הערות למחזור בענייני מלאכים

מתוך: אור המזרח, לה (תשמ"ז), עמ' 12-7  מאיר בר-אילן

 

שונה המחקר בתורת ישראל מחקר חכמת האומות. בעוד שיכול אדם לעסוק בלימוד העבר של עמי אשור ובבל וכיוצא באלו מבלי להיות מעורב רגשית בעניין, הרי שאין הדבר כן במחקר של תורת חיים. כשבא אדם לבקר את תורת ישראל נוצר מעין מחסום נפשי המונע ממנו מלדון בבעיה לעומקה. כשם שאין הרופא יכול לנתח את עצמו, כך קשה לו לאדם לנתח את אמונת אבותיו, וכבר נפסקה הלכה בישראל: 'כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו' ואבותיו. אפשר שזו הסיבה למיעוט העוסקים בחקר הסידור. מלים שאומר אדם לאלוקיו מדי יום ביומו אינן עשויות להיות מושא למחקר בקלות יתרה, וכך קרה, כנראה, שדווקא התפילה שהכל יודעים אותה ורבים הדשים בה, הפכה להיות תחום מוזנח במדעי היהדות.1 בשל כך צריכים אנו להחזיק טובה לכל העוסקים בצרכי הסידור באמונה, ובהם ד"ר נ' ברונזניק על הערותיו המאלפות למחזור לימים נוראים מהדורת ר' ד' גולדשמידט.2 מטבע הדבר שאף אם בקי אדם במקצוע הפיוט והסידור כגולדשמידט ז"ל, אין הוא בקי בכל התחומים האחרים הקשורים במקצוע זה, ופשיטא שיש מקום להראות מקורות ולטרוח בשיפור ההערות למחזור כדי שבבוא השעה יימצא סידור מתוקן (לא 'מתוקן') תחת ידינו.

בכוונתי כאן להוסיף מעט על הערותיו של ברונזניק על פי ספרות ההיכלות, תחום המוזנח כמעט כמו הסידור, אף כי לאחרונה היתה לו עדנה.3 ספרות ההיכלות המזכירה שמותיהם של התנאים כמי שעסקו ב'מעשה מרכבה' ועניינים של מעלה כמלאכים, כסא הכבוד ועוד, נחשבת על ידי חלק מהחוקרים כבת המאות החמישית-ששית למניינם, אף כי לא הצליחו המלומדים, לפי שעה, לקבוע לספרות זו תיארוך מוסכם.4

אליבא דשיטה מדעית זו, הרי שר' עקיבא הידוע לנו מספרות ההיכלות כמי שעוסק בשירות השמיימיות ובסודות נוספים, אינו ר' עקיבא התנא ש'נכנס לפרדס' (תוספתא חגיגה ב,ג מהדורת ליברמן עמ' 381). כלומר, לדעת תלמידי החכמים (וחלק מהחוקרים כאחד), ר' עקיבא שבמשנה הוא 'אמיתי', היסטורי, בעוד שהאישיות שבספרות ההיכלות אינה מציאותית, כי אם ספרותית (או: פיקטיבית) גרידא. ברם, למרות שדברי התנאים כמעט ואינם מגלים את יחסם של שוני המשניות למלאכים וליתר היצורים השמימיים, הרי שנותר בכל זאת מקור אחד השייך לעניינינו. בספרא נדבה ב,יב, על ויקרא א,א מהדורת וייס, ד ע"א כתוב:

ר'עקיבא אומר: 'כי לא יראני האדם וחי' (שמות לג,כ) - אף חיות הקודש הנושאות את כסא הכבוד אינן רואות את הכבוד. אמר ר' שמעון: איני כמשיב על דבר רבי, אלא כמוסיף על דבריו; 'כי לא יראני האדם וחי' - אף מלאכים שחיים חיי עולם אינן רואין את הכבוד.

