מפני מה שנו התנאים את גבולותיה של ארץ ישראל?

תעודה, ז (תשנ"א), עמ' 110-95  מאיר בר-אילן

 

מחקר גבולותיה של ארץ ישראל זכה לעדנה עם גילויה של 'ברייתא דתחומין' בצורת כתובת פסיפס בבית כנסת שנחשף בשדות עין הנצי"ב, מקום שסוברים כי רחוב היה שמו. מזה זמן רב זכתה הברייתא שיתעמקו בה החוקרים עד למאד בשל העובדה כי כוללת היא רשימה מפורטת המתארת את גבולותיה של ארץ ישראל בתקופת המשנה. והנה, דומה כי דווקא בשל ההתעסקות המפורטת בברייתא זו, לא זכו יתר תיאורי הגבול לעיון מדוקדק, והעדות הנאמנה לכך היא העובדה שתיאורי גבולות הארץ, הידועים ממקורות תנאיים אחרים, כמעט ולא נדונו בספרות המחקר לבד מאיזכור חפוז בהערות שוליים אחדות. לאמור, לא נבחנו גבולות הארץ האחרים אלא אגב הדיון העיקרי בברייתא ה'מרכזית' לעניין זה.

לא זו אף זו. בשל טיבה של רשימת תחומיה של ארץ ישראל, נגרר הדיון, ובצדק, לשאלות בעלות עניין מוגדר: תחילה נעשה הבירור הטכסטואלי-פילולוגי, הזיהוי הגיאוגראפי בהמשך, ורק לאחר כן נתברר מוצאו ההיסטורי של תוואי הגבול. בכל זאת, נראה כי בחקירות אלו אין די, וכבר י' זוסמן, מרא דהא שמעתתא, אשר הקדיש עיון מרובה בעניינינו, סיים את פרשת מחקריו בלשון זו: 'מצפה עדין הברייתא לגיאוגראף ההיסטורי המקצועי... ואילו מלוא משמעותה ההלכתית של הברייתא ומקומה במערכת הלכות שביעית ומעשרות ותולדותיהן טעונים עדיין בירור מיוחד'.1

דומה, איפוא, שניתן להעיר על סוגיית תחומיה של ארץ ישראל ממספר נקודות תצפית חדשות. ראשית, יש מקום לעיון ספרותי בתיאורי הגבול השונים לשם השגת 'מבט-על', ביקורת כוללת ביחס לתוואים השונים, וברייתא דתחומין בכלל. שנית, שומה עלינו לבחון את ה'אחיזה במציאות' של תיאורי גבול אלו, שכן התנאים, כידוע, היו מורי הלכה ולא מורים לגיאוגראפיה. ולבסוף, ראוי להחיל את הביקורת הצורנית על ראשיתה של משנת מסכת גיטין בנסיון לעמוד על מקורו של תיאור הגבול המופיע במשנה. ובכן, נעיין תחילה בגבולות השונים של ארץ ישראל הידועים מתורתם של התנאים, רק לאחר מכן נפנה לעיין בהערכתם הכוללת, ונסיים בעיון צורני בראשיתה של משנת גיטין.

א. תוואי הגבול השונים

בשל החשיבות היתירה המיוחסת לברייתא דתחומין, ייפתח הדיון בעיון מחודש בסוגיא זו, תוך מגמה מכוונת שלא לחזור שלא לצורך על כל שנכתב בעניינה.2

1 ספרי על דברים, מהדורת פינקלשטיין, עמ' 117, ומקבילות

שנו חכמים: 'תחומי ארץ ישראל, עד מקום שהחזיקו עולי בבל: פרשת אשקלון, חומות מגדל שרשן, דור', וכו'.

כדאי לבחון ברייתא זו מן ההיבט הספרותי על מנת לספק קנה-מידה של התייחסות אחידה לכלל הגבולות. ובכן, 'ברייתא דתחומין' עשויה כך: תחילה מובאת כותרת המבארת את האמור להילמד להלן, ולאחר מכן מובא תיאור הגבול כמובטח בכותרת. הכותרת עצמה חלוקה לשניים: תחילתה תיאור מגדיר, 'תחומי ארץ ישראל', והמשכה תיאור בעל משמעות היסטורית, 'עד מקום שהחזיקו עולי בבל'. אכן, חלק שני זה לכותרת ידוע רק מן הספרי ומן הירושלמי שביעית פ"ו ה"א, ל"ו ע"ג, ואינו מופיע במקבילה שבתוספתא שביעית ד,יא מהדורת ליברמן עמ' 181. ואולם, אין עלינו חובה לקבוע מה היה הנוסח 'המקורי' של הברייתא, ודי לנו בכך שחלק מהתנאים שנו את גבולות הארץ בליווי הערה היסטורית.

ובכן, הכיר התנא שהגבול האמור כאן היה תלוי בנסיבות היסטוריות, ועל כן ביאר כי מביא הוא את הגבול מתקופה מסויימת דווקא: זהו לדבריו הגבול שהחזיקו בו עולי בבל, ולא הגבול שהחזיקו בו עולי מצרים, הבחנה הידועה ממשנת שביעית ו,א. ברם, כבר הראו מומחים לדבר כי למרות השנוי בכותרת, אין לתלות את הרשימה בעולי בבל לפי שמאוחרת היא להם בשנים מרובות.3 אם כן, דומה כי מה שעשו התנאים כאן בהוסיפם את הערתם ההיסטורית, היה תיאור המציאות בימי חייהם בצורת היטל על העבר. דומה כי נעשה הדבר משיקולים של הקניית חשיבות לתופעה חדשה יחסית באמצעות הצגתה כישנה, כדרך כל חברה מסורתית המכבדת את הזיקנה ואת המסורות הישנות על פני אלו המתהוות בימיהם.4 כיוצא בזאת, מוצאים אנו במשנת קדושין ד,א: 'עשרה יוחסין עלו מבבל: כהני לויי ישראלי', וכו', ודומה כי אף שם אירע מעשה דומה של הטלה לאחור תופעה חברתית שאינה כה ישנה כפי שהיא מתוארת בכותרת הדברים.5 לאמור, הכותרת ההיסטורית בשתי ההלכות משקפת נסיון מכוון של התנאים להציג את גבולות הארץ, כמו גם את המבנה של החברה בארץ זו, כתופעות עתיקות, אף כי בפועל היו חדשות יותר.

לאחר הכותרת המקדימה מתוארים גבולות הארץ באמצעות רשימה בת למעלה משלושים שמות מקומות לאורך גבולותיה של הארץ.6 הרשימה נועדה לתאר תחום גיאוגראפי מוגדר, וסדר המקומות בה מסודר כ'התקדמות' בגבול הגיאוגראפי הסבובי. התנא מתאר את גבולות הארץ בציינו שמות מקומות של ערים, הרים, מצודות, נחלים, דרכים, תלים, ועוד.7 ניכר מדברי התנאים כי השתדלו הם מאד שיהו המקומות מזוהים בתכלית, וזאת למדים אנו מכך שרוב ציוני המקומות אינם רשומים כמלה אחת בלבד, כי אם באים הם בלווית מלה או שתיים המכוונות לסימון מדויק, או שמוספת דל"ת הזיקה הארמית (במקום שי"ן העברית), לציין סמיכות ושייכות.8 רמת הפירוט של הרשימה הגיאוגראפית משתנה בהתאם לגבולות הארץ: פירוט רב בגבול הצפוני של הארץ, פחות הימנו בגבול המזרחי, וכמעט ללא כל פירוט בפיאה הדרומית של ארץ ישראל, היינו בסדר יורד של פירוט.9 תחילתה של הרשימה ב'פרשת אשקלון', המשכה לאורך חוף הים והגבול היבשתי בצפון, וסובבת הרשימה את ארץ ישראל בסדר מעגלי הנע בכיון מחוגי השעון, משמאל לימין: מערב - צפון - מזרח - דרום.10 סופו המעגלי של התוואי הגיאוגראפי ב'דרך הגדולה ההולכת למדבר', היינו דרך המדבר הבאה מדרום ונפגשת בפרשת הדרכים הסמוכה לאשקלון.11 הווי אומר, גבולות הארץ מתוארים בז'אנר ספרותי של רשימה כדרך רשימות נוספות המוכרות מספרות התנאים עצמם וממקורות ספרותיים אחרים.12

דומה כי אגב ברייתא זו זוכים אנו להכיר את האופק ההיסטורי ואת האופק הגיאוגראפי של התנאים גם יחד. אופק היסטורי, כיצד? הכותרת המובאת לפנינו מציגה את עמדתם של התנאים בדבר נקודת הזמן של חידוש החברה, ההלכה (והתורה), תקופה אשר החלה, לדעתם, עם עליית עזרא וסיעתו מבבל.13 לאמור, אם אירע דבר מה בעל משמעות לחיים היום-יומיים של תלמידי החכמים בארץ ישראל בתקופת המשנה, הרי שנחשב הוא כדבר שאירע בימיהם של עולי בבל, או מאוחר יותר, אך לא קודם לכן. אשר לאופק הגיאוגראפי המשתקף בעד רשימה זו, הרי שניכר כי חכמים הכירו היטב את גבולות עולמם שלהם: ארץ ישראל.14 ואולם, נשובה ונתרכז שנית ברשימה המפורטת המתארת את גבולות הארץ.

