שלב המעבר בין תקופת הב"מ לתקופת הברזל, מסוף המאה ה-13 ועד לאמצע המאה ה-12 לפנה"ס, היא תקופה של שינויים מרחיקי לכת בכל רחבי המזרח הקדמון. המרקם הגיאו-פוליטי והכלכלי של תקופת הברונזה המאוחרת, עם מערך ממלכות גדולות, אזורי חסות וערי מדינה, עם קשרים כלכליים ודיפלומטיים ענפים ביניהם, עבר שינויים מהותיים, ובמידה רבה, מתמוטט. במקומו, בסופו של דבר, מופיע "סדר עולמי חדש" באגן המזרחי של הים התיכון. בא"י הדבר ניכר בצורות שונות, כגון: היחלשותו, ולבסוף, היעלמותה של הנוכחות המצרית בא"י (במחצית שנייה של המאה ה-12 לפנה"ס); חורבנן של לא-מעט מהערים הכנעניות (כגון חצור, לכיש, ועוד); וכן ראשית הופעתן ו/או התגבשותן של קבוצות אתניות/תרבותיות חדשות, כדוגמת הישראלים והפלשתים.

 המונח "גויי הים" הוא כינוי מודרני לקבוצות שונות, שמקורן, ככל הנראה, מאזור דרום מזרח אירופה (אזור הים האגאי, הבלקנים, מערב טורקיה, ואולי אף אזורים במרכז הים התיכון) שהופיעו באגן המזרחי של הים התיכון החל משלהי תקופת הברונזה המאוחרת. גורמים אלו, שמתוארים פעמים רבות במקורות המצריים, כוללים מספר קבוצות, וביניהם ה"שרדנו", ה"סיקילים", ה"דננו", וה"פרשתו". מקובל כיום לזהות את הקבוצה האחרונה עם הפלשתים הידועים היטב מהמקרא. קבוצות אלו, כתוצאה מהשינויים השונים שחלו באגן הים התיכון (ואף מעבר לכך), מגיעות בסופו של דבר לאזור חופי סוריה, לבנון וא"י. על פי המקורות המצרים, בשנתו השמינית של רעמסס ג' (בערך 1186 לפנה"ס), הצבא המצרי בראשותו של רעמסס ג' נלחם בגויי הים ביבשה ובים. לפי אותן המקורות, המצרים מביסים את גויי הים ואף מאלצים אותם להתיישב לאורך חופי א"י-סוריה, ולשמש כשכירי חרב בצבא המצרי. על אף שאין הכרח שתיאור הקרב ותוצאותיו במקורות המצריים תואמים במדויק את המציאות,  אכן, לאורך חופי א"י ישראל וסוריה ישנן עדויות ארכיאולוגיות להופעתן של קבוצות אתניות עם קשרים תרבותיים עם העולם האגאי בפרק זמן זה. ככל הנראה, הקבוצות השונות מבין גויי הים התיישבו באזורים שונים לאורך החוף של סוריה, לבנון וא"י, כאשר הפלשתים מתיישבים באזור דרום מישור החוף – אזור "פלשת" (בין הירקון לעזה).

הפלשתים תוארו באופן די נרחב במקרא, בראש ובראשונה עקב היותם אחת היריבות העיקריות של יהודה וישראל לאורך תקופת הברזל. מהתיאור המקראי ניכר שמדובר בעם חזק, בעל יכולות ארגוניות, צבאיות, וטכנולוגיות מרשימות, היושב בדרום מישור החוף, ולהם חמש ערים מרכזיות (חמשת ערי סרני הפלשתים: אשדוד, אשקלון, עזה, עקרון, וגת). רק עם ראשית המלוכה, מצליחה הישות הישראלית להתמודד בהצלחה מול הפלשתים. אך למעשה, עד לסוף תקופת הברזל, ישנם הדים להמשך המתיחות (אך גם קשרים אחרים בעלי אופי יותר חיובי) בין הפלשתים לבין בני ישראל.

 כבר מסוף המאה ה-19 המחקר הארכיאולוגי בא"י עוסק בחקר התרבות החומרית של הפלשתים. למעשה, הראשון שהצביע על קשר בין התרבות הפלשתית לבין תרבויות האגאיות הקדומות היה וולץ', על סמך כלי מטיפוס "כד ארכובה" (האופייני לתרבויות האגאיות הקדומות) שנמצא בחפירות בליס ומקאלסטר בתל צפית. מאז נערכו מחקרים רבים אודות הנושא, שמתוכם יש לציין במיוחד את מחקריה של פרופ' טרודה דותן, וספרה "הפלשתים ותרבותם החומרית." אכן נערכו חפירות רבות בפלשת, וביניהם באתרים פלשתים מרכזיים, כדוגמת אשדוד (מ. דותן), תל מקנה-עקרון (ט. דותן וס. גיטין) ואשקלון (ל. סטייגר). כיום, לאור המחקרים אלו, רוב השלבים השונים של ההתפתחות של התרבות החומרית של הפלשתים מוכרים היטב, משלביה הראשוניים במחצית הראשונה של מאה ה-12 לפנה"ס (שבהם הסממנים הזרים [בעיקר האגאיים] ניכרים), ועד להרס התרבות הפלשתית בעת כיבוש ערי פלשת בידי נבוכדנצר מלך בבל בסוף המאה השביעית לפנה"ס. בעקבות זאת, עם הגליית שארית הפלשתים לבבל, הפלשתים נטמעו, התבוללו, ובסופו של דבר, נעלמו, מעל בימת ההיסטוריה. 

