השמות הפרטיים ב"דברי גד החוזה"

סיני, קיד (תשנ"ד), עמ' קט-קיט  מאיר בר-אילן

 

כתב-היד של הספר דברי גד החוזה הועתק בקוצ'ין באמצע המאה השמונה-עשרה, וכיום הוא מצוי בספריית אוניברסיטת קיימברידג'.1 אף כי כתב-היד הוכר כבר במאה שעברה, הרי שרק בשנים האחרונות הוחל בחקירת החיבור.2 ככל הנראה, נתחבר החיבור בארץ-ישראל באחת המאות הראשונות לספירה, ורק לאחר מאות שנים גלה הספר לתימן. על פי מסורת של יהודי קוצ'ין מן המאה השמונה-עשרה, הגיע אליהם החיבור, יחד עם חיבורים נוספים, עם יהודים שגלו מתימן להודו.

החיבור מיוחס לגד, חוזהו של דוד, ומבחינה זו הוא משתייך לספרות הפסיאודואפיגראפית. החיבור כתוב בעברית דמויית המקרא, ויש בו יצירה ספרותית מסוגים שונים: ספור עממי, מזמורי-תהלים, שכתוב המקרא, חזיונות אפוקליפטיים, דרשות ואף מונחים פילוסופיים. חיבור זה שונה מכל חיבור אחר מכמה בחינות, אך לצורך הדיון כאן ראוי לציין כי, ככל הנראה, עבר הספר תהליך של 'התקדשות' דמויית כתבי-הקודש בתקופה שלאחר כתיבתו. 'התקדשות' זו ניכרת בכך שהספר מלווה במערכת מסועפת של מסורה, קרי וכתיב, אותיות גדולות וקטנות, סיכום פסוקים, ועוד. אין-ספק שמבחינות רבות מציב חיבור זה אתגרים רבים למחקר, ואי אפשר לדון בכולם בבת-אחת.

נראה כי בחינת לשונו של דברי גד החוזה, יותר מכל מתודה אחרת, תסייע לקבוע את זמן חיבורו. ואולם, חובה לציין כי החיבור סתום מכמה בחינות, ומן ההכרח לבוחנו בשיטות-מחקר שונות ומגוונות, אשר כולן יחד עשויות לתת פתרון מניח-את-הדעת (אף אם לא החלטי), לחיבור זה.

מגמת המחקר להלן היא לבחון ממד צר מדברי גד החוזה: השמות הפרטיים המובאים בו. לאור חקירת מקורות ספרותיים או ארכיאולוגיים בהם כלולים שמות של אנשים (ברשימה, או במפוזר), מסתברת ההנחה כי השמות בדברי גד החוזה יסייעו בהבנת מקור החיבור, ואולי אף יבהירו את מקורו הספרותי, או את רקעו ההיסטורי.

הנחת-עבודה זו, המשמשת יסוד למחקר שלהלן, קובעת, גם אם בצורה מסוייגת, כי ניתן לראות בבחינת שמות במקור מוגדר, או בקובץ תעודות מוגבל, אמצעי לפענוח תופעות חברתיות והיסטוריות. דוגמה לכך ניתן לראות בנסיון לבחון כמה מהשמות המקראיים בכלל, או דיון במקרה פרטי של שמות נשיאי שבטי ישראל המופיעים בבמדבר א, קבוצת שמות שחלקם ייחודי ואף מוזר.3 דוגמה אחרת להסקת מסקנות שונות על פי שמות האנשים ניתן לראות במחקר התעודות מיב אשר שמות האנשים והנשים הרשומים בהם חושפים פרק מעולמם הרוחני.4 או בדיון הכללי על שמות היהודים בדור מסוים או במרוצת כמה דורות.5

ובכן, הדיון להלן יתמקד רק בשמות הפרטיים שבדברי גד החוזה אשר יש בהם חידוש. ראשית, חובה לציין את אופיו הדמוי-מקראי של החיבור, תופעה ספרותית המלמדת מראש כי הגבורים המופיעים בחיבור הם דמויות מקראיות מוכרות. להמחשת אופיו המקראי של החיבור הנדון עתה תובא להלן רשימת השמות הפרטיים בחיבור זה בסדר אלף-ביתי: אברהם, אבשלום, אחימלך, אחישר, אלחנן, אמנון, ארנן, בניהו, בנימן, גד, גליות (!), דוד, הדני, חירם, חם, טפת, יאיר, יהוידע, יהונתן, יואב, יעבץ, יעקב, יפת, יצחק, ישי, ישראל, לוי, לחמי, מיכאל, משה, נתן, הקיני, שלמה, שמואל, שמעא, (ה)שטן, תמר. (שמות אלוהות: אל, אלהים, יה, יהוה, צבאות, שדי). יותר מארבעים השמות המנויים כאן נטולים כל חידוש למעט העובדה שהם מבטאים את זיקת המחבר למקרא, ואת כשרונו הספרותי לבדות דברי אגדה על דמויות מקראיות, סיפורים שאינם מוכרים מכל מקור אחר.

כיוצא בכך, לא יידונו להלן שמות מקומות המוזכרים בחיבור, מהם הידועים מן המקרא, כגון ירושלים ובית לחם, ומהם שאינם מוכרים ממקור אחר. שמות המקומות 'החדשים', כגון 'גרמוניא' (=גרמניה), ו'מצב נקמות', טעונים בירור עצמאי, אלא שהדיון להלן מתמקד בשמות אישים ולא בשמות מקומות.6

ואולם, מלבד השמות הפרטיים המוכרים מן המקרא, הרי שיש בחיבור זה ארבעה שמות שאינם מקראיים, ואחד מהם הוא השם סמאל, שמו של אחד מהמלאכים המוכר היטב מהספרות החיצונית כמו גם מהספרות הרבנית, ובשל כך הוא לא יידון.7 לעומת השמות אשר לא יידונו, הרי שמחבר דברי גד החוזה מוסיף 'גבורים' על המקרא, ובסך הכל, כתשעה אחוז מהשמות הפרטיים שבחיבור אינם מקראיים.

