מיסטיקה וארוטיקה: הצד השווה שבין השתים בעת העתיקה

מהות, א (תש"ן), עמ' 146-141  מאיר בר-אילן

 

'אנו רעיתך ואתה דודנו' (מתוך פיוט ליום הכיפורים)

גם אם רעיון נועז הוא, הרי שמעניין להרהר בדמיון שבין המיסטיקה לארוטיקה, שתי תופעות הנראות במבט ראשון כרחוקות ביותר אחת מן השניה.

למעשה, ההתבוננות בשתיהן תגלה עד מהרה כי אין לך ניגוד גדול יותר בין השתים: האחת היא השיא מבחינה רוחנית, בעוד האחרת היא השיא מבחינה גופנית. כשבא אדם לכלל דיעה ומחשבה, מעיין הוא בעצמו; הוא מרכז העולם, ומבלעדיו אין כלום. מחשבה אנוכיית זו, תולדת הינקות והילדות, מפנה אט אט את מקומה לקראת ההכרה במחשבה עמוקה יותר על ההורים, המשפחה, והעולם שמסביב. רק עם בגרות מליאה יורד האדם לעומק התפיסה של הכרת האלוהים, מושג שאין לך מופשט הימנו. מכאן שהתבוננות לא רק באל, אלא אף בצבא מלאכיו, ובמעשיהם שבמרום, מעידים על שיא אינטלקטואלי מבחינת החשיבה וההכרה: הרוח בהתגלמותה.

חילוף הדברים ניתן לראות בארוטיקה. מראשיתו נזקק אדם לאוכל על מנת להתקיים, לשינה, ולשאר צרכים גופניים. על צרכים ביולוגיים אלו מוסף לאדם עם התבגרו אף הצורך המיני, עובדת חיים מוכרת לכל. נטייה זו של האדם לסיפוק מיני מעידה על שיא גופני מבחינת התחשבות האדם בעצמו: בשר ודם בהתגלמותם. הרי, אם כן, תפישה מוחשית, שאין לך מוחשי הימנה, ולעומתה תפישה מושגית, מעבר לכל מושג. כלות החושים.

הואיל והוכרו שתי תופעות אלו כשיא חוויתי, האחת ברוח, והשניה בבשר, נמצא, איפוא, כי המרחק ביניהן קטן בהרבה, ואם נדמה את רצונות האדם למערכת מעגלית, כי אז יתגלה כי שתי תופעות יסוד אלו, הנובעות ממקורות מנוגדים, באות ונהיות סמוכות אחת לשניה על גבי אותו מעגל סמלי של תשוקות בשיאן, של הרוח ושל הבשר. קוראות הן דרור לדמיון הפרוע של האדם, והוא מהרהר במה שמותר ובמה שאסור.

קירבה סמויה זו שבין שני ניגודים, כביכול, מקרבת אותנו להבנת קווי דמיון נוספים המאפיינים שתי תופעות אלו. שתיהן מוגבלות בגיל, ועל שתיהן אין מדברים בגלוי. אין צריך ללמד בני ישראל כשרים כי העיסוק המיני מוגבל לגיל מסוים ואילך, שדבר זה נובע מתלותו בנשואין, והוא ידוע לכל. והנה, אף העיסוק המיסטי כך הוא, אף אם לעתים הוגבל לגיל אחד, ולעתים לגיל אחר. הצד השווה הוא שעד גיל מסוים אין לעסוק או ללמד הן את החוויה המיסטית, והן את החוויה הארוטית. ממילא, אם כן, שוות שתי תופעות אלו בהצטמצמן ל'גדולים' בלבד. יתרה מזו; עד שלא הגיע אדם לשעתו היעודה, לא יבחין הוא בשתיהן, וממילא לא יחוש קיפוח על שעד כה נעשק מהן, שלא כילד היודע היטב אם קופחה אהבת הורה אליו.