 מבין חמשת ערי סרני הפלשתים (אשדוד, אשקלון, עזה, עקרון וגת), זיהוין של שלשת הראשונות לא הייתה בעייתית, היות והשמות המקוריים השתמרו עד לתקופה המודרנית. עקרון זוהתה לפני מספר עשורים בחרבת מוקנה/תל מקנה מצפון לקיבוץ רבדים, זיהוי שאושר סופית לפני מספר שנים, עם חשיפתה של הכתובת המלכותית מעקרון שבה נזכרו שמות מלכי העיר עקרון. 

כפי שהוזכר במבוא לעיל, במשך שנים רבות, שאלת זיהויי של גת הייתה נתונה לויכוח. אך כאמור, כיום, לאור המחקרים ההיסטוריים ותוצאות החפירות הארכיאולוגיות, הזיהוי בתל צפית נראה די ודאי. לנוכח זיהויי זה, כאחת מחמשת ערי סרני הפלשתים, מקום מוצאם של גוליית ואכיש לפי הטקסט המקראי, אחת מהמטרות המרכזיות של החפירות הנוכחיות בתל צפית, הייתה חשיפתה של שרידים מהשלבים השונים של התרבות הפלשתית. ואכן, לאחר עונות החפירה שכבר בוצעו ניתן לציין שמטרה זו אכן הושגה -- שרידים רבים ומגוונים של התרבות הפלשתית אכן נתגלו.  

ראשית ההתיישבות של הפלשתים בכנען מתאפיינת בממצאים בעלי אופי ייחודי, וביניהם קרמיקה מטיפוס מקני IIIC (המיוצר בפלשת), אלמנטים ארכיטקטוניים בעלי גוון אגאי, העדפה של מאכלים מסוימים (כגון בשר חזיר וכלב, וצמחים מסוימים, כגון הטופח), וממצאים שונים. שלב ראשוני זה מוכר מזה זמן באשדוד, בעקרון, ולאחרונה גם באשקלון. ואכן, קרמיקה מטיפוס מיקני IIIC נתגלתה גם בתל צפית. על אף שטרם חשפנו שטחים משמעותיים משכבה עם קרמיקה זו ובהקשר סטרטיגרפי ברור (נכון לעכשיו, רק קטע קטן משכבה זו נחשפה בשטח E, שכבה 3E), הכלים והחרסים הרבים מטיפוס זה מאפשרים לנו לקבוע ששלב זה, של ראשית ההתיישבות הפלשתים בא"י, אכן נמצא גם בתל צפית/גת. עם זאת, נצטרך להמתין לעונות הבאות לחשיפה יותר נרחבת של השכבה המייצגת תקופה זו. 

זמן לא רב לאחר הגעתם לא"י, תרבותם של הפלשתים החלה להשתנות. אחד הסממנים המובהקים לשינוי זה הוא הופעתה של הקרמיקה הפלשתית ה"דו-גונית", המעוטרת עם צבעים אדומים ושחורים על רקע בהיר, עם דגמים גיאומטריים ופיגורטיביים. קרמיקה זו הינה שילוב של המוטיבים והצורות האגאיים המקוריים בד בבד עם השפעות שונות מהסביבה הארץ-ישראלית. זו דוגמא לראשיתה של תהליך מתמשך של השתנות תרבותית, שמוגדרת במינוח אנתרופולוגי כתהליך של היתרבות (Acculturation), ובמינוח מהבלשנות החברתית (Socio-Linguistics), כתהליך של קריאוליזציה (Creolisation). תהליך זה בא ליד ביטוי בכך שבאופן מדורג התרבות הפלשתית ספגה השפעות מהסביבה הקרובה, אך במקביל, היא שמרה על אלמנטים בעלי משמעות מתוך הסממנים התרבותיים המקוריים (הזרים לא"י) של ראשית הופעתה. תהליך זה ממשיך לכל אורך תקופת הברזל, וסימניו ניכרים בכל שלביה של התפתחות התרבות הפלשתית. 

ואכן, השלבים השונים של תהליכי ההשתנות של התרבות הפלשתים ניכרים היטב בשכבות מתקופת הברזל בתל צפית. בשטח E, בשכבה 2E ישנה עדות לשלב של הקרמיקה הפלשתית הדו-גונית. שכבה זו, שרק נחשפה באזור מצומצם, מתאפיין בכלים עם העיטור הדו-גוני האופייני, וכן בקבוצה של בורות אשפה. ככל הנראה, האזור שנחפר הוא בפאתי הישוב בתקופה זו. אין ספק ששכבה זו ופרק זמן זה יחשפו בעתיד בשטחים נוספים בתל, היות וחרסים פלשתיים דו-גוניים נתגלו בכל רחבי התל, הן בסקר והן בחפירות.