מה מוצאה של רשימה זו, ומיהו המעוניין בפירוט גיאוגראפי המתייחס לכלל ארץ ישראל? ברי כי אדם הגר בגליל העליון ולו נגיעה ישירה לגבולות הארץ, בין אם גר הוא סמוך לגבול, ובין אם קונה הוא מוצרי חקלאות שמקורם בחוץ-לארץ, אדם זה אינו מעוניין אלא בגבולות הארץ הצפוניים, ואין לו עניין בגבולות הארץ באזור הדרום. חילוף הדברים אמור אצל יהודי הגר סמוך לאשקלון, אדם המעוניין וצריך לדעת את גבולות מקומו לענייני הלכה כמתבאר לקמן. אם כן, מיהו המעוניין להקיף את כלל גבולותיה של הארץ?

אין זאת אלא שהכירו חכמים מסורות מקומיות שונות המתארות, כל אחת בתחומה ומקומה הגיאוגראפי, את הגבול בין ארץ ישראל לבין חוצה-לארץ. אחד תיאר את גבולות הארץ בסמוך למקומו בדרום, והאחר תיארם בסמוך למקומו בצפון, כגון שאנו למדים בתוספתא שם קודם לרשימה המפורטת: 'עיירות המותרות בתחום ניוי (קרא: נווה), ונאסרו ...עיירות האסורות בתחום ציר (קרא: צור), ...עיירות שחייבות במעשרות בתחום סוסיתא, וכו'. לאמור, רשימות אלו היו בעלות משמעות הילכתית מקומית חסרות כל חשיבות ביחס לבן הארץ הגר מאות קילומטרים משם. והנה, מתוך מגמה ללמד הלכה לכלל תושבי ארץ ישראל, באו התנאים ומיזגו את כל התיאורים המקומיים לתיאור אחיד ומרכזי. היינו, איחוי מסורות מקומיות למערכת כלל-ארצית אחת, תופעה שאינה שונה מהותית מכלל איסוף הילכותיה של המשנה. דומה כי אך מגוחך יהיה לתאר את התנאים כמשלחת מחקר מדעית מודרנית היוצאת לסקר בעקבות גבולותיה האבודים של ארץ ישראל. מסתבר כי אין קו הגבול המתואר כאן משקף מהלך בפועל של חכמים לאורך נתיבו, ובפרט אמורים הדברים אחר שאין לשער מציאות דרך המוליכה לאורך הנתיב המתואר.15 הווי אומר, שוני התורה שבעל-פה ריכזו מסורות משלוש ארצותיה של ישראל (כמתואר בשביעית ט,ב), מהגליל, מעבר הירדן ומיהודה, ויצרו מהן רשימה אחת המתארת את כלל גבולותיה של ארץ ישראל.

מפני מה שנו חכמים ברייתא זו, ומדוע 'סטה' התנא מדרך המלך ההילכתית בה היה רגיל להלך אל דרך המורה לגיאוגראפיה? דומה כי על כורחנו עלינו להודות שלמרות שאין העניין מוזכר בברייתא כלל, הרי שהברייתא נשנתה לא רק למען ידיעת גבולות הארץ גרידא, כי אם לשם מטרה הילכתית: למען ידעו הבריות היכן יש לנהוג במצוות הנוהגות בארץ ישראל. לאמור, התיאור הגיאוגראפי לא נוסד אלא לשם מטרה הילכתית, והעדים על כך הם שניים: התנאים עצמם, ובעלי הכתובת מבית הכנסת ברחוב. דעת התנאים נילמדת מן המקום בו מופיעה הברייתא - תוספתא שביעית, מסכת הילכתית הנוהגת, כידוע בארץ ישראל בלבד. ולא מהם בלבד מתברר העניין, אלא מתאשר הוא מהאופן בו מוצגת הבריית בכתובת. תחילת הכתובת בבית הכנסת ברחוב היא כדלהלן: 'שלום. הפירות הללו אסורין בבית שאן בשביעית, ובשאר שבוע מתאסרין (=מתעשרין) דמי'. הכתובת נמשכת שם ברישום ירקות, בהמשך מוזכרות העיירות השונות בהן מותרים הפירות או אסורים, ורק לאחר מכן מובאת הברייתא שלפנינו. הווי אומר, הברייתא נועדה לתאר את גבולותיה של ארץ ישראל בהקשר של המצוות התלויות בארץ.

כנגד האמור כאן ניתן לטעון שתי טענות לחילופין: האחת, מה צורך לומר שהברייתא נשנתה ביחס להילכותיה של ארץ ישראל? הרי הכל יודעים כי כך הם הדברים. והשניה, מניין לנו שאכן הברייתא תלויה במצוות הנוהגות בארץ ישראל, הלא אין עניין זה מוזכר בפירוש בברייתא. כיוון שכל תשובה כאן נראית בעיני קודם זמנה, נבוא לבחון תיאורי גבול אחרים המוזכרים במשנת התנאים.

2 תוספתא חלה ב,יא מהדורת ליברמן עמ' 282

עד כמה מפורט ויסודי הוא תיאור הגבול המובא לעיל מחד גיסא, ועד כמה חסרה המסורת שלפנינו מאידך גיסא, יש ללמוד מהלכה אחת המובאת בתוספתא חלה, שם שנו חכמים כך:

אי זו היא ארץ, ואי זו היא חוצה לארץ?
כל השופע מטורי אמניס ואילך - ארץ ישראל; מטורי אמניס ולהלן - חוצה לארץ.

הכותרת לתיאור מנוסחת כשאלה כדרך מקומות נוספים בדברי חכמים, כגון בברייתא בשבת יג ע"ב: 'תנו רבנן: מי כתב מגילת תענית? אמרו: חנניה בן חזקיה וסיעתו שהיו מחבבין את הצרות'. ומסתבר כי כותרת המוצגת בצורת שאלה שוות-ערך היא לכותרת הצהרתית, ואין ביניהן ולא כלום, לבד מדרכי הצגה דידקטיים.

ואשר לגופה של המסורת, הרי שהיא ידועה אף מתוספתא תרומות ב,יב מהדורת ליברמן עמ' 114, ודומה כי מקום הופעתה הכפול בסדר זרעים משקף אף כאן גבולות אשר נשנו לעניין מצוות התלויות בארץ. נראה כי הכירו התנאים מסורות שונות שהילכו בעם, על אודות גבולות הארץ. כדרכם בכלל נהגו הם בשיטת 'הילכך נימרינהו לכולהו', והביאו בפני תלמידיהם מסורות שונות ביחס לגבולות הארץ. כך גם נהגו התנאים בחילוקי הלכות, תופעה הניכרת היטב במחלוקות עליהן קרוי שם אומרן: פלוני אומר כך ואלמוני אחרת. נמצאנו אומרים שאף כאן אירע מעשה דומה: הביאו התנאים מסורת אחת ביחס לגבולות הארץ (תוספתא שביעית ד,יא), ולא הרחק ממנה הובאה מסורת אחרת (תוספתא חלה ב,יא). נבוא, איפוא, לבחון מסורת נוספת ממקור שונה המתייחסת לגבולותיה של ארץ ישראל.

3 שביעית ו,א וחלה ד,ח

לפנינו שני מקורות הכתובים במקביל בשל קירבתם היתרה. נעיין נא בהם, ולאחר מכן נעריכם יחדיו.

שביעית ו,אחלה ד,ח
רבן גמליאל אומר:
שלש ארצות לשביעית,שלש ארצות לחלה,
כל שהחזיקו עולי בבל מארץ
ישראל ועד כזיב -... מארץ ישראל ועד כזיב -...
וכל שהחזיקו עולי מצרים,
מכזיב ועד הנהר ועד אמנה -...מכזיב ועד הנהר ועד אמנה -...
מן הנהר ומאמנה ולפנים -...מן הנהר ועד אמנה ולפנים -...

דומה כי עיון קל בשתי משניות אלו מביא לכלל מסקנה כי שתיהן מבוססות על תשתית גיאוגראפית-הילכתית אחת, אך יחד עם זאת חובה לבחון את ההבדלים הקלים שבין שתי המשניות (לבד מחילופי הגירסאות בסיום משנת חלה).16

התופעה הראשונה המזדקרת לעין היא העובדה כי לפנינו הלכות בעלות אופי יחסי, שכן הן אמורות בלשון 'שלש ארצות לשביעית' או 'לחלה', ומכאן שאין זה הדין ביחס למצוות האחרות התלויות בגבולות הארץ. לאמור, הטיבו התנאים לדעת כי גבולותיה של ארץ ישראל לעניין אחד, אינם בהכרח שווים גם לעניין אחר.

