כתיבת ספרי תורה תפילין מזוזות וקמיעות על עור צבי

בית מקרא, ל/קב (תשמ"ה), עמ' 381-375  מאיר בר-אילן

 

עם גילוי המגילות מקומראן החלו חוקרים שונים לתת את דעתם לצדדים הטכניים של עיבוד הספרים, דבר שקשה היה לעשותו קודם שראו בעין ספרים בני למעלה מאלפיים שנה.1 ברם, עדיין קיימים עניינים שונים שלא נתבארו במקורות הכתובים, ולהלן בכוונתי לדון באחד הסעיפים של תורה זו, והכנת ספרים שמה: כתיבה על גבי עור צבי.2

א. ספרי תורה

בתוספתא בבא בתרא ד,ז מהדורת צוקרמנדל עמ' 403, מובאות הלכות ביחס למכירה המתבטלת בשל מקח טעות, וכך כתוב שם:

המוכר עבדו לחברו, ונמצא גנב... הרי זה מקח טעות; ספר של צבאים, ונמצא של גויל או יש בו טעות בין דף לדף, הרי זה אין מכרו מכר.3

אם כן, איפוא, ספר תורה על עור צבי נחשב ליקר יותר, ומסתמא אף לטוב יותר מספר הכתוב על גבי עור רגיל (גויל) של בהמה סתם. יש להניח שהסיבה לכך היתה שהצבי, מדרך הטבע, שכיח היה פחות מאשר בהמת בית, וממילא היה מחירו גבוה ממחיר עור פרה, לדוגמה. אם נוסיף לכך שצבי קטן בממוצע מפרה, הרי ברור שגבוה מחירו של ספר תורה התפור מעורות הרבה של צבאים, מספר תורה העשוי ממספר קטן יותר של עורות בהמה. מעתה את הרדיפה אחר עור צבי, למרות מחירו, יש לייחס לעדינותו וליופיו, ושמא מצאו לכך סיבות נוספות.4 בין כה וכה, מסתבר שההלכה במשנה משקפת נוהג יהודי עתיק של כתיבת ספר תורה על עור צבי, ושמא אף הנוצרים נהגו לעשות כן.5

נוהג זה, אף כי ספק אם רווח בשל מחירו, משתקף גם בהלכה אחרת. בהלכות ספר תורה שנמצאו בגניזה (המיוחסות לר' יהודה הברצלוני),6 מובאת ברייתא ולאחריה דרשה:

זה אלי ואנוהו - התנאה לפניו במצות: עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה, ציצית נאה לשמה, וכתוב לו ספר תורה לשמו, בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין; ודרשי רבנן: חייב אדם לעשות לו סוכה נאה... ויכתוב לו ספר תורה בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, על גבי עורות צבאיין, ויעטפנו בשיראיין, שנא' (שמות טו,ב) 'זה אלי ואנוהו'.

ביתר המקבילות של הברייתא, כגון: שבת קלג ע"ב,7 לא מוזכרים עורות הצבאים, אך כבר הראה ר"ש ליברמן כי כך יש לגרוס גם במסכת סופרים.8 אמנם, במסכת סופרים ג,יז מהדורת היגער עמ' 133 כתוב: 'ויכתוב לו ספר תורה נאה... ובקלפים נאין, ועורות צבועין', אך מסתבר שהגירסא הנכונה היא 'עורות צבאין', ומטעות סופר נשתבשו לקרוא 'צבועין', ושמא נגרמה הטעות מפני שלא היה רווח המנהג לכתוב ספרי תורה על עורות צבאים. כללו של דבר: למדנו מכאן כי ספר תורה הכתוב על עור צבי נחשב, לא רק ליקר, כי אם גם לספר שראוי לו לאדם להתנאות בו.

כיוצא בזאת למדים אנו מדברי ר' חייא בכתובות קג ע"ב, שאמר מה היה עושה על מנת שלא תשתכח תורה מישראל:

דאייתינא כיתנא ושדיינא, ומגדלנא נשבי, וציידנא טביא, ומאכילנא בישרא ליתמי, ואריכנא מגילתא ממשכי דטביא, ...וכתיבנא חמישה חומשי, וכו'.9

נמצאנו למדים, איפוא, מן המקורות הארץ ישראליים, שנהגו היהודים, בארץ ישראל, לפחות, לכתוב ספרי תורה על גבי עורות צבאים בימי התנאים, האמוראים והגאונים.

