מפלצות ויצורים דמיוניים במסורת האגדה היהודית העתיקה

מאיר בר אילן

המחקר הביקורתי התייחס דרך-כלל בביטול לסיפורים על מפלצות וחיות דמיוניות בספרות
העתיקה. 'אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות' היה כלל מנחה בהתייחסות לכל חיה או
יצור עליו סופר בעת העתיקה ושלא נמצאו לו צאצאים מודרניים. עקרון זה לא השתנה בעת
המודרנית עת התייחסו לחיות 'דמיוניות', אך יחד עם זאת ניסו החוקרים לבחון את
הידיעות בצורה שיטתית, וזאת מכמה סיבות: א) אולי הסיפורים הם דמיוניים, אך חלק
מהכרת העבר כיום כוללת את הכרת ה'מנטאליטה' של אנשי התקופה ההיסטורית הנחקרת. את
סיפורי העבר ה'דמיוניים' יש להבין בסיוע רקע פסיכולוגי הולם, או לפענח אותו כקוד
מיתולוגי; ב) הסיפורים לא לגמרי דמיוניים אם יוקח אל לב כי הם משקפים מציאות
היסטורית מסויימת, לאו דווקא כמו זו המתוארת בסיפורים; ג) בהתחשב בעולם המודרני בו
הולכים ונעלמים זנים שונים של בעלי חיים (תופעה לה מודעים רק החל מן המאות ה17-16-,
אך המודעות אליה גברה בעידן ה'אקולוגי'), ייתכן שכמה מבעלי החיים המתוארים בעבר אכן
חיו בעבר, אלא שמינם נכחד.

לאמור, המחקר המודרני הנשען על השקפות פחות מוצקות ו'ריאליסטיות' בגישתו אל הכרת
העבר נעזר בהשקפות פסיכולוגיות, חקר המיתוס וזואולוגיה גם יחד, בין אם כדי לבטל את
סיפורי העבר כסיפורי גוזמה ובדייה, ובין אם כדי לבחון את הסיפורים לגופם.

מגמת הדברים להלן היא לבחון כמה מהיצורים הדמיוניים המוזכרים במסורת היהודית
העתיקה: המקרא, הספרות החיצונית וספרות חז"ל על כל מרכיביה, וזאת על מנת להקים את
'גן-החיות' היהודיות הדמיוניות, ולבקר בו.

מקרא

תחילה יוער כי חוקרי המקרא הבחינו היטב כי כמה יצורים המוזכרים במקרא, גם אם הוזכרו
כמציאותיים, הרי שלמעשה שולבו בהם סיפורי אגדה וגוזמה כגון ה'לויתן נחש-בריח'
(ישעיה כז,א), ה'בהמות' (איוב מ,טו-כד), ועוד. אף ה'כרובים' המוזכרים, כידוע,
כשומרי גן-העדן (בראשית ג,כד), נתפשו במסורת היהודית כסוג של מלאכים (למשל, בתפילת
קדושה). ואולם, בעת המודרנית, ראו החוקרים ב'כרובים' סוג של חיה לא-ארצית, קרי:
דמיונית, בדומה לתבליטי החיות שנתגלו כ'שומרי-הארמון' במסופוטמיה העתיקה. 'חיות'
אלו נראות כתרכובת של כמה חיות: גוף של אריה, פנים של אדם, וכנפיים של נשר, חיות
הדומות לא במעט למראה שראה יחזקאל (שם י,יד).

דוגמה לחיות מעין אלו ניתן לראות בחלומו של דניאל (שם ז,א-ח), ואף שאמרו שדברי
חלומות אינם מעלים ואינם מורידים (אף כי הורידו את יוסף ואחר-כך העלוהו), הרי שהם
טעונים לימוד. בחלומו ראה דניאל ארבע חיות משונות: האחת (חזיתו) אריה ולו כנפי נשר;
השניה - דב; השלישית - נמר ולו ארבעה ראשים וארבע כנפי עוף; והרביעית - יש לה שיני
ברזל, צפורני נחושת, ועשר קרנים. גם אם קשה לזהות בוודאות את החיות השלישית
והרביעית, הרי דומה שהחיה הראשונה היא הגריפין, חיה שתבליטיה מוכרים מבתי הכנסת של
ברעם וכפר נחום שבארץ-ישראל, וממערת קבורה יהודית ברומא (קטקומבה).

דומה כי חיות אלו - 'לויתן-נחש', אריה-נשר', או 'כרוב' - יכולים לייצג נאמנה תופעה
כללית בסוגי החיות הדמיוניות: עובדת היותן בני-כלאיים, מורכבים מאיברים של סוגים
שונים של בעלי חיים. 'סוג' זה של יצורי-כלאיים עתיד היה להתפתח מאד בספרות חז"ל כפי
שיתברר מיד להלן, אך לפני כן יש להעיר כי נסיון החיים מלמד כי אכן יש בעלי חיים
הנראים 'משונים', וכאילו נולדו על ידי הכלאה משונה, כגון הדגים ה'עפים' (בעלי
סנפירים הנראים ככנפיים), או הלויתן (שאינו בהכרח החיה המוזכרת במקרא), הנראה כדג
לכל דבר, ובכל זאת שייך למערכת היונקים.