כיוצא בכך הוא כיסוי החוויות הנדונות והשתקתן. לאמור, אף אם בא אדם לכלל הגיל המתאים, עדיין אין פירושו של דבר כי יגלו לו, ולו גם שמץ, מאותם דברים מכוסים. לאלו יפה השתיקה, בכל מקרה. בעוד שבתרבויות אחרות מספרים בגלוי הן על החוויות הארוטיות, ואף מציירים אותן, והן על החוויות המיסטיות, ומתארים אותן בפירוט, הרי שלא כן הדבר בין יהודים. מאז ומעולם השתיקו שומרי תורת ה' את החוויה הארוטית, הקטינוה עד למינימום, ולא דברו עליה כלל. הלא משנה מפורשת היא המקישה בין שתי התופעות השונות, שכן שנינו בחגיגה ב,א: 'אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשנים, ולא במרכבה ביחיד'. הרי, איפוא, איסור דומה על השמעת דרשות בעניינים שהשתיקה יפה להם: עריות ומרכבה, פועל יוצא של ארוטיקה ומיסטיקה. נראה כי החוויה המיסטית כמו גם הארוטית הן עניין אינטימי, שאין מקום ליחיד לשתף את הרבים בכך. אולי אין כאן השתקה כבסוד צבאי, למשל, כי אם שמירה על צינעת הפרט.

עם זאת, לא הושתקו חוויות אלו לחלוטין. את הארוטיקה, הרי אי אפשר להכחיש, שאלמלא היא לא היינו אנחנו כאן היום. ובדומה לכך, אף החוויה המיסטית לא הושתקה, שהרי, לעתים, זכו החוויות המיסטיות לתיאור כתוב, תוצאה של יצר עז של כתיבה, או אף ציווי אלוהי. אלמלא כתבו על אותן חוויות מיסטיות, לא יכול היה החוקר לדעת מה היה טיבו של אותו מפגש עם הנשגב. הווי אומר, הריגוש שעברו בני הדורות הקודמים, בכל תחום של חייהם, גם אם הושתק או הוכחש דרך כלל, מצא, בסופו של דבר, דרך לבצבץ ולהגיע עדינו.

הכחשה מעין זו התבקשה בשל עניין נוסף המשותף לשתי החוויות - הארוטית והמיסטית - חוסר האפשרות להביען בלשון. קצרה הלשון מלהביע תחושות אלו, וכביכול, הוכרח החווה לתאר אותן בלשון סמלית, סמלים אשר לעתים משמשים בשני תחומים 'רחוקים' אלו בחיי אנוש. לשון זו שחברה ליצר ההשתקה הכרוך בתופעות אלה, גרמה לכך שיסופר עליהן בלשון 'נקייה', שרק יודעי חן אשר ידעוה יבינו את הכוונה. לא במקרה השתמשו חלק מהמיסטיקנים במונחים ארוטיים (או הקרובים להם), בבואם לתאר את חוויותיהם האלוהיות. ושמא, אין זה מקרה כי מגילת שיר השירים הארוטית הפכה להיות מגילת אהבה אליגורית בין כנסת ישראל לבין דודה הקב"ה, ומכאן התעצם הרגש הדתי והפך את המגילה לתיאור אנתרופומורפי ומיסטי של האל: שיעור קומתו, ידיו ורגליו.

לא זו בלבד, אלא שלעתים משמש סמל לשוני אחד בשני התחומים השונים. כך, למשל, נגלה האל באש, ואף נמשל לאש (שמות ג,ב; שם יט,יח; דברים ד,כד), ויחד עם זאת משמשת האש דימוי לאהבה, כשם שתאוות המין נדמתה לחום התנור והאש הבוערת בו (הושע ז,ד; שיר השירים ח,ו). אין זאת אלא שקסמי האש נמצאו מתאימים לבטא תופעות שונות בתחום ההכרה, מצבים אנושיים שלא תמיד מצויים בשליטתו של החווה אותם.

מכאן כבר קצרה היתה הדרך לתאר את הקשר המיסטי שבין עם ישראל לאלוהיו כקשר נשואין של בשר ודם. האל לקח לו את ישראל לעם כדרך שלוקח אדם אשה, על כל המשתמע מכך. מתן תורה בסיני נמשלה לחתונה: קולות וברקים, ולאחריהם התחייבות הדדית, כמעשה קוסמי המקביל לארוע הארצי - נשואי איש ואשה. יש אומרים כי התקיים אף טכס המשחזר נשואין אלו במקדש הראשון, אלא שאין ראייה חותכת לכך. על כל פנים, המשילו נביאי ישראל, הושע ויחזקאל, את בגידת עם ישראל באלוהיו לזנות מינית, היפוכה של הנאמנות והבעלות היחידה של הבעל. נראה, איפוא, שלא עשו כן אלא בשל הדמיון של הפורש מדרכי ה', לפרישת אשה מבעלה תוך חיפוש אחר מאהבים מן הצד (הושע ב,ד ואילך; יחזקאל טז; שם כג). נמשל עם ישראל לאשה העוגבת על מאהבים שונים, בעוד המציאות, עליו מלמד המשל, היתה סטייה בתחום הדתי, ולא המיני. הרי, איפוא, שהוקבלה חוסר הנאמנות בעולם התחתון אל זו שבעולם העליון, יחסי אנוש ליחסי אדם עם אלוהיו.

