בפני עצמו, הרי שאיזכורו במקרא הפך אותו למקום בעל ערך נוסטלגי ובעל משמעות דתית.

דרכו של המזרח ודרכה של ארץ-ישראל (ושמא הוא דרכו של המין האנושי), שמראים לבריות את שהם מבקשים לראות. לא רק מנימוס עשו זאת יושבי הארץ, אלא, כמובן, מהסיכוי להרוויח כסף בקלות. בא תייר וביקש לראות את אשת לוט - יראו לו; ביקש לראות מקומות שנעשהו בהם נסים אחרים - יראו לו.28 כך, למשל, בימי הביניים הראו לתייר נוצרי בעזה את הבית שהפיל שמשון ואת הגבעה (אל-מונטאר), אליה העלה שמשון את שערי העיר, את הבית בו נעשה נס ואלישע החייה את בנה של השונמית, ועוד ועוד.29

דומה כי דווקא השוואה זו בין עולי-רגל וצליינים בני דורות שונים מסבירה את העומד מאחורי הברייתא, כשם שהיא מדגימה מה אין בה. אין ברשימה זו קברי אבות, ואף לא קברים שאירע בהם נס (כגון קיברו של משה).30 רשימה זו אינה מכירה בקברי אבות - אף לא אלו שהוזכרו במקרא - כ'מקומות קדושים', ומסתבר כי אלו קיבלו מעמד של 'מקום קדוש' שראוי לבקר בו רק בתקופה מאוחרת יותר ביחס לברייתא המובאת כאן.

הרעיון ההילכתי העומד מאחורי המשנה והברייתא הוא הקניית מימד דתי לאתר 'תיירותי'. כלומר, מיסוד ההתפעלות הרגעית מהמקום המיוחד באמצעות תכנים דתיים מקובלים (היינו, ברכה), ודומה כי מגמה זו ניכרת בעולמם של חכמים גם בהקשרים ליטורגיים נוספים.

סיכום

הברייתא הנדונה כאן הינה יוצאת דופן באופייה בספרות התלמודית, אף כי מאפייניה התוכניים, אם לא 'תקדימיה' ניתן לראות במקרא עצמו. ברייתא זו עשוייה כרשימה של מקומות בהם אירע נס בעבר, והיא נועדה למטיילים הבאים לארץ-ישראל ועוברים בדרכם מקומות שאת שמם הם הכירו בתנ"ך.

רשימת המקומות הינה מסורת גיאוגראפית ייחודית, אף כי הקשרה הדתי דומה למסורות בעלות אופי דומה החל במקרא, עבור לברייתא הנדונה כאן וכלה במסורות מאוחרות יותר. כל אותם מקומות לא נועדו אלא לתת שבח והודייה לפני המקום.

הערות

1. בנושא קרוב, ראה: ז' ספראי, 'קברי צדיקים ומקומות קדושים במסורת היהודית', א' שילר (עורך), ספר זאב וילנאי, ב, ירושלים תשמ"ז, עמ' 313-303.

2. ראה: 'ברכות הראיה', אנציקלופדיה תלמודית, ד, ירושלים תשל"ו, עמ' שנא-שנו.

3. בכ"י פריז 671 הגירסה היא: 'ת"ר מעברות הים מעברות הירדן ונחלי ארנון ואבני אלגביש ובית חורון ואבן שזרק עוג מלך הבשן ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה מלחמה בעמלך ואשתו של לוט וחומות יריחו שנבלעו (במקומן) [במקומן] בכולן הרואה אותן צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום' (על פי מאגר כתבי היד הממוחשבים, מכון ליברמן, ירושלים). לעניין הגירסה כאן השווה עוד: ש' מירסקי (עורך), שאילתות דרב אחאי גאון, ב, ירושלים תשכ"א, עמ' קסד-קסו (שאילתא כו); ח"ז דימיטרובסקי, שרידי בבלי, א, ניו יורק תשל"ט, עמ' 31.

4. ראה: א' קרלין, 'ספורי פלאות של רבה בר בר חנא', סיני, כ (תש"ז), עמ' נו-סא; א"א הלוי, אגדות האמוראים, תל-אביב תשל"ז, עמ' 160-158; D. Ben-Amos, 'Talmudic Tall Tales', Folklore Today, A Festschrift for .Richard M. Dorson, Bloomington: Indiana University Press, 1976, pp. 25-43

5. אורה לימור, 'אגריה בהר-נבו', קתדרה, 27 (תשמ"ג), עמ' 63-49. כדאי לציין שאגריה מדגישה שהמסרנים שסיפרו לה על אחד המקומות (במקרה זה: הר נבו), הדגישו כי הם לא חידשו דבר, באומרם: 'כפי שאבותינו אשר גרו כאן, הראו אותו לנו, כך אנו מראים אותו לכם. ואבותינו אמרו כי כך נמסר להם מאבותיהם'. השווה לכך את עדותו של סילויה (בשנת 385): 'הגענו למקום של הירדן אשר בו עברו בני ישראל', וכו', בתוך: מ' איש שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, תל אביב תשכ"ו, עמ' 218.