ב. תפילין ומזוזות

נוהג זה של כתיבת ספרי תורה, אין להניח שלא הותיר את רושמו על יתר מלאכתו של הסופר: בראש ובראשונה, תפילין ומזוזות, שהרי קטעים מן התורה כתובים בהם. ברם, אין ידוע מנהג זה של כתיבה על עור צבי מן המקורות המוקדמים, מספרות התנאים. והנה, ב'שימוש תפילין' שבספר הלכות קצובות, ספר הלכה מתקופת הגאונים המושפע מתורת ארץ ישראל, כתוב כך:10

ויביא עור מן צבי וחותך ארבע חתיכות כחשבון השינים... הרי אלו ארבע פרשיות, ומעיף אותם עיוף (= גולל אותם גלילה) של קורא לקמיע... של זרוע: חותך מן עור השליל ועושה בית אחד קטן, כגון אגוז קטן, ויביא עור מן צבי וכותב שם בחתיכה אחת, וכו'.

נמצא, איפוא, שבתקופת הגאונים נהגו (באיטליה, כנראה), לכתוב תפילין על עור צבי, ולא על עור אחר;11 שהיתה קירבה בין כתיבת תפילין לכתיבת קמיעות; ושהבית של הזרוע קטן היה.12 יש להניח שלא היה זה חידושו של בעל 'הלכות קצובות' שייכתבו התפילין על עור צבי, ומסתבר שבתקופת המשנה והתלמוד נהגו לכתוב על עור צבי לא רק ספרי תורה כי אם תפילין גם כן, אלא שלא נתפרסם המנהג.13

אשר לכתיבת מזוזות על עור צבי, מנהג אותו ניתן היה לשער בדרך ההיקש, הרי שנודע עליו בפירוש ממקור בלתי צפוי - מפולמוס הקראים. ר' יהודה הדסי, בספרו אשכל הכפר,14 מתאר את גנותם של חכמים בעיניו, אגדותיהם והלכותיהם, וכה דבריו במספר מקומות:

התפילין מרובעות רצועות שחורות מן שור ושבזרוע ימין משונות לעיניך, כן המזוזות מן עור צבי מרובע כתוב בו שמע ישראל... (ובמקום אחר)... ובמזוזות דלתות ושערים העמיקו בביאורים צריכין להכתב ביום שני או בחמישי בעור צבי חותך. השרטוט שורות טורים שבעה עם מלאכים מסובבים שבעה. (ובמקום אחר)...ומלאכים ז': בשם מיכא"ל גברי"אל רפא"ל ענ"אל שרפי"אל צדקי"אל אכתרי"אל יה ה' צבאות ואחרים צורי"אל סנדלפ"ון מיטטרון ה' הקטון סביבות הפרקים על מזוזותיך ותפיליך... (ובמקום נוסף) ומלאכים שבעה לפני המזוזה נכתבים: מיכאל וגבריאל אכתריאל יה ה' צבאות עזריאל צדקיאל יחון (?) יה שרפיאל ה' ישמרך וסימן זה ...(הנקרא מגן דוד)...

הרי לנו עדות על מזוזות מעור צבי, הכתובות שבע שורות ובהם שמות של ז' מלאכים, היינו, מזוזה שאופייה המאגי ניכר עליה. ברם, יש לברר היכן נהגו לעשות כן, ומהו עניין הכתיבה 'ביום שני או חמישי' המוזכר פעם אחת. ראשית נעיין בהלכות אלו, ולאחר מכן יתברר מקורם.