קוצרה של הלשון לבטא הן את החוויה האחת והן את האחרת, בא לידי גילוי, למשל, במונח שנתחבטו בו רבים על אודות אלו ש'נכנסו לפרדס' (חגיגה יד ע"ב, ומקבילות). אך תמים בעולם המיסטיקה יעלה על דעתו כי מדובר כאן בטיול ממשי בין עצים נותני פרי. חסרי נסיון אנו בראיית האל, בתולים בעולם המיסטי, וממילא אין באפשרותנו לדעת למה בדיוק התכוונו בעלי אותן חוויות מיסטיות אשר הגדירו אותן כ'כניסה לפרדס'. כיוצא בזאת, יהיה קשה להסביר לילד מה פירוש 'לקיים יחסים', שכן תמימות הילדות אינה מאפשרת למבוגר להסביר, ומונעת מן הילד הבנת העניין. למעשה, בשני המקרים, אלו שאינם יודעים - לא ידעו שאינם יודעים, ואין לך לשון מכוסה יותר מזו. השימוש בלשון של סמלים, ושימושי לשון המיוחדים לחוויה המיסטית, כמו גם ל'רעותה' הארוטית, עשויים ללמדנו כי אין בכוחו של חסרון מונחים מיסטיים או ארוטיים במקורותינו הכתובים, ללמדנו כי לא עסקו בארוטיקה כמו גם במיסטיקה. אי הסיפור על כך אינו מלמד דבר, לא רק מפני שאין ללמוד מן השתיקה, אלא, ובעיקר, מפני שכנראה היתה העלמה מכוונת בנושא זה.

החוויה המיסטית, כמוה כארוטית, גם אם לא זכתה להיות מוצגת בציבור, הרי שאין פירושו של דבר כי לא היתה קיימת בעבר, כמו גם בהווה. ואכן, יותר מאשר רמזים מוצאים אנו בספרותנו הן באשר לחוויה מן הסוג האחד, והן באשר לחוויה מן הסוג האחר בתכלית. דברים שהן עניין להעלמה מכוונת, אל לנו לצפות ולראותן. אם נזכה, נוכל לראותן בעד הערפל, ברואים ובאין-רואים, במאמץ כן, וללא חשיפה אישית מרושעת. גנות היא לו לאדם שיהרהר בחוויות הארוטיות של אבותיו ואמהותיו, ואפשר שבה במידה, אין זה נאה לבחון את החוויות המיסטיות שלהם.

שתי החוויות טעונות הכנות שונות, ואינן באות בחטף, הכנות נפשיות וגופניות. ראשיתן הוא במתח הארוטי המוקדם להיפגשות, מצב נפשי המתאים יפה גם ליחס שבין אהוב לאהובתו, וגם ליחס שבין האדם לאל, מתח הנוצר על ידי התקרבות והתרחקות לסרוגין. רק אחר כך פג המתח כשהוא מתחלף בהיכרות של ממש. לצורך כך, יש המשתמשים אף באמצעי עזר שונים על מנת להגיע אל חוויית המיפגש או אף להעצימה. האקסטזה הדתית-מיסטית, ממש כתאומתה הארוטית, מושגת בקול רעש גדול, רעש שאחריו קול דממה דקה. התמזגות הגוף, ההכרה והרצון, מתארות היטב הן את החוויה המיסטית והן את זו הארוטית. כאן מעין התמזגות של גוף בגוף, וכאן מעין התמזגות של הגוף באל, אף אם בשתי הפעמים אין ה'התמזגות' מצליחה אלא להתקרב לנושא, ובלשון סמלית. נראה שההתאחדות הגופנית בעולם הגשמי יצרה מעין היטל על העולם השמימי, ובכך הוכשר השימוש במושגים הדומים ביחס לחוויות השונות.