סוג אחר של בעלי-חיים דמיוניים הם הענקים למיניהם, וראש לכולם הם הענקים המוזכרים
במקרא כמה וכמה פעמים. הפסוק 'הנפלים היו בארץ בימים ההם' (בראשית ו,ד), בא ללמד כי
העולם בראשיתו היה מיושב בענקים. כיוצא בהם ראו המרגלים 'בני ענק מן הנפלים', הם
יושבי הארץ הקדמונים, ועליהם העיד הכתוב כי יהושע הכריתם מן הארץ, למעט מקומות
שבארץ פלשתים (שם יא,כא-כב). מי שראה את ערשו של עוג באורך תשע אמות (דברים ג,יא),
או מי שראה קברות עתיקים בארץ-ישראל באורך של 5-4 מטר (ויותר), לא יכול להימנע
מהמחשבה כי אלו שימשו ענקים, וכבר האריכו חכמי האגדה בגודלם ובגבורתם של אנשים
שונים.

סוג דומה של יצורים מוזרים, לכאורה, הם אנשים (או בעלי חיים), שעברו דה-פורמציה,
היינו שאיבריהם התפתחו באופן בלתי תקין, ועל כן נחשבו ליצורים 'בלתי טבעיים', או
מפלצתיים. למעשה, ניתן לראות בענקים בני אדם רגילים שעברו דה-פורמציה, אף כי בדמיון
העממי נחשבו הענקים לגזע בפני עצמו. עם זאת, חשוב לנדון כאן הוא הסיפור בשמ"ב
כא,טז-כב שם סופר על הענקים ילידי הרפה בהם נלחמו דוד ואנשיו. ביניהם היו 'גלית
הגתי ועץ חניתו כמנור ארגים', וכן: 'ויהי איש מדין (קרי: מדון) ואצבעות ידיו
ואצבעות רגליו שש ושש עשרים וארבע מספר וגם הוא ילד להרפה'. סיפור זה אינו דמיוני
כלל, שכן לא רק שהוא מתועד מבחינה רפואית, אלא שהוא מוכר אף מן האמנות והמימצא
הארכיאולוגי מרחבי המזרח ואגן הים התיכון, וארץ ישראל בכלל זה. על כל פנים, אחד
מגיבורי הפלשתים היה בעל גודל ענק מצד אחד, ואיברים יתרים מצד אחר, ריבוי שנתפש,
דרך כלל, כהגדלת הכח הפיזי (או אף סגולה מאגית).

פשוט הדבר כי אם מצויים בני אדם בעלי מידות גדולות (ומהם שעברו דה-פורמציות), הרי
שיש אף בעלי-חיים ענקיים, ואף אם הוזכרו לעתים אך ברמז (כגון הדג הנזכר ביונה ב),
הרי שבעלי חיים ענקיים ומשונים מוזכרים בספרות הבתר-מקראית, מעין 'התפתחותו' של
הרעיון העתיק.

ספרות חיצונית

לא רבות הן החיות הדמיוניות בבספרות החיצונית, אף כי הן קיימות. חיה אחת מפורסמת
היא הפניקס, המוזכרת בספר חזון ברוך ב' (=ברוך ג', היווני), כעוף שגודלו כמידת תשעה
הרים (שם ו,א-יג). יש הסבורים כי הוא הוא החול המוזכר בדברי איוב (כט,יח), כחיה
המאריכה ימים (או שאף פעם אינו מת בהתאם למסורת עתיקה ומפורסמת שמצאה דרכה גם לאגדת
חז"ל). אם כך, הרי שיש תאימות מסוימת בין הגודל הענקי של העוף לבין אורך חייו
הענקי. כיוצא בכך נאמר על האל 'כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול' (תהלים צ,ד), וכתוב
'ושמים בזרת תכן' (ישעיה מ,יב), היינו שאצבעו הקטנה של האל היתה לכלי-מידה לו עת
תיכן את השמים, וברור, איפוא, כי הזרת של ה' גדולה מהשמים. נמצא, אם כך, שהעוף
המשרת את האל היה נמדד במידות גדולות, ובכך הרי הוא הולך בדרכי קונו.

בספר חנוך ב' ו' (=חנוך הסלאבי) ראה החוזה שני עופות, האחד כעין החול, והאחר: 'כעין
נחש נחושת, צורתם צורת אריה הרגלים והזנב, והזנב והראש כשל לויתן (או: תנין),
מראיהם ארגמן כקשת העננים, גדלם תשע-מאות מידות', וכו' (בשינוי קל מהתרגום של
כהנא). לאמור, חיות שהן בני-כלאיים מחד גיסא, ובעלי גודל ענקי מאידך גיסא, היינו
שילוב של שני המוטיבים שניצפו לעיל כבאים כל אחד בפני עצמו (והשווה לצלם המוזכר
בדניאל ב,לא-לג).

בתוספות לספר דניאל מובא סיפור על דניאל שגבר בחוכמתו על צלם האל בל וכוהניו. לאחר
מכן הרג דניאל בעורמה את הדרקון (תורגם מיוונית לעברית: תנין), לו עבדו אנשי בבל.
בדומה לכך, בתוספות למגילת אסתר מסופר כי מרדכי חלם חלום, ובחלומו הוא ראה שני
דרקונים (תורגם: תנינים), שנלחמו אחד בשני, כסמל למלחמת הטוב והרע (סמליות שהיתה
מוכרת כבר במקרא).

ספרות חז"ל

בעוד שבמקרא קטן יחסית הוא מספר החיות האגדתיות (או: המיתולוגיות), הרי שבספרות
חז"ל התעצם מאד רעיון זה, ולא מעט דוגמאות ניתן להביא לכך, הן מבין החיות הענקיות,
והן מבין החיות הנראות כהכלאה משני מינים שונים.

במסכת נדה כד ע"ב מסופר על אבא שאול, ואיתימא רבי יוחנן:

קובר מתים הייתי, פעם אחת רצתי אחר צבי, ונכנסתי בקולית של מת, ורצתי אחריו שלש
פרסאות, וצבי לא הגעתי וקולית לא כלתה, כשחזרתי לאחורי אמרו לי של עוג מלך הבשן
היתה. תניא, אבא שאול אומר: קובר מתים הייתי, פעם אחת נפתחה מערה תחתי, ועמדתי
בגלגל עינו של מת עד חוטמי כשחזרתי לאחורי אמרו עין של אבשלום היתה.