הלכות כתיבת מזוזה מאשכנז שפירסם ר"א אפטוביצר לפני שנים הרבה, יש בכוחם לסייע להבנת ענייננו.15 ב'סדר המזוזה' כתוב כך:

ובימים האלה נכתבת: בשני ובחמישי, בשני בשעה חמישית במזל חמה בתחלתה במלאך רפאל הממונה באותה שעה, ...וכן בתפילין ומזוזות וקמיעות הנכתבות באלו השעות מצליחות... ואין נכתבת אלא בגויל מעובד או בעור של צבי ושל איל, וכו'.

נמצאת, איפוא, עדותו של יהודה הדסי מוכחת, שהרי היא קיימת כהלכה לעושי המזוזות, היינו: כתיבה על עור צבי, ובימים שני וחמישי בלבד, ולא זו בלבד אלא שתלויה היא במלאכים, גם אם לא נאמר בפירוש כי יש לכתוב את שמותיהם על המזוזה.16 והנה, נוהג זה ידוע מהלכות מזוזה שבמחזור ויטרי, היינו מבית מדרשו של רש"י.17 שם מובאות הלכות מזוזה, ולאחריהן תיאור של מזוזה 'ירושלמית', וכתוב כך:

ונכתבת ב(יום) שני בשעה חמישית, או בחמישי בשעה רביעית, וכן תפילין וקמיעות. ומזוזה ירושלמית יש בה שבע שיטות, אך עמא דבר בעשרים ושנים... ויש לדקדק שהכ"ד שמות, והי"ב מלאכים וכ"ד חותמותיהן שיהו מופלגין בגליון, וכו'.

הרי שהכיר הכותב שתי שיטות לכתיבת מזוזה, האחת הביא בראשונה ומסתמא היתה הרווחת, ולשניה קרא 'מזוזה ירושלמית'. על מזוזה זו היו כתובות הפרשיות בשבע שורות, שמות של י"ב מלאכים, ומוצאה, כנראה, היה בארץ ישראל, שכן אין 'מזוזה ירושלמית' אלא מנהג ארץ ישראל (כתלמוד ה'ירושלמי').18

נוהג זה, של כתיבת שמות מלאכים על מזוזה גינה הרמב"ם באופן נמרץ ביותר, ובהלכות תפילין ה,ד כתב:

אבל אלו שכותבים מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות, הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם הבא. שאלו הטפשים, לא די להם שבטלו המצוה, אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם.

למרות דברים קשים אלו הרי דומה שנהגו באשכנז עוד שנים מרובות לכתוב שמות מלאכים על מזוזות,19 אך לפי שעה ניתן לסכם את שנודע לנו מן המקורות השונים ביחס למקור מוצאם של המזוזות הכתובות על עור צבי.

ממחזור ויטרי מתברר היכן נהגו לעשות מזוזות הנכתבות בימים ב' וה', ועליהם שמות מלאכים: בארץ ישראל. נמצאית, אם כן, ההלכה שהביא אפטוביצר ובה: כתיבה בימים ב' וה', מלאכים ועור צבי - מנהג ארץ ישראל הוא, ומכאן שאף עדותו של בעל אשכל הכפר באה ללמדנו שהוא (כמו הרמב"ם) גינה מזוזה שנעשתה על פי מנהג ארץ ישראל, או כחכמי אשכנז שהמשיכו בדרך זו. כללו של דבר, כל העדויות ביחס לכתיבה על עור צבי: או שהן מארץ ישראל ממש, או מתורתה של ארץ זו.

ג. קמיעות

הקשר ההדוק שבין תפילין מזוזות וקמיעות גלוי לעין, כבהלכות לעיל, ובמקורות נוספים, וכבר התפרסם העניין היטב.20 קירבה זו שבין כל מעשי סופרי הסת"ם מצאה את ביטויה גם בתקופה מאוחרת יותר. כך, לדוגמה, ב'תקון תפילין' שחבר ר' אברהם בר' משה מזונשנהיים במאה הי"ג,21 כתוב:

ויאמר בפה, לשם קדושת תורת ישראל לשם תפילין ומזוזות וקמיעות אני מעבד אלו העורות.