שמות 'חדשים' אלו יידונו להלן: זבד הפרחי (איש מבית לחם), פרשז (רע המלך בגשור), וצפירה (בתו של רועה מואבי). הדיון יתמקד בכל אחד משמות אלו, הקשיים בהבנתו, והפתרונות השונים המוצעים לו.

1. זבד הפרחי

פרק ד נפתח (בפסוק קה), בסיפור אגדתי המגדיל את חכמתו של דוד השופט, ז'אנר הקרוב למשפט שלמה. כתוב שם כך:

בימים ההמה הלך איש מבית לחם עיר דוד לבוא ירושלמא ושמו זבד הפרחי ממשפחת הפרצי לשלם את נדרו אשר נדר לה'.

בירור העניין יחולק לשנים: תחילה יידון השם זבד, ומשפחת הפרצי המוזכרים במקרא, ולאחר מכן יידון כינויו של האיש: הפרחי.

השם זבד מופיע במקרא בצורות רבות ומגוונות: זבד, זבדי, זבדיה, זבדיהו, זבדיאל, זבידה (קרי: זבודה), כשם אשה, זבוד, יוזבד, יהוזבד ואלזבד. בדה"א יא,מא (אך לא במקבילה שבשמ"ב כג,לט) מצוין אחד מגבורי דוד: 'זבד בן אחלי', ואפשר שמחבר דברי גד החוזה נטל במכוון שם של אדם הקשור עם דוד בספרו סיפור חדש על דוד.

בתקופת הבתר-מקראית היה השם 'זבד' נפוץ למדי, כפי שניתן ללמוד הן מהמקורות התלמודיים, והן מן האוונגליונים. בתלמוד מוזכרים כמה אישים (אמוראים, כנראה), שאביהם או הם נקרא בשם קרוב: 'זבדי', 'זביד', 'זבדא'.8 במתי ד,כא הוזכרו יעקב ויוחנן בני זבדי, דייגים יהודים בכנרת.

נבוא עתה לדון בצורה 'הפרחי'. על פניה נראית צורה זו מקראית, שכן היא עשויה בצורת השיוך הדומה לשם הבא מיד לאחר מכן: 'הפרצי', צורה הגזורה מ'פרץ' ומוכרת מן המקרא (במדבר כו,כ). אם כן, זבד הפרחי היה בן למשפחה שראשה היה קרוי 'פרח' (או ששמו המלא היה 'פרחיה' והשם פרח הוא הצורה המקוצרת ממנו). עוד זאת יש לשים לב כי המחבר היה מודע להיבט הגיאוגראפי של השם, ויצר דמות הגרה בבית לחם שמוצאה ממשפחת הפרצי משבט יהודה.

והנה, השם 'הפרחי' גזור מ'פרח', ושם זה אינו מתועד במקרא כשם פרטי, אף כי הוא דומה בצורתו לשם 'פרוח' (מל"א ד,יז). שם אחר הקרוב אליו הוא 'אפרח', שם המופיע על חותם עברי מימי בית ראשון, ויתכן שהשם הופיע בעזרא החיצוני ה,לג.9 מבחינת העניין קרוב השם 'פרח' במידה מסוימת לשמות מקראיים הלקוחים מעולם הצמחיה, כגון: צמח, צלף, לוט, הקוץ, קציעה, הדסה, ועוד.10

גם בספרות התלמודית ידועים שמות של אנשים הקרויים על שם צמחים, כגון: הקנה, תמרי, דיקולי, אך הצורה הפשוטה 'פרח' אינה מוכרת מספרות זו.11 השם התלמודי הקרוב ביותר ל'פרח' הוא 'פרחיה' (הפועל עם התוספת התיאופורית), המתועד במקרה אחד בלבד כאביו של חכם בשם ר' יהושע (שחי במאה הראשונה לפנה"ס), שם המוכר היטב לא רק מהתלמוד, כי אם גם מקערות החרס המאגיות.12

ככל הנראה, בפעם הראשונה מוזכר השם 'הפרחי' באוצר השמות היהודיים בימי הביניים. כך הוא ר' אשתורי הפרחי שעלה לארץ-ישראל והתיישב בבית-שאן, אדם שכינויו נגזר משם עיר מוצאו פלורנסה שבאנדלוסיה.13

כיום מוכר היטב השם 'פרחי' כשם משפחה (ממוצא ספרדי), וכן קרוב השם ל'יפרח' כשם זכר, ו'פרחיה', כשם נקבה.

2. צפירה

בפרק ג (הפותח בפסוק צג), מסופר על 'נקד מואבי', היינו רועה-צאן, אשר ביקש מדוד לגיירו. בדבר ה' אל נתן נאמר לו שלא יוכל להתגייר, ודוד מינהו להיות רועה בין רועי צאנו. בהמשך, בפסוק קג כתוב:

ובת היתה לו ושמה צפירה היא היתה אשת יפת תואר ויפת מראה אותה לקח שלמה לפלגשו ונושאת חן בעיניו מכל והיתה לראש לכל בית הפילגשים:

אם כן, לשלמה היתה פילגש ממוצא מואבי ושמה היה צפירה, שם שככל הנראה אינו מתועד בעברית עד למאה התשע-עשרה. נראה כי השם 'צפירה' הוא צורת הנקבה של 'צפיר', היינו תיש (או גדי), שם עצם המוכר לראשונה מהלשון העברית המקראית המאוחרת.14 הואיל ואביה של צפירה היה רועה-צאן, נראה השם 'צפירה' תואם בהחלט את בתו, מה עוד שהוא תואם את קבוצת שמות הנשים המקראיות ששמן נגזר מבעלי חיים: רחל, רבקה, לאה, עגלה, צביה, דבורה וחולדה .15 ואף דומה לכינויי השמות המאוחרים יותר הידועים מהתרגומים הארמיים הארץ-ישראליים, לנער - טליא, ולנערה - טליתא.16

במאה התשע-עשרה נוסד כתב-עת בשם 'הצפירה' (ומאוחר יותר הופיע עתון בשם זה), אלא שככל הנראה, נגזר שם זה משם-העצם המקראי 'צפירה', שם-עצם המופיע גם במשנה ובספרות התלמודית, ואף שזכה לכמה משמעויות (אחת מהן: שחר, כשמו של כתב-עת אחר).17 לאמור, עד כה לא נודע על השם 'צפירה' הנגזר מהצפיר המוזכר לעיל.

חוסר המקורות ביחס לשם 'צפירה' עשוי לעורר דיון מחודש בממצא אפיגראפי ארכיאולוגי מזה, ובעדות ספרותית מזה. במעשי השליחים ה,א מוזכרת אשתו של חנניה, אשה בשם Sappheirh, שם אשר תורגם ל'שפירא' (או 'שפירה').18 שם הקרוב לכך נמצא על גבי גלוסקמאות מן המאה הראשונה לפנה"ס, ובצורות שונות: פעם אחת CAIIIPA (באותיות גדולות), ופעם אחרת Androus Sapira, ועוד.19 השם היווני התקבל ללא עוררין כאילו אינו אלא התעתיק של השם הארמי 'שפירא' שמובנו: יפה.20 שם שנמצא במערת-קברים בהר הזיתים, ובמקומות נוספים.21

אף שאין לחלוק על אפשרות זו, יש מקום לשקול, גם אם בהסתייגות מסויימת.22 אולי השם היווני היה אף תעתיק של 'צפירה'. ההסבר לכך הוא שה s היוונית אינה רק תעתיק של השי"ן העברית, כי אם גם של הצד"י. כך, למשל, משפחת 'צפון' בבמדבר כו,טו מובאת בתרגום השבעים (פסוק כד): Saphwn, צפו בבראשית לו,יא מתורגם Swphar, צפניה מתורגם כ Sophonias, וקיימות דוגמאות נוספות לכך.23

כללו של דבר, השם 'צפירה' אינו מתועד במקורות הקדומים, גם אם הוא בהחלט 'הגיוני'. אף כי השם היווני Sapira התקבל כתעתיק של 'שפירא', יש לשקול שמא הוא תעתיק של 'צפירה'.24

3. פרשז

פרק י"ג הינו סיפור מעניין על תמר בת דוד אשר לאחר שנאנסה על ידי אמנון היא ברחה למלך גשור אבי אימה. בהיותה שם רצה רע המלך (הכתיב בחיבור: 'רעי המלך'), אדם בשם פרשז, לאונסה, אלא שהיא הערימה עליו, ולבסוף היא הרגה אותו.

המספר נקט בסגנון כתיבה מעין התנ"ך (כביכול המשך לשמ"ב יג), והסיפור עצמו מעניין ובעל-ערך מכמה בחינות, אלא שכאן יתרכז הדיון בשם 'פרשז' בלבד. ואולם, לפני כן ראוי להזכיר כי התואר בו מכונה פרשז: 'רע המלך' הוא תואר מקראי (מל"א ד,ה), ואין הוא מוכר מכל חיבור שהוא לאחר המקרא.25

השם 'פרשז' אינו במקרא, אף כי צירוף אותיות זה מופיע באיוב כו,ט: 'מאחז פני כסה פרשז עליו עננו'. בשל יחידותו נותר הפועל בפסוק עמום, וגזרו משמעותו מ'פרש' (בשי"ן שמאלית), אך הציעו גם הצעות נוספות.26 ברם, יהא הפירוש של הפועל אשר יהא, השם 'פרשז' טעון ליבון.

האפשרות הראשונה היא לקבל את השם כמות שהוא. לאמור, הואיל ומדובר כאן באיש נכרי, השם המוזר יאה לו. שם זה יכול להתפרש בשני אופנים. הדרך האחת היא לראותו כעשוי מהפועל 'פרש' + ז, בעוד שהדרך האחרת היא לראות את השם כמלאכותי, היינו שהשם הומצא על ידי המחבר שהיה זקוק לשם נכרי ובשל כך המציא שם והטיל בסופו זי"ן, על מנת שייראה נכרי (אולי פרסי). שם הדומה ל'פרשז' ניתן לראות במל"ב יז,ל-לא, שם סופר על הגולים אשר הגלה מלך אשור לשומרון ועל אלוהיהם:

ואנשי בבל עשו את סכות בנות ואנשי כות עשו את נרגל ואנשי חמת עשו את אשימא: והעוים עשו נבחז ואת תרתק, וכו'.

לאמור, השם 'פרשז' בדברי גד החוזה דומה ל'נבחז' אלוהי העוים (כנראה, עילם, בפרס של היום), שם של נכרי בהתאם לסיפור בו הובא השם.

ואולם, קיימת אפשרות נוספת לפרש את השם 'פרשז', כשם הנובע מטעות-סופרים. לאמור, סופר קדמון טעה והחליף בין נו"ן סופית לזי"ן, ובמקור השם הנדון כאן נכתב 'פרשן' ולא 'פרשז'. לאפשרות זו מוקדש הדיון להלן.