כיוצא בזה הובא בשיר השירים רבה א,יד, בברייתא משמו של ר' שמעון בר יוחאי, כי קודם מעמד הר סיני 'כך תבעו (בני ישראל). אמרו: רצוננו לראות כבוד מלכנו!' בכן, נדמתה קבלת התורה בעיני התנאים לראיית הכבוד, היינו ה' עצמו,5 ולא זאת בלבד למדנו מכאן, אלא גם שהתנאים העוסקים במדרשי הלכה ואגדה הם אלו שעסקו אף בנסתרות. ברם, בשל סודיות העניין, כנראה, קשה לקבוע בצורה וודאית אם אכן ספרות ההיכלות הינה תוצאה ישירה מהם, או שמא רק גלגול מאוחר ומקוטע של מסורות התנאים. עניין זה טעון מחקר מפורט, ויתכן אף שכל מסורת זקוקה לדיון בפני עצמו, אלא שחורג הדבר מגדר הנדון כאן.

מכל מקום, ספרות ההיכלות השפיעה רבות על התפילה, כפי שניכר מן הקדושה, למשל, וניתן להדגים תופעה זו בכמה צורות. כיוצא בזאת כבר העירו על השפעת ספרות ההיכלות על הפייטנים הקדומים כיניי ור' אלעזר הקליר,6 וקרוב לודאי שעם פרסום טכסטים נוספים מן הגניזה - פיוטי תפילה וקטעי היכלות גם יחד - עשוייה זיקת הגומלין שבין התפילה לספרות ההיכלות להתברר באופן גלוי יותר ממה שמקובל היה לחשובעד כה.

אכן, כבר גולדשמידט בהערותיו למחזור ציין לא פעם לספרות ההיכלות, אך לעתים לא קלע אל המטרה, ורמז לספרות ההיכלות בחינם. כיצד? הרעיונות השקועים בפיוט עשו רושם שמקורם בהיכלות, ואולם, הפייטן לקח רעיונותיו ממדרשי אגדה שונים, ולאו דווקא מספרות ההיכלות.7 ברור כי האופי המיוחד של ספרות ההיכלות וענייני המלאכים שבה גרמו לבעיות שונות בהבנת התפילה, קשיים שלא ניתן לעמוד עליהם אלא באמצעות היכרות מעמיקה עם ספרות ההיכלות.8 כללו של דבר: אף הטובים שבמהדירים ובמעירים הניחו בקעה אשר יש לגדרה, ולפי עומק רמיזות הפייטנים, כמעט שאין אפשרות שחכם אחד יוכל לפתור את כל חידות נוסח המחזור. להלן, אם כן, מספר הערות בענייני מלאכים על המחזור לימים נוראים: ראש השנה ויום כפור, מהדורת ר' ד' גולדשמידט, ירושלים תש"ל, (להלן: המהדיר) ובהתייחס להערותיו של ברונזניק (להלן המעיר).

מחזור לראש השנה

עמ' 50: 'מלך קדוש שוכן שמי ערץ'. כתב המעיר: 'הוסיף המהדיר: ע"ש תהלים פט,ח "אל נערץ בסוד קדושים רבה", ועדיין לא ברור מה כוונתו בדיוק. ונכון לפרשו מלשון "חוזק" שיש לשורש הזה', וכו'. ברם, מה עניין קדושת ה' אצל שמיו החזקים? ודומה, על כן, שיש לשוב אל הפניית המהדיר, אך לבאר את העניין. אכן, מסתבר שהפייטן חידש לשון על פי הפסוק המצויין והתכוון לומר בביטוי הקשה 'השמים בהם מעריצים (המלאכים) את ה''. כיוצא בזה אומרים אנו ב'קדושה': נעריצך ונקדישך כנועם שיח סוד שרפי קודש'. משמע, כשם שב'קדושה' קרוב עניין קדושה לשורש 'ערץ', אף כאן כן, (ובשל כך הפך 'ערץ' כינוי לשמים).