תופעה זו של גבול 'יחסי' מתגלה בהלכה המיוחדת של התנאים המתייחסת למעמד ההילכתי של שטח המצוי מעבר לגבולה הצפוני של ארץ ישראל. בעוד שגבול הארץ בצפון נמשך לפי הברייתא דגבולין לאורך נחל געתון, הרי שלעניין שביעית וחלה קבעו חכמים כי ארץ ישראל נמשכת מעבר לכך עוד כחמישה קילומטר, עד כזיב. לאמור, לעניינים אלו כזיב נמצאת בקו הגבול, ולא נחל געתון (נהריה). לאחר השטח הראשון שדינו כארץ ישראל ממש, נמצא שטח בעל מעמד הילכתי דו-ערכי, בין כזיב לבין הרי אמנה, שהם, כנראה, הרי מול הלבנון.17 בשטח זה נוהג דין 'ביניים', בין לעניין שביעית, ובין לעניין חלה ('נאכל, אבל לא נעבד'; 'שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן'). ואולם, מעבר לכך, 'מן הנהר ועד (='ומ' בשביעית), אמנה ולפנים', היינו כל השטח הפנימי שמהנהר הגדול, נהר פרת, ועד הרי אמנה הרי הוא חוץ לארץ גמור.

והנה, האופי החלקי של הלכות אלו מתברר מהתייחסותן למצוות חלה ושביעית בלבד. לאמור, גבול המחוסר חד-משמעיות בתחום ההילכתי, תופעה הניכרת ביצירת שטח דו-ערכי מבחינה הילכתית, שטח שאינו חוץ לארץ, ואף לא ארץ ישראל לכל דבר. לא זו בלבד, אלא שאין לפנינו במשנה תפישה הילכתית מעין זו ביחס לגבולות הארץ האחרים על אף שאמורה היתה להימצא. מפני מה לא הביאו התנאים הלכות דומות על השטחים שמעבר לגבול, מעין זו שלפנינו, בגבול המזרחי והדרומי של ארץ ישראל? אין זאת אלא שלפנינו מסורת מקומית גלילית אשר דוגמתה לא התפתחה, או שלא היתה מוכרת, בחבלי הארץ האחרים. הדעת נותנת שהסיבה לכך היא התרכזות הישוב היהודי בגליל בעיקר לאחר מרד בר כוכבא, תופעה גיאוגראפית אשר ניתן למצוא את השלכותיה ההילכתיות כאן. לאמור, מיעוט האוכלוסיה בדרום הארץ ובמזרחה מצד אחד, וריבוי חכמים בגליל מצד שני הוליך, כנראה, לתופעה זו של יצירת חבלי ארץ בעלי אופי הילכתי דו-ערכי. הווי אומר, לפנינו מסורת מקומית הדומה באופייה למסורות מקומיות אחרות שנדונו לעיל, הן הן המסורות שהולידו כמשוער את הברייתא דתחומין.18

והנה, דומה כי את השלמת התמונה והגבול לעניינינו ניתן לראות במה שאמרו חכמים בתוספתא שביעית ד,ו מהדורת ליברמן עמ' 180:

ואי זו היא ארץ ישראל? מנהר דרומה של כזיב והלך; סמוך לעמון ומואב }ול{ארץ מצרים - שתי ארצות הן: או נאכל ונעבד, או לא נאכל ולא נעבד.19

הרי כאן 'השלמה' למשנת שביעית לעיל, השלמת תיאור גבולותיה האחרים של ארץ ישראל. תחילה מוזכר הנהר המהלך דרומה לכזיב בצפון, היינו נחל הגעתון, הוא הגבול המוכר והידוע של ארץ ישראל. לאחר מכן מוזכרות עמון ומואב במזרח ומצרים בדרום, ונמצא שלפנינו תיאור גבולותיה של ארץ ישראל בהתאם להבטחת התנא המובאת בכותרת הדברים. ואולם, בעוד שבצפון 'נוצרו' (בין אם בידי העם, ובין אם בידי חכמים), שטחים בעלי משמעות הילכתית דו-ערכית, הרי שבגבולות האחרים מפריד הגבול בין הארצות השונות בסכין, כביכול: 'או נאכל ונעבד, או לא נאכל ולא נעבד'. כלומר, או ארץ ישראל או חוץ-לארץ, ואין בתווך שטח בעל משמעות הילכתית דו-ערכית כלשהו. ובכן, עשויה הלכה זו שלפנינו במתכונת של תיאור מלא של גבולות ארץ ישראל, אף אם אין כך הדברים בפועל. מכל מקום, נעיין אף כאן בכותרת תחילה, ונמשיך בפירוט הגבול.

שווים הם שני המקורות בכך שבשניהם אין התייחסות ישירה לשאלה: מדוע שנה התנא את גבולותיה של ארץ ישראל, אך דומה כי כאן כמו בתוואי הגבול הקודם צריכים אנו לומר כי נשנה הוא בשל מצוות התלויות בארץ. עניין זה מתבאר מאליו מתוך עיון במקום אחר בו הוזכרו עמון ומואב במשנה.

בידים ד,ג שנו חכמים: 'בו ביום אמרו: עמון ומואב, מה הן בשביעית? גזר ר' טרפון מעשר עני, וגזר ר' אלעזר בן עזריה מעשר שני... נמנו וגמרו: עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית'. אם כן, איפוא, אין עמון ומואב מוזכרות בברייתא שלפנינו אלא לעניין מצוות התלויות בארץ: שביעית ומעשרות.

והנה, עוד תופעה אחת מבדילה בין שתי המשניות המוקבלות לעיל. בעוד שבשביעית מובאת מסורת היסטורית: 'כל שהחזיקו עולי בבל... וכל שהחזיקו עולי מצרים', הרי שמסורת זו אינה קיימת במשנה המקבילה. לאמור, כעין החילוף בין המסורות השונות שנדונו לעיל בברייתא דתחומין, יש ששילבו את העניין ההיסטורי, ויש שלא עשו כן, הרי שכאן ניכרת אותה תופעה ממש בשתי משניות 'מקבילות', וקרובים הדברים להיות שווים.

בין כה וכה למדנו לדעת כי גבולות הארץ עשויים במתכונת ספרותית דומה: תחילה כותרת, ולאחריה גבולות הארץ עצמן, פעמים בארוכה ופעמים בקצרה. ובכן, אחר כל זאת, ניתן לבוא ולעיין במסורת נוספת על אודות גבולותיה של ארץ ישראל.

4 גיטין א,ב

רבי יהודה אומר: מרקם למזרח ורקם כמזרח,
מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום
מעכו לצפון ועכו כצפון.

רבי מאיר אומר: עכו - כארץ ישראל לגיטין.

ברור כי לפנינו תיאור גבולותיה של ארץ ישראל, אף אם שמה של הארץ לא מוזכר בדבריו של ר' יהודה, כשם שתכלית התיאור במשנה אינה מבוארת בפירוש אלא מן ההקשר. ניסוח תיאור הגבול עשוי, כביכול, כתיאור גבולה של חוץ לארץ: 'מרקם למזרח ורקם כמזרח, הרי זו חוץ לארץ', וכו'. ואולם, לעניינינו חשוב לברר מה בין משנה זו לבין תיאורי התוואי האחרים של ארץ ישראל? כמה תשובות לדבר: (א) חסרון כותרת; (ב) רמת הפירוט של התוואי; (ג) היחסיות של הגבול. נפנה לעיין בהבדלים אלו לפי סדרם.

(א) ובכן, גבול זה מחוסר כותרת. כביכול, צריכה היתה לבוא כותרת בפתיחה, כגון: 'תחומיה של ארץ ישראל:', או 'תחומיה של חוץ לארץ:', כדרך הכותרות המקדימות הבאות לפני (רשימות ו)תיאורי הגבול. מה טעם אין כאן כותרת כבתיאורי הארץ האחרים?

(ב) בעוד שבברייתא דתחומין מופיעים הגבולות בדיוק נמרץ, יחסית, ובמקורות האחרים מתואר הגבול בקווים כלליים בלבד, הרי שלפנינו מעין תיאור ברמת ביניים. מוזכרים כאן שמות שלושה ישובים ב'פאתיה' של הארץ, אך ללא התייחסות למקומות שבאמצע. למעשה, תואמת מסורת זו לברייתא דתחומין ביחס לאשקלון, כמו גם ביחס לעכו, ערים הנחשבות כמצויות מחוץ לגבולות הארץ. רקם שבמשנה היא, כנראה, זו המוזכרת בברייתא בשם 'רקם דגיאה' (=פטרה), קצה גבולה של הארץ בדרום ובמזרח גם יחד. אמנם במשנה ברור שהיא כחוץ לארץ בעוד שבברייתא אין העניין מפורט דיו, אך איני מוצא סיבה לומר כי קיימת כאן מחלוקת.