הרי כאן סיפור על שני ענקים, ענק אחד מפורסם, הלא הוא עוג, והאחר - אבשלום.

בעלי האגדה ראו בזיז המוזכר במקרא (תהלים נ,יא; פ,יד), חיה מופלאה ומיוחדת (בר"ר
יט,ד תיאודור אלבק, עמ' 173; ויק"ר כב,י, מרגליות עמ' תקכג). לדעת ר' יהודה בר
סימון: 'זיז - עוף טהור הוא, ובשעה שהוא פורח מכסה גלגל חמה'. הזיז נברא יחד עם
העופות האחרים ביום החמישי של הבריאה ואדם הראשון אכלו כדי שלא יברא עוף זה עולמות
אחרים. כלומר, חיית-בראשית זו היתה ענקית, אך אין היא קיימת עוד. עם זאת, סברו
הדרשנים כי בעולם הבא עתיד הקב"ה להאכיל את ישראל 'בהמות זיז ולויתן', כלומר, אותם
חיות מופלאות הרמוזות באיוב יב,ז, כעין פיצוי על מה שלא אכלו בעולם הזה.

לפי מסורת אחרת הזיז עדיין קיים, וניתן לראות בו את בן-דמותו של עוף אחר הקרוי בר-
יוכני. ציפור ענקית זו מוזכרת בבכורות נז ע"ב: 'פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני, וטבעה
ששים כרכים, ושברה שלש מאות ארזים'. אמנם, ממהלך הגמרא שם נראה כי מדובר בגוזמא, אך
הואיל ובעלי הסוגיות עשו שימוש הילכתי בבר יוכני (יומא פ ע"א; סוכה ה ע"ב), מן הסתם
סברו כי הסיפור על בר-יוכני אמיתי, ויתכן שהזיז יוכיח זאת.

בר-יוכני
על פי כתב-יד מימי הביניים

לבד מהזיז ובר-יוכני הכירו חז"ל את הפניקס, גם אם היו דעות שונות בעניינו. באיוב
כט,יח כתוב: 'ואמר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים', כלומר, איוב ציפה שבשל צדקותיו
שעשה ירבה ימים כחול. פשוטו של חול זה הוא גרגרי האדמה אשר לא ייספרו מרוב, אך בעלי
האגדה פירשו את העניין באופן שונה, וראו בחול חיה כלשהי. על פי סנהדרין קח ע"ב,
היתה זו הזיקית (לא בהכרח הזיקית המודרנית), שראתה עד כמה נח ובניו מתאמצים להאכיל
את החיות, וכדי לא להטרידם נמנעה מלבקש אוכל. כששמע זאת נח, אמר: יהי רצון שלא תמות
שנאמר (איוב כט,יח) 'ואמר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים'. כלומר, ה'חול' שבאיוב
מתייחס לזיקית, חיה המאריכה ימים.

ואולם, בבראשית רבה יט,ה (תיאודור-אלבק עמ' 175-174), סופר כי לאחר שחווה אכלה מהפרי
האסור היא האכילה את כל הבהמה החיה והעוף, ורק עוף החול לא אכל ממנה, ככתוב:

'וכחול ארבה ימים' (איוב כט,יח). דבית ר' יניי, ור' יודן בר' שמעון דבי ר' יניי
אמרו: אלף שנים הוא חי, בסוף אלף - אש יוצאה מקינו ושורפתו [ומשתייר בו כביצה
וחוזר ומגדל איברים וחיי]. ר' יודן בר' שמעון אמר: אלף שנים הוא חי, בסוף אלף -
גופו כלה, וכנפיו מתמרטטים, ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל איברים וחיי.

כלומר, חכמי האגדה בארץ-ישראל הכירו יפה את האגדה העתיקה על הפניקס (שמקורה ככל
הנראה, במצרים העתיקה), וידעו שהוא חי אלף שנה, כדברי נונוס, מארטיאל, פליניוס
והמסורות הקופטית הפרסית והטורקית, בניגוד להרודוטוס, טקיטוס ואובידיוס שסברו כי
הפניקס חי חמש-מאות שנה. לפי מסורת חז"ל זו אין הפניקס ענקי במידות גופו, כמתואר
בחזון ברוך ב', אך אורך חייו הוא ענקי.

לא רק עופות ענקיים ניצפו על ידי הבריות, אלא שאף חיות-ים שונות תוארו כחיות
ענקיות. כך, למשל, סיפר ר' יוחנן שראה דג שמזימיו יוצאים מים כבמעברות הנהר
בסורא(?). יותר מכך סיפר ר' יהודה הינדוא (היינו שמוצאו מהודו), שעבר בים, וראו
הנוסעים אבן טובה שהחזיק (?) בה תנין ימי. הורד למטה אמודאי כדי להביא את האבן, ואז
בא התנין ורצה לבלוע את הספינה (בבא בתרא עד ע"א-ע"ב). דומה כי אין עם יורד-ימים
שלא סיפר סיפורים דומים, בין אם שלווים, כסיפור הראשון, ובין אם מפחידים כסיפור
השני. הצד השווה שבהם: חיות ענקיות מצויות בים (וראה עוד להלן).