עמ' 65: 'מנתו כהיום כח דושנה / נצר להחניט לתשעים שנה'. יש להוסיף כאן על המהדיר והמעיר כי שרה היתה בת תשעים שנה בלדתה את יצחק, כנאמר בבראשית יז,יז. מכאן, כנראה, מקור החישוב של בעל סדר עולם רבה שהיה יצחק בן 37 בשעה שנעקד שהרי שרה מתה בשל השמועה על עקידת בנה.

עמ' 78: 'נוצצי נגה ינצחו בקול', פירש המהדיר: 'ינגנו על הכלים', ותמה על כך המעיר: 'ואין לפרוש זה שום יסוד, וכי מה למלאכים ולכלי זמר', וכו'. ברם, אפשר שהצדק עם המעיר כי נצוח בקול אינו נצוח על כלים, אף כי דומה שאין כאן 'קול' שם עצם, היינו הקול שלהם, כי אם תיאור אופן, היינו 'מנצחים (=מנגנים על כלים) בקול (גדול), והכל שומעים'. מכל מקום, ראוי לדעת כי אף למלאכים יש כלי זמר. כך,לדוגמה, בספר חנוך ב' )הסלאבי( ו,כז מתאר חנוך את שראה: 'ובתוך הרקיע (הרביעי)ראיתי בני חיל מזוינים עובדים לה' בתופים ובעוגבים בקול בלי הרף, ובשירהיפה, ואתענג לשמוע'. כיוצא בו בהיכלות רבתי י,ג (ורטהיימר, בתי מדרשות, א,עמ' פה), אנו קוראים: 'נהרי ששון, נהרי שמחה... משתפכין ויוצאין לפניו מלפניכסא הכבוד, ומתגברין והולכין... מקול נגינות כנורות חיותיו, מקול רינת [תופי] אופניו, מקול זמירות צלצול כרוביו'. הרי לנו כלי הנגינה השמימיים: (עוגב), כנור, תוף וצילצל. ופשוט הדבר: מה הלויים מנגנים על הכלים במקדש של מטה,אף המלאכים כן במקדש של מעלה.9

עמ' 85: 'ופורדות ומשיקות', וכו'. הצדק עם המעיר, אלא שטעות קלה בידו. המעיר מסביר כי כנפי החיות מאפשרות או מונעות את כניסת התפילות לפני ה', ומוסיף 'שהחיות מכסות בכנפיהם את כסא הכבוד כדי לסלק תוכחה' וכו'. ברם, בהמשך נאמר כי התפילות חודרות בעד חלונות שברקיע, וכך אומרים אנו בתפילה 'ובוקע חלוני רקיע'. כלומר, ה' פותח את החלונות כדי שתכנסנה תפילותינו. נמצא שכנפי החיות אינן מכסות על כסא הכבוד, אלא על החלונות לבל יכנס קטגור, וכפי שהביא המעיר בעצמו על פי משנת שבת שלסגירת חלון משתמשים בלשון 'פקק'.

עמ' 175: 'צבא בשלחך לחבשו בהדר'. המהדיר פירש 'בשלחך את המלאכים', וכו', והמעיר הוסיף 'ונעלם ממנו לפי שעה שה' הוא שבא לבקר את אברהם ולא המלאכים'. דומה כי לא נעלם הדבר מהמהדיר, אלא שהלך הוא בעקבות הפייטן לפיו המלאכים הם שבאו אל אברהם, (כפשט העניין), וקרא הפייטן למלאכים 'צבא'. כעין זה ב'ונתנה תוקף': 'צבא מרום' ועוד (עיין: מלכים א' כב,כ). לגופו של עניין הרי נחלקו חכמים שם ביחס למלה 'אד-ני' אם שם קודש הוא, היינו: ה' בא לבקר עם שני מלאכיו, או שהוא שם חול, היינו: מלאכים בלבד באו אל אברהם, ובשיטה זו נקט הפייטן. אגב, לפי בבא מציעא פו ע"ב חבש ('אסר ושרי') אברהם את עצמו. ברם, כשם שהיו מסורות מוחלפות ביחס למעשה המילה, יש שתלו את המעשה ברפאל, ויש שתלוהו באברהם עצמו (ועוד), אף מעשה הרפואה נחלק לכמה פנים, ונקט הפייטן כאן בשיטה (שמא שיטתו) לפיה המלאכים הם שחבשוהו לאברהם.