לאמור, הלכות המדברות בנשימה אחת על תפילין מזוזות וקמיעות, כפי שגם ידוע מתוספתא דמיי ב,יז מהדורת ליברמן, עמ' 72:

מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קומעת על ידו תפילין; נשאת למוכס והיתה קושרת על ידו קשורין.22

ברם, כאן עוד יש להעיר על השימוש בעור צבי לקמיעות, מנהג, אשר דומני כי יש לראותו סניף למנהגי הכתיבה שנדונו לעיל. נוהג זה של כתיבת קמיעות על עור צבי מפורש ב'חרבא דמשה', ספר כשפים המקורב לספרות ההיכלות, ושמוצאו קרוב לודאי הוא בארץ ישראל.23 והנה, כתוב שם כך:

להבאל (?) - כת' מדם ידך על שערך שמ(ה), וכת' במגילת צבי בדם אצבעך בשמך, ואמור החרב והיא באה.

כלומר, המכשף ממליץ על כתיבת שם האשה הנחשקת על שער הבית בדם, ולאחר מכן כתיבת שם האוהב על עור צבי, ואז לומר 'חרב', היינו נוסח של השבעה המובא לפני כן.24 אין לומר כי אך מקרה הוא עור הצבי, ואינו חלק מהותי מן הכישוף, היות והמכשף מקפיד למסור לתלמידיו הוראות כתיבה מדוייקות למען תיצלח מלאכתם. כך הוא מורה להם על כתיבה בדם, כתיבה מאגית מובהקת,25 וכן החומר עליו יש לכתוב את הכישוף, כל פעם חומר שונה, ואין שוני מהותי בין הוראתו לכתוב כישוף על עור צבי לבין הוראת בעל הלכות קצובות לכתוב תפילין על אותו חומר.

כיוצא בזאת ניתן לראות בהוראות להכנת קמיעות שמקורם, כנראה, מצפון אפריקה.26 אמנם, מעשי כשפים אלו נכתבו במאות הט"ז-י"ז, אך כבר הראה המהדיר של הקטעים, כי הכשפים קדומים מאד, ובמקרים אלו אין לדעת אם קדום רק עניין אחד מן הכישוף, או שהכישוף כולו עתיק על כל פרטיו ודקדוקיו. בין כה וכה, כתוב שם כך:

...ואלו השמות יהיו כתובים לפניך בקלף צבי וקרא אותם מתוך הכתב בנשימה אחת.

הרי לנו הוראות לכתיבת קמיע על עור צבי כב'חרבא דמשה' הקדום מכשפים אלו הרבה מעבר לאלף שנים. נמצא, אם כן, הנוהג לכתוב קמיעות על עור צבי אינו דבר חדש, ומסתבר שאת דוגמתו יש לראות בכתיבת ספרי תורה בתקופת התלמוד.

סיכום

הסופר בעת העתיקה עסק במלאכה אחת אשר פנים שונות לה: כתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות, ואף עשיית קמיעות.27 מאליו מובן ששיטות עבודתו הועתקו מתחום אחד למישנהו, ובמקרה דנן: שימוש בעור צבי כחומר לכתיבה. השימוש בעור צבי לספרי תורה ידוע בתקופת התלמוד ממקורות ארץ ישראליים. אף תפילין ומזוזות נהגו, כנראה, להכין על עור צבי באותה תקופה, למרות שהעדויות לכך מאוחרות באופן יחסי. לעתים היו נכתבות קמיעות על עור צבי, וקרוב לודאי, שנעשה הדבר כחלק מהדמיון הכללי שבין אלו לתפילין ולמזוזות.28

הערות

1. מ' הרן, 'מלאכת הסופר בתקופת המקרא - מגילות הספרים ואביזרי הכתיבה', תרביץ, נ (תשמ"א), עמ' 87-65; הנ"ל, 'מגילות הספרים בין קומראן לימי הביניים', תרביץ, נא (תשמ"ב), עמ' 382-347; הנ"ל, 'עוד על מגילות הספרים בתקופת המקרא: הראיה החמישית', תרביץ, נב (תשמ"ג), עמ' 644-643; הנ"ל, 'מגילות הספרים בתחילת ימי בית שני', ארץ ישראל, טז (תשמ"ב), עמ' 92-86. שם הובאה כל הספרות העניפה בנושא, ולרקע הריאלי של הכנת העור ראוי עוד להוסיף: א"ש הרשברג, 'הברסאות בימי המשנה והתלמוד', הקדם, ג (תרע"ב), עמ' 106-93.