(ג) ברם, החלק המובא בסוף המשנה חשוב אף הוא. לדעת רבי מאיר 'עכו - כארץ ישראל לגיטין', ואם כן, למדנו פעם נוספת על גבולות יחסיים. לאמור, בעוד שלעיל נדונו גבולות הארץ באופן כללי, כמו גם גבולות הארץ המיוחדים לעניין שביעית וחלה, הרי שכאן מתוארים גבולות הארץ לעניין גיטין. אם כן, אומר היה ר' מאיר ששונים גבולותיה של ארץ ישראל בהתאם לעניין. ביחס לגיטין, הרי שעכו נכללת בארץ ישראל, ולעניינים אחרים - אין עכו חלק מארץ ישראל. הווי אומר, באותה שעה ממש 'סובלת' ארץ ישראל כמה קווי גבול, ואף כי מעניין לדעת כיצד נוצרו קווים שונים אלו, הרי שבתיאור העניין בזמן נקודתי - במקרה שלפנינו: תקופת התנאים - אין זה משנה אימתי ומדוע אירעה 'התפצלות' הגבול לגבולות אחדים, כשם שחשוב להכיר בכלל התופעה.

ובכן, אחר כל זאת ניתן לבחון את כלל קווי הגבול הנסקרים לשם בחינת שאלה זו של מטרת תיאורי הגבול במשנת התנאים.

ב. הערכת ה'אחיזה במציאות' של הגבולות

בתפישתנו המודרנית מקובל לראות בגבול העובר בין ארצות שונות מעין קו דמיוני המחלק בין שתי ארצות, קו חד-משמעי אותו יכולים אף לראות בעין בצורת גדר תיל, חומה, וכיוצא בזה. בנוסף לכך, הרי שמקובל לתפוש את ההבדלים בין הגבולות השונים של ארץ ישראל כמשקפי פער בזמן. אין בין גבול אחד למישנהו אלא פער זמנים, והחוקר אשר ישכיל לעמוד על השוני שבתפרוסת הישוב היהודי בתקופה התלמודית עשוי לעמוד על מירב המשמעויות שבסתירות, כביכול, בין הרשימות השונות. בדרך זו הלכו החוקרים מראשית המחקר, וניתן למצוא את עקבותיה של שיטה זו בתלמוד גופו. כך, למשל, ביחס לברייתא הדנה בעיירות שבתחום צור (ירו' דמאי פ"ב, כב ע"ד), העיר אחד החכמים שם: 'הדא דאת אמר - בראשונה, אבל עכשיו יש סוסיתה, עיינוש' וכו', היינו תחומים המשתנים בהתאם לישובים היהודיים באותה שעה.

ואכן, דומה כי תהיה זו איוולת להכחיש את המגמה ההיסטורית השלטת בהבנת רשימות גבולותיה של ארץ ישראל, שכן בעינינו רואים אנו כי גבולותיה של ארץ ישראל הם עניין גמיש ואף 'נזיל'. ואולם, דומה כי אין להתעלם מכל אותן מלים המלמדות מה היה ייעודו של תיאור-גבול פלוני. לאמור, פרשה זו של תיאור גבולות הארץ יש לבחון לא רק מן ההיבט ההיסטורי, כי אם גם מן הרקע ההילכתי והפונקציונלי שלה כפי שמופיעה היא במקומות שונים בספרות התנאית. כלומר, השאלה הנשאלת עתה אינה רק מתי נשנו הלכות אלו העוסקות בגבולות הארץ, אלא גם: מפני מה שנו חכמים את גבולותיה של ארץ ישראל במשנה?

על השאלה המתייחסת לייעודה של המשנה המלמדת מהן גבולות הארץ יש להשיב תחילה ביחס לנושא אחד, והוא: חכמים נצרכו לקבוע את גבולות הארץ עבור מצוות התלויות בארץ ישראל: שמיטה, תרומות, מעשרות וחלה. עניין זה מובן מאליו הן ביחס להלכות אלו, והן ממיקומם של תיאורי הגבול בספרות התנאים. ואולם, לא למען מטרה אחת בלבד שנו חכמים את גבולות הארץ, כשם שלא לצורך מטרה אחת נועדו הגבולות בעת העתיקה, ואף לא קו גבול אותו ניתן היה לחתוך בסכין.20 בעוד שהגבול כיום, הממשי או התיאורטי, מצטייר בעינינו כדבר מוחלט לכל עניין שהוא: לבטחון, למסחר, לסוג מטבע, למכס, אחריות פלילית, וכן הלאה, הרי שלא כן היה המצב בעבר בו היו עניינים אלו גמישים בהרבה. ואכן, נראה כי בתקופת המשנה, ובאותה שעה ממש, היתה לחכמים יותר מאשר דיעה אחת ביחס לגבולותיה של ארץ ישראל.

מסתבר, איפוא, שגבולותיה של ארץ ישראל, ככל ארץ אחרת, היו תלויים בשטחי הישוב של האוכלוסיה היהודית, וממילא היו נתונים לשינויים במשך השנים, שינויים הניכרים בתוואי הגבול השונים ששרדו: החל במתקופת המקרא, עבור לגבול 'עולי מצרים', וכלה בגבול 'עולי בבל' הידועים מתקופת המשנה. ואולם, לבד מן הגבולות ה'היסטוריים', כגון: 'כל שהחזיקו עולי בבל', היו גם גבולות פונקציונאליים המשתנים באותה שעה ממש למטרות השונות. אינם גבולותיה של ארץ זו לעניין שביעית, למשל, שווים לעניין גיטין, ואין גבולות אלו שווים בהכרח לעניין אחר. ואולם, טרם יתברר העניין באופן סופי, שומה עלינו לעיין במשנת גיטין המובאת לעיל באופן מחודש.

ג. למקורה של גיטין א,ב

בעוד לעיל נבחנה משנת גיטין כמות שהיא, הרי שמעתה יש לבוחנה על רקע מקומה, דרכי התהוותה, ושאלות אחרות התלויות במה שנקרא 'הביקורת הגבוהה'. לאמור, הפעם לא נסתפק במשנת גבולות הארץ בלבד, כי אם גם במשניות הסמוכות לה, ואף הלכות אחרות, על מנת לברר היטב את עניינה של משנה זו. ובכן, משנת מסכת גיטין נפתחת כך:

המביא גט ממדינת הים - צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם.
רבן גמליאל אומר: אף המביא מן הרקם ומן החגר.
רבי אליעזר אומר: אפילו מכפר לודים ללוד.
וחכמים אומרים: אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם,
אלא המביא ממדינת הים, והמוליך...

רבי יהודה אומר: מרקם למזרח ורקם כמזרח,
מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום,
מעכו לצפון ועכו כצפון.
רבי מאיר אומר: עכו - כארץ ישראל לגיטין.

והנה, כבר צוין לעיל שאם קיימת נטייה מוצדקת למצוא את ההבדל בין הגבולות בפער ההיסטורי המשוער המשתקף בהם, הרי שאי אפשר לומר כן ביחס למשנתנו. הלא מעמדה של עכו אינו תלוי רק במחלוקת בין התנאים, זה מתאר את המציאות כך וזה אחרת, אלא שהיה מעמד זה דו-ערכי אף בעיני חכם אחד: ר' מאיר. לאמור, לדעת ר' מאיר הרי שעכו היא כארץ ישראל לעניין גיטין, אף שאינה ארץ ישראל לעניין אחר (אלא שלא פירש מהו אותו עניין).

אכן, מעמדה הדו-ערכי של עכו גלוי הן מן המקורות הספרותיים המעידים על כך, והן מתולדותיה של עיר זו והשתלבותה בתוך ארץ ישראל. כך, לדוגמה, אמר רב אחא בר יעקב בירושלמי שביעית פ"ו, לו ע"ב: 'עכו: יש בה ארץ ישראל, ויש בה חוצה לארץ'.21 ברם, לענייננו אין זה משנה בדיוק כיצד נוצרה דו-משמעותיות זו, כמו שחשוב לברר ביחס למה אין עכו ארץ ישראל. לשון אחרת: כשתיארו חכמים את גבולות הארץ במשנת גיטין, ביחס למה אמרו את דבריהם?