עמ' 217: 'קול שופר לעת יעל מאחז פני כסא'. הרעיון כאן מצוי כמה פעמים בספרי ההיכלות. עיין: ש' מוסאיוב, מרכבה שלמה, ז ע"א; א' גרינולד, תרביץ, לו (תשכ"ו),עמ' 274.

מחזור ליום כפור

עמ' 259: 'דיני נפשות בדונו / קשוט כשלג סדינו'. שתק המהדיר לפי שסבר, כנראה, כי פשוט העניין. ברם, המעיר דימה כאן יוצר (צד"י קמוצה) ליוצר, ויצא דבר שאינו מתוקן תחת ידו. ובכן, פירוש: ה' דן דיני נפשות, 'מי לחיים ומי למוות'. מבקש, איפוא, הפייטן בקשה הרומזת על שני מקורות כאחד: (א) ישעיה א,יח: 'אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו', מעין הכתוב שם עמ' 593; (ב) ירו' ראש השנה פ"א ה"ג, נז ע"ב: 'בנוהג שבעולם, אדם יודע שיש לו דין - לובש שחורים... אבל ישראל אינם כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים', וכו', ועיין עוד בסוף מסכת מידות. מכאן, איפוא, שהצדק עם המהדיר ביחס למלת הבקשה 'קשוט', הווי אומר: יהא סדינו (=לבושו), כשלג, ואת שינוי הצבע דימה הפייטן לקישוט.

עמ' 285: 'זה ציר נאמן בכל הויות / עלותו לשחק לקבל תושיות / צפה שם סוד אלו עליות / אשר ברתת וזיע עונים חיות'. לאמור, משה הקרוי ציר עלה לשמים, הם השחקים, לקבל תורה הקרויה תושיה (ולא 'חכמה' סתם כציון המהדיר, לאמור, לשון תורה לחוד ולשון פייטנים לחוד). ובכן, בעלייתו ראה משה את הסודות של העליות בשמים. לאמור, קרא 'עליות' עי"ן בפתח-חטוף, כמו שם בעמ' 178, וכדרך הפייטנים נהפך סדר המלים 'עליות אלו', הינו העליות שבשחקים הכתובים לפני כן. עיין עוד בדברי המהדיר המביא מספרות ההיכלות, ואשר לסודות השמימיים והעליה המיסטית של משה, הרי שאין כאן מקומם.10

עמ' 658: 'כחתן יוצא כלול מגנון קטרות / לרוץ אורח לקלסך לענדך עטרות'. פירוש: על פי תהלים יט,ו דימה הפייטן את ה' לחתן כלול, היינו מושלם ככלה, חתן העונד עטרות לכלתו, היא כנסת ישראל. דימוי זה מפורסם משיר השירים וידוע אף מסוף מסכת תענית וסוף מדרש שמות רבה. לאמור, נדמתה ברית סיני לברית חתן וכלה: החתן עוטר עטרה לכלתו כנגד (שה"ש ג, יא) 'בעטרה שעטרה לו אמו', היינו, מידה כנגד מידה: ה' באמצעות מלאכיו עטר עטרות לישראל, והם עטרוהו בתפילותיהם.11

בפירוש אמורים הדברים בשמות רבה נא,ח: 'שכיון שקבלו (בני ישראל את) התורה, הלבישם הקדוש ברוך הוא מזיו הדרו. ומה היה הלבוש? ר' יוחנן אמר: עטרות הלבישן'.