מתוך שער הספר: מהר"ם שיף , חדושי הלכות על מסכת ביצה בבא מציעא כתובות חולין גיטין

הומבורג תצ"ז (1737) - באדיבות ספריית אוניברסיטת בר-אילן

סיפורים אלו דומים למדי לסיפוריו של רבה בר-בר-חנה על ציפור שראה שקרסוליה במים
וראשה בשמים, או דג שהיה כה גדול עד כי המלחים עלו עליו בחושבם כי הגיעו ליבשה (בבא
בתרא עג ע"ב), סיפורים שהמוטיבים הפולקלוריסטיים שבהם נתפרסמו בעולם מאוחר יותר
בשמו של סינבד הספן בסיפורי אלף לילה ולילה.

כיוצא בכך מופיע במדרש תהלים (בובר) מזמור כב:

אמר ר' הונא בר אידי בשעה שהיה דוד רועה את הצאן, הלך ומצא את הראם ישן במדבר,
והיה סבור בו שהוא הר ועלה עליו, והיה רועה, ננער הראם ועמד, והיה דוד רכב על
קרניו, והיה גבוה עד השמים, באותה שעה אמר דוד רבונו של עולם אם אתה מורידני מן
הראם הזה, אני בונה לך היכל של מאה אמה, כקרני ראם, יש אומרים לארכו מדדו, ויש
אומרים לעיגולו מדדו.

הרי כאן בעלי-חיים ענקיים: בני אדם, דגים, ציפורים וראם, כעין המשך לרעיונות
המוכרים עוד מהמקרא. מן הסתם היו בעלי חיים נוספים שסיפרו הבריות על גודלם האדיר
(מעין המסופר כיום על הדינוזאורים).

אחד מבעלי החיים הדמיוניים הוא החד-קרן, חיה (או בהמה), ולה קרן אחת. חיה זו
התפרסמה בעולם הגדול בימי הביניים, אך חכמינו ז"ל ראו בה חיה קדמונית וקישרוה לאדם
הראשון. בעבודה זרה ח ע"א סופר שאדם הראשון העלה קרבן לה' אחר שהבין שעולם כמנהגו
נוהג, ומחשיך מידי ערב.

תנו רבנן: ...עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו, שנאמר: (תהלים סט,לב)
'ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס'. ואמר רב יהודה אמר שמואל: שור שהקריב אדם
הראשון - קרן אחת היתה [לו] במצחו, שנאמר: ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס.
מקרין תרתי משמע! אמר רב נחמן בר יצחק: 'מקרן' כתיב.

החד-קרן הפלאי מוזכר גם בקהלת רבה א,כח שם הובאה מסורת זו:

עורות תחשים מה הן? ...ר' יוחנן אומר: מין חיה גדולה הראה הקב"ה למשה ועשה
הימנה צורך המשכן וגנזה. ר' אבין אמר: קרש היה שמה. תני ר' הושעיה: קרן אחת
היתה לו במצחו, שנאמר (תהלים סט,לב) 'ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס' וגו',
מקרין תרתי שמע מינה, א"ר חנינא בר יצחק 'מקרן' כתיב.

זוג של חדי-קרן המעטרים את ספר המכלול לרד"ק

מתוך תנ"ך סרווירה, ספרד 1300

הווי אומר, לא מצא אדם הראשון בריה משובחת יותר מהחד-קרן להביא הימנה קרבן, ולא מצא
הקב"ה חיה טובה ממנה שיובאו עורותיה לחפות על המשכן (כקישור הבריאה עם מלאכת
המשכן).

סוג אחר של בעלי חיים הם יצורי-כלאיים, חיות שנמצאו בהם מאפיינים המוכרים בשני
סוגים נפרדים של בעלי חיים. תחילה יוער כי גם אם הידיעות הזואולוגיות של בני העת
העתיקה היו מוגבלות למדי, הרי אין פירושו של דבר שהם לא הבינו מה הם רואים. אדרבא,
דווקא קירבתם אל הטבע וחייהם (לעתים במחיצה אחת), עם בעלי החיים הביאו אותם להכיר
את בעלי החיים בקרוב. למשל, נחלקו חכמים ביחס לכוי האם הוא איל הבר, או אולי הוא בא
מתיש ומצביה, או אולי חיה בפני עצמה הוא (תוספתא בכורים ב,א; חולין פ ע"א).

הכוי לא היה בן הכלאיים היחיד, אלא שאף חיות אחרות נחשבו לבני כלאיים. בתלמוד
הירושלמי ברכות פ"ח ה"ו, יב ע"ב, דנו חכמים בפרדים ובימים שגילה ענה בן צבעון
(בראשית לו,כד), ואמרו:

מה עשה צבעון וענה זימן חמורה והעלה עליה סוס זכר ויצא מהן פרדה אמר הקב"ה להם
אתם הבאתם לעולם דבר שהוא מזיקן אף אני מביא על אותו האיש דבר שהוא מזיקו. מה
עשה הקב"ה זימן חכינא והעלה עליה חרדון ויצא ממנה חברבר.

כלומר נחש ארסי אינו אלא בן-כלאיים של חרדון (אחד ממיני השרצים, לטאה), ושל חכינא
(נחש).

מסורת מקבילה, אף כי שונה במקצת, הובאה בחולין קכז ע"א, שם דנו בהיתרבות בעלי
החיים, ובסלמנדרא הגדלה באור. בין היתר נאמר שם על ריבויו של הערוד כך:

אמר רב הונא בר תורתא: פעם אחת הלכתי לוועד וראיתי נחש שהוא כרוך על הצב, לימים
יצא ערוד מביניהם, וכשבאתי לפני ר' שמעון החסיד, אמר לי: אמר הקב"ה הם הביאו
בריה שלא בראתי בעולמי, אף אני אביא עליהם בריה שלא בראתי בעולמי.