והנה, דמיון בין ארוטיקה למיסטיקה ניתן לראות בהיבט נוסף: היכולת לא רק להתמסר לתענוגותיהן, אלא אף להתמכר ולהשתעבד להן. שעה זו, רגע של קהות מחשבה וערפול חושים למתרחש מסביב, היא התחושה המלווה התנסויות חדשות בתחומים אלו של הרוח והבשר, מעמידה אותנו בפני הסכנה הכרוכה בהן. למרות רגעיותן של השתים, הרי שההתענגות לשמה, והכרוך בכך, הן הסיבות מדוע נמנעים חכמים מלעסוק בשתיהן באופן אינטנסיבי. המאמץ הגופני והנפשי הכרוך בהן מוליך להחלשת הכשרון, היצירה ופוריות המחשבה. יש המגזימים ואומרים כי עיסוק-יתר בשתיהן מוביל לסירוס עצמי, בשני המישורים, אך לא נמצאה ראייה לכך. היפוכו של עיסוק היתר בהן היא הפרישות הגמורה מהן. הפרישות מחוויות אלו נתפשת בין אנשים רבים כחיים בלתי תקינים, או אף בלתי נסבלים, וממילא ידוע כי כל דבר טוב במידה, ואין להגזים: לא ברע, ואף לא בטוב.

המיסטיקן רודף האל, ממש כחולה האהבה הארצית, לעתים מתמזגים באדם אחד (או אשה אחת). המיסטיקן מעורר את תאוותו לאל באמצעות התבוננות מעמיקה, בדומה לעוסק בארוטיקה, המגביר את ייצרו על ידי מחשבות-יתר או התבוננות מכל הזוויות במושא התפעלותו. שניהם מתפעלים ומפעילים עצמם ביחס לתשוקתם באופן דומה, גם אם שונה. והנה, תהליך זה קורה לא רק מרצון, אלא אף מאונס. החוויה המיסטית, כמו גם הארוטית, היא כה מסעירה עד שהיא מדירה שנתו של אדם. מהרהר הוא בכך, אף אם לא לרצונו, ומנסה לחוות אותה מחדש, גם אם כבר חלפה לה. על יצועו, נים ולא נים, בחזיונות לילה, מנסה הוא לשחזר את ההגעה אל הפיסגה, להגיע שוב לרקיע השביעי.

אש האהבה, אהבת האל או אהבת האהוב(ה), מולידים את הרצון לקלס את מושג ההערצה, להתרפק עליו או אף להתבטל לפניו. ואולם, שתי תחושות אלו יכולות לבוא בצמידות לאהבה, אך אין האהבה תנאי הכרחי ומקדים להן. יכולה החוויה המיסטית להיות כרוכה בפחד נוראי, פחד מפני החדירה אל עולם נורא, יראה הקשורה בעונש העשוי לבוא על מי שניסה לצפות במה שאינו ראוי לו. אכן, אין הארוטיקה כרוכה ישירות בפחד, אך גם אין היא קשורה דווקא באהבה, ולמבין ינעם. ואולם, כשם שירא הצעיר לעסוק בארוטיקה, ומופחד הוא בפחדים ואיסורים שונים, הן במישור הרוחני-דתי, והן במישור הגשמי, כך ירא חסר הנסיון לעסוק במיסטיקה, ומופחד באש שיצאה והמיתה אלו שקדמוהו. מסתבר כי דמיון זה שבין הארוטיקה למיסטיקה, בין חיי הרוח לחיי הבשר, גרם לכך שבין עמי הקדם נתדמו שתי אלו לאחת, והיתה הקדשה לסמל משותף לשתיהן, וזנות פולחנית היתה נוהגת במקדשי המזרח הקדמון. כך גם היה האל בעל בועל ומפרה את האלה, ובמקומות שונים הוצבה אנדרטה לכבודו בדמות אבר המין הגברי. בכך, אם כן, נוצר טשטוש (מכוון), בין חוויית האלוהות לחוויית הבשר, מעין הזיווג המיני ההופך להיות זיווג מיסטי בתפישות דתיות שונות. אותה ילדותיות שמנעה הבנת המושגים בתחילה, גרמה מאוחר יותר לערבוב בין שני התחומים, ואפשר שעם הבגרות נעשתה הזיקה בין השנים למכוונת.