2. לנושא הכתיבה בשלהי ימי הבית השני בכלל, כתיבה על עורות טמאים והשפעה הלניסטית על הסופרים היהודיים, עיין: מ' בר-אילן, הפולמוס בין חכמים לכהנים בשלהי ימי בית שני, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן תשמ"ב, עמ' 203 ואילך.

3. בטעות סופר, כנראה, כתוב: 'אין מכור מכר'.

4. בבחינת (שה"ש ב,ט): 'דומה דודי לצבי או לעפר האילים', וכדומה, ובשה"ש רבה ב,יח נמשלו ישראל 'ששופכין דמן על קדושת שמי כדם הצבי ודם האיל'. כך, לדוגמה, נמצאו 'תירוצים' שונים לעיבוד עורות בצואת כלבים (הרן, לעיל, הע' 1, מגילות הספרים, עמ' 361 הע' 27), ובימי הביניים נמצא צידוק לעור עגל דווקא (ראה להלן, הע' 21), כדי לכפר על עוון העגל. על כתיבה על חומרים אחרים (ובכללם, עורות דגים), ראה: א"מ הברמן, הספר העברי בהתפתחותו, ירושלים תשכ"ח, עמ' 40.

5. ש' ליברמן, יוונית ויוונות בארץ ישראל, ירושלים תשכ"ג, עמ' 304 הע' 38. יש להדגיש כי הספק כאן הוא כפול: (א) האמנם כתבו הנוצרים על עורות אנטילופים, (ב) האם נטלו מנהג זה מן היהודים.

6. נ' אדלר, גנזי מצרים, אוקספורד 1897, דפוס צילום, ירושלים תש"ל, עמ' 24.

7. מכילתא דר' ישמעאל בשלח, ג, מהדורת הורוביץ - רבין, ירושלים תש"ל, עמ' 127; מכילתא דר' שמעון בר יוחאי, מהדורת אפשטיין מלמד, מהדורה שניה, ירושלים תשל"ט, עמ' 79-78 והנסמן שם. על הנרמז במדרש שלכל אחד רצוי שיהיה שופר, (לולב, ספר תורה ועוד), ראה בעבודתי (לעיל, הע' 2), עמ' 62 ואילך.

8. ש' ליברמן, תוספת ראשונים, ב, ירושלים תרצ"ח, עמ' 139.

9. תרגום: 'הייתי מביא כותנה וזורע, ומציב מלכודות (רשת) וצד צבאים, ומאכיל בשר(ם) ליתומים, ועורך מגילות מעורות הצבאים, ...וכותב (עליהם) חמישה חומשים'. ראה גם את המקבילה בירו' מגילה פ"ד, עד ע"ד, ולניתוח מפורט של הגירסא ראה: ש' פרידמן, 'לאגדה ההיסטורית בתלמוד הבבלי', ספר הזכרון לרבי שאול ליברמן, ירושלים תשמ"ט, עמ' 46-1 (במיוחד 24-21). אשר לאכילת בשר צבאים, ראה עוד במדרש שהביא לוריא, להלן הע' 20. אגב, כשמונה התנא את המלאכות האסורות בשבת (שבת ז,ב), מביא הוא את איסור ציד חיות במלים 'הצד צבי', וניתן להסיק מכאן שבאופן יחסי היו הצבאים נפוצים, שאם לא כן לא היו מובאים כדוגמה.

10. הלכות קצובות, מהדורת מ' מרגליות,ירושלים תש"ב, עמ' 148.

11. המהדיר מעיר כך: 'עור מן צבי - וכן להלן בהלכה י', ולא מצאתי מנהג זה במקורות', וכו'.