השם 'פרשז' מופיע בחיבור שנים-עשר פעם, ולכאורה אין מקום לטעות בקריאתו. והנה, בפעם הרביעית מופיע השם כשהאות זי"ן גדולה, ובגליון כתוב: 'זין גדולה', כדרך הערות המסורה המרובות בחיבור זה, כאילו היה אחד מספרי המקרא. קשה לדעת מדוע רק בפעם הרביעית 'נזכר' הסופר (המאוחר, מן הסתם, למחבר), כי האות זי"ן תיכתב כאות גדולה, ומדוע לא העיר על כך כבר בפעם הראשונה.27 בעיה לא פחות קשה תלויה בתופעת האותיות הגדולות והקטנות השגורות בחיבור זה כבאחד מספרי התנ"ך: מה רצה הסופר ללמד או לרמוז בכותבו אותן אותיות 'חריגות'?

לפי שעה אי אפשר להשיב בבירור על התופעה בכללותה, שכן לא ניתן לבאר באופן שיטתי את כל המקרים בהן מופיעה אות גדולה, או קטנה, בטקסט המקראי.28 ואולם, דומה כי לא ירחק האומר כי לכל האותיות המיוחדות בדברי גד החוזה צריך להימצא פתרון בתנ"ך עצמו, שהרי התנ"ך הוא עריסת המסורה. דא עקא שבעיית האותיות החריגות במקרא רחוקה מפתרון מניח את הדעת, והלומד נמצא במצב קשה של תליית קושייה אחת: השם 'פרשז', בקושייה אחרת: מקור האותיות הגדולות (בחיבור זה בפרט, ובתנ"ך בכלל).

והנה, בדברים ו,ד כתוב: 'שמע ישראל ה' אלוהנו ה' אחד', כשהאותיות עי"ן ודל"ת הן אותיות גדולות. ההסבר לאות עי"ן הגדולה אינו ברור, ולעומת זאת, נראה כי האות דל"ת המוגדלת, כפי שפירשו המפרשים, נועדה למנוע קריאה שגויה של המלים, כגון 'ה' אחר'.29 אף כי ניתנו לכך הסברים אחרים, פחות 'ראציונאליסטיים'.30 לאמור, הנחת- עבודה היא, והנחה בלתי מוכחת בלבד, שהאות דל"ת נועדה למנוע טעות בכתיבה, כדרך חילופי דל"ת ורי"ש המוכרים היטב ממקומות רבים במקרא.31

על פי דוגמה זו, ניתן להבין מדוע הסופר במל"ב כתב 'נבחז' בזי"ן גדולה. רוצה היה הסופר לומר שבשם יחידאי זה אל יטעה הקורא, או הכותב, לקרוא 'נבחן', אלא יקרא 'נבחז'. ואולם, היא היא הנותנת, בחלק מכתבי-היד של המקרא כתוב השם 'נבחן', ואף חכמי התלמוד קראו כך את השם.32 אם כן, לא מן הנמנע כי תופעה דומה אירעה בדברי גד החוזה, והזי"ן הגדולה רומזת על הוראת הסופר: אל תטעה לקרוא כאן אות אחרת, שכן האות הנכונה היא זי"ן. ואולם, דומה כי עצם הפניית הסופר לחילופי הטעויות האפשריים מלמדת על הספק שחדר לליבו, והיא הבאה ללמד כי הסופר שקבע כאן אות גדולה הוא בעצמו (או הסופר שקדמו), טעה.33 לאמור, הסופר ראה בכתב-היד שלפניו נו"ן סופית, אך טעה לקוראה כאות זי"ן, וזאת על שום הדמיון הרב הקיים בין שתי האותיות. ואולם, לאחר מספר פעמים בהם הוא העתיק את השם כפי שהבינו, 'פרשז', הוא החל לחשוש שמא הקורא אחריו 'יטעה' כפי שהוא עצמו כמעט 'טעה', ויקרא 'פרשן' במקום 'פרשז', ועל כן הגדיל את הזי"ן (גם אם קצת תימה עליו שלא שב למקום הראשון בו מופיעה מלה זו).

הסבר זה, השעון על דרכי הכתיבה של הסופרים, מוצא את חיזוקו במקרים דומים, עת אשר הסופר המקראי טעה והחליף בין זי"ן לנו"ן סופית.34 דוגמה לכך ניתן לראות בתהלים לא,ב שם כתוב: 'היה לי לצור מעוז', בעוד שבפסוק המקביל לו שם עא,ג כתוב: 'היה לי לצור מעון'. אין זה המקום היחיד בתנ"ך בהם החליף הסופר בין זי"ן לנו"ן סופית.35 ועל כן לא מן הנמנע כי בדברי גד החוזה קרה מקרה דומה. לאמור, השם המקורי היה 'פרשן', ואך בטעות סופר הוא הועתק (ובמקרה אחד אף הודגש העניין), כשם 'פרשז'.36

בעוד השם 'פרשז' חסר-משמעות, הרי שהשם 'פרשן' ניתן בהחלט להסבר על פי השמות הפרסיים המובאים במגילת אסתר, שמות המעוגנים במקורות החוץ-מקראיים.37 עשרת בני המן המוזכרים באסתר ט,ז-ט נושאים חותם פרסי עליהם, וששה מהם בעלי סיומת 'דתא' או 'תא'.38 לאמור, השמות הפרסיים, כמו גם השמות היהודיים (ואף הידועים מתרבויות אחרות), עשויים משני מרכיבים, האחד תיאופורי והשני פעלי (או שמני).