לאמור, הערוד, או החברבר, נולד כבן-כלאיים של לטאה ונחש, ומכאן כוחו הרב להמית.
ברור, איפא, כי המצאות של בני-כלאיים בחיי היום-יום, כגון הפרד, הביאה את הבריות
להניח כי שני בעלי חיים מסוג שונה (אף כי חיצונית הם 'דומים'), יכולים להתרבות
ולהוליד 'מפלצות' מסוכנות כנחשים ארסיים (ומרחק לא גדול קיים בין סיפור זה לבין
גורלו של הנחש בסיפור גן-העדן).

חיה אחרת שהיא בת-כלאים, כך מסתבר, בין עז לבין דג, מתוארת על ידי האמורא רב ספרא
(שחי בבבל במאה השלישית לספירה). הוא סיפר שראה דג שהוציא ראשו מהים, ועל קרניו היה
חקוק: אני בריה קלה (כלומר: קטנה), שבים, ואורכי 300 פרסה, ואני נכנסת לפיו של
לוייתן. על כך העיר רב אשי: 'ההוא עיזא דימא הוא, דבחישא ואית לה קרני', כלומר,
זוהי עז הים (קאפריקורן), הבוחשת (בים) ויש לה קרנים (בבא בתרא עד ע"א). חיה מעין
זו מופיעה כקישוט בבית הכנסת בכפר נחום, ויתכן אף שהיא החיה המופיעה כקישוט על
מנורת המקדש בקשת טיטוס, אלא, שכידוע נחלקו החוקרים בשאלה אם התיאור אותנטי אם לאו
[משתי סיבות: א) החיה המיתולוגית המתוארת שם; ב) הכנה של המנורה, ללא רגליים]. על
כל פנים, אם רב אשי בבבל הכיר את עז הים, הרי שיהודים ברומא ציירו באחת הקטקומבות
שם את דמותו של סוס-ים (בן דמותה של עז הים), כמו גם סוס מעופף (פגסוס). לאמור,
יהודי ארץ-ישראל, כיהודי התפוצות, הכירו בעלי חיים רבים ומגוונים, מעבר לעולמם
ה'טבעי'.

חיה אחרת שמוצאה בהכלאה מוזכרת במדרש חכמים בהקשר הילכתי. בספר ויקרא יא,י, בהקשר
לדגים שאסור לאוכלם, כתוב: 'ומכל נפש החיה אשר במים - שקץ הם לכם'. על כך הובא
בספרא שמיני פרשה ג (ז): 'חיה - זו חית הים; הנפש - להביא את הסירונית. יכול תהא
מטמא באהל כדברי ר' חנינא? תלמוד לומר 'ואת'. כלומר, אסור לאכול סירונית כאילו היתה אדם,

אך אין גופתה מטמאת שכן היא נחשבת לדג ('ואת' מרבה רק בני אדם).

ציור של סירונית (מתוך כתב-יד מימי הביניים)
לקבלת תמונה של כל העמוד - לחץ על התמונה

שם במדרש לא הובא פירוש העניין, אך המפרשים תמימי דעים כי המדובר הוא בסירנה, וכך
אכן נראה מרש"י על בכורות ח ע"א המפרש: 'בני ימא - דגים יש בים שחציין צורת אדם
וחציין צורת דג ובלע"ז שריינ"א'. רש"י הקדים לכך: 'הכי גרסינן: הדולפנין פרים ורבים
מבני אדם -שאם בא אדם עליהם מתעברות הימנו'. כלומר, אין לגרוס כנוסח הדפוס שלנו
'הדולפנין פרים ורבים כבני אדם' (או כמקבילה בתוספתא בכורות א,יא), אלא 'מבני אדם',
ומסתבר שזהו 'מקור' הסירנות שנדונו בספרא בהקשר הילכתי מובהק, יצורים שנולדו מזיווג
של בני אדם ודולפינים. הראב"ד (חי בפרובאנס במאה ה 12), בפירושו לספרא הוסיף כי
הסירנות מנגנות (כליווי לשירתן), וכיוון שהוא לא קרא זאת באודיסיאה (200-155:12 או
בחזון ברוך {הסורי} א' ט,ח), מן הסתם שמע על כך כאגדה הנאמרת על-פה, לאו דווקא
מיהודים. עוד זאת ראוי לציין כי בתרגום השבעים הוצג התן כסירנה, אף כי רק בחלק
מהמקראות (רק בישעיה לד,יג; לה,ז; מג,כ). מן הסתם נחשבו יללות התן לבת קולן של
הסירנות, וה'תן' כאחיו הלשוני 'תנין', נתפש כחיה מיוחדת במינה.

יצור שחציו אדם וחציו דג אינו אלא בן דמותו של יצור אחר, חציו אדם וחציו סוס, הלא
הוא הקנטאורוס. חיה זו הוזכרה בבראשית רבה כג,ו (תיאודור אלבק, עמ' 227), על בראשית
ד,כו: 'ולשת גם הוא ילד בן ויקרא את שמו אנוש'. על פסוק זה החותם את תולדות האדם
הובא במדרש:

בעון קומי אבא כהן [בר דלא] "אדם שת אנוש"? - ושתק. אמר להם: עד כאן בדמות
וצלם, מכאן ואילך - קינטורין. ארבעה דברים נשתנו בימי אנוש', וכו'.