לכאורה, ממקומה של המשנה אתה למד כי אמרו חכמים את דבריהם ביחס לגיטין. כיצד? כיוון שבמשנה הראשונה נשנתה הלכה ביחס ל'המביא גט ממדינת הים' (לארץ ישראל), הרי שצריכים היינו להבהיר היכן מסתיים גבולה של חוץ-לארץ ומתחילה ארץ ישראל. ואולם, היא הנותנת, הלא מדברי ר' מאיר ניתן ללמוד את ההיפך: מכלל דבריו האמורים ביחס לגיטין יש ללמוד כי המשנה שלפני כן המתארת את גבולות הארץ לא נשנתה ביחס לגיטין.22 אם כן, ביחס למה נשנו גבולות הארץ הידועים ממשנת גיטין?

העיון במשנה מגלה עד מהרה כי נחלקו התנאים ביחס לשאלה: איזו היא 'מדינת הים' המוזכרת במשנה הראשונה? האם הכוונה היתה למדינה מעבר לים ממש, או לאו דווקא.23 זהו שפירשו חכמים במשנה: 'רבן גמליאל אומר: אף המביא מן הרקם ומן החגר; רבי אליעזר אומר: אפילו מכפר לודים ללוד'. לאמור, לדעת רבן גמליאל (דיבנה, כנראה),24 לא נתקנה התקנה המחייבת את השליח לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם' אם בא השליח מעבר לים דווקא, אלא אף אם בא לארץ ישראל בעד גבולותיה היבשתיים, לאמור, מן המזרח או מן הדרום. יתר עליו ר' אליעזר שסבר כי החובה על השליח מוטלת לאו דווקא אם בא מחוץ לארץ, אלא בכל מקרה בו הבעל והאשה אינם גרים באותו מקום, ואפילו אם בא השליח ממקום קרוב כקירבת כפר לודים ללוד.25

והנה, דומה כי אף מכאן למדים אנו כי גבולות הארץ המתוארים בהמשך לא נשנו במקורם במשנת גיטין, שכן שני הבדלים קלים מצויים בין ההלכה שבדברי רבן גמליאל לבין הגבולות המתוארים בפיו של ר' יהודה. ראשית, בעוד שר' יהודה מתייחס לגבולות הארץ בדרום בסיוע 'אשקלון', הרי שרבן גמליאל משתמש במונח 'החגר' שאינו זהה, כפי שיתברר עוד להלן. שנית, בעוד ר' יהודה מדבר על רקם, היינו העיר בשם רקם (פטרה), הרי שרבן גמליאל מדבר על 'הרקם', בה"א הידיעה.26 ברם, מה ההבדל בין שניהם? ובכן, כידוע לכל, שם עצם פרטי אינו מיודע בעברית (לפחות, זו שלאחר המקרא), ומכאן שלפנינו לא שמות מקומות כי אם שמות אזורים: אזור הרקם ואזור החגר (כשמות אזורים הסובלים ה"א הידיעה: הכרמל אך לא הרחובות).27 לאמור, אזור הרקם במזרחה של ארץ ישראל הוא האזור בו מצויים הרבה 'רוג'ום' (רקם = רוג'ום), אזור הקרוי על שם תלי האבנים המצויים בו. תלים אלו די מוכרים, כגון רוג'ום-הירי בגולן, או יגר-שהדותא, הוא התל המצוי בגבול ארץ ישראל וסוריא הארמית, שהיה, כנראה, המפורסם שבתלים, בין לפי המקרא (בראשית לא,מז), ובין לפי ברייתא דתחומין. ובכן, אין 'הרקם' מקום מסוים, כי אם שם אזור גיאוגראפי, וכיוצא בו 'החגר', שלא היה מקום מוגדר אלא שם האזור בו רבים היו ה'חג'ר(ים)' (חגר = חג'ר),28 הלא המה החצרים המוזכרים במקרא, שרידי מצודות-חצר שאף הם ידועים בחלקם למטיילים. כלומר, אומר היה רבן גמליאל שצריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם בין אם בא לארץ ישראל מעבר לים, ובין אם בא מעבר למדבר: אחת היא אם בא מחו"ל אשר למזרחה של ארץ ישראל, או מחו"ל אשר לדרומה של הארץ.

נראה כי חוסר התאימות המליאה בין שני חלקי המשנה מעיד על כך שהמשנה המתארת את הגבולות 'הועברה' לפתיחת מסכת גיטין ממקור תנאי אחר על מנת לשמש פירוש להלכות אשר גבולות הארץ משמעותיים עבורן, ובפרט מפני שהמלה 'גיטין' הוזכרה במשנה. אם כן, מניין נטל התנא את משנת גבולות הארץ כדי להעבירה לכאן? כיוון שאין למצוא דבר ברור שיסייע בפתרון שאלת ההעברה הספרותית במשנה, הרי שעל כורחנו עלינו לצמצם דברינו, ולומר שמכאן ואילך לא יצאו הדברים מגדר השערה.

המעיין בדברי חכמים יעמוד עד מהרה על כך כי נצרכו הם לדעת את גבולותיה של ארץ ישראל אף לעניין טומאה וטהרה בכלל, וטומאת ארץ העמים בפרט. נעיין, לפיכך, במספר הלכות המלמדות על עניינים אלו.

במקוואות ח,א שנו חכמים: 'ארץ ישראל טהורה ומקואותיה טהורים; מקואות העמים שבחוצה לארץ - כשרין לבעלי קריין, אפילו נתמלאו בקילון', וכו'. בתוספתא שם ו,א מהדורת צוקרמנדל עמ' 657 שנו פרטים נוספים בעניין הלכה זו: 'ארץ הכותיים טהורה, מקוותיה ומדרותיה ושביליה טהורות; ארץ העמים טמאה, מקוותיה ומדרותיה ושביליה טמאין'.29 לאמור, הלך אדם בדרך ולא ידע אם נטמא, אם לאו, באה, איפוא, ההלכה שלפנינו ומלמדת אם טמא הוא, אם טהור. כך גם שנו בירו' ברכות פ"ג ה"א, ו ע"א: 'תני: מטמא כהן ויוצא לחוצה לארץ לדיני ממונות ולדיני נפשו' ולקידוש החודש ולעיבור שנה', וכו'. הווי אומר, צריך הנזהר בטהרה לדעת את גבולה של ארץ ישראל לבל ייטמא (אלא לצורך גמור).30

בתוספתא אהלות יח,ד מהדורת צוקרמנדל עמ' 616 שנו חכמים: 'עיירות המובלעות בארץ ישראל, כגון סוסיתא וחברותיה, אשקלון וחברותיה: אף על פי שפטורות מן המעשר ומן השביעית, אין בהן משום ארץ העמים'. כלומר, לעניין שביעית ומעשרות אשקלון נחשבת כחו"ל, כברייתא דתחומין (ומשנת גיטין), וממילא פטורין פירותיה ממעשרות. ואולם, באותה שעה ממש היו סוסיתא ואשקלון נחשבות כבתחומה של ארץ ישראל לעניין ארץ העמים, וממילא טהורות היו.31 אם כן, כשם שלדעת ר' מאיר מעמדה של עכו היה דו-ערכי ביחס לשביעית או לגיטין, כך מעמדן של אשקלון וסוסיתא היה כפול: ארץ ישראל לעניין טהרה, וחוץ לארץ לעניין שביעית. ובכן, הרי שוב ניכר האופי הגמיש בגבולה של ארץ ישראל, ואחת היא אם קבעו חכמים שטח בעל מעמד דו-ערכי ממש כבגבול הצפוני, או שההתייחסות למקומות השונים בגבול היתה בהתאם לעניין המסוים בו דנו. על מעמדה זה של אשקלון למדים אנו מן התוספתא שם בהמשך (יח,טו, עמ' 617): 'בראשונה היו אומרים תחומי אשקלון: מקבר גדול ועד יגודיו ועד תרעין הן טמאין, ונמנו עליהם חכמים וטיהרום'. כלומר, השתנה מעמדה של אשקלון מטומאה לטהרה, כמסופר בהמשך (ובמקבילות) בפירוט.

כיוצא בזאת ניתן לומר ביחס לרקם. בנידה ז,ג שנו חכמים:

כל הכתמין הבאים מרקם - טהורין. רבי יהודה מטמא, מפני שהם גרים וטועין.