לאור זאת, השם 'פרשן' אינו אלא קיצורו (ללא המרכיב התיאופורי), של השם 'פרשנדתא'. לפיכך, לא מן הנמנע כי במכוון 'המציא' מחבר דברי גד החוזה שם על בסיס פרסי, ונסתייע בשמו של אחד מבניו של המן לצורך זה. המחבר המציא את 'פרשן' (או אולי אף הכיר שם זה), ונתנו לרע מלך גשור (דמות שלילית של אדם שהתכוון לאנוס את תמר), על מנת לאפיין אותו כאיש נכרי.39

כללו של דבר, ניתן לפרש את השם 'פרשז' בשני אופנים: או שהוא בן-דמותו של 'נבחז' (וינוקד בהתאם), שם נכרי המורכב מפועל עברי מוכר בתוספת זי"ן (כצורה חריגה מהצורה המקובלת של השמות העבריים), או ששם זה היה במקורו 'פרשן' כקיצור השם הפרסי 'פרשנדתא', וכמקובל בשמות רבים המסתיימים בנו"ן, ורק בשל טעות-סופר מאוחרת יחסית נהפכה הנו"ן הסופית לזי"ן.

סיכום

השמות הפרטיים שהוסיף מחבר דברי גד החוזה מעבר למה שכתוב במקרא הם: סמאל (המלאך), זבד הפרחי, צפירה ופרשז. שלושה מתוך ארבעה אלו הם שמות 'חדשים', ובכך הם מדגישים את ייחודו של החיבור הנדון כאן. ואולם, חשוב לזכור שמנקודת הראות הפסיאודואפיגראפית, הצורה הספרותית בה כתוב ספר זה, נראים השמות כמקראיים, ממש כשם שהעברית של החיבור נראית מקראית. רק לאחר ביקורת מדוקדקת מתברר כי כמה שמות פרטיים הם 'חדשים'40 (ובעיית העברית דמויית המקרא טעונה חקירה בפני עצמה).

הבירור המקיף של השמות ה'חדשים' הללו מאכזב, מבחינה מסוימת, שכן אין בו כדי לפתור את אופיו החידתי של דברי גד החוזה. נראה כי שיטת-המחקר של השמות הפרטיים עדיין אינה מסוגלת לתת פתרון היסטורי מלא, לאופיו, לזמנו, או למקומו של מחבר דברי גד החוזה. ברם, אין לשכוח כי הדיון בשמות של תעודה מסוימת אינו אלא חלק מדיון לשוני כולל, ואפשר שדיון עתידי ומקיף יותר יסתייע במה שהועלה כאן. על כל פנים, העיון בשמות החדשים שבחיבור זה מוכיח פעם נוספת, גם אם בתחום צר בלבד, כי דברי גד החוזה אינו יכול להיחשב כמעשה חקייני גרידא, אלא נתחבר על ידי אדם בעל כושר ספרותי ולשוני, ויכולת יצירה עצמאית.

הערות

* רשות המחקר של אוניברסיטת בר-אילן תמכה במחקר זה ותודתי נתונה לה על כך.

1. כתב-יד קיימברידג' O0.1.20. מספר התצלום של כתב-יד זה במכון לתצלומים ולכתבי יד עבריים בספרייה הלאומית והאוניברסיטאית, גבעת-רם, ירושלים, הוא 16265. תודתי נתונה להנהלת הספרייה באוניברסיטת קיימברידג', ובמיוחד לד"ר ס' רייף על הרשותם לי להדפיס את כתב היד שברשותם.

2. ראה: מ' בר-אילן, 'מקורו הגיאוגראפי של "דברי גד החוזה"', דברי הקונגרס העולמי העשירי למדעי היהדות, ירושלים תש"ן, א, עמ' 126-119; מ' בר-אילן, 'ספרי קוצ'ין', פעמים, 52 (תשנ"ב), עמ' 100-74; ,M. Bar-Ilan, 'The Date of The Words of Gad the Seer', JBL, 109/3 (1990) .pp. 477-493

3. ב' מייזלר (מזר), 'למחקר השמות הפרטיים שבמקרא', לשוננו, טו (תש"ז), עמ' 44-37; י' ליכט, פירוש על ספר במדבר ]א-י[, ירושלים תשמ"ה, עמ' 17-16.

4. ראה: נ' כהן, 'שמותיהם של יהודי יב כמקור לידיעות היסטוריות', לשוננו, לא (תשכ"ז), עמ' 106-97; 210-199; ,M. H. Silverman, Religious Values in the Jewish Proper Names at Elephantine .Neukirchener Verlag Neukirchen-Vluyn, Verlag Butzon & Bercker Kevelaer, 1985

5. ב' קלאר, מחקרים ועיונים בלשון בשירה ובספרות, תל-אביב תשי"ד, עמ' 70-47; טל אילן, 'שמות החשמונאים בימי בית שני', ארץ ישראל, יט (תשמ"ז), עמ' 241-238.

6. הפרדה זו אינה מוצדקת בהכרח, אך נראית כתואמת את החיבור הנדון עתה, מה עוד ששמות המקומות בו נדונו בנפרד (לעיל הע' 2).