12. מסיבות טכניות היה הבית של הראש גדול מהבית של יד, אך חשוב לציין כאן כי הבית של יד היה 'קטן כאגוז קטן', כמנהג ספרדים כיום, (שלא כמנהגי אשכנז), וכפי שנתגלה גם בקומרן. ראה: י' ידין, תפילין של ראש מקומראן, ירושלים תשכ"ט. התפילין המתוארות שם הם של ראש, מעור עגל, מלבניות, והעור של הבית טרם יקופל היה X 28 20 מ"מ. ראה: י"ח טיגאי, 'תפילין', אנציקלופדיה מקראית, ח, עמ' 895-883.

13. שמא הטעם לכך הוא שתפילין מעור צבי יקרות יותר וקשות להשגה, ושמא מפני שבתקופת התלמוד, ומאות שנים אחריה, לא הקפידו הכל על הנחת תפילין.

14. י' הדסי, אשכל הכפר, גוזלוו 1836, לה ע"ד, קלו ע"א, צב ע"ב, צב ע"ג. אמנם, הספר חובר במאה הי"ב, אך ברור שמצויות בו מסורות קדומות.

15. א' אפטוביצר, 'תקון מזוזה לפי בעלי הסוד', הצופה מארץ הגר, ב (תרע"ב), עמ' 102-100.

16. על ימים ב' וה' ראה בעבודתי: הפולמוס, (לעיל, הע' 2), עמ' 99 (עמ' 188). האופי המאגי של ההקפדה על יום מסויים ראה, לדוגמה, חרבא דמשה, עמ' XIX שו' 12; ספר הרזים, עמ' 69; דייכס (להלן, הע' 26), עמ' 20, (21, 23). אף ההקפדה על שעות מפורסמת, וראה ספר הרזים, עמ' 68, 69, 93, ועוד.

17. מחזור ויטרי, מהדורת ש' הורוביץ, נירנברג תרפ"ג, עמ' 647 ואילך.

18. עיין עוד: א' אפטוביצר, 'מספרות הגאונים', ספר היובל לפרופ' ש' קראוס, ירושלים תרצ"ז, עמ' 109-94. מסתבר, כדעת אפטוביצר, שהמזוזה המתוארת שם, מתוך תשובת הראבי"ה, הינה בבלית, וז' מלאכים על כ"ב שורות מעידים, כנראה, על כך שכתיבת המלאכים הועברה מארץ ישראל לבבל.

19. ספר ראבי"ה הוא אבי העזרי, לר' אליעזר בן יואל הלוי, (למסכתות חולין, זבחים, מנחות, ועוד), מהדורת ד' דבליצקי, בני ברק תשל"ו, עמ' רלא ואילך, וראה את הנסמן שם ביחס לויכוח עם הרמב"ם, וכן: ר' יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן, דפוס צילום, ירושלים תשכ"ח, סי קנד. שמות המלאכים, המשולבים שם בתוך פרשיות המקרא של מזוזה (א): מיכאל, גבריאל, עזריאל, צדקיאל, יה יה (?), רפאל, ענאל; במזוזה (ב): מיכאל גבריאל, שרפיאל, ...הדרניאל, חננאל, צוריאל, סנדלפון, מטטרון, גדוריאל, שמשיאל, והויאל, כרככיאל (!), עוזיאל.

20. על הקשר בין החפצים האלו למגיה, ראה, ביחס לתפילין: א"מ הברמן, 'על תפילין בימי קדם', ארץ ישראל, ג, (תשי"ד), עמ' 177-174, (= הנ"ל, כתב לשון וספר, ירושלים תשל"ג, עמ' 82 ואילך); וביחס למזוזה: י', דינרי, 'רבי שלח מזוזה לארטבן...', י"ד גילת וא' שטרן, (עורכים), מכתם לדוד, רמת גן תשל"ח, עמ' 105-86 (ובמיוחד: 99 ואילך); ב"צ לוריא, מינאי עד הורדוס, ירושלים תשל"ד, עמ' 252 ואילך ](= בשינוי ובקיצור), הנ"ל, 'לתולדות המזוזה', דברי הקונגרס העולמי השישי למדעי היהדות, א, ירושלים תשל"ז, עמ' 131-125.[; על נשיאת מזוזה כקמיע (בתקופת המשנה ואילך), ראה: ג' פעלדער, סידור יסודי ישורון, א, ירושלים תשמ"א, תיקונים והוספות, עמ' ז ואילך. ברם, ברור כי לא הכל ביארו את המזוזה כחפץ מאגי. ראה: איגרת אריסטיאס, קנח; רמב"ם, מורה נבוכים, ג,לה.