שחזור תגליף, ובו קנטאורוס, מבית הכנסת בברעם
על פי גודנאף

כלומר, עד ימי אנוש היו בני האדם ברואים בצלם אלקים, אך לאחר מכן השחיתו את דרכם
(ובאו גם על בהמות), ומאז יש קנטאורים בעולם, הם החיות שחציים אדם וחציים סוס.
לאמור, אותו אמורא הכיר את הקנטאורים, לאו דווקא מקריאת המטמורפוזות של אובידיוס,
או הבטה בתבליטי בית הכנסת שלו, כגון אלו שבכפר נחום, כורזין, או ברעם (אף כי
מתקופה מאוחרת במקצת). ואולם, לחיות 'לא-יהודיות' אלו הוא העניק משמעות מוסרית
בהציגו אותם כתוצאה של מעשה פסול, בדומה להסבר האיטיולוגי על מוצא החברבר שהוזכר
לעיל.

דומה כי דעות אלו על היווצרותם של בני-כלאיים עולות בקנה אחד עם ההשקפה כי בעלי
חיים מסוג אחד יכולים להשתנות לבעלי חיים אחרים. כך, אכן, שנו חכמים בברייתא שהובאה
בבבא קמא טז ע"א:

דתניא: צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד, ערפד
לאחר ז' שנים נעשה קימוש, קימוש לאחר שבע שנים נעשה חוח, חוח לאחר שבע שנים נעשה
שד, שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש.

לאמור, בניגוד לגישה המודרנית (המוסברת באמצעות גנטיקה, ומוכחת מן הנסיון), החזיקו
בני העת העתיקה בדיעה כי ניתן להכליא בעלי חיים שונים (ואדם עם דג בכלל זה), או
שבעלי החיים עצמם 'נהפכים' לבעלי חיים אחרים.

חיה מעניינת אחרת היא השרץ, או העכבר (תלוי בגירסת המשנה), 'שחציו בשר וחציו אדמה'
(חולין ט,ו). רש"י על אתר בגמרא הסביר: 'יש מין עכבר - שאינו פרה ורבה אלא מעצמו
נוצר, מאדמה, כאשפה המשרצת תולעים'. דרך ההתרבות של שרץ זה אינו עניין לכאן, והעיקר
הוא שחכמים לא הטילו ספק במציאותו של בעל-חיים זה, שהרי הם דנו בו בעניין הילכתי.
ואולם, לא רק חכמי המשנה דנו בעכבר זה, אלא אף הרמב"ם התייחס אליו בפירושו למשנה על
אתר ולימד:

והתהוות העכבר דוקא מן העפר עד שימצא מקצתו בשר ומקצתו טיט והוא מתנועע כולו-
הוא סיפור מפורסם מאד, ואין מספר לרבים אשר אמרו לי שראו אותו, ומציאות בעל חי
כזה הוא דבר מפליא שאין לו הסבר כלל.

אין פלא, איפוא, כי (מאוחר יותר), נזקקו הפוסקים לדיון האם עופות הגדלים על אילן
טעונים שחיטה (שו"ע יו"ד פד,טו), שהרי אלו, כמו השרצים הקודמים, אינם פרים ורבים
(אלא מן הצומח), וממילא אינם טעונים שחיטה. ואכן, כבר בתלמוד דנו ב'עוף שנברא מן
הרקק' (חולין כז ע"ב), ודיעה זו יוחסה במדרש לבר קפרא שביאר: 'מרקק שבים נברא העוף'
(פסיקתא דרב כהנא מהד' מנדלבוים ד). מכאן הסיקו כי עוף זה טעון שחיטה, אך די בסימן
אחד (ולא בשנים כמו חיה אחרת), שכן מדובר במצב 'גבולי': חיה שיאנה מן היבשה (מותרת
בשחיטת שני סימנים), ואינה מן הים (מותרת בלא אף סימן). לאמור, 'עובדות הטבע' המוכרות
לעמים שונים, היו מוכרות גם לחכמי ישראל אשר עסקו בהיבט ההילכתי של התופעות החריגות,
ולא נמצא איש בעולם שיערער על מציאותן של בריות אלו.

'חיה' אחרת שהכירו חכמים היתה הדרקון, מפלצת המוכרת לעמים רבים בעולם עוד משחר ימי
ההיסטוריה. הדרקון מוזכר לראשונה בתרגום השבעים כתרגום ל'תנין' שנתהווה ממטה אהרון
לפני פרעה (שמות ז,יב), וכתרגום ל'תנין' ל'תן' ול'לויתן' במקומות נוספים במקרא, אף
אם לא בעקביות. בין העמים נחשב הדרקון לבעל יכולת ראייה חזקה (כפי שניתן לשער
בהתייחס לעיני הנחש נטולות העפעפיים), וכיצור העולה מן האדמה ולו צורת נחש או לטאה.

במשנת עבודה זרה ג,ג שנו חכמים: 'המוצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת
דרקון - יוליכם לים המלח'. כלומר, הדרקון נחשב לסמלה המובהק של עבודה זרה, ככל
הנראה אחד מאלי השאדמה או השאול. לדעת ר' אבא בר כהנא הרי שלבנות ציון המוזכרות
בישעיה ג,טז היתה צורת דרקון על מנעליהן, ומן הסתם הוא הטיל דוגמה מחייו שלו בבנות
ישראל שחיו בימיו של ישעיהו (ויק"ר טז,א עמ' שמב). בירו' עבודה זרה פ"ג ה"ג, מב
ע"ד, הובאו הלכות ביחס לדרקון שגויים השתחוו לו או צורת דרקון מצויירת על כוס, ואף
הלכות אלו יצאו, מן הסתם, מהמציאות המוכרת ליהודים בעת העתיקה.