ברם, מה פשר 'מגנון קטרות'? לא האיר עליו שחר המהדיר, ולא עמד המעיר על העניין כהלכה, לפי שכשפים בגו. כיצד? ובכן, התרגום המיוחס ליונתן על דברים כד,ו 'לא יחבל רחים ורכב' מביא 'לא תהוון איסורי חתנין וכלין', וגו', (וראה במפרשי יונתן ובאבן עזרא שם). כלומר, איסור תורה הוא לכשף את החתן והכלה לבל יהו להם צאצאים. היאך עוברים על התורה לדעת התרגום? ובכן, בשעת החופה, לוקחים חבל וקושרים אותו, ובה בשעה לוחשים עליו ואומרים מלים כגון: 'כשם שיהא קשר זה אסור לעולם, כך יהא רחמה של פלונית וזרעו של פלוני אסורים לעולם'. היאך מבטלים את הכישוף? כמה שיטות לכך, אך נראה כי הטובה בהם היא שיהו החתן והכלה מתירים קשרים שונים (ואין צריך לומר כי גם מזמורי תהילים והזכרת מלאכים ראויים הם לאותה שעה). עניין זה מוכר היטב, ואין צורך לחזור על ראיותיו ולבארם, לפי שאין כאן מקומם.12 ובכן, זהו שאומר הפייטן: נדמה ה' לחתן מושלם ומשומר מכישופים זוהי הלא המדרגה הגדולה ביותר אליה יכול חתן להגיע. לאמור, כאילו כתוב: 'גנון מקטרות', הוחלף מקומה של המ"ם כדרך הפייטנים, היינו 'שמור מקשרי (חתנים)', הלא הם כשפים המונעים הולדה. הווי אומר יש לנקד 'מגנון': מ"ם שוואית (או חרוקה), גימ"ל קמוצה, ו"ו שרוקה; ו'קטרות' תנוקד על פי דניאל ה,יב (ושם ה,ו; ה,טז): קו"ף חרוקה וו"ו חלומה. מקור המלה 'קטרות' הוא בארמית 'קטרין', וממקומה של המלה, שבחו של דניאל וקשריה עם הכשפים והאשפים אתה למד שזה פירוש העניין כאן, ודיבר הפייטן ברמזי רמזים.

הטור בהמשך: 'מחמתך אין נסתר זולתי בדמימה', ופירש המעיר לנכון דמימה היא תורה. ברם, יש עוד להעיר כי 'חמה' הוא אחד ממלאכי החבלה, כידוע לכל מן ההגדה.13 ובכן, רומז הפייטן כי התורה מגינה מפני המזיקים, כדרך שאמרו בתנחומא בחוקותי, א: 'אמר הקב"ה לישראל: אם עשיתם את חוקי - אין השטן נוגע בכם', וכעין זה גם בדברים רבה ד,ד, ואכמ"ל.

לבסוף, הנה כמה שגיאות דפוס המובאות במחזור לראש השנה:

במבוא, כא, הע' 20 - כתוב: סי' תקפ"ב ח'; צריך להיות: סי' תקפ"ב ו' (ו"ו)
בעמ' 223 - כתוב: מה אדיד שמך; צריך להיות: מה אדיר שמך
בעמ' 273 - כתוב: ומעל כל כל בני בריתך; צריך להיות: ומעל כל בני בריתך

סיכום

ליקויים שונים המצויים במחזור לימים נוראים, אין בהם כדי למעט מתרומתו וזכותו הגדולה של ד' גולדשמידט ז"ל להבהרת הנוסח וענייני הפיוט שבמחזור. כדי להכין את הדרך לקראת הוצאה משוכללת יותר של המחזור, זקוקים אנו לנגר ובן נגר באומנות הפיוט והאגדה שיגלה לנו את רמיזות הפייטנים ונסתרותיהם. ברם, לפי שעה, עדיין אי אפשר לומר כי כל ענייני המחזור ונוסחו נהירים לנו, וברור כשמש כי אין בכוחו של מאמר קצר זה, המוגבל לנושא המלאכים, כדי למצות את העניין ולסכמו. מכל מקום, אם אין עלינו לגמור את המלאכה, כי אז לפחות אין אנו בטלים הימנה.