לאמור, לדעת התנא-קמא אנשי רקם אינם יהודים, וממילא כתמי דם הנידה ששלחו משם על ידי בני המקום אל חכמי ארץ ישראל יושבי יבנה או אושא - אין בהם טומאת נידה, שכן יושבי רקם גוים הם.32 לעומת זאת, היה סבור ר' יהודה כי הכתמים הבאים מרקם טמאים, כלומר, יהודים הם אנשי המקום, אלא 'שהם גרים וטועין'. אם כן, לדעת ר' יהודה הרי שבני המקום הם צאצאי אדומים ונבטים, היינו גרים ובני גרים, ואין הם מקיימים את ההלכה כיאות, אך אין פירושו של דבר כי גויים הם.33 מסתבר כי כדרך מבטם המתנשא של בני המרכז התרבותי המביטים אל הספר מלמעלה למטה, כן נהגו בני ארץ ישראל בבני רקם: או שראו בהם גויים גמורים, או שראו בהם גרים. הווי אומר, ר' יהודה שטימא את דם בנות רקם בראותו באנשי המקום יהודים, אך גרים, הוא שאמר 'מרקם למזרח ורקם כמזרח', כלומר, רקם היא כחו"ל. משמע, איפוא, כי מעמדה של רקם לא היה חד-משמעי והיה שנוי במחלוקת גם בין החכמים עצמם, וגם בפי אותו חכם הרואה את רקם כחו"ל, ובה בשעה מודה כי יושביה יהודים, אף אם גרים וטועים.

ובכן, כדרך השטח הדו-ערכי בצפון המשקף את העובדה כי לא היה הגבול קו חד-משמעי (או מסופק), וכשם שמעמדה של עכו לא היה חד-משמעי,34 כך גם מעמדן ההילכתי של אשקלון בדרום ורקם במזרח לא היה חד-משמעי. אחת היא אם נקבע 'שטח ביניים', אם לאו. הכלל העולה מן העיון בהלכות השונות הוא שמשקפות הן גבולות של ארץ ישראל שאינם חד- ערכיים, אלא תלוים בעניין המדובר: מצוות התלויות בארץ, גיטין או טומאת ארץ העמים. מכל מקום, דומה כי ניתן ללמוד מהלכות אלו האמורות ביחס לאשקלון ולרקם כי ר' יהודה ששנה בגיטין את גבולותיה של ארץ ישראל, שנה דבריו ביחס למצוות התלויות בארץ, כעין הברייתא דתחומין, אף כי קיימת אפשרות רחוקה שנישנו גבולות הארץ ביחס לטומאת ארץ העמים. בין כה ובין כה, נראה כי נלקחה משנה זו ממקומה, וניטעה במסכת גיטין כפרשנות למשנה, בנוסף לפרשנויות אחרות (או 'תלמוד'), המצויות בה.35

סיכום

חכמים שנו את גבולות הארץ, ברמות שונות של פירוט, לצורך ההלכות הבאות: (א) מצוות התלויות בארץ; (ב) שביעית וחלה; (ג) גיטין; (ד) טומאה וטהרה. מסתבר כי הגבולות לא היו חד-משמעיים, ולצורך עניינים הילכתיים שונים היו גבולות שונים.

בגבול הצפוני נקבע שטח בעל מעמד הילכתי דו-ערכי, ספק חו"ל ספק ארץ ישראל, ביחס לשביעית וחלה. בדרום ארץ ישראל ובמזרחה לא נוצרה מערכת גבול הילכתית במתכונת דומה, כנראה על שום מיעוט האוכלוסיה היהודית במקום. יחד עם זאת, ניכר המעמד הדו-ערכי של מקומות הגבול העיקריים בספר המזרח והדרום, רקם ואשקלון.

העיון הצורני במשנת גיטין מלמד כי הגבולות השנויים במשנה זו הועברו לשם ממקום אחר, וסדר זרעים (או טהרות), הוצע כמקור המשוער של הגבולות השנוים בגיטין.

הערות

1. י' זוסמן, 'כתובת הלכתית מעמק בית-שאן - סקירה מוקדמת', תרביץ, מג (תשל"ד), עמ' 158-88; הנ"ל, 'ברייתא ד"תחומי ארץ ישראל"', תרביץ, מה (תשל"ו), עמ' 257-213 (הציטוט מעמוד 255), להלן: זוסמן.

2. אין אפשרות לסקור את כל הספרות העניפה בעניין זה, ודי לנו, לפיכך, לציין למאמריו של זוסמן לעיל המפנה בהערותיו לכל קודמיו, וכן: פ' נאמן, תחומי ארץ ישראל לפי ספרות חז"ל, ירושלים תשל"ט; נ' עמינח, 'איזו היא ארץ ישראל לדעת ר' יהודה הנשיא?', אור המזרח, לב (תשמ"ד), עמ' 47-21; וראה עוד להלן.

3. זוסמן, עמ' 252; ז' ספראי, 'לשאלת תחומי ארץ-ישראל החייבים במצות התלויות בארץ', ספר יובל לכבוד יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, ש' ישראלי, (עורך יחד עם אחרים), ירושלים תשמ"ד, עמ' תתרצז-תתשיט. תן דעתך כי המגיעים למסקנה זו הלכו בדרכים שונות, כשדרכו של ספראי נראית מבוססת יותר מבחינה מתודולוגית.

4. אפשר כי ידעו התנאים כי לא היה זה גבול עולי בבל ממש, שכן היו אף הם בקיאים בתנ"ך, ו'עולי בבל' היה עבורם שם הכולל את העולים עצמם ואת צאצאיהם בימי בית שני.

5. ראה: מ' בר-אילן, הפולמוס בין חכמים לכהנים בשלהי ימי בית שני, עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשמ"ב, עמ' 10 ואילך.

6. המקבילות השונות חלוקות בשאלת המספר המדויק, שכן היו שהוסיפו מקומות והיו שגרעו, ואגב כך הוכנסו שמות שלא למקומם ה'נכון', בין אם עשו זאת הסופרים ובין אם החוקרים עצמם.

7. ציוני גבולות הנחלות העתיקים רמוזים עדיין בשמות עצמם: הר היה גבול (ג'בל בערבית), כשם שהנחל היווה גבול בין נחלות. דומה כי 'תרנגולא עילאה דקיסרי' אינו אלא ההר בדמות (כרבולת של) תרנגול מעל קיסרי בצפון, ואין לכך כל קשר לענייני פולחן. ]השווה לשם 'גמלא', היינו רכס הדומה ל(דבשת של) גמל, וקרובים שני הרכסים להיות דומים באופיים ובשמם. לקריאת שמות מקומות על שם בעלי חיים השווה: סוסיא, נמרין, עין גדי, עין עגלים, דבשת, צור עורב, סלע עיטם, בית חגלה, צפורי ועוד.[ נראה שהכוונה להר המתנשא מעל המקום, שעליו נבנתה מצודת 'קלעת נמרוד' ברבות הימים. כעין זה המקום 'קצטרא דגלילא' (או 'קצרא'), היינו הר מתנשא ועליו מצודה, וכן בכתובת מבית הכנסת, שורה 12 (זוסמן, עמ' 126), 'היא קסטלה', ]אך ראה מה שהעיר על כך ר"ש ליברמן, תרביץ, מה (תשל"ו), עמ' 62[. בניגוד למוצע כאן, ראה: ש' דר, 'יישובי החרמון בתקופת המשנה והתלמוד', ש' אפלבאום (עורך יחד עם אחרים), החרמון ומרגלותיו, הוצאת המדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית, תשל"ח, עמ' 157-151; צ' אילן, 'פסגת הר חרמון 1974', שם, עמ' 216-208; ב"צ לוריא, שש ערים עבריות במורדות החרמון', ב"צ לוריא (עורך), ספר אברהם אבן-שושן, ירושלים תשמ"ה, עמ' 197-185. הצעותיהם השונות נופלות מן הטעם הפשוט שאין המקומות המזוהים על ידם בולטים כל צרכם, כדרך יתר תוואי הגבול בברייתא. ]אילן כותב (שם, עמ' 214) 'בעבר היו שניסו לזהות את המקום עם קלעת-נמרוד או אתר אחר כלשהו בסביבתו', ואיני יודע מי.[ לאור זיהוי זה נראה שהמקום הקודם לו 'כרכא דבר סנגורא', לאמור, מבצרו של זינודורוס, אינו אלא המקום עליו נבנה לימים מבצר הבופור. דיעה זו מתחזקת למקרא דברי ש' אפלבאום, 'כתובות יווניות מהר חרמון', החרמון ומרגלותיו, עמ' 184-180.