,(בתיאורו של הדרקון נחלקו החכמים, אך יש להודות כי גם חכמי אומות העולם (וצייריו
לא קבעו צורה אחידה לדרקון. שם בירושלמי האמר: 'רבי שמעון בן עזאי אומר: אי זהו
דרקון? - כל שציצין יוצאין מצוארו החלק - מותר. המוצא דרקון עשוי כמין רחוש -
אסורה, רחוש ועליו דרקון - נוטל את הרחוש ומשליך את הדרקון'. הרי כאן דרקון ולו
ציצין מצוארו, ודרקון אחר הנראה כ'רחוש', כנראה חיה זוחלת כלשהי. בתלמוד הבבלי
עבודה זרה מג ע"א הובאה ברייתא זו:

תנו רבנן: איזהו צורת דרקון? פירש ר' שמעון בן אלעזר: כל שיש לו ציצין בין
פרקיו. מחוי רבי אסי: בין פרקי צואר. אמר ר' חמא ברבי חנינא: הלכה כר"ש בן
אלעזר (ועיין תוספתא שם ה,ב עמ' 468).

לאמור, תיאורו של הדרקון היה בעל משמעות הילכתית ליהודי שמצא חפץ ועליו דמות דרקון
אם רשאי הוא להנות מחפץ זה, אם לאו. על כל פנים, הובא ושתי דעות בתיאור הדרקון, אם
יש לו ציצין בין פרקי צוארו או בין פרקי 'ידיו'. ואם לא די בחוסר-בהירות זו, הרי
שיש לעיין בפירושו של רש"י על אתר: 'ציצין - תרגום של סנפיר, לשון אחר: כמו שערות'.
נראה, איפוא, שהתיאורים המגוונים של הדרקונים נבעו מהסוגים השונים של הדרקונים
שהכירו חכמי התלמוד כפי שאמני אומות העולם ציירום (ומסתבר שמדובר בהכלאה של איברים
של בעלי חיים שונים בחיה אחת).

כזכור הובא במקרא מקרה אחד של אדם בעל 24 אצבעות. והנה, בספרות התלמודית התרבו
הדוגמאות של התפתחות בלתי תקינה, ודה-פורמאציה של נפלים. למעשה, לידת מפלצות על ידי
אשה היא מוטיב ספרותי מפורסם, ואף נמצאה לו נגיעה הילכתית. עניין זה מפורש במשנת
נדה ג,א:

המפלת כמין קליפה, כמין שערה, כמן עפר, כמין יבחושין אדומים - תטיל למים, אם
נמוחו - טמאה, ואם לאו - טהורה. המפלת כמין דגים, חגבים, שקצים ורמשים, אם יש
עמהם דם - טמאה, ואם לאו - טהורה. המפלת מין בהמה חיה ועוף, בין טמאין בין
טהורין, אם זכר - תשב לזכר, ואם נקבה - תשב לנקבה, ואם אין ידוע - תשב לזכר
ולנקבה - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: כל שאין בו מצורת אדם - אינו ולד.

על משנה זו הובאה ברייתא משמו של ר' יוסי (בן המאה השניה לספירה), בתלמוד הבבלי נדה
כד ע"ב: 'מעשה בסימוני באחת שהפילה דמות לילית ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: ולד הוא
אלא שיש לו כנפים. המפלת דמות נחש - הורה חנינא בן אחיו של רבי יהושע: אמו טמאה
לידה'.

לאמור, הצורה המעוותת של תינוק-נפל שלא התפתח כהלכה נתפשה, בהתאם לצורתו, כמין
מפלצת הדומה לבעלי חיים מוכרים, החל מבהמה חיה או עוף, עבור לדגים וכלה בנחש, או
בלילית, היא השדה אשר לה כנפים (הם, כנראה, הידים המעוותות שלא התפתחו כהלכה). מבלי
להיכנס לפרטי המקרה מבחינה רפואית פתולוגית, ברור לכל כי יכולה היתה אשה ללדת
מפלצות מסוגים שונים: בהמות, חיות, דגים, חגבים, שקצים, רמשים, נחש, ועוד, שלא לדבר
על שדים. מעדויות המאוחרות מאות שנים לסיפורים מתקופת התלמוד ידוע על ההסברים
השונים שניתנו לתופעות אלו, אלא שאין כאן מקום לדון בכך. מכל מקום, חשוב לציין שלא
רק הדמיון העממי קיבל תיאורים 'ביולוגיים' אלו כנכונים, אלא שאף הרמב"ם, שהיה רופא
כידוע, האמין בכך כפי שהסביר זאת בפירושו על המשנה כאן: 'ואל יעלה בדעתך שמן הנמנע
הוא בדרך הטבע שיוליד האדם כל מה שנזכר כאן, אלא זה אפשר, וכבר נראו רוב אלו'.

ילד בעל כנפיים, ראבנה, איטליה 1560
O. Niccoli, Profeti e popolo nell'Italia del Rinascimento, Roma-Bari, 1987, p. 76.

לעתים העובר שהתפתח בצורה בלתי תקינה נולד ואף חי מספר שנים בצורה 'מפלצתית',
ודוגמה לכך ניתן לראות בילד שנולדו לו שני ראשים, תופעה המוכרת למדע העתיק, ואין
צריך לומר לזה המודרני, היינו מקרה פרטי של 'תאומי סיאם'. במנחות לז ע"א הובא דיון
הילכתי משולב בסיפור היסטורי:

בעא מיניה פלימו מרבי: מי שיש לו שני ראשים באיזה מהן מניח תפילין? א"ל: או קום
גלי או קבל עלך שמתא. אדהכי אתא ההוא גברא, א"ל: איתיליד לי ינוקא דאית ליה תרי
רישי, כמה בעינן למיתב לכהן?