7. השם סמאל מופיע לראשונה(?) בחזון ברוך ב' (היווני) ד,ח, ט,ז; תרגום המיוחס ליונתן על בראשית ג,ו; ונכתבה עליו ספרות עניפה. ראה: ל' גינצבורג, על הלכה ואגדה, תל-אביב תש"ך, עמ' 226 ואילך; ר' מרגליות, מלאכי עליון, מהדורה שניה, ירושלים תשכ"ד, עמ' רמח-רע; G. Scholem, Kabbalah, Jerusalem: Keter 1978, pp. 385-388; L. H. Schiffman and ,M. D. Swartz, Hebrew and Aramaic Incantation Texts from the Cairo Geniza .Sheffield: JSOT Press, 1992, p. 79 פירוש השם הוא 'סם-אל', היינו קטורת לאל (ולאו דווקא במשמעות של סם-המוות, רעיון המבטא את תפקידו כמלאך המוות, כפי ששמו הובן, דרך-כלל). משמעות השם היא בבחינת: יהי רצון שיהא בני כריח ניחוח לפני האל. השם עצמו נראה מקראי (ואפשר שאכן היה מקובל בתקופת המקרא). שם זה קרוב לשמות פרטיים (בעיקר של נשים), על שם בשמים, כגון: בשמת, קטורה, קציעה (קרן הפוך), ויבשם. חשוב לציין את דרשת מחבר דברי גד החוזה בפסוק שנג (שיטת המסורה של הסופר היתה שמספור הפסוקים עוקב גם כשהפרק מסתיים): 'ויקרא המלך שלמה את תמר בתו טפת על שם נטף ראש הסמים'. בפירושו זה קדם מחבר דברי גד החוזה למחקר המודרני. ראה: א' הראובני, 'לחקר שמות בני ישראל', ג (תר"ץ-תרצ"א), עמ' 48-39.

8. ראה: א' היימן, תולדות תנאים ואמוראים, א, ירושלים תשכ"ד, עמ' 382-379.

9. ראה: מ' אוחנה ומ' הלצר, מסורת השמות העבריים החוץ-מקראיים, חיפה תשל"ח, עמ' 35. ייתכן כי השם אפרח אינו קושר בפרחים, אלא הוראתו היא אפרוח (על שמות בעלי- חיים צעירים ראה להלן). עיין: ש' אחיטוב, אסופת כתובות עבריות, ירושלים תשנ"ג, עמ' 135-134.

10. על שמות הגזורים מצמחים, ראה: א' הראובני, 'לחקר שמות בני ישראל', לשוננו, ב (תר"ץ), עמ' 395-381; I. Loew, Die Flora der Juden, rep., Hildesheim: Georg Olms .Verlagsbuchhandlung, 1967, IV, pp. 416-428

11. א"ש הרשברג, 'שמות-העצם הפרטיים העבריים בתקופות הקדומות', התקופה, כב (תרפ"ד), עמ' 289-256; כה (תרפ"ט), עמ' 413-379 (במיוחד עמ' 403).

12. ראה: אבות א,ו; י' אומנסקי, חכמי התלמוד, ירושלים תש"ט, עמ' 106; M. J. Geller, Joshua b. Perachia and Jesus of Nazareth: Two Rabbinic .Magicians, Ph.D. Dissertation Presented to Brandeis University, 1973 השווה עוד לשם 'פרחיאל' הידוע מקמיע מאגי מהגניזה: :P. Schaefer und S. Shaked, Magische texte aus der Kairoer Geniza, Tuebingen .J.C.B. Mohr, 1994, I., p. 59

13. תופעה דומה מוכרת יפה מחכמי פרובאנס שכונו (הם או ספריהם), על שם עירם המתורגם לעברית: מונטפלייאר - מן ההר; לונל - המאור הקטן; ועוד.

14. דניאל ח,ה ואילך; עזרא ח,לה; דה"ב כט,כא.

15. הכינוי (ולא שם), הקרוב לו כיום הוא kid באנגלית (=גדי), או כצ'לה (חתלתול), מן האידיש. ראה: ד' נוי, 'שמות נשים כשמות חיות', מחנים, צח (תשכ"ה), עמ' 159-150. לבעיית שמות הנשים במקרא, ראה: J. J. Stamm, 'Hebraeische Frauennamen', Supplements to Vetus Testamentum, 16 pp. 301-339; Inger Ljung, Silence or Suppression: Attitudes towards ,(1967) .women in the Old testament, Stockholm: Almqvist & Wiksell, 1989, pp. 18-20

16. המתרגמים לא נקטו באחידות בעניין זה. 'הנער' בבראשית מד,כב תורגם במיוחס ליונתן במלה 'טליא', אך שם כב,ה 'עולימא'. כיוצא בכך 'הנערה' באסתר ב,ט תורגמה בתרגום השני כ'טלייתא', בעוד ששם ב,ד תורגמה כ'עולימתא' (בבראשית כד,טז ה'נערה' תורגמה כ'עולמתא' באונקלוס, ו'ריבא' במיוחס ליונתן). על הכינוי הארמי לנערה כ'טליתא' ראה גם במרקוס ה,מא (וכן הדבר בסורית). הכינוי 'טליתא' תואם את השם המודרני 'טליה', וקרוב לשם 'ילתא' (אשתו של רב נחמן), אשר לדעת א"ש הרשברג נובע מ'אילתא' הארמית שהיא 'איילת' העברית, ומסתברים דבריו. ראה: א"ש הרשברג (לעיל, הע' 11), עמ' 401. השווה עוד לסנהדרין נב ע"ב: 'אימרתא בת טלי בת כהן שזינתה הואי', היינו 'כבשה בת טליה', שם שנועד להעלים את השם האמיתי.

17. ראה: ישעיה כח,ה; יחזקאל ז,ז, ז,י; כלים טז,ג; ירו' שבת פ"ח ה"ב, יא ע"ב; א' בן-יהודה, מלון הלשון העברית, יא ירושלים תש"ה, עמ' 5596-5595.

18. על אשה זו, ראה: ,Edith Deen, All of The Women of The Bible, New York: Harper & Brothers, 1955 .pp. 213-217

19. א"ל סוקניק, 'מערת-קברים יהודית במורד הר-הזיתים (ב')', תרביץ, א (תר"ץ), עמ' 143-137. את השם האחרון מבאר סוקניק או כשפירא בתה של אנדרו, או כמקרה של שם כפול, ארמי ויווני.