1. על מצב המחקר, ראה: R. S. Sarason, 'The Modern Study of Jewish Liturgy', J. Neusner, (ed.), The Study of Ancient Judaism, I, New York 1981, pp. 105-187 ; S. C. Reif, 'Jewish Liturgical Research: Past Presant and Future', JSJ XXXIV (1983), pp. 161-170.

2. נ"מ ברונזניק, 'הערות על המחזור לימים נוראים', אור המזרח, לג (תשמ"ה), עמ' 22-7; שם, לד (תשמ"ו), עמ' 20-4. ברונזניק העיר על ביקורתו של א"מ הברמן למהדורת גולדשמידט שיצאה לראשונה בקרית ספר, ויש להשלים: א"מ הברמן, מסכת סופרים וספרות, ירושלים תשל"ז, עמ' 160 ואילך. (ושם ביקורות אחרות של הברמן על מהדורות גולדשמידט לסליחות ולקינות.) עיין גם: ש' אברמסון, 'פירושים לסדר הסליחות כמנהג פולין', טורי ישרון, מ (תשל"ד), עמ' 17-16. ראה עתה: י' תבורי, 'ביבליוגרפיה עברית לתפילות המועדים', ארשת לתרבות התפילה ובית הכנסת, ה (תשמ"ה),עמ' 112-85.

3. בשבט תשמ"ד התקיים הכנס הבין-לאומי הראשון לחקר ספרות ההיכלות בירושלים. ראה: י' דן (עורך), המיסטיקה היהודית הקדומה, דברי הכנס הבינלאומי הראשון לתולדות המיסטיקה היהודית [מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, ו], ירושלים תשמ"ז.

4. העניין נדון בתוך: מ' בר-אילן, סתרי תפילה והיכלות, רמת-גן תשמ"ז. ראה עוד: P. S. Alexander, '3 (Hebrew Apocalypse of) Enoch', James H. Charlesworth, ed., The Old Testament Pseudepigrapha, I, New York 1983, pp. 223-254.

5. על המיסטיקה בתלמוד ובמקורות ה'אותנטיים', ראה: Ira Chernus, Mysticism in Rabbinic Judaism, Berlin - New York 1982.

6. ראה: אבן שמואל, י', מדרשי גאולה, מהדורה שניה, ירושלים תשי"ד, עמ' 153 ואילך; גרינולד, א', 'פיוטי יניי וספרות יורדי המרכבה', תרביץ, לו (תשכ"ז), עמ' 277-257.

7. עיין היטב בהערותיו של גולדשמידט לפיוט 'וחיות אשר הנה מרבעות כסא', מחזור לראש השנה, עמ' 216.