8. אך מקומות בודדים מצוינים במלה אחת (בכל הגירסאות) כגון 'כברתא', 'תוקרת' ועוד, כתשעה שמות מארבעים, לערך 23(, תופעה שמקשה כמובן על זיהוי המקום. השווה לצורת פירוט הרשימה המפורסמת (מן התפילה), בכריתות ו ע"א: 'פיטום הקטורת: הצרי' וכו', רשימת מתכון הכנת הקטורת. מכלל אחד עשר הסממנים רק פריט אחד מוגדר באמצעות שתי מלים 'שבלת-נרד'. רק בהמשך מוספים עוד שבעה פריטים ומהם בעלי שמות כפולים, בשל ציון מקור הפריט בשמו: 'יין-קפריסין', 'מלח-סדומית' ו'כפת-הירדן'. סך הכל, כשבעה מכלל שמונה-עשר מרכיבים, שהם לערך 39( שמות כפולים לעומת 75( לפנינו. יתכן ללמוד מכאן כי יש להעדיף קריאות המצרפות שני שמות כציון למקום אחד, על פני האפשרות כי לפנינו שני מקומות המצוינים כל אחד במלה אחת. כך, לדוגמה, קורא ש' קליין (תחומי ארץ ישראל במשנת התנאים, בתוך: גבולות הארץ, ירושלים תשכ"ה, עמ' 126), 'מיסף' ו'ספנתא' בנפרד, אך נראה כי הצדק עם זוסמן (עמ' 232), הרואה בהם שם אחד. מאידך גיסא, בכך יותר ספקו של זוסמן (עמ' 236-234), השוקל קריאה רצופה (בניגוד לקודמיו), 'ורקם טרכון זימרה דמתחם לבוצרה'. השיקולים ה'רשימתיים' והסטאטיסטיים מלמדים כי שני שמות לפנינו (ולא תעלה או תוריד ו"ו החיבור החסרה כאן).

9. על חוסר האיזון ברמת הפירוט של הרשימה עמד זוסמן, עמ' 246 הע' 230, בעוד כאן מוספת ההדרגתיות בפירוט מעין הידוע מרשימות אחרות. (השווה, למשל, את דרגת הפירוט של החיות האסורות באכילה בתורה: פירוט רב לבעלי הכנף, כללים לבהמות, וללא שם של בעלי חיים ימיים (בכל התנ"ך, לבד מדג ולוויתן !). דומה כי מכאן יש ללמוד כי בעוד שהגבול הצפוני המפורט משקף היכרות של ממש, הרי שהגבול הדרומי הינו ערטילאי, ולא נועד אלא ל'השלים' את התיאור הסיבובי (עליו ראה עוד להלן).

10. השווה לסדר תחומי בית שאן: דרום - מערב - צפון - מזרח, עליו עמד ספראי לעיל. סדר זה תואם לתפישה המקראית המשתקפת בבמדבר לד: 'פאת נגב - גבול הים - גבול צפון - גבול קדמה'. נראה כי סדר זה מושפע מנקודת התצפית העתיקה על אודות הכיוונים. בתפישה זו הרי שעומדים עם הפנים למזרח, ימין היא הדרום ושמאל היא הצפון (ראה, למשל, בראשית יד,טו 'חובה אשר משמאל לדמשק'). אם כן, פותחים בתיאור הימין, קרי: דרום. ראה עוד: א' קימרון, 'שמות רוחות השמיים במקורותינו הקדומים', בית מקרא, פ (תש"ם), עמ' 47-41; מ' הראל, 'האוריינטציה הגיאוגרפית ושימוש המפה בארצות המקרא', ישראל - עם וארץ, א (תשמ"ד), עמ' 168-157.

11. על הקשיים ביחס לעניין זה, ראה: זוסמן, עמ' 256. מקום אחר, שבו משמשת הדרך גבול, הוא בצפון. בתוספתא אהלות יח,יד מהדורת צוקרמנדל עמ' 617 אמרו: 'ההולך מעכו לכזיב: מימינו למזרח הדרך טהורה משום ארץ העמים, וחייב במעשר ובשביעית עד שתיודע שהיא פטורה; משמאל למערב הדרך טמאה משום ארץ העמים, ופטורה מן המעשרות ומן השביעית עד שתיודע שהיא חייבת'. (לעניין הגירסא כאן, ראה: ר"ש ליברמן, תוספת ראשונים, ג, ירושלים תרצ"ט, עמ' 159-158, אך ביאורו 'המשלים' בין הגירסאות ההפוכות דחוק ביותר ואינו מסתבר.) נראה כי דרך אחרת רשומה בברייתא זו, והכוונה ל'נקובתא דעיון' (או 'נוקבתא', או 'נקבתא'). כלומר, הדרך הסמוכה לעיון, דרך החצובה בהר ומנקבת אותו. בימינו שרד השורש בשמות הערביים לדרכים שהם 'נקב', היינו מעלה חצוב בהר. ראה: ר' פרנקל וי' פינקלשטיין, ''מקצוע צפונית מערבית של ארץ ישראל' בברייתת התחומין', קתדרה, 27 (תשמ"ג), עמ' 46-39; ר' צדוק, 'הערות לשוניות ב"מקצוע צפונית מערבית" בברייתא של תחומי ארץ ישראל', שם, עמ' 48-47.

12. האופי ה'רשימתי' של החומר הספרותי ניכר אף ממיעוט הפעלים בברייתא כבכלל הכתובת מבית הכנסת, כפי שציין זאת זוסמן בתרביץ, מג (תשל"ד), עמ' 148. על סדר פנימי (בוטאני), ביחס ל'פירות האסורין בבית-שאן', שבכתובת זו, ראה: י' פליקס, '"הפירות האסורין בבית-שאן"', סיני, צו (תשמ"ה), עמ' יח-כח. על כלל הרשימות וטיבן, ראה: מ' בר-אילן, 'אופייה ומקורה של מגילת תענית', סיני, צח (תשמ"ו), עמ' קיד-קלז (ובמיוחד החל מעמ' קיט ואילך).

13. ראה: י' תבורי, 'התקופה הפרסית בעיני חז"ל', מילאת, ב (תשמ"ד), עמ' 77-67.

14. השווה עוד לאופק הגיאוגראפי המשתקף מפסחים צד ע"א: 'תא שמע: מצרים הי' ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, ומצרים אחד מששים מכוש, וכוש אחד מששים בעולם, ועולם אחד מששים בגן, וגן אחד מששים בעדן', וכו'. הרי כאן, על פי תפישתנו המודרנית, מציאות ודמיון שרויים בערבוביה.

15. לאמור, בניגוד לתיאור הרישום הגיאוגראפי במגילת הנחושת, לדוגמה, תיאור היסטורי המשקף כנראה, מהלך בפועל לאורך המקומות הגיאוגראפיים הנזכרים בו. עיין על כך במאמר על מגילת תענית (לעיל הע' 12).

16. לכלל חילופי הנוסח כאן ולמקבילות, ראה: משנה זרעים עם שינויי נוסחאות... י' זק"ש, מכון התלמוד הישראלי השלם, ב, ירושלים תשל"ה, עמ' נ, שנה. אשר לקשיים המרובים וההצעות השונות במשניות אלו, ראה: י' הרשקוביץ, 'משנת הגבולין', ארשת, א (תש"ד), עמ' קפא-קפט.

17. בזיהוי 'אמנה' נחלקו המפרשים. ראה, בין היתר: ערך 'ארץ ישראל', אנציקלופדיה תלמודית, ב, ירושלים תשל"ו, עמ' קצט-ריג; י"ז הורוביץ, ארץ ישראל ושכנותיה, וינה תרפ"ג, עמ' 53. ברם, מאחר והזיהוי הרווח (סמוך לגבולה של תורכיה !), נראה בלתי תואם לכל מציאות שהיא מחד גיסא, בעוד שספראי (לעיל, הע' 4), פרנקל ופינקלשטיין (לעיל הע' 11), מזהים שמות ישובים שהיו בלתי ידועים עד כה מברייתא דתחומין בסמוך ל'לבנון' מאידך גיסא, הרי מסתבר כי השטח לו נקבע מעמד דו-ערכי בהלכה היה בין הגבול הרגיל לבין מקום כלשהו בכיוון הפרת ('כל השופע מטורי אמניס ואילך'). הווי אומר, מוטב לזהות את 'אמנה' עם הרי מול הלבנון. ראה עוד: .M. Cogan, 'From the Peak of Amanah', IEJ, XXXIV )1984(, pp. 255-259

18. ניתן להוסיף על כך שמשנת חלה מובאת משמו של רבן גמליאל, בעוד שהמקבילה בשביעית מובאת באופן סתמי, עובדה המחזקת את האופי הכוללני של מסורת זו.

19. בסוגריים מזוותים הבאתי את הצעת הקריאה המתבקשת מן העניין גופו, ומן המקבילה בירושלמי, כפי שהעיר ר"ש ליברמן על אתר.

20. ברם, אין להכחיש כי לעתים היו מקרים מעין אלו. עיין: מעשרות ג,י: '(תאנה) עומדת בארץ ונוטה לחוצה לארץ, בחוצה לארץ ונוטה לארץ - הכל הולך אחר העקר'; מכות ב,ז: 'אילן שהוא עומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום', וכו'. כלומר, אין חותכים את העץ בסכין (ובשל השקפה קיצונית מעין זו, לפיה ניתן למדוד בדיוק נמרץ, זרקו את ר' ירמיה מבית המדרש).