6. סילביה שיין, 'מקום הטבילה בירדן', קרדום, 30-28 (תשמ"ג), עמ' 212-210.

7. אמנם, בכתב-יד פריז (לעיל הע' 3), הוזכרו 'נחלי ארנון' בלא 'מעברות', אך בהמשך הגמ' שם מתייחסת ל'מעברות', וברור שאליהם הכוונה ואך בטעות נשמטה מלה זו מן הברייתא.

8. ראה: ל' גינצבורג, אגדות היהודים, רמת-גן תשכ"ח, ד, עמ' 189, 342-341. המקום הגיאוגראפי מצוין, כנראה, בדברי ישעיה (טז,ב) 'מעברות לארנון', ולא מן הנמנע כי תופעה זו של 'הידבקות' הרים (אף כי ללא היסוד הנסי של הרג האויבים), מובאת בזכריה יד,ה: 'ונסתם (נו"ן חרוקה, ולא פתוחה כנוסח המסורה) גיא הרי כי יגיע גיא הרים אל אצל'.

9. ראה: שמו"ר יב; פסיקתא דרב כהנא, מהד' מנדלבוים ז, עמ' 133, תנחומא בובר, וארא י (ושם כ, כב), ועוד.

10. ספר היכלות (הקרוי חנוך III), בתוך: פ' שפר, סינופסיס לספרות ההיכלות, טיבינגן תשמ"א, # 51: '...לפני ענני גחל מוקפין שבע חומות של להב, לפני חומות של להב מוקפין שבע חומות של לפיד, לפני חומות של לפיד מוקפין שבע חומות אבני אלגביש, ולפני אבני אלגביש מוקפין אבני ברד', וכו'. ראה עוד שם פיסקאות: 525, 785, ועוד.

11. מעין זה הדומה למשנה סוף מסכת תענית.

12. דברים ג,יא: 'כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל הלה הוא ברבת בני עמון תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש'. לאמור, האגדה התלמודית אינה אלא המשך רעיוני של המסורות שהובאו במקרא. על פירוש 'ערש' כ'כסא- מלכות' מעין מיטה, ראה: י' דן, עלילות אלכסנדר מוקדון, ירושלים תשכ"ט, עמ' 107; וראה עוד: A. R. Millard, 'King Og's Bed and other Ancient Ironmongery', Lyle Eslinger and Glen Taylor )eds.(, Ascribe to the Lord: Biblical & other studies in .memory of Peter C. Craigie, Sheffield: JSOT Press )JSOT Sup. 67(, 1988, pp .481-492

13. ש' קרויס, 'גבורים וענקים בישראל', ספר השנה ליהודי אמריקה, י-יא (תש"ט), עמ' 300-279; מ' סוקולוב, 'גלית ועוג במדרש ובחדית', ספונות, טז (תש"ם), עמ' 58-49.

14. ראה עוד: מ' בר-אילן, 'אבן, כסא וקתדרא שישב עליהם משה', סידרא, ב (תשמ"ו), עמ' 23-15.

15. ראה לעיל הע' 4, וכן: י' שוורץ, 'סיני במסורת היהודית ובמחשבת ישראל', ז' משל וי' פינקלשטיין (עורכים), קדמוניות סיני, תל-אביב תש"מ, עמ' 97-79.

16. עיין לעיל הע' 5.

17. ר' פטאי, 'הלידה במנהג העממי', תלפיות, ו (תשט"ו), עמ' 705-686 (במיוחד: 698-697). כלומר, אנשים באו לראות לא רק את מקום הפלא בעבר, כי אם גם את התחדשותו של הפלא בכל יום ויום.

18. ש' אברמסקי, 'תולדות יריחו מראשיתה ועד לכיבושה בידי בני ישראל', קרדום, 30-28 (תשמ"ג), עמ' 40-37.

19. ראה: במדבר רבה טו,יג; סנהדרין קט ע"א; ש' ליברמן, מחקרים בתורת ארץ- ישראל, ירושלים תשנ"א, עמ' 137 [=סיני (תרצ"ט), עמ' רלה].

20. א' יערי, מחקרי ספר: פרקים בתולדות הספר העברי, ירושלים תשי"ח, עמ' 466- 469; ש' אברמסון, 'בירורים', סיני, כז\נב (תשכ"ג), עמ' קמד-קנ (במיוחד: קמז- קמח). אגב, על פי כתב-יד פריז (לעיל הע' 3, ובכתבי יד נוספים), ליריחו היו 'חומות' (ולא 'חומת' כנוסח הדפוס).

21. מקרה חריג במקצת הוא הסיפור על שימור זכר המן בשמות טז,לב-לג: 'זה הדבר אשר צוה ה' מלא העמר ממנו למשמרת לדרתיכם למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים. ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העמר מן והנח לפני ה' למשמרת לדרתיכם'. למרות המודעות לשימור הנס בזכרון ההיסטורי, הרי שהמן לא השפיע על מסורת ישראל. עיין עוד ביומא נב ע"ב: 'והתניא משנגנז ארון, נגנזה עמו צנצנת המן, וצלוחית שמן המשחה, ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה, וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל'.