8. כדוגמה לנדון כאן ניתן לראות בטעות של חוקר כע' פליישר. בתרביץ, לח (תשכ"ט) עמ' 273 הובא טור זה: 'זכים יחד עם דוהרים / קודש עונים ומהדירים'. פליישר שם בהע' 61 כותב: 'דוהרים - כינוי נפוץ בפיוט למלאכים', ואינו מדוייק. 'דוהרים' הם הסוסים השמימיים עליהם יודעים אנו ממקורות רבים. כך, לדוגמה, ראה בהיכלות רבתי יח,א (ש"א ורטהיימר, בתי מדרשות, א, ירושלים תש"ם, עמ' צג), והסוסים ידועים ממקומות נוספים (כגון: חזון יוחנן ט,יז; יט,יד). לענייננו חשוב 'מעשה מרכבה' (בתי מדרשות, שם, עמ' נח): 'הם (=מלאכי השרת) אומרים "קדוש" / וסוסיהן אומרים "קדוש"; הם אומרים "ברוך" / וסוסיהן אומרים "ברוך"', וכו'. לפיכך, שיעורו של 'זכים יחד עם דוהרים' הוא: מלאכים יחד עם סוסים. השווה עוד: גולדשמידט, מחזור לראש השנה, עמ' 77: 'דוהרי דולקים ידובבו בקול'. שיעורו: המלאכים הדוהרים על סוסים [הקרויים דולקים, לשון רדיפה, ולא שלהבת כדעת המהדיר].על המלאכים הדוהרים, ראה עוד שם במחזור, עמ' 76.
דוגמה אחרת לטעות הנובעת מחוסר היכרות מספקת עם עולם המלאכים ניתן לראות בביקורתו של הברמן על גולדשמידט. במחזור ליום כפור עמ' 367 מובא 'טפסרי פנים' -פ"ה (הפנים) קמוצה. הברמן (לעיל, הע' ,2 עמ' 167), תיקן את הניקוד מקמץ לשווא, ובחינם 'תיקן', והצדק עם המהדיר. טפסר הוא שר, (ירמיה נא,כז), וכאן הוראתו מלאך. התואר למלאך 'פנים', לקוח מאסתר א,יד 'שרי פרס ומדי ראי פני המלך'. אמור מעתה: 'טפסרי הפנים' (בקמץ) הם המלאכים הגבוהים בהירארכיה השמיימית כי הם רואים את פני ה', שלא כמלאכים הזוטרים. זהו, כמובן, הפירוש למונח 'מלאך הפנים' המופיע בספרות ההיכלות, בקומראן ובספרות החיצונית, ואכמ"ל. ראה עוד בדברי המפרשים לישעיה סג,ט: 'ומלאך פניו הושיעם'.

9. על הכנורות של המלאכים ראה עוד בחזון יוחנן טו,ב (ואף שופרות בידי שבע מלאכים שם, וכן גם בחנוך ב' ז,יג), ספר שמקורותיו היהודיים מדברים בעדו. ראה גם: ח' מרחביה, התלמוד בראי הנצרות, ירושלים תשל"א, עמ' ;79 גולדשמידט, מחזור, עמ' 127. 'טוב מקולות שבעה קרן'. תן דעתך לכלי הנגינה של חבל הנביאים שבשמואל א' י,ה: 'נבל ותף וחליל וכנור'.

10. ראה עוד: מ' בר-אילן, 'כסא ה' - מה שמתחתיו, מה שכנגדו, ומה שאצלו', דעת, טו (תשמ"ה), עמ' 35-21.

11. על התפילות, ראה שמות רבה כא,ד: ...' המלאך הממונה על התפלות נוטל כל התפלות שהתפללו בכל הכנסיות כולן, ועושה אותן עטרות ונותנן בראשו של הקדוש ברוך הוא', וכו'. ראה עוד: היכלות רבתי כח, מהדורת שפר עמ' ,126 שם מספר ר' ישמעאל על בני ישראל, ואומר: 'אני יודע מה אתם מבקשים, ולבי הכיר מה אתם מתאוים: תורה מרובה אתם מבקשים... לקשור כתרים בראשיכם ועטרות מלכים בראש בניכם. 'השווה עוד למסורת על המלאכים שקשרו עטרות לראשי ישראל קודם קבלם את התורה: ל' גינצבורג, אגדות היהודים, ד, רמת גן תשכ"ח, עמ' 52-51, 293.

12. עיין: א' בראואר, יהודי כורדיסתאן - מחקר אתנולוגי, (השלים, ערך ותרגם: ר' פטאי),ירושלים תש"ח, עמ' 110 ואילך; י' בזק, למעלה מן החושים, תל אביב תשכ"ח, עמ'52 ואילך.

13. עיין: מ' מרגליות, מלאכי עליון, מהדורה שניה, ירושלים תשכ"ד, עמ' רלב. על מלאכי החבלה ראה עוד: צ"מ רבינוביץ, מחזור פיוטי רבי יניי לתורה ולמועדים, א, ירושלים תשמ"ה, עמ' 358-357.