21. מ"מ משי-זהב, (מהדיר), קובץ ספרי סת"ם, א, ירושלים תש"ל, עמ' ל. ראה עוד שם עמ' כג שנהגו בימיו, ועוד קודם לכן, להכין את התפילין מעורות פרה, עגל וכבש, (אך לא מעור צבי). ועל עור עגל דווקא - שם, עמ' קעא, וראה לעיל, הע' .4 השווה לזה: ר' כלב אפונדופולו, פתשגן כתב הדת, מהדורת י' אלגמיל, רמלה תשל"ז, עמ' 86: 'ולכן ראוי להיות העורות שבהן יכתב סה"ת (= ספר התורה) מעובדות, בין שהיו מעוף בין מחיה בין בהמה - הכל כשרות'.

22. מן ההנגדה, יש ללמוד כי 'קשורין' אינו כפירוש ר"ש ליברמן בביאורו הקצר: 'כלומר קשרי מוכס, שניתנים לסימן שהמכס שולם'. בפירושו זה נסמך ר"ש ליברמן על היקש למדרש שהביא בביאורו הארוך (תוספתא כפשוטה, א, ניו יורק תשט"ו, עמ' 219), אך אין כל ראיה שסימן המוכסים היה בקשר, (שניתן היה, כמובן, לחיקוי). יתר על כן, היכן כאן 'על ידו' של המוכס (כבתפילין)? המוכס הוא דמות שלילית ידועה מספרות חז"ל (והברית החדשה), והכוונה כאן שהאשה היתה קושרת קמיע על ידו של המוכס.

23. M. Gaster, The Sword of Moses, London 1896 )=Studies and texts, New York 1971, I, pp. 288-337; .III. pp. 69-108

24. רעיון המאגי של החרב עתיק הוא, וספרות עניפה נכתבה עליו. ראה: ב"צ לוריא, '"חרבאל" וגלגולה בספרות המדרש', בית מקרא, ז (תשכ"ג), עמ' 110-106. ראה גם: מ' נאדל, התנ"ך ותרבויות העולם העתיק, תל אביב 1962, עמ' 220 ואילך.

25. כתיבה בדם כאמצעי מאגי הינה עתיקה. ראה שבת נה ע"א, ('...תיו של דם, כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה'), ומה שהעיר על כך ר"ש ליברמן, יוונית ויוונות, עמ' 146. כך גם בספר הרזים מהדורת מ' מרגליות, ירושלים תשכ"ז, עמ' 73: 'אם בקשתה להטות דעת המלך... או לב אשה גדולה... וכתוב שמות המלאכים האלה בדם על העור'. בספר חכמת הכשדים (נספח לחרבא דמשה, להלן), עמ' 105 כתוב: '...כתוב סמאל ומשמשיו ביום מאדים בדם נדה על בגד מתלוי; ...כתוב סמאל ומשמשיו בבגד אותו אדם בדם נחש'. ראה עוד: צ' גולנץ, מפתח שלמה, לונדון תרע"ד, מבוא, עמ' XII. ]וכביטוי לאהבה: א"מ הברמן, הספר העברי בהתפתחותו, (לעיל, הע' 4), עמ' 178.[

26. S. Daiches, Babilonian Oil Magic in the Talmud and in the Later Jewish .Literature, London 1913, p. 19

27. מצב זה ניכר גם מהקמיעות מימי הביניים. ראה: L. H. Schiffman and M. D. Swartz, Hebrew and Aramaic .Incantation Texts from the Cairo Geniza, JSOT Press, Sheffield 1992, pp. 49-50

28. על שימושים נוספים בצבי לצרכי מאגיה, ראה: ר' פטאי, תלפיות, ו (תשי"ג), עמ' 242; .J. Naveh, and S. Shaked, Magic Spells and Formulae, The Magnes Press, Jerusalem, 1993, pp. 174, 182