21. למעמדה של עכו, עיין: ש' קליין, ארץ הגליל, מהדורה שניה, ירושלים תשכ"ז, עמ' 149 ואילך; על המקורות התלמודיים בהם מוזכרת העיר, ראה: מ"ד יודילוביץ, 'העיר עכו בימי התנאים והאמוראים', סיני, יג (תש"ד), עמ' קפג-קצב.

22. לו עומד היה התנא בגיטין מלכתחילה, לא היה טעם לפרט את עניין הגיטין. משמע, איפוא, שעוסק התנא בעניין אחר.

23. עיין: א' וייס, 'הערות לגיטין פ"א מ"א ולסוגיית הבבלי שם ב,א -ה,ב', ספר הזכרון לא' קמינקא, וינה תרצ"ז, עמ' 30-21 (= הנ"ל, על המשנה, אוסף מאמרים, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, חסרה שנת דפוס ]תשכ"ט[, עמ' 25-16); ועיין היטב במשנת יבמות טו,א-ב.

24. לזיהויו, ראה: ש' ליברמן, תוספתא כפשוטה - זרעים, ב, ניו יורק תשט"ו, עמ' 482; מ' הרשקוביץ, 'הכנס בבני ברק', אור המזרח, כו (תשל"ח), עמ' 91-71 (במיוחד: עמ' 85 הע' 42).

25. אמנם, בגמרא שם ד ע"א הובאה שיטת אביי לפיו שיטת ר' אליעזר אמורה 'בעיירות הסמוכות לארץ ישראל ומובלעות בתחום ארץ ישראל עסקינן', ונמצא, איפוא, שכפר לודים היה מובלעת. ר"ש ליברמן (תוספתא כפשוטה - נשים, ח, ניו יורק תשל"ג, עמ' 776), העמיד 'מובלעות' בישוב של נכרים, אך דומה כי השיטה מעיקרה (בין לפירוש הגמרא ובין לפירוש ר"ש ליברמן), אינה מכוונת לפשט העניין. כלומר, אין כל צורך להעמיד את דברי ר' אליעזר ב'מובלעות', במשמעות הגיאוגראפית או הדתית, אלא שכוונתו היתה כי בימיו צריך המביא גט לומר בפני נכתב ופני נחתם בכל מקרה 'אפילו מכפר לודים ללוד' (בדומה לשיטת רבינו תם בתוספות גיטין ו ע"א דבור המתחיל 'שאני').

26. כך ברוב כתבי היד של המשנה, שלא כגירסת בעלי התוספות גיטין ב ע"א, דבור המתחיל 'אף המביא מרקם'. מכל מקום, שווים הכל לקרוא 'החגר'. ראה: מ"ש פלדבלום, דקדוקי סופרים למסכת גיטין, ניו יורק תשכ"ו.

27. כך, למשל, כרמל במקרא הוא שם מקום מסוים, אך 'ארץ הכרמל' הוא שם אזור; גלעד הוא שם עצם פרטי (אולי אף של מקום), אך 'הגלעד' הוא שם אזור. כך אף בלשון ימינו: 'שומרון' היא עיר, אך 'השומרון' הוא חבל ארץ. לבעיה זו, ראה: צ' הר-זהב, 'השם הפרטי ודינו לגבי הנטייה והא-ההודעה', לשוננו, יד (תש"ו), עמ' 200-198.

28. ב' מזר, ערים וגלילות בארץ ישראל, ירושלים תשל"ו, עמ' 132 ואילך, מזהה את החגר עם השורש השמי חג'ר, אך אינו מבחין בין 'רקם' - שם מקום, לבין 'הרקם' - שם אזור. על הגבול הדרומי ראה עוד: מ' גיחון, 'אדום-אידומיאה והלימס ההרודיאני', דורון לבנציון כ"ץ, אוניברסיטת תל אביב תשכ"ז, עמ' G. I. Davis, 'Hagar, El-Hegra and the ;218-205 .Location of Mount Sinai', Vetus Testamentum, XXII )1972(, pp. 152-163 אגב, דייויס קורא 'חגר' באותיות פתוחות, ונראה כי הצדק עימו. את הקריאה הנוכחית ניתן לייחס להשפעתה של המלה הסמוכה 'רקם' הידועה מן המקרא, ונראה כי זיווג זה השפיע על קריאתה של 'חגר'. אפשר כי כשם שריבוי ה'חג'ר' הוליך לשם אזור 'החגר', כך ריבוי של 'רג'ם', תלי אבנים, יצר את השם 'הרקם'. רבים הם התלים במזרחה של ארץ ישראל הקרויים 'רוג'ם': כגון רוג'ם-הירי בגולן, רוג'ם אל-ג'למה (תסלים), רוג'ם א-נומירה (בית נמרים), ועוד רבים. (ראה: מ' אבי-יונה, גיאוגראפיה היסטורית של ארץ ישראל, מהדורה רביעית, ירושלים תשמ"ד, עמ' 171 ואילך, ולפי מפתח). על תלים אלו ניתן להוסיף את יגר-שהדותא, הוא התל המצוי בגבול ארץ-ישראל וסוריה הארמית, שהיה כנראה המפורסם שבתלים, בין לפי המקרא (בראשית לא,מז), ובין לפי ברייתא דתחומין. אם אכן 'רקם' היא רגם, אבן (כשמה הלועזי של העיר פטרה), ולא (רק) שמו של אחד ממלכי מדין (במדבר לא,ח), היכול לשקף אטימולוגיה עממית, כי אז המעתק האפשרי המוצע כאן הוא רקם<רגם, וצריך עיון.

29. לעניין הגירסא, ראה: ר"ש ליברמן, תוספת ראשונים, ד, ירושלים תרצ"ט, עמ' 29-28.

30. דוגמה לכך ניתן לראות בנדרים נג ע"ב (סנהדרין יב ע"א), '(דתניא:) אין מביאין ירק מן חוצה לארץ לארץ; רבי חנניה בן גמליאל אומר: מביאין ירק מן חוצה לארץ לארץ', מאי טעמא? ...משום גוש'. ברם, אפשר שגזרו טומאת ארץ העמים אף אם אין גושי אדמה בירקות (ויתכן שנאסר היבוא גם מטעמים אחרים).

31. השווה לכך הלכה בעלת משמעות דומה בתוספתא כלים, ב"ק, א,ה, מהדורת צוקרמנדל עמ' 569 (גיטין ח ע"א), 'בשלשה דברים שוה סוריא לארץ ישראל, ובשלשה לחוצה לארץ: עפרה מטמא כחוצה לארץ... וחייבת במעשרות ובשביעית (כארץ ישראל)'.

32. דומה כי יושבי רקם שלחו כתמי דם כחלק משאלות-חכם ששאלו, ובכך ניכרת, כמובן, זיקתם של בני מקום ספר זה אל בני המרכז הגיאוגראפי והתרבותי. ברם, חכמי הארץ לא השיבו להם באותה מטבע של קירבת רב לתלמיד, וממילא, מסתבר, שלא היו כתמים אלו עבורם אלא לטירדה.

33. על תנועת הגיור הגדולה והשפעתה על הרכבו של היישוב היהודי, ראה: ג' אלון, מחקרים בתולדות ישראל, ב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ל, עמ' 278; א' רפפורט, 'הערים ההלניסטיות וייהודה של ארץ ישראל בתקופת החשמונאים', דורון לבנציון כ"ץ, עמ' 219- 230; ב"צ לוריא, מינאי עד הורדוס, ירושלים תשל"ד, עמ' 225 ואילך; ש' דר, 'הרקע ההיסטורי של ישובי החרמון', ש' אפלבאום (עורך יחד עם אחרים), החרמון ומרגלותיו, עמ' 151-142; (ולכלל הגיור, ראה ביבליוגראפיה: יוחנן ארנון, אברהם בן אברהם, תל אביב תשכ"ט, וניתן להוסיף כהנה וכהנה).

34. בין מפני שמעמד עכו היה תלוי: לעניין מצוות התלויות בארץ היתה כחו"ל, ולעניין גיטין היתה כארץ ישראל, ובין מפני ספק אחר עליו למדים אנו מאהלות יח,ט: 'מזרח עכו היה ספק, וטיהרוהו חכמים'.

35. בעוד שהאופי הפרשני של דברי רבן גמליאל ור' אליעזר ניכר מתוכם, שכן אין קיום לדבריהם ללא ההלכה המקדימה, הרי שלא כך המצב ביחס לגבולות הארץ האמורים במשנה. אם כן, אפשר שבהעתקת משנה זו לגיטין ממקומה ה'מקורי' הושמטה הכותרת המצופה (כגון: 'אי זו היא ארץ ישראל?'), לפי שלא היה בה יותר צורך, שכן ניכר העניין מן המשנה גופה בה דנים חכמים במדינת הים ובארץ ישראל (כניגוד).