לכאורה, קיים שוני בין הארוטיקה לבין המיסטיקה, שזו נעשית ביחידות, והאחרת בשנים. ברם, האומר כן מעיד על בורותו בעניינים אלו יותר מאשר על מושאי המחקר. ההשתחררות מן ה'אני', ביטול היישות, וההגעה לאזור הדמדומים של ההכרה, אינם מתרחשים על ידי אדם בודד דווקא, וידועים לנו מקרים לא מעטים, משלנו, ומשל עמים אחרים, בהם מתרחשת החוויה המיסטית כשקבוצת חברים ישובה יחדיו, מתפללת, או הוגה בעליון. על דעת הקהל והמקום איני מפרט בתחום הארוטי, ואין צורך אלא להשליך את הדברים על התחום המיסטי. מודעות האדם את עצמו מאשרת שנית את הדמיון הרב שבין יציאה אחת מן העצמי לזו האחרת.

הכמיהה אל האל, כמו גם אל קירבת הבשר מן הצד האחר, הינן מהותיות לאדם, צורך בסיסי לקיומו, מפלט בדוחקו, ומקור אושר אין-קץ. התרוממות רוח ובשר חוברות יחדיו להקניית מימד אנושי ביחסים שבין אדם לחברתו, מימד אלוהי ביחסים שבין האדם לאלוהיו, ולעתים אף מימד אלוהי ביחסי הבשר, ומימד אנושי בידיעת אלוה.

אסיים בציטוט (מאוחר בזמן), מתוך 'צוואת' ר' ישראל בעל שם טוב (ניו יורק תשל"ה, סי סח), קטע מפתיע בנועזותו. מורה החסידות מלמד: 'התפלה היא זיווג עם השכינה, וכמו שבתחלת הזיווג ]יש[ ניענוע, כן צריך לנענע עצמו בתפלה בהתחלתה, ואחר כך יכול לעמוד כך בלא ניענוע, ויהיה דבוק להשכינה בדביקות גדול'.

לקריאה נוספת:

ביאל, דוד, ארוס והיהודים, תל-אביב תשנ"ה.
בר-אילן, מ', סתרי תפילה והיכלות, רמת-גן תשמ"ז.
בר-אילן, מ', 'בחינת הנוסח, עניינים ארוטיים ומעשי כשפים במגילת שיר השירים', שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, ט (תשמ"ז), עמ' 53-31.
ויינפלד, מ', 'יסודות נקביים בתיאורי האלהות הישראלית - הזיווג הקדוש והעץ הקדוש', בית מקרא, קמג (תשנ"ה), עמ' 358-348.
הלוי, ב', 'דימויי מין ואש אצל הושע', בתוך: "והדברים עתיקים", תל-אביב תשמ"ה, עמ' 158-156.
ליבס, י', 'זוהר וארוס', אלפיים, ט (תשנ"ד), עמ' 119-67.
ליברמן, ש', יוונית ויונות בארץ ישראל, ירושלים תשכ"ג, עמ' 240 הע' 30.
מאיר, ש', 'נושא החתונה במשלי המלכים באגדת חז"ל', מחקרי המרכז לחקר הפולקלור, ד (תשל"ד), עמ' ט-נא.
שרפשטיין, ש', החויה המיסטית, תל אביב תשל"ב.
.G. W. Ahlstroem, Aspects of Syncretism in Israelite Religion, Lund 1963, BR. 75 ff
.Richard A. Batey, 'Jewish Gnosticism and the "Hieros Gamos" of Eph V:21-33', New Testament Studies, 10 (1963-64), BR. 121-127
.Richard A. Henshaw, Female and Male: The Cultic Personnel Allison Park, PA: Pickwick Publications, 1994), BR. 236-243
.Aaron H. Gerber, Biblical Attitudes on Human Sexuality, Todd & Honeywell Inc., New York 1982, BR. 1-8
R. Patai, The Hebrew Goddess, New York 1967

התמונה המצורפת כאן, פרי עבודתו של א' לילייאן, לקוחה מתוך:
.L. Brieger, E. M. Lilien, Berlin 1922, p. 212

שים לב:

1 מהו הדבר המכוסה בשני חלקי התמונה.
2 זהותם המינית המטושטשת של המלאכים (שלא כאדם).
3 לפיסוק באצבעות של האל, כבברכת כהנים (ונראה שרמז ליליין לעצמו, שכהן היה).
4 מבחינה אמנותית ראויה התמונה להשוואה עם תמונת 'יום ולילה' של י' אשר.
5 אגב, ליליין צייר תמונות נוספות, אך בנפרד, הן של מלאכים, והן של דמויות ארוטיות.