20. רחל חכלילי, 'שמות וכינויים אצל יהודים בתקופת הבית השני', ארץ ישראל, יז (תשמ"ד), עמ' 211-188 (במיוחד: 199). אגב, נשמט ממנה השם 'שפירא' באוונגליונים, וספרה של דין (לעיל, הע' 18), המוגבל מבחינה מחקרית, יכול היה לסייע בתחום הסטאטיסטי.

21. P. B. Bagatti and J. T. Milik, Gli Scavi del "Dominus Flevit", I., Jerusalem: Franciscan Printing Press, 1981, pp. 84-85 )pl. 22:3(. For more cases, see: Tal Ilan, 'Notes on the Distribution of Jewish Women's Names in .Palestine in the Second Temple and Mishnaic Periods', JJS, 40 )1989(, pp .186-200

22. סיבת ההסתייגות נובעת מהתופעה עליה הצביעה אילן (לעיל הע' 21), לפיה היתה 'נטייה' לצמצם את מספר השמות של הנשים, ואחוז ניכר של נשים באוכלוסיה היה קרוי במספר מצומצם מאד של שמות (מרים, שלומית). לפיכך, כל הרחבה של מספר שמות הנשים מתקופת המשנה והתלמוד טעון הוכחה חותכת (נימוק שאינו תקף, למשל, ביחס לתקופה המודרנית).

23. יש לשים לב כי השווא הנע בצד"י של צפניה קיבל תנועת o, ואין זה בלתי אפשרי שב'צפירה' תקבל הצד"י תנועת a (כהגייתה הבסיסית של השווא במסורת טבריה ובמסורת תימן - הערת פרופ' א' דותן). אכן, שאלה היא האם התעתיק של השמות בתרגום השבעים שבוצע במצרים יכול לשקף הגייה ארץ-ישראלית. ואולם, ניתן להשוות לכך את דרך התעתיק של השמות העבריים ליוונית בספריו של יוספוס פלאביוס (למשל, צפורי = Sepphwris). ראה: ,A. Schalit, Namenwoerterbuch zu Flavius Josephus, E. J. Brill, Leiden, 1968 .p. 140-143

24. אפשרות אחרת היא לשקול שמא יש כאן צורת נקבה של 'ספיר', אבן-חן, כמו השם המקראי 'פנינה' מזה, והשם המודרני 'יהלומה' מזה, וצריך עיון. מר צ' קיסר הפנה תשומת לבי לכך כי בקרב יוצאי תימן ידועה משפחה בשם 'צפירה', אך לא ברורה משמעותה של תופעה זו. ראה: מ' ריגלר, 'קולופונים של כתבי-יד כמקור לתולדות הספר והסופרים מתימן', י' דישון וא' חזן (עורכים), מחקרים בספרות עם ישראל ובתרבות תימן: ספר היובל לפרופ' יהודה רצהבי, רמת-גן תשנ"א, עמ' 179-161 (במיוחד: 175-174).

25. כיוצא בכך הוא התואר 'אשר על בית המלך' המובא בחיבור (פסוק שלד על פי מל"א ד,ו), ועצם השימוש בשני התארים המקראיים מדגים יפה את צורת החשיבה של המחבר.

26. ראה: ספר איוב: מפורש על ידי עמוס חכם, דעת מקרא, ירושלים תש"ל, עמ' קצט.

27. תופעה דומה לכך, 'תיקון' סופר שלא בהיקרות הראשונה, ניתן לראות בשמ"א כ. תשע פעמים כתוב 'החצים' או 'החצי' בהוראה של 'החצים'. ואולם, בעלי המסורה לא העירו על ההופעה הראשונה של 'החצי' (פס' לו), ורק בהופעה החמישית (!) והאחרונה העירו כי הקרי הוא 'החצים'.

28. ראה: י' פאעור, 'רשימה מהאותיות הגדולות והקטנות שבמקרא מהגניזה הקאהירית', Proceedings of the American Academy for Jewish Research, 35 (1962), עמ' א-י; ש' שניצר, 'אותיות גדולות וזעירות במקרא', בית מקרא, כז\פט-צ (תשמ"ב), עמ' 249- 266.

29. כראייה לכך ניתן להביא את שמות לד,יד: 'כי לא תשתחוה לאל אחר'. כלומר, הסופר הדגיש את הרי"ש כדי למנוע טעות (איסור השתחוויה לאל אחד, כביכול).

30. על הנימוק של טעויות סופרים, ראה: ר' ברוך הלוי עפשטיין, תוספת ברכה - דברים, תל-אביב תשכ"ה, עמ' 45-44. לעומתו, רד"צ הופמן (פירוש לספר דברים, תל- אביב תש"ך, א, עמ' צו-צז), הדגיש כי שתי אותיות סופיות מוגדלות בפסוק, העי"ן שב'שמע' והדל"ת שב'אחד', ושתיהן נועדו לרמז כי הדברים הנאמרים הם בבחינת 'עד'. הסברים אחרים על משמעותן של האותיות הגדולות והמשונות, ראה: מ"מ כשר, תורה שלמה, כט, ירושלים תשל"ח; ח"ד הלוי, עשה לך רב, תל אביב תשמ"ג, ח"ה, עמ' נח-סח; א' שלוסברג, 'המסורות במדרש התימני "מאור האפלה" על נוסח המקרא, כתיבתו וקריאתו', י' גלוסקא וצ' קיסר (עורכים), ספר שבטיאל: מחקרים בלשון העברית ובמסורת העדות, רמת-גן תשנ"ב, עמ' 315-305.