22. ציון אבני הירדן כאבנים ענקיות מעוררות השתאות (לאו דווקא על פי פשוטו של מקרא), ניתן לראות בתוספתא סוטה פ"ח ה"ו מהדורת ליברמן עמ' 204 (שם לד ע"א): 'אבא חלפתא ואלעזר בן מתיא וחנניא בו חכינאי עמדו על אותן אבנים ושיערום לכל אחת ואחת ארבעים סאה'. מקום זה צויין במפת מידבא (מן המאה הששית לספירה), במלים: 'גלגל, מקום שתים עשרה האבנים'. ראה: מ' אבי-יונה, 'מפת מידבא - תרגום ופירוש', ארץ-ישראל, ב (תשי"ג), עמ' 156-129; .W. Bacher, 'Zur Mosaikkarte von Madaba', JQR, os 13 (1901), pp. 322-323

23. ראה: א' רופא, ספורי הנביאים, ירושלים תשמ"ג, עמ' 30-28.

24. ראה: א' רופא, האמונה במלאכים במקרא, ירושלים תשל"ט, עמ' 278.

25. על הרשימה כז'אנר ספרותי בתרבויות העתיקות, ובמקורות היהודיים, ראה: Peter W. Coxon, 'The List Genre and Narrative Style in the Court Tale of Daniel', JSOT, 35 (1986), pp. 95-121; M. S. Jaffee, 'Writing and rabbinic Oral Tradition: On Mishnaic narrative, Lists and Mnemonics', The Journal of ;Jewish Thought and Philosophy, 4 (1994), pp. 123-146 מ' בר-אילן, 'אופייה ומקורה של מגילת תענית', סיני, צח (תשמ"ו), עמ' קיד-קלז (ושם צויינו מחקרים נוספים).

26. ייתכן לראות כאן מעין 'פולחן אבנים' שרמזים לו ניתן לראות ב'אבן בהן בן ראובן' (יהושע טו,ו; יח,יז), אבן מיוחדת שנחשבה לציון-דרך. לא רחוק מאבנים אלו הם 'אבטיחי אליהו', או האגדה המודרנית על 'אצבעו של עוג' בשטח הכנסיה הרוסית בירושלים. ראה עוד: .C. R. Conder, Syrian Stone-Lore, London 1889, p. 279

27. י' רול, 'דרכי התחבורה מיפו לירושלים בתקופה הרומית והביזאנטית', א' שילר (עורך), ספר זאב וילנאי, ב, ירושלים תשמ"ז, עמ' 128-120.

28. השווה עוד למפת מידבא (לעיל הע' 22), שם צוינו מקומות אלו: ציון לוט הקדוש, מדבר שבו הציל נחש הנחושת את בני ישראל, מדבר צין שבו ירדו המן והשליו, ציון אלישע הקדוש, ציון יוסף, אילון - שם דמם הירח בימי יהושע (בן-)נון יום אחד, ציון יונה הקדוש, ועוד. השווה גם לאונומאסטיקון לאבסביוס, מהדורת ע"צ מלמד, ירושלים תש"י, עמ' 21: 'ברד - ...[מראים עד היום את] באר הגר'; עמ' 87: 'הר (במדבר כב,כב), הר, אשר מת בו אהרן, אצל העיר פטרה. אשר בו מראים עד היום את הסלע אשר נתן מים על פי משה'. ,See also: J. W. McCrindle, The Christian Topography of Cosmas, An Egyptian Monk .rep. New York, not dated(, pp. 159-160) 1897

29. י' ברסלבסקי, לחקר ארצנו עבר ושרידים, תל-אביב תשי"ד, עמ' 130, 135; ראה: י' ברסלבי, 'בית-שאן כמרכז למחקריו של ר' אישתורי הפרחי', בקעת בית שאן - הכינוס הארצי השבעה-עשר לידיעת הארץ, ירושלים תשכ"ב, עמ' 95-80 (במיוחד עמ' 90).

30. וניתן להוסיף עוד כי אין ברשימה זו מקומות בהם הפלא הלך ונמשך כדרך מקומות- פלא המוכרים מארופה בימי הביניים, והמטיילים באו לראות מקום שאירע בו נס בעבר (בלבד). מקרה מעין זה של עלייה לרגל למקום בו הנס הולך היה ונמשך נרמז, ככל הנראה, באיכה רבה ד,יז: '"נעו עורים בחוצות נגואלו בדם" (איכה ד,יד), סומים שבהם אמרו: מי יראה לנו אותו מקום שהרגו את זכריה שנלך ונחבקנו ונ}נ{שקנו; חגרין שבהם מה היו אומרין', וכו'. כלומר, בעלי המומים עלו לרגל למקום בו היה הדם תוסס ומרתיח למעלה ממאתים שנה (גטין נז ע"ב ומקבילות), מן הסתם על מנת להתרפא.