כלומר, לא רק הקורא המודרני עשוי לחשוב שתינוק בעל שני ראשים הוא יציר דמיון, והעוסק
בכך בבית המדרש גורם לזלזול וראוי לנידוי (כעין מה שקרה לר' ירמיה), אלא שאף ר'
יהודה הנשיא חשב לנדות את פלימו עד שבא אדם ונזקק לבעייה מבחינה הילכתית: כמה כסף
עליו לתת לכהן לפדות את בנו, או בניו? דמות דו-ראשית זו ידועה ממדרשים שונים, וכבר
נודעו בעולם כמה וכמה מקרים מעין אלו.

והנה, לא רק לאדם יכולים להיות שני ראשים, כי אם אף לבהמות, וממילא נשאלה שאלה
הילכתית ובאו בעלי ההלכה ואסרו לאכול בהמה אשר לה שני ראשים (תרגום המיוחס ליונתן
על דברים יד,ז). ברם, מעבר לעניין ההילכתי, הרי שאם יש חיה אשר לה שני ראשים, כלל
אין פלא בחיה אשר לה ארבעה ראשים כבחזון דניאל, או אף שבעה ראשים, רעיון מסופוטמי
עתיק (והד לו בקדושין כט ע"ב). חיה מעין זו ראה אדם מזרע היהודים שספרו נכלל בסוף
האוונגליונים, ובו תיאור החיה שראה בחזונו: 'וארא חיה עולה מן הים אשר לה שבעה
ראשים ועשר קרניים... והחיה אשר עיני ראו דמתה לנמר, ורגליה רגלי דב, ופיה פי ארי',
וכו' (חזון יוחנן יג,א-ב). לאמור, החיה שנראתה היתה הכלאה של בעלי חיים שונים מצד
אחד, ובעלת מספר ראשים (דה-פורמאציה), מצד שני, והחזון הולך בעקבות דניאל.

סוף דבר, הספרות התלמודית והמדרשית מלמדת כי בני העת העתיקה הכירו סוגים רבים
ומגוונים של בני אדם ובעלי חיים 'דמיוניים', מוזרים או מפלצתיים, ולחלקם היתה
התייחסות הילכתית רצינית. למעשה, אין צורך להרחיק לעת העתיקה, שהרי גם כיום יש
המאמינים בכל אותם יצורים, מבלי יכולת להבחין בין אמת לבין דמיון.

סיכום

בעידן שקדם למדע הנסיוני הפכה כל אגדה למציאות, ודמיון הבריות נהפך לעובדה שאין
לערער אחריה. חיות דמיוניות שנודעו בקרב עמים רבים נודעו גם ליהודים, החל מתקופת
המקרא וכלה בימינו אלה, ולאו דווקא באמצעות שאילה תרבותית. יצורים אלו נקשרו
לדמויות מן העבר (הנפילים הקדמונים במקרא, או הראם של דוד באגדה), וליוו את היהודים
לא רק כסיפור הבא מבחוץ, אלא אף לדרשות בית הכנסת הגיעו, לתבליטים המקשטים את בית
הכנסת, כמו גם למקדש שקדם להם, ולכתבי יד מימי הביניים המאוחרים להם. כל אלו הם
עדות ברורה לכך שגם לחיות דמיוניות נמצא מקום באגדה ובהלכה היהודית.

היצורים המופלאים ניקרו על דרכם (ומחשבתם) של היהודים בעת העתיקה, ולעתים אף אם
עסקו בשאלת התהוותם (בדומה לאריסטו ואוגוסטין). בימי הביניים החלו הבריות במסעות-
חקר וחיפוש אחר בעלי חיים אקזוטיים, ובני אדם מפלצתיים, כנראה בעקבות סיפורי
אלכסנדר מוקדון ופרסטר ג'ון. אמנם, בחיפושים אלו לא השתתפו יהודים, מסיבות שונות,
אף כי המסורת היהודית נישמרה, ובה, בין היתר, מוטיבים של חיות דמיוניות אשר רובם
הגדול היה מוכר לבני עמים רבים (במערב). החיפוש אחר חיות-פלא אלו נבע, כמובן, לא רק
מחיפושי 'כבוד', אלא גם בשל תועלת מעשית: היה ברור לבני העבר כי חיות פלאיות אלו
יכולות לספק תרופות שונות ומשונות לחולאי האדם, והמסע בעקבות החיות האבודות לא היה
אלא פן נוסף מחיפושי האדם אחר מעיין החיים או גן-העדן.

מפלצות ושאר יצורים דמיוניים נחשבים לזוטות נטולי חשיבות במחקר ההיסטורי, אך עבור
בני זמננו ניתן לראות בהן מרכיב בהכרת המציאות של בני העת העתיקה, ואולי אף להסתייע
בעולם דמיוני זה על מנת להסיר את הדברים סרי-הטעם שניתנו בהם, ולהבין נכונה את
משמעותם של עיטורים שונים באמנות היהודית העתיקה.

---

מפלצת

המלה 'מפלצת' מובאת בתנ"ך ארבע פעמים, אך בהקשר אחד: העבודה הזרה שעשתה מעכה אם המלך אסא (מל"א טו,יג; דה"ב טו,טז). כתוב עליה כי היא 'עשתה מפלצת לאשרה', ואסא הכריתה ושרפה בנחל קדרון. לפי התלמוד (ע"ז מד ע"א), מדובר באבר זכרות (כמוהו מוכרים מהמימצא הארכיאולוגי). עם זאת, דומה כי הכוונה לפסל של אל (או: אלה) המטיל אימה ופלצות (ישעיה כא,ד), ומכאן שמו. ראייה לכך ניתן לראות במלה יראה', כינוי בלשון חכמים לעבודה זרה (סנהדרין סד ע"א).'

למאמר מצורפת ביבליוגראפיה על הנושא.

הכתובת האלקטרונית של מסמך זה היא:

http://faculty.biu.ac.il/~barilm/monsters.html

last updated: October 10, 2002. August 2010.