31. תופעה זו מוכרת היטב, וראה: E. Tov, 'Interchanges of consonants between the Masoretic Text and the ,Vorlage of the Septuagint', M. Fishbane and E. Tov )eds.(, Sha'arei Talmon .Winona Lake 1992, pp. 255-266

32. בירושלמי עבודה זרה פ"ג ה"ב, מב ע"ד: 'והעוים עשו את נבחן - כלבא'. כיוצא בכך דרשו בסנהדרין סג ע"ב שלאל זה היתה צורה של כלב, מן הסתם משום שקראו 'נבחן' (אף כי אפשר שלמדו זאת מהשם 'נבחז' שחולק ל'נבח' + ז). ראה עוד: W. Rudolph and H. P. Rueger )eds.(, Biblia Hebraica Stuttgartensia, second .(edition, Stuttgart, 1984, p. 654. )=BH

33. חובה לציין כי דברי גד החוזה מנומר בשגיאות, אלא שהן בעלי אופי מגוון, וקשה לתלות את כולן בסופר אחד, מה עוד שניכר על החיבור כי הועתק במרוצת הדורות בידי כמה סופרים, ומאסכולות שונות.

34. ראה עוד בדברי הר"ש ליברמן, תוספתא כפשוטה, ה, מועד, ניו יורק תשכ"ב, עמ' 1291, בשם הרא"ש: 'יש מקומות שכותבין נו"ן זקופה קטנה ונקראת זי"ן', עיין שם; וראה עוד: ד' רוזנטל, '"חקל-דמא" - "שדה-בוכין"', מחקרי תלמוד, ב (תשנ"ג), עמ' 516-490 (במיוחד: עמ' 509 הע' 100).

35. על חילופי זי"ן-נו"ן סופית, ראה בתהלים צ,א ושם עג,ג ומה שהעיר על כך מ' וייס, מקראות ככוונתם, ירושלים תשמ"ח, עמ' 198. עיין עוד: שופטים ה,כג: 'אורו מרוז', וכבר הוצע השם העדיף 'מרון'. ביחס לשם 'עזז' בדה"א ה,ח ציין ש' מנדלקרן בקונקורדנציה שלו כי בקצת ספרים כתוב 'עזן' (אך אין לכך הד במנחת שי וב Biblia Hebraica). מהדירי תנ"ך קורן ציינו בסוף מהדורתם כי בעוד שאצלנו בדה"א ו,מג כתוב 'חילן' הרי יש כתבי יד שכתוב בהם 'חילז' (וכך הוא כתב יד לנינגרד B19a המודפס כתנ"ך מהדורת א' דותן, הוצאת עדי ואוניברסיטת בר-אילן, תל-אביב ורמת-גן (חסרה שנת דפוס). אגב, מן המקבילה שביהושע כא,טו נראה כי השם הנכון הוא חולן. השווה עוד: ש' אברמסון, מהדיר, מסכת עבודה זרה, ניו יורק תשי"ז, עמ' XIX.

36. לאור האמור כאן ייתכן ללמוד כי הנו"ן הגדולה והסופית בבמדבר כז,ה: 'ויקרב משה את משפטן לפני ה'', נועדה למנוע טעות מסוג דומה, והפעם בין ו"ו לנו"ן סופית. השווה עוד לדברי שניצר (לעיל הע' 26), עמ' 255 ביחס לשלושה מקרים של נו"ן סופית זעירה, אשר בדומה לנו"ן הגדולה, נראים כמכוונים למניעת טעות (חילופי ן-ז). ראה: ישעיה מד,יד: 'ארן' (אל תקרא: ארז); ירמיה לט,יג: 'ונבושזבן' (אל תקרא: ונבושזבז, הדומה בצלילו לשם שעזגז באסתר ב,יד); משלי טז,כח: 'ונרגן' (אל תקרא: ונרגז).

37. הדיון כאן נסמך חלקית על: A. R. Millard, 'The Persian Names in Esther and the Reliability of the Hebrew .Text', JBL, 96/4 )1977(, pp. 481-488 ראה עוד: א' מרקוס, ברזילי: מסה בתולדות הלשון העברית, ירושלים תשמ"ג, עמ' 321.

38. ככל הנראה, סיומת אחת היא, אלא שבשל מיפגש ד-ת (שמוצאן בפה קרוב: חוד הלשון), נשמט עיצור אחד. ראייה לכך ניתן לראות בשם 'פרשנדתא' המופיע ב'תי"ו' זעירה (צורה הנובעת, ככל הנראה, משכחת התי"ו והוספתה בצמצום בעת ההגהה. הסופר המאוחר 'קידש' את הצורה בה הופיע השם לפניו, וכביכול בא לומר: אל תשכח את התי"ו, גם אם היא בקושי נשמעת). על שם זה ראה בדברי מילארד לעיל (שם פרסי מתועד). השווה עוד לשם 'ויזתא' שמקורו ככל הנראה ב'ויזדתא', שם המופיע בו"ו רבתי ובזי"ן זעירה. כיוצא באלו הוא פרמשתא, שם המופיע בשי"ן זעירה. לאמור, המסרנים קבעו אות מיוחדת (גדולה או קטנה), בשם שניתן היה בקלות לסרסו.

39. השווה לשם ארנן שהוזכר לעיל, הוא ארנן היבוסי (ושם המקום חורן: במקרא חי"ת פתוחה וו"ו שוואית), וייתכן שהשם 'פרשן' עשוי באותו משקל.

40. ראוי להזכיר כי תופעה זו של הוספת שמות פרטיים לסיפור המיקראי, לצורך עיבויו והארכתו, אופיינית לחלק מהספרות החיצונית, כמו למשל ספר היובלים, אף כי היא קיימת במידה מועטה באגדות חז"ל.